אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת אמור
אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו (כא, א), להבין מה שאמר הכהנים בני אהרן והוה ליה למימר אמור אל בני אהרן הכהנים, וגם מה שאמר אמור ואמרת כפל, ודרשת רז"ל (יבמות קיד, א) ידוע :
ונראה דהנה יש שני מיני בני אדם, האחד עובד את ה' בכל לבבו ומובדל מבני אדם, ואדרבא מתקוטט עמהם שאינם הולכים בדרך הישר ומלעיגים עליו ואינו חפץ להתחבר עמהם ולהדריכם בדרך הישר, וזה לא טוב עשה בזה כמו שכתוב בשולחן ערוך אורח חיים (רמ"א סי' א ס"א) ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו, ועל כל פנים לא יתקוטט עמהם (ב"י שם, מג"א ס"ק ב):
ויש בני אדם האוהבים להתחבר עם בני אדם ולהתנאות בעיניהם, וזה צריך שמירה גדולה לעבודת השי"ת שלא יבוא ח"ו לידי פניות או ח"ו להניח עבודת השי"ת שלא לעשותו בשביל המלעיגים עליו:
וזהו שאמר אמור אל הכהנים, רצה לומר אותן העובדים ה' , בני אהרן רצה לומר שיהיו מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות וכו' (אבות פ"א מי"ב), ותלמידים נקראים בנים כמו שאמרו רז"ל (ספרי דברים, לד) , רצה לומר שלא יהיה נבדל מבני אדם אלא יתחבר עמהם ולא יתקוטט עמהם ויקרבן לעבודת ה', ואמרת אליהם, ואחר שהזהיר שיהיו מתלמידיו של אהרן ולהתחבר עמהם צריך אזהרה אחרת, וזהו ואמרת אליהם לנפש לא יטמא, רצה לומר שלא יטמא נפשו ורוחו ונשמתו ח"ו באיזה פניות עבור התחברות בבני אדם, וזה בעמיו, רצה לומר בעוד שהוא בתוך עמיו בהתחברות עמהם, יזהר מאוד שלא יטמא לנפש באיזה פניות עבור זה ח"ו כנ"ל: או יאמר אמור אל הכהנים וכו', דבא להזהיר על חכמי הדור המנהיגים את בני ישראל, לבל יתגאה עליהם ולחשוב שהם חכמים, כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב, ו) ונותן שכל ללמד לעמו דרכו ותורתו, כמו שכתב בטורי זהב (סי' מז ס"ק ה) שאנו מברכין נותן התורה לשון הוה, שהוא נותן בכל עת, גם כתוב במדרש שמואל (אבות פ"ד מ"א) שעל כן נקרא תלמיד חכם שצריך להחזיק עצמו תמיד תלמיד שצריך ללמוד, ולא שיחזיק עצמו שהוא בשלימות:
וזה שאמר אמור אל הכהנים, שעובדין השי"ת, בני אהרן, ותלמידים קרוים בנים, שיחזיקו עצמן לתלמידים תמיד, ואין להם שלימות הן בעבדות הן בתורה וצריך ללמוד תמיד מזולתו, והעיקר מהשי"ת המלמד תורה לעמו ישראל, ונותן שכל ודעת לראשי בני ישראל בשביל עמו ישראל, מה שהם צריכים לקבל ממנו, ואמר בכפל אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, כי באמת ראשי בני ישראל צריך להתנשאות קצת מבחוץ עליהם, כמו שאמרו רז"ל (כתובות קג, ב) זרוק מרה בתלמידים, וזה צריך זהירות גדול שיהא התנשאות בפניהם מבחוץ אבל בפנימיות צריך להיות שפל רוח, וזהו להזהיר גדולים על הקטנים, רצה לומר להזהיר מאוד כשהם גדולים על הקטנים, על התלמידים, וזרקו מרה בתלמידים שיהיה זה רק מבחוץ בפניהם, אבל בפנימיותם יהיו שפלי רוח כנ"ל:
וזהו לנפש לא יטמא, כי אמרו חז"ל (עי' סוטה ד, ב) כל המתגאה נקרא תועבה שנאמר (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, ולמדו בגזרה שוה ושם נאמר (דברים ז, כו) ולא תביא תועבה אל ביתך, ואין לך טומאה גדולה לנפש כזה, כי אמרו (שבת פ"ט מ"א) מנין לעבודה זרה שמטמא במשא וכו', ועל בעמיו פירש רש"י ז"ל יצא מת מצוה שמותר לכהן לטמא, אפשר לומר לפי הדרך הנ"ל, לפי שהזהיר למעלה להעובדים השי"ת הנקרא כהן שלא יטמא לנשמה בעוד שהם צריכין להגביה ולהתנשאות עליהם, ולזרוק מרה בתלמידים, אמר אחר כך בעמיו, כשהם מתערבין בעמיו להדריכם יזהר שלא יטמא לנפש ורוח ונשמה, יצא מת מצוה, כי הצדיק צריך לבוא למדריגת התחתונות והשפלות מאוד כדי להעלות הרשעים הקרוים מתים בחייהם (ברכות יח, ב): וזהו מת מצוה, שמצוה להעלות נשמות וניצוצות ישראל שירדו בעמקי הקליפות ואינם בתוך ישראל, להעלותן ולקשרם אל כללות ישראל, וזהו טומאה גדולה לצדיק, אבל בשביל מת מצוה כנ"ל, מותר לטמא מדרשה בעמיו, בשביל אותן שהם בתוך עמיו לא יטמא, אבל בשביל מת מצוה כו' שאין מקושר אל עמיו, מותר לטמא עצמו להעלותן ולקשר אותו לעמו, כי זה הוא מת מצוה כנ"ל:
לא יטמא בעל בעמיו להחלו (כא, ד), עיין פירוש רש"י ז"ל, ולפי פירושו היה ראוי ליכתוב לא יטמא בעל להחלו, רצה לומר באשה שהוא מחולל בה בעמיו לאפוקי מת מצוה:
ונראה דבא לרמז על ראשי עם בני ישראל שידריכו בני ישראל על פי דין ודת הקדושה, ולא להנאת עצמם להשתרר עליהם או להתגאות ח"ו, ומאוד הזהירו רז"ל בזה (ר"ה יז, א) כל פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים ח"ו וכו', ואמרו (יומא כב, ב) אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים וכו':
ואף גם צריך לזהר בכל דרכיו ועסקיו עם הציבור שלא יהיה לו שום פניה ומחשבת עצמו, ופשיטא שלא יעבור שום עבירה שזה הוא חילול השם שלא ילמדו ממנו, ופשיטא שלא יחטיא הציבור ח"ו כירבעם שחטא והחטיא ואין לך חילול השם גדול מזה, רק להדריך העם בלאט ובנחת על פי התורה, ויהיה כל עסקיו עם הציבור עבדות השם כמו שאמרו כלום רבנות נתתי וכו':
ואמרתי שזהו פירוש (פסחים פז, ב) אוי לרבנות שמקברת את בעליה, כי מלת בעל הוא לשון אדנות כמו שכתוב (ירמיה לא, לא) ואנכי בעלתי [בם] (אתכם), וכתיב (הושע ב, יח) והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי, לשון חבה, ולא תקראי לי עוד בעלי, לשון אדנות ע"ש, וזהו אוי לרבנות שמקברת את בעליה, רצה לומר מי שמתנהג עם הרבנות בשררה ואדנות ואין מחזיק אותו לעבדות השם, אבל מי שמחזיק אותו לעבדות חיים הוא לו, וזהו לא יטמא בעל, מי שהוא בבחינת ראש ואדנות על ישראל, לא יטמא לנפשו ורוח ונשמתו בעמיו, שהוא ראש ואדון עליהם, ומה גם להחלו, שיבוא ח"ו חילול השם מזה אלא יהיה אצלו להדריך עם ה' בדרך התורה והמצות: לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת (כא, ה), ונראה לפרש על פי דרך הנ"ל, דהנה ידוע מה שכתוב בספרים שאם אדם ח"ו עובר עבירה הוא מטיל פגם באורות עליונים עד מקום שורש נשמתו, וקרחה הוא פגם מקום פנוי, וזהו לא יגרמו במעשיהם שיקרחו קרחה בראשם באורות עליונים:
ופאת זקנם וכו', על דרך מה שכתוב בספרים () שאם אדם עובר עבירה מסתלק ממנו חכמה המחיה אותו ונשאר מת, וזהו (ברכות יח, ב) רשעים בחייהם קרוים מתים, וזהו פירוש (סוטה ג, א) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, כי בהסתלק ממנו החכמה נכנס בו רוח שטות היפך החכמה, וזקן נקרא חכמה כמו שאמרו (קידושין לב, ב) זה קנה חכמה:
וזהו ופאת זקנם לא יגלחו, רצה לומר שלא יגרמו במעשיהם שיסתלק מהם החכמה, ועל כן כתיב לשון פאת כי החכמה הוא מקו ופאת הימין, ובבשרם לא ישרטו שרטת, ושרטת הוא לשון רושם כמו שכתב רש"י ז"ל על פסוק (יט, כח) ושרט לנפש לא תתנו וכו' ע"ש, וידוע מה שכתוב בספרים (זוה"ק ח"ג עו, א; ספר הליקוטים איוב פי"ט) שעונותיו של אדם נרשמים במצחו, וזהו ובבשרם לא ישרטו שרטת, רצה לומר לא ירשמו במצחם רושם עונותיהם רק ידריכו את ישראל בדרכי השם כנ"ל:
וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך כי קדוש אני ה' מקדשכם (כא, ח), להבין מלת את מיותר, והיה די באמרו כי לחם אלהיך הוא מקריב, וגם מה זה נתינת טעם כי קדוש אני ה' מקדשכם:
ונראה דהנה השי"ת ברא כל העולמות כדי להיטיב לישראל שבשבילם ברא העולם כמו שאמרו (ב"ר א, א) בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, כי מדרך הטוב להיטיב, וזהו תענוג גדול למעלה כשמטיב לישראל, כי יותר משהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק (פסחים קיב, א) ואיתא בספרים (עצ"ח שער א' פ"א) שהשם יתברך ברא העולם כדי שתתגלה מלכותו ולמען דיתקרי רחום וחנון וכו', ואינו סותר דברים הנ"ל שברא עולמו להיטיב לישראל, ומה שאמר שתתגלה מלכותו, כי כל השפעת שלמעלה ומכל הספירות הם למדת מלכות הנקראת כנסת ישראל שהם כללות נשמת ישראל, ומדת מלכות הוא השכינה השורה תמיד על ישראל כמו שאמרו רז"ל (ברכות ז, א) ביקש משה שלא תשרה שכינה אלא על ישראל ונתן לו:
וזהו שתתגלה מלכותו ולמען דיתקרי רחום וחנון, רצה לומר שישפיע כל הי"ג מדות אל מדת מלכות הנקראת כנסת ישראל להיטיב להם, והנה אי אפשר לקבל שפע מעולמות עליונים רק בהתעוררות התחתון, והתעוררות התחתון הוא מדת מלכות מדת יראה השער הראשון כמו שכתוב (תהלים קיח, כ) זה השער לה' צדיקים יבואו בו, וכשאדם מצמצם עצמו על ידי מדת יראה שהוא צמצום אז בא אליו התפשטות השפעה מדת אהבה, כי דרכו של איש לחזור אחר אשה (קידושין ב, א), וכמו שבריאת העולמות היתה תחילה על ידי צמצום ואחר כך התפשטות השפעה בעולמות שפע וחיות, כן אם רוצים לקבל ממנו יתברך צריך תחילת צמצום שיצמצם עצמו על ידי מדת יראה ויבא עליו התפשטות אהבה חסדים: וכמו ששמעתי בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זלה"ה פירוש הפסוק (ירמיה ה, כב) האותי לא תיראו וכו' אשר שמתי חול גבול לים, ולכאורה הוא תמיה והלא השי"ת ברא כל העלמות עליונים ותחתונים, וכל העולמות כולם כאין נגדו, ומאי רבותא גדולה ששם חול גבול לים יותר מבריאת עולמות כולם: אלא שצריך האדם לירא מהשי"ת ולצמצם עצמו, ואחר כך יבוא לו התפשטות חסד, כמו שבים תחילה הוא הצמצום החול אשר סביבותיו המצמצם אותו ואחר כך הוא התפשטות הים, כן כשאנו רוצים לקבל ממנו השפעה צריכין לצמצם במדת יראה הנקראת צמצום, ואז יבוא אחר כך התפשטות חסדים ואהבה, וזהו האותי לא תיראו וכו' אשר שמתי חול גבול לים ואי אפשר לכם לקבל אלא במדת יראה תחלה ודפח"ח:
והנה ידוע שכל השפעה מלמעלה הוא על ידי הכהן מדת חסד (זוה"ק ח"ג קמה, ב), וזהו וקדשתו כי את, רצה לומר השכינה הנקרא את לפי שהוא כלולה מא' עד תיו, לחם אלהיך הוא מקריב וידוע שכל התענוגים נקראים על שם לחם כמו שכתוב (בראשית לט, ו עי"ש ברש"י) כי אם הלחם אשר הוא אוכל, וזהו לחם אלהיך הוא מקריב, כי כשהכהן מקריב עצמו במדת יראה הנקרא את כדי לקבל שפע הוא תענוג גדול למעלה, כי יותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק:
וזהו לחם אלהיך הוא מקריב, הוא מקרב תענוגים להשי"ת על ידי זה קדוש יהיה לך, ועיין פירוש רש"י ז"ל לפתוח ראשון בכל דבר (גיטין נט, ב), רצה לומר כי הוא הפותח שער השפע על ידו שהוא איש חסד, וזהו כי קדוש אני ה' מקדשכם, רצה לומר מה שאני מקדש אתכם הכל הוא על ידו ועל כן קדוש יהיה לך:
והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומילא את ידו ללבוש את הבגדים את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום (כא, י), ונראה דבא לרמז בדרך מוסר על צדיק הדור אשר על ידו הולך השפע לישראל, וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל כי ראשי בני ישראל הם זוכים לקבל הארה גדולה וחכמה ונבואה רק בשביל ישראל, והראיה ממשה רבינו ע"ה רבן של כל הנביאים שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר כנזופין לא היה הדיבור על ידי משה כלל כמו שפירש רש"י ז"ל (לעיל א, א) ע"ש, ונמצא בל יתגאה אדם ח"ו בראותו גודל חכמתו ומעלתו ומדרגתו, ויחשב עצמו כאין והוא אינו אלא כלי והכל הוא מאתו יתברך:
וזהו והכהן, מי שהוא עובד ה', הגדול מאחיו, כלומר גדולתו מאחיו מישראל, בשביל ישראל נתגדל ונתרומם, כדי להמשיך עליהם שפע, וזהו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה, כלומר שיבא אליו בראשו הנקרא חכמה שמן המשחה השפעה עליונה, ומחמת זה ומילא את ידו, כי ידוע כי השכינה לית לה מגרמיה כלום והוא בסוד נקודה, רק שאנו בעבודתינו עושין אותה סוד פרצוף ומאיר בה בחינת יסוד, כי הוא אספקלריא דלא נהרא רק מדת יסוד מה שמאיר בה:
וזהו ומילא את, רצה לומר השכינה הנקרא את ידו, וידו הוא לשון כח וזהו ידו יד וא"ו הכח של הוא"ו הוא מילא בשכינה שמאיר בה בחינת יסוד, על ידי מעשיו וזכיותיו עושה אותה בסוד פרצוף ונעשה יחוד יסוד ומלכות ומאיר בה בחינת יסוד, ללבוש את הבגדים, כלומר שמקשט על ידי מעשיו וזכיותיו השכינה בתכשיטין ולבושין וזהו ללבוש את, רצה לומר ללבוש השכינה הנקרא את בגדים ותכשיטין, ואף על פי שהוא במעלה העליונה כזו, ביותר צריך לזהר לבל יבוא ח"ו איזה מחשבת קצת גדלות ויפול ח"ו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא:
וזהו את ראשו לא יפרע, לשון גידול כפירוש רש"י ז"ל, כלומר את חכמתו הנקרא ראשית לא יפרע לא יגדיל בעיניו, אדרבא (יחזוק) [יחזיק] עצמו כאלו עדיין לא השיג שום חכמה, ובגדיו לא יפרום, כלומר שלא יקרע לבושו שהוא עתה הצינור להמשיך שפע על ישראל, לא יקרע ויקלקל ח"ו במחשבה זאת, וכשיחזיק עצמו לאין לא יהיה לו שום שבירה ונפילה כי על אין לא שייך שום שבירה:
דבר אל בני ישראל וכו' כי תבואו אל הארץ וכו' וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן וכו' וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' וכו' (כג, י-טז), להבין מה שאמר בתחילה את קצירה ואחר כך ראשית קצירכם, וגם מה שאמר וספרתם לכם וכו':
ונראה דהנה כתבתי (פר' בא ד"ה וגם מקנינו) בשם הרב בוצינא קדישא מו"ה אברהם ז"ל בן הרב הקדוש מו"ה דוב בער זללה"ה פירוש על מה שכתוב בסידור האריז"ל (סידור ר"ש הגש"פ ד"ה פסח שהיו אבותינו אוכלים) שעל כן נקרא פסח לשון דילוג וקפיצה, שהיה שם גדלות קודם לקטנות, דהנה האדם צריך לתקן מדותיו דהיינו אהבה ויראה ותפארת וכל מדה ומדה בפרטות וכל מדה ומדה כלולה משבע מדות והם מ"ט בפרטות, ואחר כך שורה עליו שער הנו"ן עולם המחשבה בינה, וביציאת מצרים היה תיכף התגלות שער הנו"ן ויצאו ממצרים ובו היה הנס, ואחר כך נלקח מהם הארה זו וצוה אותם לספור ספירת העומר מ"ט יום, כדי לתקן כל מדה ומדה בפרטות בכוחם ובמחשבתם ככוונת הבריאה ויוכלו לבא לעולם המחשבה עכ"ד ודפח"ח: והנה האדם צריך לראות שיכוף כל השבע מדות שלו תחת יראת ה', ושיהיה לו יראה בשלימות ואהבה בא לו ממילא, והנה בהיות האדם דבוק אל כח הקליפות ותאוות הגשמיות ומפריש את עצמו מן תאוות הגשמיות אל השי"ת זהו הנקרא קציר, שמפריש עצמו ממקום שהיה דבוק:
וזהו כי תבואו אל הארץ, אל מדריגות יראה הנקרא ארץ, וקצרתם את קצירה, שתפריש עצמיכם מתאוות הגשמיות ותקצור עצמיכם בשביל יראת ה', וזהו את קציר ה', והנה העומר היו מקריבין בששה עשר בניסן שהתחילו לתקן מדותיהם, והתחילו לתקן מדת החסד, וזהו והבאתם את עומר, שהיה בזמן ראשית קצירכם כי אז התחילו לתקן מדת החסד, אל הכהן, כהן הוא מדת החסד כלומר שתביאו מדת אהבה שהתחילו לתקן, יבואו אל מדת אהבת הבורא יתברך:
וזהו וספרתם לכם, לשון (איכה ד, ז) ספיר גזרתם לשון זכות ובהירות, ולכם דייקא ובפירוש, שתעשו עצמכם זך ובהיר לתקן מדותיכם, ממחרת השבת, מיום הסתלקות הארה ראשונה שהיה ביום ראשון של פסח לא בכוחכם, ומאז תתחילו לתקן עצמכם להיותכם זך ונקי, מיום הביאכם את עומר התנופה, שהוא בששה עשר בניסן שהתחילו לתקן, תתקנו שבע שבתות תמימות תהיינה, תתקנו שבע מדות בכלל ובפרט עד ממחרת השבת השביעית, עד שתתקנו מלכות שבמלכות, ואחר כך תספרו חמשים יום, כלומר יאיר עליכם עולם החמשים חמשים שערי בינה, ואז והקרבתם מנחה חדשה לה':
ואפשר לומר הטעם שמנחת העומר בא מן השעורים, כמו שאמרו בגמרא (סוטה יד, א) אצל מנחת סוטה, הואיל ומעשיה מעשה בהמה לפיכך קרבנה מאכל בהמה, וכאן נמי שהיה בששה עשר בניסן בהתחלת התיקון, לפיכך בא נמי מן השעורים, אבל לפי שהתחילו לתקן לפיכך בא שמן ולבונה ואינו דומה למנחת סוטה:
או יאמר וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה', עיין פירש"י ממחרת השבת ממחרת יום טוב, וצריך להבין למה אמר ממחרת השבת מקום לטעות להצדוקים ולא אמר ממחרת יום טוב, וגם דאמר שבע שבתות ולא אמר שבעה שבועות, וגם דאמר עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום הלא אנו סופרים מ"ט יום ולא חמשים, ולמה אמר תספרו חמשים יום:
וגם להבין בנוסח רבונו של עולם, שאנו אומרים אתה צויתנו על ידי משה וכו' לספור ספירת העומר כדי לטהרנו מקליפותינו ומטומאותינו כמו שכתוב (כג, טו) וספרתם לכם ממחרת השבת וכו', והיכן נזכר בפסוק זה שכוונת מצות ספירת עומר הוא כדי לטהרנו מקליפותינו ומטומאותינו:
ונראה דהנה כתוב באור החיים שהשי"ת צוה לספור שבעה שבועות כדי לטהרם מטומאות מצרים כנדה, אף שנדה די בשבעה ימים הם היו משוקעים הרבה במ"ט שערי טומאה ולכן היו צריכין שבעה שבועות:
וכבר כתבתי שהאדם צריך להשתדל שיהיה לו בשלימות מדת יראה כמו שאמר הרב הקדוש בוצינא קדישא מו"ה דוב בער זללה"ה על פסוק (דברים י, יב) ועתה ישראל וכתבתי הרבה פעמים בשמו, ומהו מדת יראה הייינו שיקבל מדת מלכותו על עצמו להמליך השי"ת על כל הדברים, כי מדת מלכות לית ליה מגרמיה כלום רק הכל מאת השי"ת: ואף שיש באדם שכל המוליד שגזר השי"ת על הטפה שיהיה חכם (עי' נדה טז, ב), אם אינו ממליך השי"ת על חכמה זו יוכל לנפול ולטרוד עבור חכמתו, ויש באדם שבע מדות בנשמה שנתגלה מעשיהם בפועל אהבה ויראה והתפארות וניצוח וכו', וצריך להמליך על מדות טובות שיש בו להשי"ת להכניע כל מדותיו תחת יראת ה', וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (דה"י א כט, יא) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וכו' לך ה' הממלכה וכו', והיה ממליך השי"ת על כל שבע מדותיו שהם של השי"ת ולית ליה מגרמיה כלום:
והנה בפסח כתוב בסידור האר"י ז"ל (סידור ר"ש סדר הגדה ד"ה פסח שהיו אבותינו אוכלים) על שם זה נקרא פסח שהיה גדלות קודם לקטנות, מחמת שלא היו יכולין במצרים להתמהמה, כדי שלא יכנסו לשער נו"ן של הטומאה וח"ו לא היו יכולין לצאת משם לעולם, והוצרך השי"ת לגאלם בעצמו, ואי אפשר להיות גאולה כי אם שיבוא מדת מלכות לעלמא דחירות היינו בינה:
וכן היה בעת יציאת מצרים שנתגלה מלכות הקדושה על ידי עשר מכות שהכו בקליפה, ואז התלבש בינה עלמא דחירות במדת מלכות ויצאו לחירות, וכמו שכתב האר"י ז"ל בסדר אגדה (סידור ר"ש סדר הגדה) אצל שאלת בן תם וז"ל וכן יציאת מצרים היתה על ידי בינה בהתלבשות במלכות עכ"ל:
וזה שכתוב (שמות יג, יח) וחמשים עלו בני ישראל, שבאו לעולם החמשים תיכף, ואחר כך נסתלק הארה זו מהם ואינו חוזרת הארה זו שנסתלקה עד חג השבועות, וכמו שכתב האר"י ז"ל (סידור ר"ש) בסדר אגדה וז"ל יכול מראש חודש וכו', וכנגד ששאל מה מציאות המוחין לא אמרתי וכו' אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך כי אחר כך חוזר לקטנות עד שבועות עכ"ל:
והנה בינה נקרא שבת הגדול, ומלכות נקרא שבת הקטן כמו שכתוב בתיקונים (תיקו"ז תיקון י"ט מ, ב), וזה שאמר וספרתם לכם דייקא, והוא לשון בהירות שתתקנו עצמכם ותטהרו בכל השבע מדותיכם דהיינו אהבה ויראה וכו', וכל מדה ומדה כלולה משבע ואם פגם באיזה מדה כגון באהבה בכל שבע מדות הכלולים באהבה, וכן ביראה הכל לשוב אל ה' ולנקות אותם מכל חטא ועון בתשובה, כל מדה ומדה בפרטות, וכשמתקן בתשובה כל השבע מדות והם מ"ט אחר כך שורה עליו שער הנו"ן של בינה, והוא עלמא דחירות שהוא נו"ן של אין והיו"ד היא חכמה וא' היא כתר:
וכן כתוב ספר מאור עינים בפרשת נשא (ד"ה א"י ומתחלה) וז"ל ולהבין איך נתקנו הדינין בשרשם, גם מהו הלשון מסטרהא דינין נפקין, כי יש חמשים שערי בינה והמ"ט שערים הם נקראים סטרהא ושם הוא מוציא דינין, וזהו (משלי כה, כו) צדיק מט לפני רשע, הם המ"ט שערים ששם הוא אחיזת הדינין, אבל בשער נו"ן שהוא נקרא אין שם הוא רחמים גמורים ואין שם דין כלל, ולכן כשמעלין הדינין אל שער אי"ן נתקנין עכ"ל:
ואימת תתקנו עצמיכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, היינו אחר יום ראשון של פסח שנסתלקה הארה משבת הגדול בינה, תתקנו עצמיכם כל השבע מדות בכללם ובפרטן, ותתקנו שבע מדות היינו שבת הקטן שבכל מדה ומדה, עד ממחרת השבת השביעית, שתתקנו מדת מלכות שבמלכות, צריכין לתקן בתשובה על כל השבע מדות בפרטן:
וזהו תספרו חמשים יום, כלומר עד שכלה כל השבע מדות כולן בפרטן היא ממחרת השבת השביעית, שיהא כלו השבע מדות היינו המ"ט כולן בשלימות, יספרו אותם עם חמישים יום בתשובה, וכשיתקנו כל המ"ט בתשובה אז בחג השבועות יחול עליהם שער החמשים שבבינה מן שער אי"ן, ואז יהיה הכל בתשובה שלימה ובאחדות גמור ויקבלו התורה: וכמו שכתבתי בפרשת יתרו בפסוק (שמות יט, ב) ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני, על מה שכתב רש"י ז"ל מקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני מה ביאתן למדבר סיני בתשובה וכו' ע"ש , ונמצא לפי זה מתורץ הכל ומפורש בפסוק בפירוש שהספירה היא בשביל לתקן מ"ט מן המדות בפרטן, שהם מטעם חמשים יום עם עולם התשובה: אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם וכו' (כג, כז), איתא בשולחן ערוך אורח חיים סימן תרי"ט סעיף ב' וז"ל בליל יום כיפור ומחרתו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם והוא מהטור שהביא בשם מדרש ואתחנן (דב"ר ב, לו) והביאו במגן אברהם (שם סק"ח) הטעם וז"ל משום דכל השנה אומרים אותו בלחש מפני שמשה גנבה מהמלאכים, אבל ביוה"כ גם ישראל דומין למלאכים עכ"ל:
והנה אמרו רז"ל (עי' תענית ט, א; זוה"ק ח"ג רכא, א) לית לך מידי דלא רמיזי באורייתא, ואפשר לומר שנרמז בכאן בפסוק זה דהנה ידוע דברוך שם כבוד מלכותו הוא בחינת מלכות נפש, וכל מקום שנאמר לשון ענייה הוא בקול רם כמו שכתוב בפרשת כי תבא (דברים כז, יד) וענו הלוים וכו' קול רם, וכן בפרשת הבאת בכורים כתיב (שם כו, ה) וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אובד אבי וכו', ופירש רש"י ז"ל וענית לשון הרמת קול עכ"ל:
וזהו הרמז בכאן יום הכפורים הוא מקרא קודש, ועניתם את נפשותיכם הוא גם כן הרמת קול, כלומר ועניתם בקול רם את נפשותיכם, ואת פירושו עם כלומר עם נפשותיכם, היינו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהוא בחינת מלכות נפש, וביום הכפורים תרימו קול עם נפשותיכם, ותאמרו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם:
שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב וכו' (כג, לב), אמרינן בראש השנה דף ט' (ע"א) תני חייא בר רב מדפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה, וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי, ועיין פירוש רש"י ז"ל כל האוכל ושותה וכו' דהכי קאמר קרא ועניתם בתשעה, אכילת תשעה אני קורא עינוי עכ"ל, להבין מה שאמר כל האוכל ושותה בתשיעי הלא שתיה בכלל אכילה היא, וכי החיוב דוקא לשתות גם כן:
ונראה דהרב הקדוש בוצינא קדישא המפורסם מו"ה דוב בער זללה"ה אמר על חכמה שנקראת בכור כי הבכור הוא שני לאב, כן החכמה מאין תמצא (איוב כח, יב) הוא שני לאין של מעלה, והיא המחבר האין עם יש, ועל כן נקרא בכור כי אותיות בכר הבי"ת הוא שנית לאלף, והכ"ף הוא שנית ליוד בעשירית, והרי"ש הוא שנית לקוף במאות עכ"ד ודפח"ח, והנה כתיב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ, ובזוהר (רע"מ ח"ג, רנח, א) אבא יסד ברתא, וזהו הטעם כי בכל הדברים מריש דרגין עד סוף המדריגות חכמה מחבר האין עם יש:
והנה אמרתי פירוש הפסוק (תהלים לד, ט) טעמו וראו כי טוב ה', כלומר בכל הדברים אשר הם טובים ומתענגין בהם, ועל כן טוב הדבר הגשמי מפני ששם ניצוץ הקדוש של הוי"ה המחיה הדבר הגשמי, וכשיסתלק ממנו השי"ת אז הוא אפס, ובתענוגי אשה כשיסתלק השי"ת חיותו מן האשה היא מתה ואין תאוה לה, וכן הוא בכל הדברים אם רואה בחכמה שבדבר ההוא יבין כנ"ל:
וזה טעמו, כי טעמים הם בחכמה, וראו, הוא גם כן חכמה שנקרא ראיה, ובכל הדברים הגשמיים תראו שהטוב בהם הוא ה' החיות שלו השוכן בתוכו על כן הוא טוב, ועל כן יחשב האדם מה לי להתענג בתענוגי הגשמי שבו חיות מהשם יתברך, טוב להדבק בהשי"ת חי חיים ותענוג התענוגים, וזהו (שם) אשרי הגבר יחסה בו, ממש: והנה הרב הקדוש בוצינא קדישא המפורסם מו"ה דוב בער זצלל"ה אמר שעל כן נקרא תפארת גופא, שאין השי"ת מתפאר בשרפים ובמלאכים שעובדין אותו, כי הם מוכרחין לכך ואין להם יצר הרע, אבל במי מתפאר השי"ת ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט, ג), מפני שישראל מלובשין במלבוש הגוף הדבוק ביצר הרע המסיתו להתענג בתענוגי הגוף ואף על פי כן המה עובדין השי"ת, בזה השי"ת מתפאר, ואם כן עיקר התפארות של השי"ת מפני הגוף, ועל כן נקרא תפארת גופא עכ"ד ודפח"ח:
ולפי זה עיקר התפארת הגוף הוא ערב יום הכיפורים, שמצוה לאכול ולשתות וכל מה דמפיש באכילה טפי מעלי, כמו שפירש רש"י ז"ל (שם) שהוא עבודת הגוף לבד, ובכל התרי"ג מצות הוא כופה היצר והגוף לעשות רצון קונו, ובערב יום הכיפורים שאין בו רק מצות אכילה ושתיה ביותר שבזה עובד השי"ת, שהוא כח הגוף לבד, אז יש להשי"ת התפארת יותר מן האדם כנ"ל:
והיינו כשאדם אוכל בערב יום הכיפורים לא לכוונת למלאת כריסו שיוכל להתענות למחר, רק שכוונתו לעבוד השי"ת במצות אכילה ושתיה אז יש להשם יתברך התפארת ביותר, והיינו כשאוכל ושותה בערב יום הכיפורים בכח חכמה המחיה האוכל, ואינו מדבק עצמו לתענוגי הגשמי שבאוכל, רק לעבוד השי"ת המצוה אותנו באכילת ערב יום הכיפורים, בכוונת אכילת ערב יום כיפור:
והנה כוונת אכילה לעשות הנוקבא בבחינת מעיין, ונעשה הנוקבא גן נעול על ידי שלשה שמות שמבואר שם בסידור האריז"ל (סידור ר"ש) גימטריא ק"פ, גימטריא מעיין, ויש שם עוד מנ"צ דמנצפך גימטריא גם כן מעיין, וכוונת השתיה על ידי שלשה שמות אהיה גימטריא חותם, והנה כשנצטרף כוונת אכילה ושתיה שני פעמים ק"פ וחותם הוא גימטריא תתי"ד, ות"ת הוא גופא, כלומר התפארות שמתפאר השי"ת עם ישראל עבור שהם מלובשים בגוף ויצר הרע, ונשאר י"ד הוא גימטריא ראשי תיבות ישראל אשר בך אתפאר, כי עבור שישראל אוכלין ושותין בכוונת אכילה ושתיה בערב יום הכיפורים ואין מתכוונים כלל להנאת עצמן, אז יש להשי"ת יותר התפארות, וזהו בכח חכמה שאוכלין ושותין בכוונת אכילה ואינם מתכוונים להנאת תענוג אוכל: וזהו כל האוכל ושותה בתשיעי, היינו בחכמה שהוא עולם התשיעי מתתא לעילא, כאילו התענה תשיעי ועשירי, כי הכתוב קורא לאכילה זו עינוי, ונמצא מתחבר כח החכמה שהוא תשיעי אל עשירי שהוא בינה יום כיפור, ועל כן כאילו התענה תשיעי ועשירי: ואגב זה אכתוב מה ששמעתי מהרב בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה שיש להתענות יום אחד לפני ערב יום הכיפורים, ולהפסיק בזה יום אחד שמתענה לפני ערב יום הכיפורים מבעוד יום, כמו שמפסיקים ביום כיפור, ואז יתענה הלילה והיום שקודם ערב יום הכיפורים, ולא יאכל בלילה השייך לערב יום הכיפורים רק יאכל בערב יוה"כ שחרית, היינו שיתענה שני לילות ויום אחד, ואז יחשוב לו הפסקה זו כמו הפסקה של ארבעה ימים, כי התענה יום אחד לפני ערב יום הכיפורים, וגם הלילה של קודם ערב יום הכיפורים:
ואכילת ערב יום הכיפורים חשוב כאילו התענה שני ימים, שזהו פירש הגמרא כאילו התענה תשיעי ועשירי, היינו הפסקה של שני ימים, כי אם היה כוונת הגמרא שנחשב לתענית, היה לומר כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה, ובעשירי ודאי מתענין, ולמה אמר של שני ימים ואחר כך תענית יום הכיפורים הוא תענית כאלו התענה תשיעי ועשירי, אלא היינו הפסקה יום רביעי, ותענית של הפסקה ארבעה ימים עולה אלף ושמונים תענית עד כאן שמעתי הפסק שלו, ומצאתי סברא זו כאילו התענה שני ימים בערב יום הכיפורים בספר [תוספת] יום הכיפורים (יומא פא, ב ד"ה כל) שחיבר בעל ספר גט פשוט, ע"ש :