אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת בהר
וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר (כה, א), עיין פירוש רש"י ז"ל מה ענין שמיטה אצל הר סיני כו' מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני (תו"כ כה, א), וכתוב באור החיים וז"ל ועדיין יש מקום לשאלותינו למה לא לימד זה אלא במצוה זו בדיוק ולא במצוה ראשונה או אחרונה:
ונראה דהנה כתבתי פירוש הפסוק (תהלים כד, א) לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, למה אמר ויושבי בה, והוה ליה למימר ויושבים עליה כמו המאיר לארץ ולדרים עליה (בברכת ק"ש דשחרית), דיש בני אדם שעובדין השי"ת בכל מעשיהם ודבוריהם ומחשבותיהם, ועושין יחוד בכל מעשיהם ודבוריהם יסוד ומלכות, וממשיכין שפע מן וא"ו שבשם אל ה"א אחרונה דלית לה מגרמיה כלום, ומדת הארץ הוא מדת יראה, וזהו לה' הארץ, אותן שהם במדת יראה, ומלואה, וממלאין מדת יראה שפע שממשיכין מן הוא"ו אליו, ואותם האנשים דרים על הארץ והם למעלה ממדת יראה, וממשיכין שפע אל מדת ארץ הוא היראה:
ויש אנשים שהם הולכין תמיד בטבעיות הארץ וכל מעשיהם ודבוריהם הם על פי טבעיות הארציות, וזהו תבל ויושבי בה ממש, הכל הוא לה' שהוא בורא הכל ולא ידח ממנו נדח (עפ"י ש"ב יד, יד), ועולם הזה נברא בה"א ראשונה של השם כמו שכתב רש"י ז"ל בפרשת בראשית (ב, ד), כי ביה ה' צור עולמים (ישעיה כו, ד) העולם הבא נברא ביו"ד, ועולם הזה בה"א, וזהו בהבראם בה"א בראם ע"ש (מנחות כט, ב), והוא עולם התשובה עלמא דחירות, ועל כן תשובה נברא קודם עולם הזה (בר"ר א, ד) כי בעולם התשובה ה"א ראשונה נברא עולם הזה, והוא עלמא דחירות:
וכתבתי בשם הרב בוצינא קדישא מו"ה אברהם בן הרב הקדוש בוצינא קדישא מו"ה דוב בער זללה"ה שהשי"ת צוה לנו לקדש כל מדריגה שביעית שהוא נגד עולם המעשה, ולא לעשות בו שום מעשה, לזכור תמיד שלא להאמין בעשיות מעשה גשמיות, כי הוא בורא עולם הגשמי ומנהיג כרצונו וחפצו, וכן מנהיג הטבעיות הארציות: ועל כן צוה בימים לקדש השבת, ובשנים לקדש שביעית, ואסור לחרוש ולזרוע ולאסוף התבואה ולעשות מעשה הגשמיות שבטבעיות הארץ, ואחר כך למנות שבע שמיטות שהם מ"ט שנה ולקדש היובל שהוא אלמא דחירות שבו נברא העולם, ולהביא הכל לשורש ואפילו מדריגת תחתונים שהמה שוכנים ממש תמיד בטבעיות הארץ ואינם בוטחים בה' כמו הנמכר לעבד, כשמקדשין היובל שנת החמשים שערי בינה עלמא דחירות, וזהו (כה, י) וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, ממש, שהם יושבין תמיד בארציות יוצאים לחירות: ואחר כך (שם יג) אמר בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו, עיין פירש"י ז"ל שזה הפסוק הוא מיותר ללמד וכו', אפשר לומר מפני שזה העולם החמשים שערי בינה עלמא דחירות, הוא עולם התשובה שממנה נברא עולם הזה, על כן כתוב בשנת היובל הזאת תשובו, תעשו תשובה, ותביאו איש אל אחוזתו, על ידי התשובה יבוא איש אל אחוזתו, מקום אחוזתו שלו שהוא שורשו:
ועל פי פשוט שאמר בשנת היובל הזאת הזאת דייקא, זה מורה שזה המצוה נצטוה בשנת היובל, וזהו כשהיו ישראל בהר סיני שם היו בעולם התשובה, כמו שכתב רש"י ז"ל ויסעו מרפידים וכו' מקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה ע"ש ומה שכתבתי שם , הרי שהיו ישראל אז בעולם התשובה, על כן אמר בשנת היובל הזאת, שהיו אז בעולם התשובה, ועל כן לא נשנו מצות יובל במשנה תורה, שאינו זה העולם ולא היה יכול לומר היובל הזאת, ומחמת דיני יובל צריך לומר קודם דיני שמיטה כמו שכתוב (כה, ח) וספרת (לכם) [לך] שבע שבתות שנים וכו':
וזהו מה ענין שמיטה אצל הר סיני, שבשמיטה לא היה צריך לומר בהר סיני שבודאי היה בהר סיני שנאמרה עם היובל שהיה בודאי בהר סיני כמו שכתוב בשנת היובל הזאת, אלא ללמד על הכלל שכולן נאמר פרטותיהן בהר סיני, ועל כן השמיענו זו בשמיטה ולא במצוה אחרת שנאמרה עם היובל ביחד כנ"ל:
והקידוש של שנת היובל הוא העברת שופר ביום הכפורים, שהוא בינה עלמא דחירות, והוא בחודש השביעי ושביעי הוא מדריגת מלכות, ועל ידי זה הוא ממשיך שנת החמשים שהוא יובל נגד חמשים שערי בינה, ביום הכפורים של שנת חמשים, ויום הכפורים שהוא בינה, ועל ידי העברת שופר שהוא מרמז לאילו של יצחק ששרשו בינה, ויום הכיפורים הוא בחודש השביעי, ושביעי הוא מדת מלכות, ועל ידי זה הוא מקדש שנת חמשים וממשיך שנת החמשים אל מדת מלכות מדרגת ארץ, ועל ידי זה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, ממש, שהם יושבים תמיד בארציות יוצאים כולם לחירות, מפני שממשיך היובל אל הארץ מדת מלכות, ואחר כך אמר בשנת היובל הזאת תשובו וכו': וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו וצויתי את ברכתי לכם וכו' וזרעתם את השנה השמינית וכו' והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי (כה, כ-כג), להבין איך שייך שיכתב קושיות היצר בתורה, וגם שאמר והארץ לא תמכר לצמיתות האיך שייך זה למעלה שלא נכתב עדיין נידון גאולת השדה והבית רק אחר כך, וגם שאמר כי גרים ותושבים אתם עמדי אם גר אינו תושב ואם תושב אינו גר:
ונראה דהנה שמעתי בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מוה"ר דוב בער זללה"ה פירוש (כתובות ה, א) גדולים מעשה הצדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, רצה לומר שהשי"ת ברא שמים וארץ וכל העולמות יש מאין, והצדיקים מביאין הכל לשורשם אל האין ועושים מיש אין עכ"ד ודפח"ח :
והנה במעשה המצות צונו הבורא יתברך להסיר מעולם המעשה אמונת העשיה, רק להאמין בו יתברך שהכל מאתו יתברך, וברצונו הוא מוריד שפע ברכה והצלחה אף בלי שום עשיה, וצונו לקדש כל השביעית שהם כנגד עולם העשיה, ולקדש שבתות שהוא יום העשיה כנגד עולם המעשה שלא לעשות בו שום מלאכה, וכן בשמיטות שלא לעשות שום מלאכה בעבודת השדה והכרם ויהיה הכל הפקר, אף הגדילים מאליהם לכל, אף לגוים, שלא להאמין בשום עשיות הגשמיות רק הכל מאתו יתברך, ולהביא כל העולמות אף עולם המעשה לשרשם אל האי"ן, ולהאמין שעולם המעשה מתנהג מעולם המחשבה הוא שער אין: כי אל"ף הוא כתר, ויו"ד הוא חכמה, ונו"ן הוא נו"ן שערי בינה עולם המחשבה עולם התענוג, וידוע שכולם בחכמה עשית (תהלים קד, כד), ואיתא בזוהר (ח"ב רנד, ב) במחשבה אתברירו, וכל העולמות כולם נבראו מעולם המחשבה עולם התענוג שהוא בינה ובכח חכמה, כי חכמה בחינת אב ובינה היא בחינת אם כמו שכתוב (משלי ב, ג) כי אם לבינה תקרא, וצונו הבורא יתברך למנוע המעשה מעולם העשיה, ולמנוע ממלאכת הארץ כמו שבת בראשית, כמו שפירש רש"י שבת לה' (כה, ב) כשם שנאמר בשבת בראשית, עכ"ל:
ואחר כך למנות שבע שמיטות ובשנת החמשים הוא יובל, עלמא דחירות הוא בינה, כדי להביא הכל אל עולם המחשבה שהוא בינה, אף ארציות הגשמיות שמשם נעשה הכל, כי במחשבה אתברירו, ועל ידי מעשה המצות ואמונתינו בו יתברך אנו מביאין הכל אף ארציות הגשמיות לשורשם שהוא בינה עולם התענוג:
והנה יש שני מיני תענוגים, אחד הוא התענוג של המקבל שמקבל חסרונו, ותענוג השני הוא תענוג של המשפיע, ותענוג השני הוא יותר גדול מתענוג הראשון, כי יותר מה שהעגל רוצה לינוק פרה רוצה להניק (פסחים קיב, א), והנה במעשה המצוה של שמיטה ויובל נחסר שני תענוגים, התענוג של המשפיע כי אי אפשר ליתן לעניים לקט שכחה ומעשרות, וגם נחסר התענוג של העניים המקבלים, שהוא הפקר לכל, אף לבעלים ולעמי הארץ כל זמן שיש בשדה:
וזה שאמר וכי תאמרו מה נאכל, וידוע שכל התענוגים נקרא על שם אכילה כמו שכתוב (בראשית לט, ו) כי אם הלחם אשר הוא אוכל, רצה לומר האיך אפשר להביא אל האי"ן עולם התענוג שממנו נעשה הכל, הלא נחסר שני מיני תענוג בשביעית, הן לא נזרע, רצה לומר שלא נוכל להשפיע לעניים מעשרות לקט שכחה ופיאה הנקרא זריעה כמו שכתוב (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה, ונחסר תענוג המשפיע, ולא נאסוף את תבואתינו, ונחסר תענוג המקבל:
ואמר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים, והנה לפי פירש"י ז"ל לקצת ששית ולשביעית ולקצת השמינית עד האסיף אינו אלא שני שנים, והברכה יהיה שיהיה די על שלש שנים, ותוכלו להיטיב ולהשפיע למקבלים מהברכה שנתברך בששית לשלש שנים, וזהו והארץ לא תמכר לצמיתות, בעולם המעשה, כי לי כל הארץ, אני בראתי הכל יש מאין, וצריכים אתם להביא הכל לשרשם אל האין: כי גרים ותושבים, עיין פירוש רש"י ז"ל בפרשת חיי שרה על פסוק (בראשית כג, ד) גר ותושב אנכי וכו', ומדרש אגדה (ב"ר נח, ו) אם תרצו הריני גר ואם לאו אהיה תושב ואטלנו מן הדין עכ"ל, וכן בכאן למשל אם היו נותנין שדה לגר שבא מארץ נכריה, הילך שדה זו ותעבוד בו ששה שנים ובשנה השביעית תחזור לי ולא תעבוד בו, היה מקבל בשמחה גדולה:
וכן כאן אמר כי גרים, הם בבחינת גר והיה לכם לקבל בשמחה גדולה, ותושבים אתם עמדי, רצה לומר אם תרצו לקיים מצותי אתם תטלו הארץ בדין, מחמת שנשבעתי לאבותיכם לתת לכם את הארץ אם תקיימו מצותי, ועל כן תקיימו מצות שביעית ויובל התלויים בארץ ויהיה לכם הארץ בדין, ואשר אמר בלשון נפעל הן לא נזרע, ולא אמר הן לא זרענו וכו':
אפשר לומר דהנה אמרו רז"ל במסכת סוכה (מט, ב) אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, עיין פירש"י ז"ל וז"ל שנותן מעות לעני בעת שהתבואה מצויה למכור, שלא ילכו מעותיו לאיבוד, וזהו החסד שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני עכ"ל , וזהו זרעו לכם לצדקה, וקצרו לפי חסד:
ועיין בפרשת תרומה בפסוק (שמות כה, ב) ויקחו לי תרומה, טעם על זה למה אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, דאמרו רז"ל (עירובין כב, א) בכל המצות היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט, ב), רק מה שאמרו רז"ל (פאה פ"א מ"א) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ואלו הן כיבוד אב ואם וגמילות חסדים וכו', ולפי דברי רז"ל בגמרא הני כולהו בכלל גמילות חסדים שייכי, ועל כן גוף הצדקה מה שמחסר ממונו בשביל לקיים המצוה נתן תתן לו וכו' (דברים טו, י), הוא לעולם הבא, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק קצרו לפי חסד שבה, מה שנותן דעתו ולבו לאהבת העני, לעשות לו נחת רוח שישמח במה שיקנה התבואה ולא יצא מעותיו לאיבוד לקנות פת מן הפלטר, זהו הפירות שיש בזה הצדקה ובגמילות חסדים אוכלין בעולם הזה, ועל כן אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה:
וזהו פירוש בתפילה בברכות יוצר, זורע צדקות מצמיח ישועות, דהצדקה מציל ממות כמו שכתוב (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות, וכמו שדרשו רז"ל (שבת קנו, ב) לא ממיתה משונה אלא ממות עצמה, שנפדה בצדקה ממות לחיים, וכיון שמציל הצדקה ממות עצמה שאין לך שבירה גדולה מזה, פשיטא שמציל מחולאים רעים ומכל מיני שבירות כגון הפסד ודומיהן, ומה שמציל הצדקה ממות וכל מיני שבירות בעולם הזה, הוא לפי חסד שבה, וכפי גודל החסד שבה כך היא משתלמת, כמו שאמרו אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד:
וזהו זרעו לכם, דייקא כלומר הזריעה מן הצדקה יהיה לכם, לכל צורכיכם בעולם הזה, ואתם תקצרו הפירות מן הצדקה לפי חסד שבה, וגוף הצדקה יהיה נשאר לעולם הבא, ומי הוא הזורע הצדקות הוא השי"ת, שהוא זורע הצדקות שנותן לכל אחד ואחד מישראל בעת צרה, ובזה מצמיח ישועות, לשון רבים רצה לומר מן כל השבירות של כל אחד ואחד, יהיה לו ישועה מן הפירות של צדקה:
וזהו (פסחים ח, א) הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בנו הרי זה צדיק גמור, אף על פי שעושה לטובתו בטובת העולם הזה, כיון שהוא יודע שלא יהנה מן הצדקה רק הפירות כנ"ל, וגוף הצדקה ישאר לו לעולם הבא, ועל כן אמר לשון נפעל וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע, כלומר האיך יהיה לנו תענוג מן הישועות של השי"ת שהוא זורע צדקות שלנו ומצמיח לנו ישועות, כיון שבשביעית אי אפשר לנו ליתן צדקה שהכל הפקר, ואם כן אנחנו לא נזרע מן הצדקות שלנו שהשי"ת יזרע ומצמיח לנו ישועות:
וזהו לא נאסוף את תבואתנו, לא נקבל הצמיחה מן הצדקה, ואמר וצויתי את ברכתי לכם וכו' ועשת התבואה לשלש שנים, ואתם תצטרכו לעצמיכם על שני שנים, כמו שפירש"י ז"ל קצת ששית ולשביעית ולקצת שמינית עד האסיף, והברכה יהיה שיספיק לשלש שנים ויהיו לכם ליתן צדקה, והשי"ת יזרע הצדקה ויצמיח לכם ישועות: או יאמר וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וכו', דהנה אמרו רז"ל (מו"ק כח, א) בני חיי ומזוני לאו בזכותיה תליא אלא במזלא תליא, ופירש האר"י ז"ל (עי' ליקוטי תורה פרשת תולדות ד"ה ויעתר) לאו בזכותיה עולם הזכות אלא במזלא נוצר ונקה הוא כתר, שהוא למעלה מהשגה, כי אף מוח של חכמה אין לו השגה לגמרי כל שכן מה שלמעלה ממנו:
על כן כשידאג אדם על פרנסתו האיך יבוא לו כשרואה בשכלו שמלאכתו או משא ומתן שלו אינו מספיק לפרנסתו, בזה הוא מפסיד לעצמו פרנסתו, כי איך יוכל לתפוס בשכל שלו מהאיך יבוא פרנסתו, ומקום שבא משם הפרנסה הוא למעלה מהשכל, וכשאין מאמין בזה נפסק השפעה אשר למעלה מהשכל:
וזהו שאמר וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, ואמירה הוא במחשבת הלב כמו כי תאמר בלבבך וכו' (דברים ז, יז), וכשאתה מחשב בלבך איך יבא לך הפרנסה בשנה השביעית, בזו המחשבה נפסק הצינור אשר היא למעלה מהשכל, כיון שאינו מאמין שיוכל ליתן לו פרנסה גם בשביעית בצד אחר אשר אין שכלינו יוכל להשיגו, ואז כשתחשבו כך מה נאכל וכו' ויהיה נפסק השפע כנ"ל, אז וצויתי את ברכתי בשנה הששית :
וברכה היא בדבר אשר הוא כבר אצלו אלא שאינו מדוד, כמו שאמרו (ב"מ מב, ב) הנכנס למוד את גורנו אומר, יהי רצון שתשלח ברכה במעשה ידינו, ואף כאן וצויתי ברכתי בשנה הששית ועשת את התבואה, שכבר נעשה, ויבא ברכה ויעשה הברכה את התבואה שיספיק לשלשה שנים, וזהו ועשת, רצה לומר הברכה תעשה את התבואה שכבר היא בגורן, שיספיק לשלשה שנים:
או יאמר וכי תאמרו מה נאכל וכו' וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים, להבין מה שאמר לשלש השנים בה"א הידוע, דהנה הרב המגיד בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה אמר על השנים וחדשים הנזכר בספרים ושם הוא למעלה מהזמן, אלא שנה הוא לשון שינוי מעולם לעולם, וחודש לשון חידוש השכליים:
והנה האר"י ז"ל כתב על פסוק (דברים כח, יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וכו' ולברך את כל מעשה ידיך וכו', זהו יסוד דאצילות כי הוא מאיר אף בעולם העשיה, על כן כתב ולברך את כל מעשה ידיך, כמו שאמר האר"י ז"ל (סידור ר"ש) על מלך מהולל בתשבחות (ברכת ברוך שאמר), וז"ל זעיר אנפין דאצילות מאיר בבריאה יצירה עשיה, וזה שאמר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, זהו יסוד דאצילות, ועשת התבואה לשלש השנים, רצה לומר יאיר וישפיע לכל השלש עולמות שאחריו הם בריאה יצירה עשיה, כי הוא מאיר בהם ויבא הברכה גם לעולם העשיה על כן כתוב בה"א הידוע:
וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה תאכלו ישן (כה, כב), לכאורה הוא מיותר כיון שאמר ועשת התבואה לשלש השנים, ממילא החשבון ידוע כמו שפירש"י ז"ל על לשלש השנים ע"ש, ונראה דהנה כתב האר"י ז"ל בסידור (ר"ש סדר מנחה לשבת) על מנוחתם יקדישו את שמך וז"ל ולפי שאין מיין דכרין דאבא ואמא יורדין אם לא על ידי מיין נוקבין דמסירת נפש על קדושת שמו ולפיכך יכוין למסור נפשו על קדושת שמו יתברך באומרו יקדישו את שמיך עכ"ל: וכתבתי לעיל בשם הרב המגיד בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה על שנה הנזכרים, ושם הוא למעלה מהזמן היינו לשון שינוי מעולם לעולם ע"כ, וזהו שאמר וזרעתם את השנה השמינית, כלומר כשאתם רוצים שיזרע השנה השמינית היא בינה, שהיא שמיני מתתא לעילא, ואם אתם רוצים שיהיה זריעה והולדה למטה, כי זווגם תדיר לקיום העולם, אבל להוריד מיין דכרין למטה צריכין למסור נפשם, וכשמוסרים נפשם אז הם למעלה מהעולמות ומהשכליים ובהפקרת גמור:
וזהו ואכלתם מן התבואה ישן, ותרגום אונקלוס ותיכלון מן עללתא עתיקא, כי כשמפקירין עצמן ומוסרין נפשם הם למעלה מהעולמות ומהשכליים, ויונקים מעתיקא שהוא למעלה מהעולמות עד השנה התשיעית, כלומר חכמה שהיא תשיעי מתתא לעילא, עד שיורד הארה משם, ואחר כך עד בא תבואתה, רצה לומר שיבא תבואת ה' ראשונה למטה, תאכלו ישן, תהיו במסירת נפש למעלה מהעולמות כנ"ל, והוא רחום יכפר: כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם (כה, נה), להבין הכפל, והוה ליה למימר כי לי בני ישראל עבדים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, ולמה לי תו עבדי הם וכו', ונראה על פי פשוט דאמרו רז"ל (ב"ב י, א) בזמן שעושין רצונו של מקום הם בבחינת בנים, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום הם בבחינת עבדים, וזהו הנמכר לעקר בודאי אין זו רצונו של מקום והוא בבחינת עבד:
וזהו שאמר כי לי בני ישראל עבדים, רצה לומר אף על פי שהם בבחינת עבדים הם שלי, והראיה על זה עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, רצה לומר בעת שהוצאתי אותם בודאי היו בבחינת עבדים שהיו עובדין עבודה זרה כפי דברי רז"ל (ילקוט בשלח רמז רלד) שהיה שר של ים מקטרג, הללו עובדים עבודה זרה והללו עובדים עבודה זרה וכו', ואף על פי כן הוצאתי אותם:
וזה ראיה גדולה שהשי"ת אוהב אותנו בעצם אף על פי שאנחנו ח"ו בבחינת עבדים, ואמר אחר כך אני ה' אלהיכם, רצה לומר שלא תקשה אם השי"ת אוהב אותנו אף במדריגה שפילה כזו, למה יצטרך אחד מישראל להמכר את עצמו לעקר, וזהו שאמר אני ה', רצה לומר זהו בחינת רחמים גדולים שלי, אלהיכם הוא בבחינת דין, אף על פי כן הוא רחמים שיוסר אותו הנכרי הנמכר לו ביסורין, וישוב אל ה' וירחם עליו: או יאמר, דהנה הרב בוצינא קדישא מוה"ר דוב בער זללה"ה אמר שמצינו בדברי רז"ל (שבת פח, א; ע"ז ב, ב) שהשי"ת ב"ה כפה על ישראל הר כגיגית, ואמר אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם:
ולמה הוצרך לכך, הלא ישראל אמרו נעשה ונשמע ומרצונם קבלו את התורה , אלא מפני שהיו ישראל אז במדריגה גדולה כזו במוחין גדולין ואמרו נעשה ונשמע, שאמר השי"ת מי גילה לבני רז זה לשון שמלאכי השרת וכו' (שבת פח, א), הראה להם השי"ת שאף על פי שאחר כך יפלו ממדריגתן ויפלו המוחין, שלא יעשו עצמן חפשי מן העבודה והמצות, וכפה עליהם הר כגיגית לומר שהם מוכרחים בעבודה ואף על פי שאינן נהנין מן העבודה שאין להם מוחין, צריכין לעבוד השי"ת כפי יכולתם ומדריגתם במקום שהם עכ"ד, ודפח"ח :
וזהו שאמר כי לי בני ישראל, צריכין לעשות הכל לי לשמי, עבדים, רצה לומר אף על פי שהם בבחינת עבדים במדריגה תחתונה בלי מוחין, אף על פי כן הם מוכרחין בעבודה כפי מדריגתם ויכולתם, וחפץ אני בעבודה כזו גם כן, והראיה על זה עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, רצה לומר בעת שהוצאתי אותם מארץ מצרים, ואף על פי כן נתתי להם מצות פסח ומילה בארץ מצרים כשהיו בבחינת עבדים במדריגה תחתונה, הרי שהשי"ת חפץ אפילו בעבודה זו:
ואמר אני ה' אלהיכם, רצה לומר אני ה', אפילו בזמן אלהיכם, שאני אצליכם בבחינת דין שאין אתם יכולין לעבוד אותי כראוי, אף על פי כן אני ה', וצריכין אתם לעבוד אותי כפי יכולתם: