אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת קדושים
דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (יט, א), מה שאמר קדושים תהיו לשון עתיד, ולא אמר היו קדושים כמו שאמר בפרשת קרח (במדבר טז, טז) אתה וכל עדתך היו לפני ה', גם מה שאמר דבר ואמרת הוא כפל, והנה רש"י ז"ל פירש שפרשה זו נאמרה בהקהל אל כל ישראל ביחד והוא מתורת כהנים (יט, א) ודרשו ז"ל מחמת שכתוב אל כל עדת בני ישראל:
ונראה דהנה השם יתברך בחר בנו מכל העמים, וכל האומות הם תחת השרים, אבל בני ישראל חבל נחלתו והיינו תחת ממשלת השי"ת לבד , ונשמת ישראל הם חלק ה' ויפח באפיו (בראשית ב, ז) כל הנופח וכו' (ספר הקנה בראשית שם), ועל כן אף על פי שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד, א), ואפילו עבר על כל עבירות שבתורה ישולם לו גמולו על כל פשעיו על כל פרטי ודקדוקי עבירה שעבר באריכות הזמן, אף כמה מאות שנה יקבל עונשו בעולם הבא לפי גודל התמדת עבירות, וכשיקבל על כל עבירות עונשו יגיע למקומו:
ועל כן אמרו (סנהדרין פ"י מ"א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אחר שקבל כל אחד ואחד עונשו, והטעם כי לא ידח ממנו נדח (עפ"י ש"ב יד, יד) וניצוץ אחד מנשמת ישראל אף שהוא בעומקי הקליפות מחמת חטאיו באריכות הזמן יתוקן ויעלה למקום שורשו:
וזהו מוסר גדול כשיעלה זאת תמיד על מחשבות בני אדם, שסופו בודאי לטהר ולקדש אחר שיקבל עונשו על כל פרטי עבירות, אפילו אחר כמה שנים לפי גודל העבירות ולפי גודל התמדתו בהם, אז בוודאי לא יציית ליצר הרע, ויפרוש מן העבירות מחמת גודל ענשן שיקבל קודם שיגיע למקום שורשו:
וזהו דבר אל כל עדת בני ישראל וגם ואמרת אליהם, ולשון אמירה הוא לשון אמירה במחשבה שבלב כמו (דברים ז, יז) כי תאמר בלבבך, וזהו ואמרת אליהם, שתכניס זה המחשבה בלבם של כל אחד ואחד מישראל שיחשבו תמיד קדושים תהיו, לעתיד יהיו כולם קדושים, אחר שיקבל כל אחד ואחד עונשו סופו לקדש ולטהר, כי קדוש אני ה' אלהיכם ולא ידח ממנו נדח, על כן פרשה זו נאמרה בהקהל אל כל ישראל ביחד, לפי שגופי התורה תלוי בזה כשיחשוב תמיד שסופו לקדש ולטהר אחר שיקבל עונשין גדולים על כל פרטי עונותיו, מחמת זה יפרוש מחטאיו ויעשה תשובה :
במדרש (בר"ר צ, ב) קדושים תהיו, יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני ה', קדושתי למעלה מקדושתכם. ונראה לי דהפירוש של קדוש הוא לשון פרישות כמו שכתב רש"י ז"ל הוו פרושים וכו', וצריך האדם לפרוש עצמו מתענוגי העולם הזה המותרות ומטומאת היצר הרע ולטהר מדותיו ויכול אחר כך לדבק בהשי"ת, והנה מצינו בהשי"ת ששורה עמנו תמיד כמו שכתוב (טז, טז) השוכן אתם בתוך טומאתם, אפילו בזמן שהם טמאים שכינה עמהם (יומא נו, ב), והאדם אפילו הוא בעל עבירה אם מחזיק עצמו לאין ויודע שהוא שפל, השי"ת שורה בו, אבל ח"ו אם הוא בגבהות אף אם הוא בדרך הישר אין אני והוא יכולין לדור (סוטה ה, א):
וזהו יכול כמוני, כלומר כשם שאני שורה עמכם בתוך הטומאה כך אתם תדבקו בי בתוך טומאת היצר, תלמוד לומר אני ה', קדושתי למעלה מקדושתכם, ובסדר אגדה (הגדה ש"פ) אני ה' ולא מלאך ולא שרף, וכתב שם האריז"ל (סידור רי"ק שם) שאם היה מלאך או שרף היה יכול להתפגם שם במקומות הטומאה, אבל זה לא שייך ח"ו בהשי"ת כי אש אוכלה הוא (דברים ד, כד) עכ"ל, וזהו שאמר אני ה', קדושתי למעלה מקדושתכם ויכול אני לשרות עמכם במקום טומאה כי אש אוכלה הוא, אבל אתם צריכין להפריש מכל הטומאות ולדבק בי כראוי:
או יאמר בדרך אחר ונדייק לשון המדרש דאמר קדושתי למעלה מקדושתכם, ולא אמר קדושתי גדולה מקדושתכם, דהשי"ת ברוך הוא למעלה מכל העולמות, ואין שום מלאך ושרף ושום עולם יכול להשיגו, וכולם שואלין איה מקום כבודו (נוסח קדושת 'כתר'), וכולן יודעין מציאותו ואינן יכולין להשיגו ולידע מהותו, וכשרוצין לדבק בו יתברך הוא למעלה מהן, וזהו בעולמות עליונים, ובעולם התחתון בבני ישראל גם כן, כשמקרבין עצמם ומפשיטין עצמן מן הגשמיות ורוצין לדבק בו יתברך, הן מרגישין ויודעים מציאותו ואינן יכולין להשיגו ולידע מהותו, ומלת קדושים הוא לשון פרושים כמו שפירש רש"י ז"ל:
וזהו שאמר קדושים תהיו, כלומר תפרשו מן העולם הגשמי וידבקו בי, וזהו שאמר יכול כמוני, על דרך כמוני כמוך, רצה לומר שלא תחשבו בפרישתכם מעולם הזה ותרצו לדבק בי תוכלו לבוא אלי, תלמוד לומר כי קדוש אני ה' קדושתי למעלה, כלומר פרישתי למעלה מקדושתכם מפרישתכם, כי אף מלאכים ושרפים אינן יכולין להשיגו: והמדרש דורש הפסוק אני ה' אלהיכם, מה שאמר אלהיכם, בארץ נודע קדושתי ופרישתי מן העולמות, שאני אלהיכם ואתם מקודשין ומופרשין מעולם הגשמי לקרב אלי ואי אפשר להשיג אותי, וזהו שאמר קדושתי למעלה רצה לומר פרישתי למעלה ואי אפשר להשיגו, מקדושתכם, נודע קדושתי ופרישתי:
או יאמר קדושים תהיו יכול כמוני, דהנה מצינו גודל העבירה של המתגאה ח"ו עד מאוד במקרא (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וכו', ובגמרא דסוטה (ד, ב) הפליג מאוד בגודל העבירה הזו, שאמרו כל המתגאה כאלו כופר בעיקר, וכאלו דוחק רגלי השכינה (ברכות מג, ב) ומסתלק מן העולם, וכהנה רבות ע"ש, עד שאמרו (עי' בראשית חכמה שער הענוה ב, יא; פיה"מ לרמב"ם אבות פ"ד מ"ד) שהוא שורש לעבור כל העבירות שבתורה וחוץ לזה אמרו (עי' אבות פ"ד מ"ז ובפירוש רבינו יונה; ארחות צדיקים שער הגאוה) כל גאה שוטה:
אפשר להבין דמצינו בכל הספרים (עצ"ח שער א' פ"א) שתכלית בריאת השתלשלות כל העולמות עד עולם השפל הזה כדי שיתגלה מלכותו כי אין מלך בלא עם (כד הקמח, ר"ה), ובשביל ישראל עמו, כי אנחנו בני ישראל מקבלין מלכותו וממליכין אותו על הכל, ושכינתו הוא מדת מלכות שורה עלינו תמיד, בכל מקום שאנחנו שכינה עמנו ואפילו בגלות ואף בטומאה, כמו שאמרו (ברכות ז, א) ביקש משה שלא תשרה שכינה רק על ישראל ונתן לו שנאמר (שמות לג, טז) הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך: ועל כן תיקנו חז"ל להתפלל בכל יום שמונה עשרה ברכות שאנו ממליכין השי"ת על כל הדברים הנוגע אל הנשמה, ולכל הדברים הנוגעים אל הגוף, ובשלש ראשונות מסדרין השבח אשר לפי השגת שכלינו, ואחר כך אנו ממליכין שהוא החונן לאדם חכמה ובינה ודעת בכל עת, ולמי שרוצה ללמוד תורה הוא המלמד, כמו שתיקנו בברכות התורה המלמד תורה לעמו ישראל בלשון הוה, שהוא הוא המלמד בכל עת, ובלעדו אין להבין האמת אף על פי שנולד בשכל גדול:
ואחר כך אנו מתפללין השיבנו אבינו וכו' והחזירנו בתשובה שלימה לפניך כי אי אפשר לשוב בתשובה שלימה בלעדו יתברך, והבא לטהר מסייעין לו מן השמים (שבת קד, א) ואנו מתפללין על זה, ואחר כך אנו מתפללין שיסלח לכל עונינו ופשעינו, ואחר כך אנו מתפללין ראה נא בענינו וכו' כי הוא מלך על כל וידו בכל, ואחר כך אנו מתפללין על רפואות הנפש והגוף, ואחר כך אנו מתפללין שיברך מזון הגוף וישלח ברכה במעשה ידינו, כי הכל בידו שלא נטרד מעבודתו בשביל חסרון מזונות, ואחר כך אנו מתפללין שיקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ כי הכל בידו ועיין במסכת מגילה דף י"ז ע"ב:
והכלל שאנו ממליכין אותו על כל, כי זה כוונת בריאת כל העולמות, והאדם המתגאה על חבירו הוא בוודאי שוטה גדול, כי כל ישראל הם קומה שלימה והכל אחד ואיך יתגאה הראש על הרגל כיון שהכל אחד, ואבן יעקב יוכיח, שהיו האבנים מתקוטטין זה אומר עלי יניח צדיק את ראשו וזה אומר עלי יניח צדיק את ראשו, והשי"ת עשאן כולן אבן אחת (חולין צא, ב), ואחר כך לא היה מריבה צד האבן שהיה מניח עליו רגליו לומר שיניח ראשו עליו כי הכל אחד:
ואם יפרד המתגאה על חבירו ולא יהיה אחד עם חבירו אינו מקיים כל התורה, שזהו עיקר התורה כמו שאמר הלל לגר (שבת לא, א) מה דעלך סני לחברך לא תעביד היינו ואהבת לרעך כמוך שזהו עיקר התורה, ואידך פרושה זיל גמור, כמו שכתבתנו במקום אחר באריכות למה זה עיקר התורה:
וגם המתגאה על חבירו או מחמת שהוא למדן גדול מופלג בתורה וחבירו אינו כן, או חכם ושאר מעלות, זה אינו מאמין וממליך השי"ת כמו שתיקנו להמליך השי"ת באתה חונן לאדם דעת, שהוא הנותן חכמה ובינה ודעת, כי אם היה מאמין וממליך השי"ת כי הוא הנותן חכמה ובינה ודעת כמו שכתוב (משלי ב, ו) כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, איך יתגאה על חבירו שברא אותו השי"ת ולא נתן בו חכמה ובינה ודעת, כי הוא לא פעל ועשה וחבירו גם כן לא פעל ועשה ומה מעלתו, אם כן המתגאה בחכמתו או בעשרו וכדומה אינו ממליך השי"ת על זה, וזהו כאלו כופר בעיקר, במדת מלכותו שהוא שורש ועיקר:
וכיון שאינו ממליך השי"ת, השי"ת מסתלק ממנו, וזהו הטעם שאין השי"ת שורה אלא במקום נמוך, שהוא שוכן את דכא ושפל רוח (ישעיה נז, טו), כמו שהוא משפיל עצמו וממליך להשי"ת כן הוא שורה בו, ולפי מדרגות השפלתו וקבלת מלכותו כן הוא שורה בו, על כן אפילו רשע גמור אם הוא יודע שהוא רשע, ומחמת זה הוא נכנע לפני השי"ת ושפל בדעתו מחמת העבירות, הוא מהרהר בתשובה אף על פי שלא תיקן כלום השי"ת שורה בו, כי הוא שורה בתוך טומאותם:
אבל צדיק גדול אם מתגאה מחמת צדקו אינו מאמין שאי אפשר לעבוד השי"ת בלעדו יתברך, ואינו ממליך השי"ת על זה, אז אין השי"ת שורה בו, וכן הוא בלימוד אפילו הוא חכם גדול ומופלג בתורה אם אינו ממליך השי"ת על זה, ויודע האמת שהשם יתברך הוא נתן בו חכמה בינה ודעת, אז אין השי"ת שורה בו ונטרד מעולם הזה ומעולם הבא, כמו שמצינו בירבעם (סנהדרין קג, ב) שהיה לומד ק"ג פנים בתורה, ומה עלתה בסופו עבור הגדלות, וכן בכל המעלות אם מתגאה בשביל מעלתו, ואינו ממליך השי"ת על זה, אז הוא נטרד מכל:
והראיה על זה מנחש הקדמוני שהשיא לחוה ולאדם, וגרמו להם מיתה ולסוף הדורות שהשיאו אותם בגדלות כמו שכתוב (בראשית ג, ה) כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, ופירש רש"י ז"ל כי יודע אלהים, כל אומן שונא את בני אומנתו מן העץ אכל וברא את העולם ע"כ, הרי שהשיא אותם שיתאוו בגדלות להיות אלהים יוצרי עולמות (ב"ר יט, ד), ועד היום הזה היצר מתגרה בנו, וזה ראש הנפילות מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ושורש לכל העבירות שיבוא לעבור עבור זה:
כי אמרו חז"ל (סוכה נב, א) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, ובזה שמסתלק ממנו השי"ת אז היצר הרע מוליך אותו ועושה עמו רצונו, על כן אין לאדם להתגאות על חבירו אף על פחות שבפחותים, כי בזה שמתגאה על חבירו פורק ממנו עול מלכות שמים, ואינו מודה שכל המעלות שלו הם מאתו יתברך אשר נתן בגוף שלו:
אבל יש להודות להשי"ת על כל המעלות שנתן בו, כמו שתיקנו לומר בסיום מסכת, מודים אנו לפניך וכו' ששמת חלקינו מיושבי בית המדרש וכו', ואדרבה בזה יוכל להיות שפל רוח בפני כל אדם מחמת מעלתו, לפי גודל מעלתו בחכמה ובינה מורה גודל שורש נשמתו אשר נלקח משם ופגמו גדול מאוד, כי סביביו הקב"ה מדקדק עמם כחוט השערה (יבמות קכא, ב), ויכול להיות שהוא פוגם יותר בדבר קל מהפחות שבפחותים בדבר חמור, ועל זה ישים כל אדם שכלו תמיד לחפש חסרונו בעבודת השי"ת, ופשיטא לחפש חטאיו להתחרט עליהם וישוב, ולשום תמיד חטאו וחסרונו נגד פניו לקיים וחטאתי נגדי תמיד (תהלים נא, ה), ובזה יהיה שפל רוח ואז ישרה בו השי"ת השוכן את דכא ושפל רוח, כי הוא משפיל גאים ומגביה שפלים:
כמו ששמעתי מפי אדמו"ר הגאון החסיד בוצינא קדישא מוהר"ר שמואל שמעלקא זללה"ה אב"ד דק"ק ניקלשפארג דרך שיחה, כן הוא מדת השי"ת כנ"ל, כי על פסוק (שמות טו, א) כי גאה גאה תרגום אונקלוס ארי אתגאה על גיותניא וגאותא דיליה הוא, על מי שהוא בעל גאוה הוא מתגאה ומי שהוא שפל שוכן אתו ומגביהו ודפח"ח: וזהו פירש הפסוק (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש, מחמת שהשם יתברך הוא מלך על העולם והמלך אינו יכול לנהוג המלוכה שלו בשפלות, כי לא יצייתו עבדיו לדבריו, וצריך לנהוג מלכותו בפני עבדיו בגדלות, אבל מי שהוא שפל רוח בפני כל, אין השי"ת מראה לו גדלותו אדרבה השי"ת שורה בו, וזהו ה' מלך, בשביל שהשי"ת מלך על כן, גאותו לבוש אצלו להשתמש בהם בעבדיו שיראו ממנו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (כתובות יז, א) מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, כדי לנהוג מלכותו : אבל למי שהוא שפל רוח מפשיט כביכול לבוש הגאות ושורה בו, ומלת קדוש פירושו לשון פרישות כמו שפירש רש"י ז"ל קדושים תהיו הוו פרושין מן העריות ומן העבירה וכו', והמלך שצריך לנהוג מלכותו בפני המון בגאות, כדי שיצייתו אותו ולירא מפניו, צריך להיות מופרש ומובדל מן העם לבל יהיו רגילין עמו (עי' סנהדרין כב, א; רמב"ם הלכות מלכים פ"ג):
וזה שאמר קדושים תהיו, תהיו פרושים, יכול כמוני, כי האדם צריך לקיים ולדבקה בו יתברך (דברים יא, כב), כמו שדרשו חז"ל (עי' סוטה יד, א; שבת קלג, ב) הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום וכו', וזה יכול כמוני, שירצה האדם להתנהג במדת גדלות על האדם הפחות ממדרגתו, תלמוד לומר כי קדוש אני ה', ואני הוא מדת מלכות, כלומר שלי הוא מדת מלכות, ובשביל זה בראתי כל העולמות, אלהיכם, כדי שאתם בני ישראל תקבלו מדת מלכותו עליכם ואהיה אלהיכם, ואם אתם תנהגו במדת גאות על המדרגות שלמטה מכם בדבר זה פורקתם עול מדת מלכותי, ואינכם מאמינים שבכל העולמות מה שנתתי בכל אחד ואחד אינו שלו וכולם מוכרחים, ואי אפשר לשום אדם ליקח מעלה בעצמו בלעדי:
ואמר קדושתי למעלה מקדושתכם, על פי מה שכתבתי הפירוש מה (שאמרו) [שאומרים] המלאכים קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו, ג), מה שבח הוא במלאכים (שאמרו) [שאומרים] שהשי"ת הוא מלא כל הארץ כבודו, ומה העולם העשיה חשוב בעולמות עליונים, שאנו עמו בית ישראל המלובשין בבשר הגוף ממליכין השי"ת עלינו, וממליכין אותו על כל העולם העשיה, ומלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט), ופירש האר"י ז"ל (עי' פרע"ח שער התפלה פ"ה) אף בקליפות להכניעם, ע"כ, ובסדר אגדה (הגש"פ) אני ה' ולא מלאך ולא שרף, כתב האר"י ז"ל (סידור רי"ק שם) שלא היה מלאך יכול לבוא שם שלא יתפגם, וזהו השבח שאומרים המלאכים מלא כל הארץ כבודו, כבוד הוא מדת מלכות הוא מלא כל הארץ, אשר עמו בית ישראל המלובשין בחומריות בשר הגוף ממליכין אותו עליהם, וממליכין אותו על כל העולם העשיה ואף בקליפות מה שאין מלאך ושרף יכול לבוא שם שלא יתפגם:
וזה שאמר קדושתי למעלה, רצה לומר שאומרים המלאכים למעלה, מקדושתכם, שאתם מקדשין ומטהרין עצמיכם שאשרה שכינתי עליכם, ושכינה הוא מדת מלכות וכשאתם מקדשין עצמיכם ומפרישין מן העריות ומן העבירה, וממליכין אותי עליכם ועל כל העולם העשיה זהו הקדושה שאומרים המלאכים, על כן צריכים אתם להמליך אותי על כל המעלות והטובות שנתתי בכם, ולא להתגאה אחד על חבירו, כי בדבר הזה אין אתם ממליכין אותי כנ"ל, כי אי אפשר לי לדור עמכם בהתגאות אחד על חבירו וכו', על כן לא תדבק במדותי בזה, ותאחוז תמיד במדת השפלות ואשרה שכינתי ביניכם כנ"ל: או יאמר יכול כמוני וכו', דהנה לשון קדושה הוא לשון פרישה והבדלה, ורש"י ז"ל פירש קדושים תהיו הוו פרושין מן העריות ומן העבירה, הרי שמצינו לשון קדושה שישראל מקדשין עצמן ומפרישין מן העריות, וכן מצינו לשון קדושה אצל ישראל שיפרישו עצמם ממאכלים טמאים כמו שכתוב בסוף הפרשה (כ, כה-כו) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור וכו' והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואיתא בתיקונים תיקונא חמשין ושתא (צ, ב) וז"ל אבל לעילא לית ערוה וקיצוץ ופירוד [ופרוץ] ובגין דא לעילא לית לך לידמה ליוצרך דתימא הכי דלעילא אית יחודא באח ואחות ובבן ובבת וכו' אם כן לית לך לידמה ליוצרך דאנת הוית גרים דלא תהא בדיוקנא [דיליה] דלעילא עכ"ל:
וכן מה שהזהירה תורה לפרוש ממאכלים טמאים, אף על פי שגם במאכלים טמאים יש בהן ניצוץ הקדוש המחיה אותם, מפני רוב טומאתם ואחיזתם בסטרא אחרא יגרמו להחטיאו האוכל אותם, ולא יועיל לו הניצוץ הקדוש המחיה אותם שלא יחטא, ופשיטא שלא יוכל להעלות באכילתו הניצוץ הקדוש שבתוכו:
וזה שאמר קדושים תהיו, שתפרישו מן העריות וממאכלים טמאים, יכול כמוני שתרצה לדמות ליוצריך, ותימא דלעילא לית ערוה ואית יחודא באח ואחות ובבן ובבת ותרצה לדמות, וכן השי"ת הוציא אותנו מטומאת מצרים כמו שאיתא אני ולא מלאך, דגם מלאך ושרף היו מתפגמין אם היו שם בטומאה ההוא, אבל הקב"ה אש אוכלה אש כמו שכתב האר"י ז"ל והיא מחיה גם כן הקליפות, ופשיטא במאכלים טמאים שמחיה אותם וכנ"ל, תלמוד לומר כי קדוש אני ה' קדושתי למעלה מקדושתכם, ולעילא לית ערוה ולית פירוד ואית יחודא, וכן השי"ת מחיה מאכלים טמאים, אבל אתם תפרישין מעריות וממאכלים טמאים כנ"ל:
איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו (יט, ג), עיין פירוש רש"י ז"ל למה כתב לשון רבים תיראו:
ונראה לומר דהנה איתא בכתבים (ראה סידור ר"ש סדר מנחה לשבת ד"ה ועל מנוחתם) להוריד מיין דכרין מאבא ואמא צריך העלאת מיין נוקבין על ידי מסירת הנפש, ועיין בסידור האר"י ז"ל במנחה שבת (שם ד"ה בחזרה) וז"ל צריכין ישראל להתחבר עם המלכות להעלות מיין נוקבין לאבא ואמא וכו' ע"ש, ואבא ואמא הם בחינת עינים, וזהו איש, רצה לומר שכל איש יראה להעלות מיין נוקבין שיהא אביו ואמו תיראו, ביחוד כלומר לזווגם יחד, כדי להוריד מיין דכרין מאבא ואמא, ואיתא בתיקונים (תיקון יט מ, ב) שבת הגדול בינה, שבת הקטן מלכות, ולהעלות מיין נוקבין צריך להעלות מדת מלכות אל בינה, וזהו את שבתותי תשמרו, רצה לומר תשמרו שיהא שני שבתות ביחד להעלות מלכות אל שבת הגדול, וזהו העלאת מיין נוקבין ועל ידי זה יוכל להוריד מאבא ואמא מיין דכרין :
אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם אני ה' אלהיכם (יט, ד), עיין פרש"י ז"ל על לשון אלילים לשון אל כלא הוא חשוב, ויש לפרש דבא להזהיר שיזהר בעבודת השם יתברך שיהא לה' לבדו בלי שום פניות, ולא יהיה כוונתו להנאת עצמו לקבל שום דבר מעבודה זו, כי בכוונה זאת עובד עצמו ואינו עובד השי"ת כלל, ונקרא עבודה זרה כלומר שעבודה זו היא זרה מהשי"ת ואין זו עבודתו: ויש בני אדם שעובדין במחשבתם להשי"ת, וכוונתם בעבודתם אליו יתברך, אבל רוצין שידעו הבריות מעבודתן ויגיע להם הנאה מזה, וזה המחשבה שחושבין שיגיע להם הנאה מעבודה ועובד עצמו גם כן, אף על פי שכוונתו לעבוד השי"ת, אין עבודה זו יוכל לעלות למעלה מפני מסך המבדיל מחשבת הנאת עצמו שעובד עצמו גם כן, וזהו אל תפנו לשון פניות, כלומר שלא יהיה במחשבה שלהם שום פניות לעבוד שום אדם או שום דבר, שהכל הבל וכלא הם חשובים שזה אינו עובד השי"ת כלל:
ואחר כך הזהיר ואלהי מסכה לא תעשו לכם, כלומר שלא תעבוד השי"ת ויהיה במחשבה שידעו הבריות ויקבלו הנאה גם כן, ועובד עצמו גם כן, וזהו ואלוהי מסכה לשון מסך המבדיל, כלומר בזה שעובד גם כן עצמו הוא מסך המבדיל מעבודתו מלעלות למעלה, לא תעשו לכם כי אני ה' אלהיכם, ותהיה עבודתכם מיוחדת אלי לבד, ואלהי מסכה בוא"ו והיה די באמרו אלהי מסכה לא תעשו, והוא"ו הוא התחברות כלומר שתחבר בחינת אלהות בעבודתיך אל השי"ת וזהו מסך המבדיל, וזהו מסכה מסך ה' רצה לומר שנעשה מסך המבדיל מיראתך ועבודתך אל השי"ת עבור כוונתך גם כן להנאת עצמך כנ"ל, לא תעשו לכם:
לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (יט, יז), עיין פירוש רש"י ז"ל לא תשא עליו חטא, לא תלבין את פניו ברבים, ולכאורה מלת עליו מיותר, גם התחיל לא תשנא את אחיך ואחר כך אמר הוכח תוכיח את עמיתך, ולא אמר הוכח תוכיח את אחיך:
ונראה דכתב בספר תולדות יעקב יוסף (קדושים אות ז) בשם הבעל שם טוב זללה"ה על המוכיחים לעם ה' להוכיחם באהבה ולא בשנאה ולקטרג ח"ו עליהם ולגרום רעה ח"ו לישראל מחמת ארס שבפיהם, ואמר זה פירוש (במדבר כא, ו) וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל, אלו מוכיחים המקטריגים ומדברין דלטורא על ישראל ומלשינים על ישראל בפני אביהם שבשמים, וגורמין ח"ו בארס בפיהם וימת עם רב מישראל, רק להדריכם בדרך האהבה ותיכף ללמד סנגוריא עליהם, ע"ש באריכות :
והנה כשמוכיח ברבים וכוונתו על אחד העושה רעה, פשיטא שלא יפרוט אותו ויגלה קלונו ברבים שיבייש אותו ברבים, אלא צריך להוכיחו בלשון רבים אף שאין כוונתו אלא על אחד, ורז"ל דרשו בשבועות דף ל' (ע"א) תיבת עמיתך, עם שאתך בתורה ובמצות, וזהו הוכח תוכיח את עמיתך, ומלת את פירושו עם כלומר עמיתך שאתך בתורה ומצוות ואין אתה צריך להוכיחו, אף על פי כן תוכיח את הרשע עם עמיתך בתורה ומצות ותאמר אליהם בלשון רבים, כדי שלא תבייש אותו ברבים:
ואחר כך אמר ולא תשא עליו חטא, רצה לומר אף על פי שתכלול אותו עם הרבים הכשרים אף על פי כן לא תוכיח אותו בשנאה ובקטרוג ולגרום ח"ו רעה, וזהו לא תשא עליו כלומר על הרשע שאתה מוכיחו, לא תשא עליו חטא, וחטא לשון חסרון כלומר לא תגרום לו שום חסרון מחמת התוכחה כנ"ל:
ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה' (יט, כח), ונראה דהנה האדם בעשותו אחת ממצות ה' אשר לא תעשנה, הוא פוגם בנשמתו ורוחו ונפשו לפי גודל העבירה ח"ו, וכן איתא בספרים (זוה"ק ח"ג עו, א; ספר הליקוטים איוב פי"ט) שעונות של אדם נרשמין במצחו, ועונות ילכדו הרשע והם מורידין אותו לשחת, וכמאמרם ז"ל אמר רבי יוחנן מיום שאמר הקב"ה (דברים ל, טו) ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, לא יצא רעה וטובה מפיו, אלא הרעה באה מאליה לעושה רע והטוב לעושה טוב, עיין פירש"י ז"ל באיכה ג' (פל"ח):
ושרט לשון שריטה וקעקע פירש"י ז"ל לשון שקוע ותחיבה, וזהו שאמר ושרט לנפש כלומר רושם בנפשו ורוחו ונשמתו, לא תתנו בבשרכם כלומר בשביל עבירות שעשה בבשרכם, וכתיבת קעקע כלומר העבירות הנכתבין על מצחו ושוקעין אותו בגיהנם, לא תתנו בכם אני ה' כלומר יש בכם צלם אלהים ולא תקלקלו אותו, או יאמר אני ה' כמו שפירש רש"י ז"ל אני ה' נאמן ליפרע:
והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (כ, כו), להבין שאמר והייתם לי קדושים והיה די באומרו והייתם קדושים, וגם מה נתינות טעם ואבדיל אתכם מן העמים:
ועיין בפרשת אחרי בפסוק (יז, ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם וכו', והעולה משם כי כל השבעים אומות הם תחת המזלות, והתנהגות האומות הם על פי מזל הטבעי, אבל ישראל הם למעלה מן המזל כמו שאמרו רז"ל (שבת קנו, א) אין מזל לישראל, והנהגות ישראל הם על פי מדת מלכותו הוא השכינה השורה תמיד על ישראל, ומלת קדושים פרושו כמו פרושים עיין פירוש רש"י ז"ל:
ויש בני אדם שפרושים במעשיהם ומתבודדין ומתנהגים בדרכי חסידות, וכוונתם להנאת עצמם, ובחובת הלבבות (שער עבודת האלקים פ"ד) קרא לזה פורש מן העולם בעבור העולם, ומדת מלכות נקרא אני וזהו שאמר והייתם לי, לשמי, קדושים, כלומר בשבילי תהיו קדושים, ולא בשביל מחשבה אחרת כי קדוש אני ה', כלומר מדת מלכות השורה תמיד ביניכם הוא קדוש וצריכים אתם להיות קדושים כדי שישרה שכינה ביניכם, ואבדיל אתכם מן העמים שהם תחת המזלות הטבעיות להיות לי, לשמי שישרה שכינתי מדת מלכות עליכם: