אור ברסלב
אורח לחיים פרשת מצורע

אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב

פרשת מצורע

פרשת תזריע

וידבר ה' אל משה לאמר זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן (יד, א-ב), הלא הכהן היה צריך לילך אליו כמו שכתוב (שם ג) ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וכו', ונראה דהנה אמרו רז"ל (ערכין טו, ב) נגעים באים על לשון הרע, והנה בדיבור לשון הרע פלוגתא בגמרא (שם) חד אמר סיפר אין לו תקנה וחד אמר תקנתו שיעסוק בתורה כמו שכתוב (משלי טו, ד) מרפא לשון עץ חיים:

והנה דרשו רז"ל (שבת לא, א) על פסוק (ישעיה לג, ו) והיה אמונת עתיך חוסן ישועת חכמת ודעת וכו' אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד, חוסן זה סדר נשים וכו', ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו, וכן אמרו (שם שם ב) מכריז ר' ינאי חבל על מאן דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד ע"כ, והנה מה שאמרו רז"ל בתקנות בעל לשון הרע שיעסוק בתורה, ואסמכוהו אקרא מרפא לשון עץ חיים, על כרחך מיירי שיעסוק בתורה ביראה, כמו שאמרו אם יראת ה' היא אוצרו אין ואי לא לא, ומדריגת יראה נקרא בספרים זאת, והזיי"ן של זאת מרומז שהיא מדת שביעית, והיא כלולה מא' עד תי"ו:

וזהו שאמר זאת, כלומר ביראה הנקרא זאת, תהיה תורת המצורע, כלומר המצורע ילמוד תורה ביראה, ביום טהרתו, ביום שרוצה לטהר עצמו מה שפגם בעונותיו בלשון הרע ועל ידי זה בא להיות מצורע, וכשרוצה לשוב ולטהר עצמו ילמוד תורה ביראה, ועל ידי זה יתקן חטאיו כמו שכתוב מרפא לשון עץ חיים, ועל ידי התורה והובא אל הכהן, יבא אל חסדים שהוא מדת כהן:

במדרש רבה (טז, ד) זאת תהיה תורת המצורע וכו', הדא הוא דכתיב (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך, והוא תמוה, ונראה דהנה יש לדקדק עוד בפסוק דאמר זאת תהיה וכו' ביום טהרתו וכו', לכאורה כל זה הוא מיותר דהלא כתיב בפסוק שלאחריו ויצא הכהן מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע צרעת וכו':

ולפי דברינו במאמר הקודם יובן זהו שאמר זאת תהיה תורת המצורע וכו' ביום טהרתו, והיה קשה לבעל המדרש למה כתב ביום טהרתו, ומתרץ כלומר שביום טהרתו שמתחרט על עונותיו רוצה לטהר עצמו, אז תקנתו שיעסוק בתורה ביראה ולא קודם לכן, הדא הוא דכתיב ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך, בריתי, היא התורה כמו שכתוב (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה וכו', מהכא משמע שאינו חפץ השי"ת בעבודת הרשע ובתורתו שילמוד, ועל כן כתוב ביום טהרתו ולא קודם לכן, כי קודם שמתחרט ורוצה לטהר את עצמו אינו חפץ השם יתברך בתורתו, אלא ביום טהרתו אז והובא אל הכהן, על ידי התורה יבא אל חסדים גדולים: או יאמר זאת תהיה תורת המצורע וכו', עיין באור החיים וז"ל ובמדרש (ויק"ר טז, ב) דרשו מיתור הכתוב זאת תהיה תורתו של מוצא שם רע, וצריך לדעת למה רמז הדבר במקום זה בזמן טהרה עכ"ל, והנה דרשו מלת מצורע מוציא שם רע, לפי שהנגעים באין על לשון הרע (ערכין טז, ב), ולפי פירוש רש"י ז"ל שהנגעין באין גם על גסות הרוח (שם, א), והאיך רמז זה במלת מצורע:

ואפשר לומר דכתבתי כמה פעמים (פר' בראשית ד"ה בראשית ברא; פר' נח ד"ה קנים ועוד) שהשי"ת ברא כל העולמות כדי שתתגלה מלכותו (ע"ח שער א פ"א), ובדבר זה היה התגלות מלכותו שהוא משפיל גאים ומגביה שפלים וממליך אותם על כל הגאים והרמים, ובתחילת בריאת העולמות המליך העפר על המים שהם קדמו לארץ ושם חול גבול לים, ואם יהמו גליו ולא יעבירנהו, וכן בכל הנבראים הגדולים המליך עליהם בריה קטנה כמו שאמרו (שבת עז, ב) חמשה אימות הן, אימות חלש על הגיבור, אימות מפגיע על הארי וכו':

וזהו רמז ה' אימות חלש על הגיבור, רצה לומר ה"א אחרונה שהיא מדת מלכות אשר לית לה מגרמיה כלום על כל העולמות, וכנגד ה"א אחרונה ברא חמשה ברואים גדולים שכל אחד ואחד במינו בריה גדולה שאין למעלה הימנו, והמליך עליהם חמשה בריות קטנות, וזהו בכח גערת מדת מלכותו:

והמליך האדם (המלבוש) [המלובש] במלבוש הגוף על כל המלאכים, וכמו שכתוב בתיקונים, ואנו בני ישראל אשר אנחנו כולנו נשמת אדם הראשון (עי' שמ"ר מ, ב) צריכין לקבל מלכותו בכל הדברים הן ברוחניות הן בגשמיות, וכן תקנו בשמונה עשרה ברכות שנמליך השי"ת על הכל, לבל יחשוב האדם אשר בו חכמה ובינה ודעת שהוא מעלתו, ולא כן הוא אלא אתה חונן לאדם דעת וכו' ומבקשין ממנו שיחון אותנו תמיד בחכמה ובינה ודעת, וכן ברכת השיבנו וכו' והחזירנו בתשובה שלימה לפניך, כי אי אפשר לעשות תשובה בלי סייעתו ועזרתו כמו שאומרים (בתפלת נעילה דיו"כ) אתה נותן יד לפושעים וכו', וכן בכל הדברים אפילו בעשיות דברי הגשמיים רפואה וברכת השנים הכל מאתו יתברך, ובזה אנו מקבלין מלכותו ויראתו עלינו ומקיימין מצותיו וחוקיו, וכשאנו ממליכין אותו תמיד ומקבלין יראתו עלינו, אנו נשמרין מן היצר הרע שהוא מחשבת גדלות:

וכמו שכתבתי כמה פעמים פירוש (סוטה ג, א) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, היינו מחשבת גסות הלב, כי כל גאה שוטה, וזולת מחשבת גדלות אמרו רז"ל (סוכה נב, א) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, ואם כן האיך יכול לבוא לידי עבירה כשהקב"ה עמו, אלא היצר הרע מביא בו מקודם גסות הלב, ואז הקב"ה מסתלק ממנו, כי אין אני והוא יכולין לדור (סוטה ה, א), ואז היצר הרע עושה עמו כרצונו, וזהו רוח שטות שנכנס באדם קודם עבירה:

וכמו שנחש הקדמוני הביא לאדם ולחוה גדלות מקודם ואמר להם (בראשית ג, ה וברש"י) והייתם כאלהים יוצרי עולמות, מעץ זה אכל וברא העולם (בר"ר יט, ד), והביא להם מחשבת גסות הלב שיתאוה להיות אלהים יוצרי עולמות, וכמו שכתבתי במקום אחר באריכות (לקמן פר' קדושים ד"ה או יאמר קדושים וכו'), אבל כשאנו מקבלין תמיד עול מלכותו ויראתו עלינו, וחכמה ובינה ודעת ותשובה הכל מאתו יתברך, ופשיטא רפואה במה יתגאה בדבר שאינו שלו:

ועל פי זה פרשתי (דברים יז, יט) והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו וכו' לבלתי רום לבבו מאחיו, וצריך להבין וכי בשביל שילמוד ליראה את ה' לא ירום לבו מאחיו, ולפי דברינו יובן כי כשיקבל עליו יראתו היא מדת מלכות וימליך השי"ת על הכל, על חכמה ובינה ודעת שלו, והתשובה והגבורה והעשירות, וירגיל בו כל ימי חייו שידע באמת שהכל ממנו יתברך, האיך יתגאה וירום לבו על אחיו שאין בהם מעלות הראויות למלוכה הלא אינו שלו: ואפשר שזהו פירוש בתיקונים בהקדמה (ה, ב) דרגא תמינאה ביראת ה' וז"ל וענוה קטירא בדחילו הדא הוא דכתיב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה דאיהו שכינתא עילאה דיראת ה' עקב לגבה עכ"ל, מה שאמר מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה, כיון דאית ביה יראת ה' שהוא ממליך השי"ת על הכל ויודע שאינו שלו, ממילא הוא מרוחק מגדלות, וכיון שהוא מרוחק מגדלות יכול לבוא לידי ענוה דאיהו שכינתא עילאה היינו עולם התשובה, שיראה חסרונו וחטאו וישוב אל ה' וזהו ענוה:

ובאמת לפי פירש רש"י ז"ל שהנגעים באים על לשון הרע ועל גסי הרוח, ובאמת הכל אחד כי לשון הרע הוא נמי מחמת גדלות ביותר כמו שכתוב (תהלים יב, ד) לשון מדברת גדולות אשר אמרו וכו' מי אדון לנו, כי בגדלות אמרו (נדרים כב, ב) שאין השכינה חשובה כנגדו וזה מי אדון לנו, ועל כן השכינה מסתלקת ממנו, על דרך מאמר חז"ל (סוטה ה, א) שאמר השי"ת שאין אני והוא יכולין לדור, אפשר לומר מחמת חומר העבירה של גסי הרוח הנזכר בגמרא שאמר השי"ת אין אני והוא יכולין לדור, מחמת זה חומר טומאת מצורע שהוא מחמת גסי הרוח, שנשתלח חוץ לשלש מחנות אף ממחנה ישראל שהשי"ת שורה בישראל:

וכל זה גרם להמצורע היינו מוצא רע, שהקב"ה קראו ליצר הרע רע כמו שאמרו בגמרא (סוכה נב, א), והיצר הרע הוא מחשבת גדלות שמביא באדם, וזה שלקה בנגעים מחמת גדלות ביותר שהיה בו, והיצר הרע גרם לו הנגעים, ועל כן נקרא מי שיש בו נגעים מצורע, כלומר מוציא רע, שהיצר הרע הנקרא רע הוא מוצא לו הנגעים: ואם היה באדם זה יראת ה' בשלימות כמו שכתוב (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה עומדת לעד, ואמר לשון טהרה כלומר שהיראה היא טהורה בלי שום תערובות מחשבת מרה שחורה, כי גם מחשבת מרה שחורה היא באה מחמת גדלות, שמחשב שהוא צדיק גדול ומדקדק ביותר, ומחמת שביראתו נתערב מחשבת מרה שחורה פעמים שנזהר בזה הדבר ביותר ופעמים יראה שאין נכון לעבוד כן, ואין יראתו עומדת על רגל אחד בסגנון אחד, רק פעם כך ופעם כך, אבל יראת ה' אשר היא טהורה בלי שום תערובות מרה שחורה עומדת לעד, כי מחשב תמיד שהוא אינו עובד אלא השי"ת השורה בו הוא העובד, כמו שכתוב (שמות כ, כ) בכל מקום אשר אזכיר וכו', וכפי הכנתו ושפלתו כן הוא שורה בו יתברך:

ואם יראה שאין יכול לעבוד, יהרהר בחטאיו אשר נכון להיות נגדו תמיד ויתחרט עליהם ואז יוכל לעבוד, כי יבוא בשפלות וישרה בו השי"ת, וכשילך בדרך זה לא יחפץ בשום מדריגה והשגת מעלה, רק יחשוב שהוא צריך לעבוד את השי"ת ביראה טהורה ובלי שום פניה, וידקדק במחשבת פניה כל מה דאפשר, ואיך שחפץ בו השי"ת שיעבוד אותו כן הוא עובד, ואז תהיה יראתו טהורה, וימליך השי"ת על הכל כמו שכתבנו למעלה, ויהיה מרוחק מחמת זה מגסות הרוח:

והמצורע שלקה בנגעים מחמת גסות הלב ביותר, כשיעשה תשובה אז סר ממנו הנגעים, דהיינו שישפיל עצמו כאזוב כמו שפירש רש"י ז"ל, ואז כיון שמשפיל עצמו יוכל לאחוז עצמו במדת יראת ה' טהורה בלי שום מחשבת מרה שחורה, וימליך השי"ת על כל המעלות הרוחניות והגשמיות שהכל מאתו יתברך, וזו היראה ילמוד אותו לבל ירום לבו מאחיו וישמור מגסות הלב, ופשיטא מלשון מדברת גדולות שבא מחמת גסות הלב ביותר:

וזה שאמר זאת, רצה לומר המדריגה של היראה הנקרא זאת תהיה, ומלת תהיה דרשו חז"ל (מנחות ה, א) תהיה בהווייתו תהיה, כלומר זאת המדריגה של היראה תהיה בהווייתו בלי שום תערובות מחשבת מרה שחורה, רק תהיה יראת ה' טהורה, תורת המצורע, ילמוד המצורע לבל ירום לבו מאחיו שלא יהיה בו עוד גסות הלב, ואמר ביום טהרתו, רצה לומר ביום טהרתו שחזר בתשובה והשפיל עצמו כאזוב ונטהר הנגע, אז יוכל לאחוז במדת יראה טהורה, וילמוד אותו שלא יבוא עוד לידי גסות הלב, אבל בעוד הנגע בו אין השכינה חשובה נגדו, והשי"ת מסתלק ממנו, אי אפשר לו לאחוז במדת היראה, רק ביום טהרתו אז יוכל לאחוז במדת היראה כנ"ל: או יאמר זאת תהיה תורת המצורע וכו' ויצא הכהן וכו' (יד, א-ג), ולהבין לכאורה הפסוק הראשון מיותר, דהוה ליה למימר ואם יטהר הצרוע ויצא הכהן וכו', וגם דאמרו רז"ל (ערכין טו, ב) מצורע מוצא רע, שהנגעים באים על לשון הרע, וקשה למה עד הנה קראו צרוע ועכשיו ביום טהרתו קראו מצורע:

ונראה דהנה יש שלשה מיני נגעים, נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים, דהנה ידוע שיש לנשמה שני התלבשות רוחניות, הנשמה מתלבשת ברוח הכלול גם כן מרמ"ח איברים ושס"ה גידין, והרוח מתלבש בנפש הכלול גם כן מרמ"ח ושס"ה, ונפש בגוף, וכמו כן יש לגוף שני מלבושים גשמיים, מלבוש הראשון של הגוף הוא הבגד, ומלבוש השני של הגוף הוא הבית שדר בו:

וכשפגם האדם בנפש בלבד המלבוש השני של הנשמה, אז יתגלה חטאו במלבוש השני של הגוף ובא הנגע בבית, וזה שלא פגם עדיין להתגאה ולהנשא על חבירו בלשון מדבר גדולות, רק שאינו מקיים ואהבת לרעך כמוך, ורואה תמיד רק בטובת עצמו ולא בטובת חבירו כלל, וכמו שאמרו חז"ל (יומא יא, ב) ובא אשר לו הבית, מי שמייחד את ביתו לו, ופגם בלבוש השני של הנשמה היא הנפש, ויתגלה קלונו בלבוש השני של הגוף נגעי בתים, וצריך הבית הסגר והגוף יפשוט מלבוש השני עד שיחזיר בתשובה, ואז ירפא הנגע בביתו ויחזור למלבוש השני של הגוף:

וכשפגם ברוח מלבוש הראשון של הנשמה, אז יראה חטאו במלבוש הראשון של הגוף בנגעי בגדים, וצריך הבגד הסגר בבית, וממילא יופשט הגוף משני מלבושיו מלבושו ומביתו, ואם ח"ו פגם גם כן בנשמה בלשון מדברת גדולות ממש, ונשמת אדם הוא מדובק ומלובש עם כל ישראל שהם קומה שלימה נשמת אדם הראשון, וכשפגם בנשמה הוא מופשט מכל ישראל וצריך לישב בדד מחוץ למחנה מושבו:

ואין אדם (פוגע) [פוגם] ועובר חטא גדול אלא אם כן פגם תחילה בחטא קטן, וכמו שאמרו בגמרא (שבת קה, ב) ביצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר כך עד שעובד עבודה זרה, וכן בכאן כשפגם בנשמה בודאי תחילה פגם בנפש ואחר כך פגם ברוח ואחר כך בנשמה, ועל כן מצורע גמור שפגם בנשמה יתגלה חטאו בגופו ממש, וכבר פגם בנפש ורוח, ועל כן משתלח חוץ לשלש מחנות כנ"ל, וגם מפני שהשי"ת שורה בישראל, וכשפגם בנשמה היינו בלשון מדברת גדולות ממש, ואמרו חז"ל (סוטה ה, א) אין אני והוא יכולין לדור, ועל כן משתלח גם ממחנה ישראל שהשי"ת שורה בישראל: והנה באור החיים מביא תורת כהנים (ספרא מצורע ה, ז) שלכאורה קשה להבינו בפסוק (יד, לה) ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית, וז"ל, לאמר תיבת לאמר מיותרת, ורבותינו ז"ל בתורת כהנים דרשו שיאמר לו הכהן דברי כבושין, והוא דרך דרש כי הפסוק מדבר דברי אשר לו הבית עכ"ל :

ונראה לבאר בעזרת ה' דהנה תיבת לי גם כן מיותר והיה די לאמר כנגע נראה בבית, והנה אמרו ז"ל (ויק"ר יז, ו) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם (יד, לד) שהכתוב מבשרו מפני שהאמוריים היו מטמינים מטמונות בבתים, לכן שלח השי"ת נגע בבית כדי שימצא המטמון, ולפי דברינו הנ"ל שנגעי בתים באים על פגם הנפש, וצריך לפשפש במעשיו כנ"ל, ולפי דרש זה שהכתוב מבשרו לישראל בשורה טובה, וכוונת הדרוש מפני שכתוב ונתתי לשון מתנה, שזה המתנה כדי למצוא המטמון, ואיך מבשר הכתוב בשורה טובה המונעת מתשובה, כי לא ישוב בתשובה ולא יפשפש במעשיו, כי יתלה הנגעים לא בשביל חסרונו רק בשביל מעלתו וחפץ השי"ת להטיב לו: ועל כן מתרץ התורת כהנים שיהא שניהם אמת, שיעשה תשובה ועל ידי התשובה ימצא המטמון כי יחשוב בלבו שאין יסורין בלא עון (שבת נה, א), ואם כוונתו רק בזה כדי למצוא המטמון היה מוצא זה המטמון בלא הנגע בבית, או היה מעשיר אותו מצד אחר, כי השי"ת הוא עילת העילות וסיבות הסיבות ולמה הביא עליו יסורין של נגע הבתים, אלא בוודאי שניהם אמת, שצריך לשוב בשביל פגם הנפש שמיחד ביתו לו, ועוד צריך לשוב ולחפש דרכיו, ואפשר פגם בברית ובזה הוא מוריד מזלו למטה ואי אפשר למצוא המטמון ולהתעשר, וכשיחפוש דרכיו וישוב משניהם היינו מה שהיה מיחד ביתו לו ומה שהיה פוגם בברית, אז ירפא הנגע מן הבית, ותקנת הבית וחלץ האבנים ועפר וכו' ועל ידי זה ימצא המטמון:

וזה שדורש התורת כהנים שהכהן יאמר לבעל הבית דברי כבושין, ולא יתלה הנגע שחפץ השי"ת כדי למצוא המטמון כי זה היה יכול להיות בלא יסורין ובאמת אין יסורין בלא עון, ועל כן יפשפש במעשיו ויתלה היסורין בעון, הן מחמת שהיה מיחד ביתו לו הן מחמת שפגם בברית, וזה שדרש במלת לאמר, ומלת לאמר הוא תשובה כמו שכתבתנו כמה פעמים לשון ליקוטי תורה בפרשת (קדושים) [יתרו] (ד"ה כה) הרי שאמירה הוא בלב, כמו שכתוב (משלי א, ב) אמרי בינה, ובינה הוא עולם התשובה, ועל כן דרש ממלת לאמר שהכהן יאמר לו דברי כבושין, כדי שישוב בתשובה ויתלה יסורי הנגע של בתים בעצמו בעונו, ועל ידי זה יאמר הבעל הבית עצמו כנגע נראה לי בבית, ומלת לי הוא בשבילי, כלומר בשבילי נראה הנגע ועונותי גרמו הנגע: וזהו פירש הפסוק זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, כי מלת זאת מצאתי כתוב שהוא בגימטריא צום קול ממון, וזהו תשובה תפלה וצדקה שמעבירין את רוע הגזירה (ירושלמי תענית פ"ב ה"א), וזהו זאת תשובה תפלה וצדקה, תהיה תורת המצורע, ואמרו רבותינו ז"ל (סוכה נב, א) על היצר הרע השי"ת קראו רע כמו שכתוב (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו, וזהו על ידי זאת תהיה תורת המצורע, מי שהוא שב בתשובה ורוצה להסיר הרע מעצמו כדי שישרה בו השי"ת, כי בעוד שהיצר עם העונות דבוקים באדם אין השי"ת שורה באדם כי לא יגורך רע (תהלים ה, ה), וזה שרוצה להוציא הרע מעצמו, תהיה על ידי זאת יטהר עצמו, והובא לשון נפעל על ידי התשובה יבוא לידי חסדים גמורים, ועל ידי הצדקה ירום קרנו ומזלו כמו שכתוב (תהלים קיב, ט) פיזר נתן לאביונים [וכו'] קרנו תרום בכבוד: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע (יד, ג), להבין מן הצרוע הוא מיותר, ונראה דהנה הצדיק צריך לבא למדריגות תחתונות כדי להעלות נשמות משם, והנשמות אשר חפצם לדבק בצדיק יוכל הצדיק להעלותן עמו, אבל אם הם אינם רוצים לדבק בצדיק לא יוכל הצדיק להעלותן, והרב הקדוש בוצינא קדישא מוה' דוב בער זללה"ה אמר (אבות פ"ה מ"ז) וחלופיהן בגולם, כל השתנות צריכין להביא אל החכמה שהיא יו"ד כמו גולמא, ושם יוכל להיות השתנות עכ"ד ודפח"ח : וזהו ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, רצה לומר שיבוא למדריגות התחתונות להעלות הצרוע, וראה הכהן, רצה לומר ימשוך לו חכמה שהיא בחינת ראיה, ויוכל להיות השתנות על ידי זה והנה נרפא נגע הצרעת, ואמר מן הצרוע, רצה לומר שיהיה רצון מן הצרוע לדבק בכהן, ואז יוכל הכהן להעלותו אל חכמה ויהיה השתנות שיתרפא הנגע:

או יאמר ויצא הכהן וכו', להבין איפכא הוה ליה למימר והנה נרפא הצרוע מן הנגע, ונראה דהנה ידוע דהצדיק בא למדריגות התחתונות, להעלות נשמות התחתונות, ושמעתי מהרב בוצינא קדישא המפורסים מהו' יחיאל מיכל זללה"ה שזה הוא כמו פרה אדומה, שמטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים, וכן לצדיק שבא למדריגות תחתונות להעלות נשמות, אצלו הוא ירידה וטומאה, ואצל הנשמות שמעלה הוא עליה טהרה, עכ"ד ודפח"ח :

והנה אמת שעיקר עליות בעלי תשובה ומדריגות התחתונים הוא על ידי הצדיק שמעלה אותם עמו, אבל הם צריכים בתחילה לעשות תשובה ולתקן עונם, ואחר כך יוכל הצדיק להעלותם למדריגה גדולה, ובהתמדת תשובתם שיקיימו (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד יכולין לבא למדריגה יותר גדולה, כמו שאמרו (ברכות לד, ב) מקום שבעלי תשובה עומדין וכו', וזהו שאמר ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, רצה לומר למדריגות התחתונות להעלותם, והנה נרפא הנגע, רצה לומר שכבר נרפא הנגע מן הצרוע בעצמו, שרפא את הנגע ועשה תשובה מקודם שבא הכהן אליו להעלותו, ועל ידי זה נרפא הנגע, ואחר כך יוכל הכהן להעלותו, אבל בעוד הנגע בו אי אפשר להעלותו כי רפואות הנגע צריך להיות על ידי צרוע בעצמו:

במדרש רבה (יז, א) כי תבואו אל ארץ כנען וכו' ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם הדא הוא דכתיב (תהלים עג, א) אך טוב לישראל אלהים לברי לבב, יכול לכל תלמוד לומר לברי לבב אלו שלבן ברי במצות עכ"ל, ולכאורה אין לו פירוש, ושום אחד מהמפרשי מדרש אינן מפרשים מאמר זה:

ונראה דהנה כתבתי בפרשת בחוקותי על פסוק (כו, ד) ונתתי גשמיכם בעתם, על קושיית הראשונים (ראה באוה"ח שם) שהקשו איך כתוב בתורה שכר הגשמי, וגם שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט, ב), והעולה משם בקיצור, לפי שיש אדם שרוצה לעבוד השי"ת ויש לו מניעות הגשמי, כגון שרוצה לעשות צדקה ולכבד שבתות כראוי ואין לו, והבטיח לו השי"ת שבאם בחוקותי תלכו ואם מצותי תשמרו ונתתי גשמיכם בעתם, רצה לומר אתן הגשמיות שלכם שאתם צריכין לעבודה בעתם, עת שאתם צריכין לעשות צדקה ולכבד שבתות אתן לכם ולא יהיה לכם מניעות העבודה מחמת הגשמיות : וזהו שכר מצוה מצוה (אבות פ"ד מ"ב), רצה לומר שכר של מצוה שנותנין לו, שיוכל לעשות עוד מצוה, ואין זה שכר גשמי עיי"ש, והנה בכאן יש להבין בפסוק דאמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, הלא מאתו יתברך לא תצא הרעות (איכה ג, לח), ואיך אמר ונתתי נגע צרעת, ולפי פירוש רש"י ז"ל הוא נכון שכתוב בפסוק הזה וז"ל בשורה הוא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר ועל ידי הנגע נותץ את הבית ומצאן עכ"ל:

ונמצא שפיר אמר ונתתי לשון מתנה, שהוא טובה להם ונותן השי"ת בעצמו לישראל, ובאמת אמרו רז"ל (ויק"ר יז, ג) על עשרה דברים נגעים באין, ומנהון על גסי הרוח ועל עין הרע כמו שכתוב ובא אשר לו הבית ודרשו רז"ל (עי' יומא יא, ב) מי שמיחד ביתו לו, והנה האדם הבר לבב כשנגעים באין עליו מפשפש במעשיו, אם יש בו אחד מעשרה דברים שמץ מנהו, כי הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה (יבמות קכא, ב) ובפרט על גסי הרוח שתועבת ה' כל גבה לב (משלי טז, ה), ולבו נעשה נכנע ונדכה, ומתחרט עליהם שלא לעשותו וזהו טובה לצדיקים, ואחר כך כשנותץ את הבית הוא מוציא מטמונים, ויוכל לעבוד את השי"ת בהם בהרחבה גדולה:

וזהו שדורש המדרש את הפסוק ונתתי נגע צרעת וכו', כלומר אני אתן בעצמי ומסתמא הוא טובה כי מאתו לא תצא הרעות, וגם דאמר ונתתי לשון מתנה, ועל כן צריך לומר כפירוש רש"י ז"ל לפי שהטמינו אמוריים כו', הדא הוא דכתיב אך טוב לישראל אלהים לברי לבב, רצה לומר אך הוא לשון מיעוט, טוב לישראל, רצה לומר אם השם יתברך רוצה ליתן לישראל שיהיו בבחינת מיעוט שימעטו עצמם ויהיה לבם נשבר ונדכה, ורוצה ליתן טובות לישראל שניהם ביחד אלהים הוא לשון דין וצימצום, רצה לומר אז שולח להם נגעים בתוך ביתם כמו שאמר ונתתי נגע צרעת וגומר, ועל ידי זה יפשפשו במעשיהם ויהיה לבם נשבר ונדכה, וכשנותצין את בתיהם מוצאין מטמוניות של זהב, ויוכלו לעבוד השי"ת בשמחה מתוך הרחבה גדולה, ולא יהיה להם שום מניעה מחמת חסרת הגשמיות בעבודה:

וזהו שאמר יכול לכל, הוא נותן מטמוניות של זהב תלמוד לומר לברי לבב אלו שלבן ברי במצות, ומקיים מצותיו תמיד כמו שכתוב (כו, ג) ואת מצותי תשמרו, ואז ונתתי גשמיכם בעתם שלא יהיה לכם מניעות עבודה מחמת חסרון הגשמיות כנ"ל, ואז נותנין להם שכר מצותיהם שיוכלו לעשות עוד מצות:

תוכן העניינים

אורח לחיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה