אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת אחרי
וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש וכו' בזאת יבא אהרן וכו' (טז, א-ג), להבין הדיבור הראשון דיבר ה' אל משה לבד כי אחר כך נזכר בפני עצמו ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך, ואם כן הדיבור הראשון שדיבר ה' אל משה לבד לא נזכר מה שאמר לו אלא אמר לו טעם על מיתת בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו, ואם כן צריך להבין בכאן אמר שמתו בני אהרן על קרבתם לפני ה', ובפרשת שמיני כתוב (י, א-ב) ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם ותצא אש וכו' וימותו לפני ה':
ונראה דרש"י ז"ל מביא על מיתת בני אהרן פלוגתא דתנאי חד אמר שמתו על שהורו הלכה בפני רבן, ודרשו מעצמם אף על פי שאש יצאת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט (עירובין סג, א; יומא נג, א), וחד אמר שתויי יין נכנסו (ויק"ר כ, ט), ולמאן דאמר שהורו הלכה בפני רבן הוא פשוט, שהקריבו אש זרה מן ההדיוט אשר לא צוה אותם רק למשה צוה, והיה להם לשאול למשה, ולא להורות לעצמם, וכן בכאן שאמר בקרבתם לפני ה' וימותו יש לומר כן, שהם קרבו בתורתם ובהוראתם לפני ה', והיה להם לשאול למשה על כן וימותו, אבל למאן דאמר שתוי יין נכנסו צריך להבין מה שכתוב ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, האיך מרומז שתוי יין, וגם כאן שאמר בקרבתם לפני ה' וימותו, נמי קשה איך מרומז שתוי יין, וגם איך יתכן לומר על קדושי עליון שתוי יין נכנסו:
ואפשר לומר דכבר כתבתי (בראשית פר' ויצא ד"ה וישכב, ולקמן פר' בחוקתי ד"ה א"י אם וכו') בשם הרב הגאון בוצינא קדישא מו' דוב בער זללה"ה ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו' (דברים י, יב), שהאדם אין צריך לראות רק שיהיה לו יראת ה' בשלימות, ולהכניע כל מדותיו אהבה ויראה והתפארות וכו' תחת יראת ה' , וכשמכניע כל השבע מדותיו תחת יראת ה' בא לו ממילא אחר כך מדת אהבה, כי מדת יראה בחינת אשה יראת ה' (משלי לא, ל), ובחינת אהבה הוא בחינת התקרבות כמו שאמרו (סנהדרין ז, א) כד רחימתין עזיזא וכו' :
ונמצא כשאדם יש לו יראה בשלימות ומתירא לגשת אל השי"ת, בא לו התקרבות מדת אהבה ומקרב השי"ת את האדם אליו, ולמאן דאמר שתוי יין נכנסו יש לומר שחטאתם היה שהם לא נכנסו במדת יראה בשלימות, ולהמתין עד שיבא להם מדת אהבה התקרבות מן השי"ת, אלא הם קרבו את עצמם וכוונתם לשמים, ונכנסו שתוי יין ולקחו להם השמחה מן היין כמו שכתוב (תהלים קד, טו) ויין ישמח לבב אנוש, ובזו השמחה היו מקרבין את עצמם אל ה', לעובדו בשמחה ובמסירת נפשם אליו יתברך: וזהו ויקריבו לפני ה' אש זרה, שמחה ואהבה שהיה בוער בהם ויקריבו זה השמחה ואהבה, אש זרה אשר לא צוה אותם, ולא לשום אדם שיקריבו אל ה' במדת אהבה, אלא האדם צריך להיות בו מדת יראה בשלימות, מדת התרחקות, ואז מקרב אותו השי"ת אליו במדת אהבה, כדרכו של איש לחזור אחר אשה:
וזהו שאמר כאן בקרבתם לפני ה', כלומר שהם קרבו עצמם אל ה' ולא המתינו במדת יראה עד שיקריב השי"ת אותם אליו, וזהו שאמר אחר כך בזאת יבא אהרן אל הקדש, במדת יראה הנקרא זאת , יבא אהרן אל הקודש, כי יבוא אחר כך אליו מדת אהבה, וזה שהזהיר השי"ת למשה והודיעו מיתת בני אהרן, על שלא קרבו את עצמם במדת יראה ולהמתין עד שיבא אליהם מדת אהבה, אף על פי דלגביה מדת יראה מילתא זוטרתא , צריך לקרב תחילה במדת יראה אשר בשביל זה ברא השי"ת כל העולמות , ואחר כך יבוא לו ממילא התקרבות ואהבה מאת השי"ת כנ"ל:
במדרש רבה (כא, א) בזאת יבא אהרן אל הקודש הדא דתימא (תהלים כז, א) [לדוד] ה' אורי וישעי ממי אירא, ולכאורה הוא תמיה, ונראה דהנה האדם שהשי"ת השפיע לו טוב ושלימות והוא בעולם התענוג אז צריך לירא מהשי"ת, כי עולם התענוג נקרא בינה וחכמה ובינה הם תרין ריעין דלא מתפרשין (עי' זוה"ק ח"ג ד, א), וחכמה הוא יראה הרוממות, כי חכמה הוא בחינת ראיה וראיה הוא אותיות יראה, וכשהוא בעולם התענוג הנקרא בינה אז צריך לירא מהשי"ת יראה הרוממות:
וזהו פירוש הפסוק ה' אורי וישעי ממי אירא, כלומר כאשר ה' אורי וישעי ממי אירא, וידוע דעולם התענוג נקרא מי, גימטריא חמשים שערי בינה, וזהו ממי אירא, רצה לומר כשאני בעולם התענוג הנקרא מי, אז אירא יראה הרוממות הנקרא חכמה, ואיתא בתיקונים תקונא תליתאה (יח, ב) וז"ל בראשית רא"ש בי"ת, ורזה דמלה בחכמה יבנה בית (משלי כד, ג), ומאן דבעי למחזי למלכא לית ליה רשו למחזייה אלא בביתא, ורזא דמלה חכמה לא אשתמודע אלא בביתיה כגוונא דא עמודא דאמצעיתא וכו' לא אשתמודע לנביא וחוזה אלא בהיכליה דאיהו אדני עכ"ל:
וזהו פירוש המדרש בזאת יבא אהרן אל הקדש, וידוע (עי' זוה"ק ח"ב קכא, א) דקדש נקרא חכמה, והיה קשה למדרש אף גם בזאת במדת יראה הנקראת זאת היכא יבוא אל הקודש הנקרא חכמה הלא חכמה לא אשתמודע אלא בביתיה, ומאן דבעי למחזי למלכא לית ליה רשו למחזיה אלא בביתיה, לכך אמר הדא הוא דכתיב ה' אורי וישעי ממי אירא, רצה לומר מעולם התענוג הנקרא מ"י, אז אירא מחכמה הנקרא קודש, ובזאת יבוא אהרן שם ומשם אל הקודש כנ"ל:
ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה (טז, כה), ונראה דהנה הרב הקדוש בוצינא קדישא מה' דוב בער זללה"ה אמר שבכל עבירות הניצוץ המחיה אותם הוא התשובה אשר גנז בתוך העבירה עצמה עכ"ד ודפח"ח:
ולפי דבריו יובן למה אמרו רז"ל (ע"ז יז, א) הפורש ממינות מיד מיית, דהנה כתוב בספר תניא (אגרת התשובה פרק ד) שהרשעים הגמורים חייבי כריתות ומיתות בית דין אשר אין להם חיות מהשי"ת ב"ה כי בעונותיהם נכרת נפשותם לינק משורשם ונראה לעין שהאריכו ימיהם, אלא שיש להם חיות בעונותינו הרבים בזמן הזה מקליפת נוגה אשר גברה להכניס בנפש אדם רשע ולהחיותו ע"ש עכ"ד:
והנה בשאר בעלי עבירות כשעבר כמה פעמים בעבירה ונפסק חבל התקשרות חיותו מהשי"ת, על כל פנים יש בו חיות מהשי"ת מהניצוץ תשובה אשר גנז בתוך העבירה עצמה, וכשישוב ומתחרט על עונותיו ושב בתשובה שלימה הרע של עבירה אשר נדבק בו נופל למטה, והניצוץ הקדוש אשר בתוך העבירה עולה עם נפש רוח ונשמה שלו למעלה למקום שורשו ומקשר אותו אל השי"ת ב"ה, ומקבל חיותו מהשי"ת כבראשונה,: אבל במינים ואפיקורסים שאינם מאמינים בהשם יתברך אין בעבירה שלהם שום חיות מהשי"ת, מחמת שאינם מאמינים בו יתברך, ובעוד שהוא ברשעו יש לו חיות מקליפות, אבל כשפורש ממינות ומתחרט ומפריש עצמו מחיות הקליפות מיד מיית, כיון שאין בו חיות כלל, כי בעודו ברשעו לא היה לו חיות כלל מהשי"ת כיון שאינו מאמין בו יתברך, רק חיות הקליפה לבד אשר היה מקבל בעודו ברשעו, וכשנפרד מחיות הקליפות מחמת תשובה קודם שיבוא אליו חיות מהשי"ת אינו נשאר בו שום חיות כלל, על כן אמרו מיד מיית:
אבל בשאר עבירות, אף כשהתחיל לשוב בתשובה ומפריד עצמו מחיות הקליפות, נשאר בו חיות מהשי"ת מהתשובה אשר גנז בתוך עבירה, וזה הניצוץ תשובה מעלהו למעלה למעלה עד שמקשר למקום שורשו אל השי"ת:
וזה הענין הקרבן אשר מקריב האדם החוטא, כי עיקר החטא מחמת נפש הבהמיות אשר גברה, כי האדם מלובש הנשמה בתוך הרוח והרוח בתוך נפש השכליות ונפש השכליות בתוך נפש הבהמות שהוא דם האדם שהוא מדובק אל הגוף, ובהתגברות נפש הבהמיות על נפש השכליות ומוריד נפש השכליות למטה אל תאות הגוף ונפש השכליות מושך בחינת הרוח למטה, ובחינת הרוח מושך בחינת הנשמה למטה אל תאות הגוף אז הוא חוטא עם נפש רוח ונשמה שלו:
ועיקר החטא הוא מחמת התגברות נפש הבהמיות על הנפש השכליות, להוריד נפש השכליות למטה, וכשיתחרט על עבירה שעבר ומביא קרבן ומתודה על הקרבן כמו שאמרו (יומא לו, א) ומתודה על חטאת, עון חטאת, נפרד ממנו בחינת הרע אשר נדבק בו כשעבר עבירה, ובזו העבודה שהכהן זורק את הדם של הקרבן, שהוא נפש הבהמיות כמו שכתוב (דברים יב, כג) כי הדם הוא הנפש, בזה הוא מעלה את נפש הבהמיות שלו אל הקדושה ונכנע תחת נפש השכליות:
וכן כשישוב האדם בתשובה שלימה הניצוץ תשובה אשר היה גנוז בתוך העבירה עולה למעלה, והניצוץ תשובה הוא הוא הטוב והמובחר שבעבירה והוא עולה למעלה, וכן בקרבן שהקריב החלב הוא המובחר שבבהמה, הכהן מקריב על המזבח ובזה הוא מעלה הניצוץ תשובה להתקשר בשרשו לקבל חיות מהשי"ת, וזהו ואת חלב החטאת, כלומר המובחר שבחטא שהוא הניצוץ תשובה יקטיר המזבחה:
כי ביום הזה יכפר עליכם עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (טז, ל), מה שאמר מכל חטאתיכם הוא שגגות, ובאמת יום הכיפורים מכפר אף על זדונות, דאמרו בגמרא (יומא פו, ב) השב מאהבה זדונות נעשו כזכיות, והשב מיראה זדונות נעשו כשגגות, ואמרו עוד (יומא פ"ח מ"ח) יום הכיפורים מכפר עם התשובה, אבל בלא תשובה אין יום הכיפורים מכפר, נמצא אף אם שב מיראה התשובה פחותה על כל פנים זדונות נעשות לו כשגגות:
וזהו שאמר לטהר אתכם מכל חטאתיכם, רצה לומר מן השגגות, כי מסתמא עשה תשובה, כי אין יום הכיפורים מכפר אלא עם התשובה, ובתשובה פחותה מיראה גם כן זדונות נעשו כשגגות ויום הכיפורים מכפר על השגגות הנשארין, ונתן טעם לפני ה' תטהרו, רצה לומר קודם שתבואו אל ה' ביום הכיפורים תטהרו אתם ותעשו תשובה, ואף תשובה פחותה גם כן נעשית כשגגות, ועל כן יטהר אתכם משגגות הנשארין: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם חוקת עולם תהיה זאת להם לדורותם (יז, ז), ולהבין מה זה החוקה הלא החוקה הוא בלי טעם, ושלא לעבוד עבודה זרה טעם גדול הוא ואינו צריך טעם:
ונראה דידוע שהשי"ת ב"ה ברא כל העולמות בשביל ישראל כמו שאמרו (ב"ר א, א) בראשית בשביל ישראל שנקרא ראשית, ובחר בנו מכל העמים כמו שכתוב (דברים לב, ט) יעקב חבל נחלתו, והשרה שכינתו על ישראל הוא מדת מלכות, מדת הנהגה שהם ינהגו מדת מלכותו כמו שכתוב (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וכו', ולא על שום אומה ולשון כמו שאמרו בגמרא (ברכות ז, א) ביקש משה שלא תשרה שכינה אלא על ישראל, ונתן לו שנאמר (שמות לג, טז) הלא בלכתך עמנו ונפלינו וכו', ובשביל זה היה בריאות עולמות בשביל ישראל שתגלה מלכותו עליהם ולא על שום אומה, וכל השבעים אומות הם תחת המזלות:
וזהו פירוש הפסוק בפרשת ואתחנן (דברים ד, יט) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וכו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים, רצה לומר שהם כולם תחת המזלות, ואתכם לקח ה' וכו' להיות לו לעם נחלה וכו', רצה לומר אבל ישראל הם למעלה מהמזלות כמו שאמרו (שבת קנו, א) אין מזל לישראל, והם עם ה' כמו שכתוב (דברים לב, ט) יעקב חבל נחלתו, וזהו (שם ד, כ) להיות לו לעם נחלה וכו': וזהו ולא יזבחו עוד את זבחיהם אשר הם זובחים לשעירים, רצה לומר למזלות הנקרא שעירים כמו שאמרו (שבת סז, ב) גד גדי וסינוק לא. ופירוש רש"י ז"ל התמזל המזל ע"ש, וזהו אשר הם זונים אחריהם, כי אצל ישראל הם זנות לדרוש במזלות, כי חלק אותם לכל העמים חוקת עולם תהיה זאת להם לדורותם, רצה לומר החקיקה שנחקק במחשבה שיהיה עולם היה בשביל זה, תהיה זאת להם, וידוע כי מדת מלכות נקרא זאת כמו שכתוב בספרים (עי' פרדס שער ערכי הכינויים פ"ז) לפי שהוא מדריגה שביעית וכלולה מא' עד תי"ו, וזהו תהיה זאת, מדת מלכות, להם, לישראל, לדורותם, לשון דירה שיהא תמיד שורה על ישראל, ובשביל זה היתה בריאות העולמות שישראל יקבלו עליהם עול מלכותו ולא לדרוש במזלות כנ"ל:
וזהו שאמר בפסוק שלאחריו (שם ח-ט) ואליהם תאמר איש איש מבית ישראל וכו' אשר יעשה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו וכו', ולמה אמר לשון ואליהם תאמר שכבר אמר בתחילה דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל, אלא לפי שכל האומות הם תחת המזלות וישראל הם תחת כנפי השכינה, וזה האיש אשר הקריב לשעירים הם מזלות והפריש עצמו מכלל ישראל אשר הם תחת כנפי השכינה, וזהו חרפה גדולה לישראל להיות אחד מהם יקריב לשעירים:
וזהו ואליהם תאמר, שזהו נוגע לכלל ישראל, איש איש מבית ישראל וכו' אשר יעשה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו, פתח אהל מועד נקרא השכינה, והוא לא הביאו פתח אהל מועד אל השכינה אשר שורה על ישראל, והקריב למזלות והפריש עצמו מישראל אשר הם תחת כנפי השכינה, על כן ונכרתה מדה כנגד מדה: את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' (יח, ד-ה). עיין באור החיים שכתב וז"ל צריך לדעת למה כפל לומר דברים עצמם שאמר בסמוך וכו', עוד נראה בהעיר עוד למה שינה הכתוב בשני כתובים בראשון אמר אני ה' אלהיכם ובפסוק ב' אמר אני ה': אכן כנגד ב' בנים דברה תורה אחד העושה מיראה ואחד העושה מאהבה וכו', ומן הנמנע שישיג המשיג בחינת האהבה עד שתקדים לו בחינת היראה, בסוד זה השער לה' וכו' (תהלים קיח, כ; עי' הקדמת זוה"ק ז, ב), על כן אמר בפסוק ראשון בחינת יראה, דקדק לומר אני ה' אלהיכם, דקדק להזכיר בחינת הדין וכו' להעירך במי הכתוב מדבר, ואחר כך צוה לגדר ב' לעשות מאהבה אמר אני ה', ולא הזכיר שם אלהות לומר שתהיה השמירה לצד אהבת הטוב וכו' ע"ש:
ולהבין מה שאמר בפסוק ראשון אצל משפטים בחינת עשיה ואצל חוקים הזכיר שמירה, וגם מה זה שאמר ללכת בהם, ובפסוק הב' הוא בחינת אהבה הוא כולל שמירה אל החוקים ואל המשפטים, ולא אמר אצל המשפטים לשון עשיה כמו בפסוק ראשון, וגם מה שאמר בפסוק הב' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכי מי הוא העושה מצות זולת האדם, וגם מה זה שאמר וחי בהם ודרשת רז"ל ידוע (עי' יומא פה, ב): ונראה דהנה האור החיים כתב בפרשה זו בפסוק (יח, ג) כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכו', וז"ל דע כי כל הצומח, בין בדברים ההכרחיים לחיות הנפש, בין בדברים הסגוליים בעולם, בין בדברים שהם תענוגי אדם שורש הכל והיוויו הוא מהתורה אשר היא אם הכל, וכשם שבתורה פרד"ס כך מאכלים של עולם הזה וכו', וכשם שבעשבים יש דברים סגוליים וטבעיים, כן יש בתורה מצות סגוליות וכו', והקדמה זו גדולה ויקרת הערך עכ"ל:
ואפשר לומר כמו הסגוליית בדברים הגשמיים בלי טעם ושכל הן רק חוק, כן אפשר לומר שבמצות החוקים שבתורה שהם בלי טעם, שהם גם כן מסוגלים שאם ישמור אותם האדם יהיה לו דרך נכון לעבדות השי"ת, וכתבתי במקום אחר החילוק בין עובד ה' מיראה ובין עובד מאהבה, שאדם העובד מיראה אין רודף אחר מצות, שאין אדם מחויב לרדוף אחר מצות, אלא מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה (מכילתא פרשת בא מס' דפסחא פ"ט), בר משלום שצריך לרדוף אחריו כמו שכתוב (תהלים לד, טו) בקש שלום ורדפהו , וזהו דווקא במי שעובד מיראה, אבל העובד מאהבת הבורא רודף אחר מצות לעשות נחת רוח ליוצרו, ואומר מתי תבא לידי שאקיימנה, וממתין ומצפה על זה, כמו שמצינו בר' עקיבא (ברכות סא, ב) ושמירה הוא לשון המתנה כמו (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר:
וזה שאמר בפסוק ראשון שמדבר ביראה את משפטי תעשו, כלומר אם באו לידכם תעשו, ולא אמר לשון שמירה שימתין על המצות כדי לעשות, כי מי שהוא בבחינת יראה אינו מחויב להמתין, ואצל החוקים אמר תשמרו לעשות אותם, כלומר על החוקים שהם בלי טעם זה הם סגולתם שימתינו עליהם כדי לעשותם, ואז יהיה לו דרך נכון לעבודת ה' וזהו סגולתם, וזהו ואת חוקתי תשמרו ללכת בהם לעבוד השי"ת זהו סגולתם: וזהו פירוש הפסוק (כו, ג) אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, וצריך להבין הלא המצות הוא כולל החוקים והמשפטים וכיון שאמר ואת מצותי תשמרו הרי חוקים בכלל, אלא הכוונה, שתעשו החוקים בכוונה זאת שהם מסוגלים ללכת בהם אל ה', כמו שאמר בכאן ואת חוקתי תשמרו ללכת בהם, וזהו אם בחוקתי תלכו, וכלל ואמר על החוקים ועל המשפטים תשמרו, כלומר שתמתינו עליהם מחמת אהבה, ואחר כך ועשיתם אותם ונתתי וכו':
וכן בכאן בפסוק הב' מדבר במי שעובד מאהבה, על כן כלל ואמר על החוקים והמשפטים לשון המתנה ושמרתם את חקותי ואת משפטי, דגם על המשפטים תמתינו כדרך העובד מאהבה, ואמר אחר כך אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ועיין בשלחן ערוך אורח חיים סימן רל"א וז"ל בקיצור, וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה לא יכוין להנאתו, אלא לעבודת הבורא יתברך כדכתיב (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, ואמרו חכמים (אבות פ"ב מי"ב) כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך או דבר הגורם עבודתו, שאפילו היה צמא ורעב אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו, וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום הצדיקים ולילך בעצת תמימים אם עשה להנאת עצמו והשלים תאותו וחפצו אינו משובח, אלא אם כן עשה לשם שמים וכו', ומסיים שם ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד עכ"ל:
וידוע דאדם גימטריא מ"ה וא"ו של השם בחינות דעת, וזהו האדם הידוע שיש לו דעת לקיים בכל דרכיך דעהו, ולעבוד השי"ת אף בדברים הגשמיים ההכרחים לא יחיה עצמו להנאתו, רק זה שיחיה עצמו לקיום הגוף יהיה לעבודת הבורא, וזהו (תהלים סז, ג) לדעת בארץ דרכיך שאנו מתפללים שהשי"ת יתן לנו שכל, לדעת בארץ דרכיך אף בארציות ומעשה הבהמיות שאדם עושה לקיום הגוף, לדעת דרכיך ולעשותם לעבודתיך ולא להנאת עצמו:
וזהו שאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, האדם שהוא בבחינת דעת יעשה כל עשיותיו בדעת לעבודת הבורא לקיום מצותיו, וחי בהם כלומר החיות שלו יהיה במצות הבורא יתברך, וזה שיעשה כל עשיותיו רק לעשות נחת רוח ליוצרו לבד שייך במי שעובד מאהבה, שכל כוונתו לעבוד את בוראו לבד, אבל לא במי שעובד מיראה שאפילו עשיות מצותיו אינם לעשות נחת רוח רק מחמת יראה הוא מוכרח בעבודה, ועל כן אמר בפסוק השני שמדבר באהבה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא בפסוק ראשון: או יאמר ושמרתם את חוקותי ואת משפטי וכו', דהנה האדם כשעושה מצוה צריך לעשותו בדחילו ורחימו ובמוחין, וצריך להאמין כי דיבורו הוא עולם הדיבור המדבר בו, ומחשבתו הוא עולם המחשבה, והשי"ת ב"ה הוא העושה והמדבר והחושב וגופו אינו אלא כלי המקבל ושורה בו עולם המחשבה ועולם הדיבור, והוא אין ממש, וכשמאמין כל זאת אז השי"ת שורה בו, כי בלעדי שפע חיותו אי אפשר לו לעשות ולדבר ולחשוב, נמצא הכל מאת השי"ת:
אבל אם מחשב שהוא הוא העושה והמדבר והמחשב, אז אין השי"ת שורה בו, ובחינת אמונה הוא מדריגה תחתונה בחינת עשיה, וזהו אשר יעשה אותם, שיהיה בבחינת אמונה, האדם הוא בחינת מ"ה גימטריא אדם, והוא יהיה בבחינת מ"ה שאין לו כלום, ויחשוב שמחשבתו הוא עולם המחשבה, ודיבורו הוא עולם הדיבור וחי בהם, ואז יבוא בהם חיות אל המצוה, כי השי"ת ישרה בו שהוא השוכן את דכא, וזהו אני ה' המחיה את הכל ושוכן את דכא, וכשתחשוב ותאמין כנ"ל אז אשרה בו ותביא חיות אל המצוה כנ"ל:
או יאמר ושמרתם וכו', עיין מה שכתבתי בסיום התורה המסיימת בלמ"ד לעיני כל ישראל ומתחלת בבי"ת בראשית , הוא לב כי רחמנא לבא בעי (סנהדרין קו, ב), כי עיקר הוא מחשבת הלב ולא המעשה לבד, כמו שאמרו חז"ל (נזיר כג, א) שנים שאכלו את פסחיהם אחד אכל לשם פסח ואחד אכל לשם אכילה גסה, על זה שאכל לשם פסח נאמר (הושע יד, י) צדיקים ילכו בם, ועל זה שאכל לשם אכילה גסה נאמר (שם) ופושעים יכשלו בם, ואף על פי ששניהם עשו מעשה אחד ואכלו פסח על השובע, אבל המחשבות לא היו שוות, ועיקר הוא מחשבת הלב:
ואמרו באבות פרק ד' (מי"א) רבי אליעזר בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, ופירש הרב רבינו עובדיה מברטנורא פרקליט, מלאך מליץ טוב, רצה לומר מלאך נברא מן המצוה שעשה, ולפי גודל התלהבות שיש לו בעת עשיית המצוה כן הוא חיות המלאך הנברא ממעשה המצוה בגוף ולא בנשמה, וזהו ושמרתם את חוקותי ואת משפטי, הכלל על כל המצות, אשר, ואשר הוא בינה כמו שכתוב בסידור האריז"ל, ובינה הוא לבא, הלב מבין כמו שכתוב בתפילת אליהו ז"ל (הקדמת תיקו"ז יז, א): וזהו אשר יעשה אותם האדם, רצה לומר האדם יעשה המצות עם מחשבת וכוונת הלב, ואז וחי בהם, יביא חיות אל המצות שעושה, אני ה', וידוע (עי' פרדס שער ערכי הכינויים פ"א) דאני הוא מדת מלכות עולם העשיה, וזהו אני ה' אפילו בעולם העשיה שורה בו הוי"ה, ומלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו, ג), ופשיטא בעשיות המצות צריך להמשיך חיות מהשם יתברך, ועל כן אמרו (תיקו"ז ת"י כה, ב) מצוה בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא:
איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה' (יח, ו), להבין מה שאמר אל כל שאר בשרו ולא אמר איש איש לשאר בשרו לא תקרבו, וגם מה בא להשמיענו בזה הכלל הקדום כיון שאחר כך מפרש הפרט של כל עריות מה שאסור, ובזה הפסוק אינו מפורש שום איסור ערוה רק הוא כמו כלל מה שהוא שאר בשרו הוא אסור: ואפשר לומר דהנה בגמרא ובשולחן ערוך (או"ח רמ, א; אבהע"ז כה, ב) ובספרים הפליגו מאוד בשכר מי שמקדש עצמו בקדושה בעת הזווג עם אשתו, בגמרא דסוטה דף י"ז (ע"א) דרש רבי עקיבא איש ואשה זכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתן, ופירש רש"י ז"ל וז"ל שכינה ביניהם שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהם יו"ד באיש וה"א באשה, לא זכו אש אוכלתן שהקב"ה מסלק שמו מביניהם ונמצאו אש אש, עכ"ל, גם אמרו רבותינו ז"ל (מסכת כלה רבתי פ"א ה"ז) בשעה שאדם מתחבר עם אשתו בקדושה שכינה שרויה ביניהם נתחממו שכינה מסלקת מביניהם ונשארו אש אש:
והנה מבואר בספר אגרת הקודש ששלח רבינו משה ב"ר נחמן לאחד מהחברים בענין חיבור האדם אל אשתו כדי לזכות לבנים בעלי הוראה ראוים לקבל עול מלכות שמים, וז"ל בפרק השני במהות החיבור (ד"ה ואין הדבר), החיבור הוא קדוש ונקי כשיהיה הדבר כפי מה שראוי ובזמן הראוי ובדעת הראוי, וכל אדם שיאמר כי בחיבור יש גנאי וכעור חלילה וחס, שהחיבור נקרא ידיעה ולא לחנם נקרא ידיעה כאומרו (ש"א א, יט) וידע אלקנה את חנה אשתו, וזהו הסוד כי טפת הזרע כשתהיה נמשכת בקדושה ובטהרה מושכת הדעת והבינה אשר במוח:
וידוע שאלו לא היה הדבר קדושה גדולה לא היו קורין לחיבור ידיעה, שאין הדבר כמו שחשב אריסטון היוני שחוש המישוש חרפה היא לנו, חלילה, אינו כמו שאמר היוני הבליעל, לפי שמזה היוני יש שמץ טעות שאינו מורגש, שאילו היה מאמין שהעולם הוא מחודש בדעת לא היה אומר זה היוני הבליעל:
אבל כת בעלי תורה מאמינים שהשי"ת ברא הכל כפי שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה בו גנאי וכיעור, שאם נאמר שהחיבור דבר של גנאי הוא הנה כלי המשגל הם כלי גנות והרי השי"ת המתעלה הוא שבראם כמו שנאמר (דברים לב, ו) הוא עשך ויכוננך, ואמרו חז"ל במסכת חולין דף נ"ו (ע"ב) מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם: ובמדרש קהלת (ב, יא) אמרו על פסוק (קהלת ב, יב) את אשר כבר עשוהו, מלמד שהוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר שכך הוא והושיבו על כנו, ואם כלי המשגל הם דבר גנאי האיך ברא השי"ת דבר שיש בו חסרון או גנות, אם כן נמצא שאין פעולותיו תמימות ואדון הנביאים מכינו (דברים לב, ד) הצור תמיד פעלו, ואומר (בראשית א, לא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, והשי"ת הוא טוהר עינים מראות ברע וכו' (ישעיה לג, טו):
והעדות ברורה אמרו במעשה בראשית (בראשית ב, כה) ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו, וכל זה קודם שחטאו לפי שהיו עוסקין במושכלת וכל כוונתם לשם שמים, ולא היו כלי המשגל בעיניהם אלא כעינים וידים וכשאר אברי הגוף וכו', וביאור זה הוא כי כאשר הידים בעת שכותבין הספר תורה ועושין מצות מילה ומניחין תפילין ונותנין צדקה הם הידים משובחות ונכבדות ונשגבות, ואם הידים ח"ו עושין מן הנבלה ונבלות ורוצחין והורגין הם מגונות ומכוערות עד מאוד, כך היו כלי המשגל לאדם ולאשתו קודם שחטאו עכ"ל, ע"ש בכל האגרת ותמצא מרגוע לנפשך: והנה כתבתי כמה פעמים (בראשית ד"ה א"י בראשית וכו', שמות פר' וארא ד"ה א"י ויאמר וכו') שיראה תתאה נקרא שיהא אדם ירא תמיד, מפני שהוא מלובש בגוף כמו כל ברואי עולם הזה ועושה מעשה כל ברואי עולם הזה, וקיום העולם הזה בכל הנבראים הוא על ידי היצר הרע כי הזווג בכל הנבראים הוא על ידי היצר הרע והוא קיום עולם הזה, אבל האדם צריך גם כן לעשות מעשה משגל ככל הנבראים גם כן לקיום העולם כדי לקיים מצות פרו ורבו, אבל לא למלאות תאותו אלא יחשוב מה הנאה ותענוג מעסק הזווג כיון שבדבר זה יצא החיות שלהם מגופם וכמו שכתוב בשולחן ערוך הלכות צניעות (או"ח סי' רמ סי"ד) בשם חכמי הרופאים ע"ש, אלא אף על פי שיצא החיות מהם בדבר זה, מפקירין גופן כדי לקיים מצות בוראם יתברך ולעבוד השי"ת עם היצר הרע ולעשות מן היצר הרע יצר טוב:
וצריך האדם בעשותו מעשה גשמיות ככל הנבראים שיהיה יראה תמיד שלא יפול למטה כמו כל הנבראים, אלא צריך לעשות מצוה זו לשום מצות הבורא יתברך, וכשהוא מכוון במצוה זו לקיים מצות עשה של פרו ורבו עושה יחוד כמו שעושה בקיום מצוה עשה של תפילין ושאר מצות עשה שאין בהם הנאת גוף, ומרחיק עצמו בכל יכולתו לעשות משום הנאת גופו רק עושה מעשה זו לעשות יחוד כמו בכל מצות עשה שאין בהם הנאת גוף, בדחילו ורחימו הם י"ה, ורחימו ודחילו הם ו"ה, ונעשה יחוד בכל העולמות: וזהו פירש מה שאמרו חז"ל בשעה שאדם מתחבר עם אשתו בקדושה לשם מצות בוראו עושה יחוד יו"ד של איש וה"א של אשה הם י"ה דחילו ורחימו, והזווג התחתון הם ו"ה, ונמצא יחוד גמור בכל העולמות ועל כן שכינה שרויה ביניהם , אבל נתחממו על ידי היצר הרע ועושין המעשה הזה ככל הנבראים ואינם עושין יחוד י"ה במוחין, נסתלק י"ה מן איש ואשה ונשאר אש אש של היצר הרע לבד שהוא כח אש וגבורות, כי צריך אדם לעשות עיקר הזווג ברוחניות יחוד י"ה הוא דחילו ורחימו במוחין והתקשרות גופא בגופא, כמו כל הנבראים הם טפילים לכוונת היחוד מצוה זו אשר במוחין שלהם: כמו המניח תפילין כוונת המעשה הנחה של תפילין הוא טפל לכוונת מצות תפילין לקשר עצמו במוחין עם השי"ת לקבל עליו עול מלכותו ומצותיו, כן הוא ממש בכוונת מצות פרו ורבו לקיים מצות בוראו בדחילו ורחימו הם י"ה, והתקשרות גופא בגופא, כמו כל הנבראים הם טפל לקיום המצות עשה של פרו ורבו:
וזהו פירוש הפסוק איש איש אל כל, וידוע (עי' זוה"ק ח"א לא, א) שמדת התקשרות נקרא כל, וזהו שאמר איש אל כל, כשרוצה לקשר עצמו בזווג הנקרא כל יהיה שאר בשרו, ושאר הוא לשון שירים כמו שדרשו בגמרא דמגילה דף ט"ו (ע"ב) יכול לכל, תלמוד לומר לשאר עמו, במי שמשים עצמו כשירים:
וזהו שאר בשרו, כלומר הזווג והתקשרות של בשרו גופא בגופא יהיה כמו שיריים וטפילים אל היחוד אשר במוחין, לקיים מצות עשה של פרו ורבו ולא לעשות מעשה הזווג כמו כל הנבראים להנאת עצמו, כי אז מסתלק י"ה הם המוחין של איש ואשה היוד של איש וה"א של אשה, ונמצא זווג התחתון הם ו"ה יסוד ומלכות הוא התקשרות גופא בגופא לבד בלי מוחין של י"ה:
וזהו לא תקרבו לגלות, לא יהא קרבות הזווג לגלות שיגלה ו"ה בלי י"ה, וער לשון ער ועונה (מלאכי ב, יב) לשון ערירי שפירש רש"י ז"ל בפרשת לך (בראשית טו, ב), וזהו לגלות ער ו"ה שיהא ו"ה ער בלי יוד ה"א, וזהו אני ה' נאמן ליפרע אם נעשה ח"ו כך, ואני ה' נאמן לשלם אם תקיים מצותי ולעשות יחוד כנ"ל, כי אני ה' פירש רש"י ז"ל אצל שכר ואצל עונש:
ואפשר לומר שזהו פירש מה שהביא רש"י ז"ל על פסוק (במדבר כד, ג) ונאם הגבר שתום העין ז"ל ורבותינו אמרו (נדה לא, א) לפי שאמר ומספר את רובע ישראל, שהקב"ה יושב ומונה רביעותיהן של ישראל, מתי תבא טיפה שנולד הצדיק ממנה, אמר בלבו, מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו, ועל דבר זה נסמת עינו של בלעם עכ"ל:
ועל כן נענש בלעם על שחישב שכלי המשגל הם כלי גנות וכיעור, כמו שחשב היוני הבליעל, ועל כן אמר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדבר גנאי וכיעור, ועל כן נענש ונסמת עינו, שחשב שהקב"ה מסתכל בדבר כיעור וגנות:
אבל באמת אין הדבר כן שאין הקב"ה מסתכל בכיעור, ויושב ומצפה מתי יבא הטיפה שצדיק נולד ממנו, היינו שאביו ואמו של הצדיק יכוונו שניהם לעשות יחוד גמור במצות עשה של פרו ורבו, ואין מכוונים כלל להנאת עצמם אלא חושבין מה הנאה הוא זה כיון שבדבר זה על ידי זווג יצא החיות שלהם וכמו שכתוב בשולחן ערוך אורח חיים (סי' רמ סי"ד) הלכות צניעות אמרו חכמי הרופאים וכו' ע"ש, אבל עושין הדבר הזה אף על פי שנתמעט חיותם לקיים מצות הבורא יתברך כנ"ל, ועל זה הקב"ה מסתכל בעשיית מצותיו בהפקרות גופם, וכמו שמסתכל על הנחת תפילין וכל שכן בזה כנ"ל: ואפשר לומר שזהו פירוש הפסוק (תהלים סז, ג-ד) לדעת בארץ דרכך בכל גוים ישועתך יודוך עמים וכו', דהנה השי"ת ברא כל העולמות בשביל זה שיעבוד האדם אותו אף בדברים הגשמיים, והחזיר התורה על כל אומה ולשון, וכל אומה שאלה מה כתוב בתורה, ואמר להם השי"ת הכתוב בתורה, מה שהם דבוקים מאוד בתאות הגשמיות אמר לכל אחד ואחד לפרוש, כגון לבני ישמעאל לא תנאף (שמות כ, יב) ועל כן לא רצו (עי' מכילתא יתרו מס' דבחדש פ"ה ובזוה"ק ח"ג קצב, ב), וישראל קבלו התורה לפרוש מהנאתם בכל תאות הגשמיות לעשותם לה' לבדו:
וזהו שאנו מתפללין לדעת בארץ דרכך, שיתן השי"ת שכל לנו שנדע לעבוד השי"ת בארץ, היינו בתאות הגשמיות, ואז בכל גוים ישועתך, כי כשיעבוד השי"ת בידיעה עם אשתו שנקרא ידיעה כמו (בראשית ד, כה) וידע אדם, לא מבעיא אומה של ישמעאל השטופים בזנות למלאות תאותם, יודו וישבחו להשי"ת ויצדיקו מה שהושיע השי"ת את ישראל, שהם עובדים השי"ת בזווגיהם ואינם מכוונים להנאת עצמם: אלא בכל גוים יראו ישועת ישראל ויודו ויצדיקו השי"ת בישועתו לעמו ישראל, כי כל הגוים ממלאים תאותם בזווגיהם כמו כל ברואי עולם הזה בשביל הנאתם ויותר משהעגל וכו' (פסחים קיב, א), על כן אומות העולם אוהבים את נשותיהם יותר מגופם, וכשיראו שישראל בדעתיהם מזווגים לנשותיהם לעבוד ה' ולא בשביל הנאתם, כולם יראו את ישועת ישראל ויודו ויצדיקו על ישועת ישראל, ויאמרו כולם נאה להשי"ת להושיע לעמו ישראל שהם עובדין אותו לבד ומרחיקין הנאת עצמן עם זווגיהם, אלא עושין יחוד גמור שאינו נפרד י"ה מן איש ואשה בזווג התחתון ו"ה, כי אין מחממין עם היצר הרע להסתלק ח"ו י"ה מן איש ואשה לעשות זווגיהם אש אש אלא עושין יחוד גמור כנ"ל:
ואפשר לומר שעל כן בפרשת קדושים בפסוק השני (יט, ב) דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם, בפסוק הזה יש בו חמשה עשר תיבות כמנין י"ה, כי רש"י ז"ל פירש שם קדושים תהיו, הוו פרושין מן העריות ומן העבירה ע"ש, וכשיהיו ישראל קדושים להפרד מן העריות ומן העבירה ויעשו יחוד בזווגיהן אז אין נפרד מהם י"ה של איש ואשה, ולרמז זה נכתבו ט"ו תיבות כנ"ל: ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם וכו' (יח, ל). להבין את משמרתי למה לי, והוה ליה למימר ושמרתם לבלתי עשות מחוקות התועבות וכו':
ונראה על פי משל לבן מלך שהיה דר בין שונאים ואויבים מכל צד והיה ירא מאד, ואמר לו אביו אל תירא אני אשמור אותך שלא יוכלו להזיקך משום צד, אבל בתנאי אני אשמור אותך שאתה גם כן תשמור אותך לבל תבוא בגבוליהם, ואם תבוא בגבוליהם אז לא אשמור אותך, והנמשל בני ישראל בין האומות כקוצים בעיניהם והשי"ת הוא שומר את ישראל כמו שכתוב (תהלים קכא, ד) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, והזהיר השי"ת לישראל שישמרו לבלתי לכת בגבולי עמים ובתועבותם, ואז ישמור אותם ומלת את פרושו עם:
וזהו ושמרתם, כלומר אתם תשמרו עצמיכם, את משמרתי, עם השמירה שלי שאני שומר אתכם תשמרו אתם גם כן, לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם, לבלתי ילכו בגבוליהם, ולבלתי לתת להם כח ואחיזה למשול בכם ואז אשמור אתכם: