אור ברסלב
אורח לחיים פרשת ראה

אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב

פרשת ראה

פרשת עקב

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוך היום, והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי וכו' ללכת אחרי וכו' (יא, כו-כח). להבין מלת היום הוא מיותר. וגם שכלל ברכה וקללה ביחד, ושם (דברים ל, טו-יט) אמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, ובחרת בחיים, וכאן כלל ביחד ברכה וקללה. וגם שאמר אשר תשמעו אל מצות ה' והו"ל אשר תעשו את מצות ה' אלהיכם. וגם אצל קללה אמר כמו שני דברים, אם לא תשמעו וכו' וסרתם מן הדרך וכו' ללכת:

ונראה דכתב בשלחן ערוך אורח חיים סימן רל"א (סעיף א) וז"ל, בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו), ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש, וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו, שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו, וכן אפילו לישב בסוד ישרים, ולעמוד במקום צדיקים, ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו והשלים חפצו ותאותו אינו משובח, אלא א"כ עשה לשם שמים וכו', ובשינה, בזמן שהוא צריך מאד לישן, יכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות, שלא תטריף דעתו בתורה מחמת מניעת שינה, וכן בתשמיש יכוין שיהיה לו בנים לעבודת בוראו, ובשיחה אפילו בדברי חכמה, צריך שתהיה כוונתו לעבודתו יתברך, כללו של דבר, חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיבוא לידי עבודת הבורא ית' יעשהו, ואם לאו לא יעשהו, ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד, עכ"ל בקיצור עיי"ש : והכלל הדברים כי כל עבודת השי"ת ב"ה אחר כוונת הלב הן הן הדברים, ורחמנא לבא בעי, ואפילו אם עושה המצוה ואינו מכוון לעבודת הבורא ית' נקרא פושע, כמו שאמרו רז"ל במסכת נזיר דף כ"ג (ע"א), שנים שצלו את פסחיהם, אחד אכלו לשום מצוה ואחד לשום אכילה גסה, על זה נאמר (הושע יד, י) צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. וזהו הבחירה אשר ניתנה לאדם לנטות ימין או שמאל, ואם מכוין בכל מעשיו לשם שמים, עובד את בוראו תמיד ועושה מצות תמיד, ואם ח"ו להיפך, הוא להיפך. ובבחי' הדעת שבאדם יבחין איזה דרך יבחר, ולהבדיל בין טוב לרע, כמו שאמרו רז"ל (ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב) אם אין דעה הבדלה מנין: ונמצא בכל דברים, בעשיית מצוות, ובכל האהבות, היינו התענוגים, יש בהן שני דרכים, היינו ברכה וקללה, אם יכוין בהם לעבודת בוראו הוא ממשיך ברכה, ואם ח"ו להיפך הוא להיפך. וכל החסדים והתענוגים מכונים בשם יום, כמ"ש (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו. ומשה רבינו ע"ה היה בחי' הדעת של כללות ישראל: וז"ש ראה אנכי , בחי' הדעת, הוא נותן לפניכם היום, הן החסדים והתענוגים, ויש בהן ברכה וקללה ביחד, את הברכה שיש בהן, אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם, ולשון תשמעו מלשון (שמואל-א טו, ד) וישמע שאול את העם, כלומר שתקבץ הדברים, הן עשיות המצות הן תענוגי רשות הגשמי, שיהיו הכל אל מצות ה' אלהיכם, שיהיו כוונתכם בעשיותם לעבודת השי"ת, ותהי' הכל מצות ה' אלהיכם:

והקללה שיש בהם, אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם, שלא תהיו כוונתכם בעשיית דברים הגשמיים שיהיו מצות ה' אלהיכם, וסוף תהיה וסרתם מן הדרך וכו', תעברו ח"ו גם כן עבירות. ואמר נותן לפניכם, כלומר הבחירה בידכם לבחור בטוב ובתמים: כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אוות נפשך תאכל בשר (יב, כ). להבין הלא נענשו על שהתאוו לאכול בשר, כמ"ש (במדבר יא, ד) והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וכו' ויאמרו מי יאכילנו בשר. וגם מה שאמר כפל:

ונראה דהנה כתבתי בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מו"ה דוב בער זללה"ה שהחיות והניצוצות קדושות אשר בתוך המאכל נקרא אוכל, והמאכל נקרא מאכל, על שם שמאכיל את האדם החיות שבתוכו הנקרא אוכל עכ"ד ודפח"ח :

והנה בפרשת בהעלותך (שם) כתיב, ויאמרו מי יאכילנו בשר, ויאכילנו הוא לשון מאכל, והגשמיות האוכל נקרא מאכל, על שמאכיל לאדם החיות שבתוכו הנקרא אוכל, והם התאוו תאוה גשמיות, לפיכך נענשו. אבל כאן כתיב ואמרת אוכלה בשר, ר"ל שיהיה לך תאוה הרוחניות, החיות שבתוך המאכל להוציא אותם ולתקנם, וזהו ואמרת אוכלה בשר, שיהיה לך תאוה על האוכל שבתוך הבשר ולא על הבשר הגשמי. וזהו כי תאוה נפשך לאכול בשר, שיתאוה הנפש להוציא הניצוצות הקדושות מהאוכל, ולא תאות הגוף על הבשר הגשמי, שהגוף נהנה מהגשמיות המאכל והנשמה מהרוחניות המאכל, וזהו כי תאוה נפשך :

ואמר אח"כ בכל אות נפשך תאכל בשר, ר"ל אם תרצה להוציא הניצוצות הקדושות מהאוכל ולתקנם, ולזון הנפש מרוחניות המאכל, תראה שתקשר עצמך אל השי"ת בדביקות גדול, כדי שלא תפול ח"ו לידי גשמיות שבה. וזה בכל, וידוע (זוה"ק רעיא מהימנא ח"ג רנז, ב) כי 'כל' היא מדת התקשרות , וזהו בכל אות נפשך, שיהא אות נפשך בהתקשרות גדול, ואח"כ תאכל בשר. וז"ש כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך, ר"ת שתעבוד את השי"ת בהתרחבות גדול שלא תירא מתאות הגשמיות, ואמרת אוכלה בשר, תאוה הרוחניות כנ"ל:

אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמורו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון (יג, ה). ונראה דהנה כתב המפרש להרמב"ם (ריש פ"ב מהל' יסודי התורה) שכל התורה והמצות ניתנה לישראל לזכך בהם, שיוכל לקיימו ובו תדבקון, ומלמד אותנו הדרך אשר נעלה בו לקיים מצות ובו תדבקון . כי ידוע (עץ חיים שער ו פ"ח) האדם בעת נפילת המוחין ח"ו אז נקרא בבחי' אחור, כי אין לו מוחין, ואעפ"כ צריך לדבק עצמו בהשי"ת בבחי' אמונה :

וז"ש אחרי אלהיכם, שאתם בבחי' אחור, אעפ"כ תלכו בבחי' אמונה הנקרא בחי' רגלים, כי רגלים מעמידים את האדם, כך האמונה מעמיד את האדם, ועל כן כתוב לשון תלכו. אותו תיראו, שיהיה יראה שלכם מחמת אהבה, שלא לעשות עבירות פן ח"ו יהיה מניעת הדביקות בהשי"ת, וזהו ואותו תיראו:

ואת מצותו תשמורו, וידוע (פרע"ח שער ר"ח חנוכה פורים פ"ו) כי מצות נק' נצח והוד . ובקולו תשמעו, ר"ל בקול וא"ו , שהוא בחי' תפארת . ואותו תעבודו, ר"ל שתעבוד השי"ת ולא שתעבוד עצמך, שלא תאהב שום דבר רק אהבת הבורא, ולא תירא משום דבר רק מיראת הבורא, ואם תכניע כל השבע מדות שלך תחת עבודת ה', אז תוכל לקיים ובו תדבקון:

עשר תעשר את כל תבואת זרעך וכו', ואכלת שם וכו' למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים (יד, כב-כג). להבין למה אמר דוקא במצות מעשר למען תלמד ליראה את ה' אלהיך. ובאמת בפרשת שופטים (דברים יז, יח) בפרשת מלך כתוב, וכתב לו את משנה התורה וכו' וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' וכו', כי התורה היא מורה דרך איך לירא מפני ה', אבל בעשיות המצות לא מצינו כתוב למען תלמד ליראה את ה', כמו במצות מעשר שני, כפי' רש"י ז"ל דקאי על מצות מעשר שני, כי מעשר ראשון כבר כתוב (במדבר יח, לא) ואכלתם אותו בכל מקום : ונראה דכבר כתבתי (פר' תזריע ד"ה אשה; פרי חיים פ"ג מ"ב) פי' הפסוק (תהלים ב, יא) עבדו את ה' ביראה, בשם חותני הגאון המנוח מוהר"ר ישכר בער זללה"ה, כי יש שני מיני יראה, יראה עילאה ויראה תתאה, ויראה תתאה נקרא שמתירא תמיד שלא יפול בגשמיות התחתונות בעלמא שפילה, ויראה עילאה היא יראת הרוממות, שהוא ירא שרואה גדלות הבורא ית' וירא מגשת אליו, ובשניהם הוא עבדות ה':

אבל יראת עונש, שאינו עושה עבירה שירא מעונשו, או שמקיים מצות עשה שירא מעונש הכתוב ביטול מצות עשה, זהו עובד את עצמו, אבל הוא מכשירי מצוה, כיון שאינו עובר עבירה מחמת זה. וזהו עבדו את ה' ביראה, ר"ל בשני מיני יראה הנ"ל, ולא מחמת יראת עונש עכ"ד ודפח"ח :

והנה באמת מצינו שכר מצות ועונשין של עבירה כתוב בתורה, ואם אין זה שום עבדות ה' העובד מחמת יראת עונש, לא היה לכתוב בתורה העונשין:

והרב הקדוש בוצינא קדישא מוה"ר דוב בער זללה"ה אמר דרך משל על פסוק (דברים י, יב) ועתה ישראל וכו' כי אם ליראה את ה' אלהיך, משל אחד אמר לבנו הקטן, לא תלך ברגליים יחיפים על עצים וקסמים שלא יבוא קוץ ברגליך, והבן אינו שומע, והקוץ נתחב ברגליו, וצועק אל אביו שכואב לו, אביו מחמת רחמניות נוטל סכין וקורע מקום הקוץ ונטלו משם, ואח"כ מרפא אותו בדבר קל, כי ידוע לו כל זמן שהקוץ היה בבשר לא ירפא לעולם, והבן שאין לו שכל סובר שזהו אכזריות גדול מאביו, שקורע הבשר ונוטל הקוץ, כי רפואתו שקורע הבשר ונוטל הקוץ כואב לו יותר משהיה הקוץ מונח שם, ואח"כ מזהיר אביו לבנו לא תלך ברגליים על העצים והקוצים, כי יתחב קוץ ברגליך ואצטרך להוציאו משם ויהיה כואב לך:

כך העונשין הכתובים, מיתות וגיהנם, הוא רפואות הנפש לטהר אותו מהרע הנדבק בהנפש על ידי עשיות עבירה , אך מייראין אותו כמו בן קטן שמתייראין אותו ברפואת שכואב לו יותר בגוף, אבל באמת השי"ת הזהיר אותנו שלא לעבור עבירות, כדי שלא לדבק בנו הרע מחמת עבירות, ולא יכולין לקבל ממנו שפעו וטובו כל זמן התדבקות בו הרע:

וזהו ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך, ר"ל שיהיה לך יראה שלא תעבור עבירות, כמו יראת ה' עלינו שהזהיר שלא לעבור עבירות שלא ידבק בנו ח"ו הרע ויהיה מניעת שפעו וטובו, כך יהיה בנו יראת ה' שלא לעבור עבירות, ולא מחמת יראת עונש עכ"ד ודפח"ח:

ונמצא באמת עיקר יראה יראת ה' שלא לעבור עבירה, שלא ידבק בנו הרע ח"ו, ולא יוכל לקבל ממנו שפעו וטובו ולעבוד אותו, אבל יראת עונש הוא הדרכה ודרגא לבוא אל יראת ה', כמו שמדריכין בן קטן ביראתו הקרוב אליו יראתו הגשמיות, ואח"כ כשהוא עובד בזה היראה, ובא לו אח"כ מוחין יותר גדולים, הוא מבין בעצמו להפריש מזה היראה, לבוא ליראת ה' שלא יעבור עבירה שלא יפול למדריגת התחתונות בעלמא שפילה, וידבק בנו ח"ו הרע, ולא יוכל לעבוד ולקבל ממנו טובו, וזהו יראה תתאה , ומזה היראה יבוא לו מדת אהבה:

אבל מחמת יראת עונש אינו בא למדת אהבה, כי מי שיש בו יראת ה' ומתיירא לעבור עבירה, שלא ליפול בתחתונות, וידבק ברע, ולא יוכל לעבוד את ה' ולהדבק בו, ולקבל שפעו וטובו, נמצא רוצה לידבק בה', על כן בא לו בחי' אהבה היא מדת התדבקות והתקרבות אל ה', אבל מי שהוא עובד ה' מחמת יראת עונש, אמת שאעפ"כ היא עבדות קטן, שיש לו אמונה בה' ובתורה ובעונשין הכתובים, כמו שאמרו רז"ל במסכת מכות דף כ"ד (ע"א) בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה, וזה יש לו ג"כ אמונה, אבל היא עבדות כמו בן קטן שאין לו שכל, ואינו עיקר יראה:

וזהו פי' רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו (תהלים קמז, יא), ר"ל שרוצה הקב"ה ביראה של יראיו המיחלים שיבא מזה היראה בחי' אהבה, היא בחי' חסד, וזהו המיחלים לחסדו, שמצפים שיבואו להם אהבתו שהיא מדת חסד, אבל יראת עונש שאינו עובד מחמת זה להדבק בבורא ית', אינו בא לו מדת אהבה, רק יראת עונש הוא דרגא ולימוד כמו שמלמדין בן קטן ביראתו הגשמיות, כדי שיבוא אח"כ ליראה אמיתות יראת ה' :

ורז"ל דרשו במסכת תענית דף ט' (ע"א) עשר בשביל שתתעשר, ושרי לנסות ביה, כמ"ש רז"ל שם חוץ מזו דשרי לנסות, כמ"ש (מלאכי ג, י) ובחנוני נא בזאת אמר ה' וכו' . והנה בין שעושה המצוה בשביל יראת עונש, או שעושה המצוה בשביל קבלת שכר, בשניהם כוונתו בשביל הנאת עצמו ואין זה עיקר יראת ה'. רק בזה המצוה של מעשר שני דשרי לעשות בשביל הנאת עצמו להתעשר אמר למען תלמד ליראה את ה', ר"ל שזה היראה שתעשה המצוה בשביל הנאתך יהיה מדריגה ולימוד כמו לבן קטן, שתבוא אח"כ ליראה את ה', יראה שיש להשי"ת עלינו שלא לעבור עבירה שלא לדבק בנו הרע ולא יכולין להדבק בו, אבל בכל המצות אינו נכון לעשות בשביל הנאת עצמו, ע"כ לא כתיב בהם למען תלמד ליראה וכו', אבל ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס, על כן התיר השי"ת ללימוד זה בשביל הנאתו כנ"ל:

או יאמר עשר תעשר, ודרשו רז"ל (תענית ט, א) עשר בשביל שתתעשר, על דרך צחות, כי במלת עשר יש ששה צרופים, עשר, ערש, שער, שרע, רעש, רשע, וכל החמשה צרופים אחרים שבמלת עשר לא טובים אם נופל באחת מהם, כי צירוף ערש הוא חולה, כמו ערש דוי. צירוף שער הוא קמצן, כמו (משלי כג, ז) שער בנפשו, כי שערות הם צמצומים, ומי שהוא קמצן הוא בחי' שערות בכללות נפש ישראל, ואם נופל בזה הצירוף שער הוא קמצן, וע"כ אמרו (מנחות פו, א) וסימנך עשירין מקמצין, כי נפל בזה הצירוף. שער מי שאינו נזהר במעשר כראוי. צירוף שרע, פי' רש"י ז"ל בפרשת אמור (ויקרא כב, כג) על פסוק שור ושה שרע וקלוט וז"ל, שרע אבר גדול מחבירו עכ"ל. ואם נפל בזה הצירוף שרע הוא בעל גאוה, ואומר בלבו שגדול מחבירו, כי רואה תמיד בשפלות חבירו ואינו רואה בשפלותו, וע"כ מחשב בלבו שהוא גדול מחבירו. צירף רעש בודאי הוא שפל. וצירוף רשע בפשיטא שהוא שפל מאוד אם יפול בזה הצירוף להקרא רשע לפני המקום:

אבל הצירוף הראשון שבמלת עשר הוא טוב, ועשר ועשר הוא צירוף אחד אלא שהנקודות מחולקים. וז"ש עשר, ר"ל המעשר לצדקה, בשביל שתתעשר, ר"ל בשביל שתשאר בזה הצירוף של עשר, וזהו שתתעשר, ולא תפול בחמשה צירופים אחרים שבמלת עשר שהם לא טובים, רק תשאר בזה הצירוף והוא הצירוף של עשר:

במדרש תנחומא (סימן יז) עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, עשר בשביל שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להפריש אחד מן עשרה לעמילי בתורה ע"כ:

ואפשר לומר פירוש המדרש, שאמרו בגמרא דכתובות דף נ' (ע"א), אמר ר' אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכו', אמר רב נחמן ואי תימא רב אחא בר יעקב מאי קרא, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כח, כב), ופריך והא לא דמי עשורא בתרא לעשורא קמא, אמר רב אשי אעשרנו לבתרא כי קמא ע"כ : ועיין מה שכתבתי לעיל (ד"ה עשר) פירוש הפסוק עשר תעשר, שהתיר הכתוב לעשר בשביל כוונות העשירות, וכמ"ש (מלאכי ג, י) בחנוני נא וכו', שכתוב במצות מעשר למען תלמד ליראה את ה', כי זה הוא כמו שמלמדין הקטן ביראה שלו, וכשבא לשכל ממילא מפשיט יראתו, כן הוא במעשר, שביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס, וכדי שילמוד הגוף במצות קיום המעשר בשביל הנאתו, ובאמת צריך להפשיט אח"כ ממחשבה זה, רק לקיים מצות מעשר ככל המצות, לא להנאת עצמו, רק לעשות יחוד ולקיים מצות בוראו:

ובאמת כשחושב בנתינת מעשר לקיים מצות בוראו לבד ולא להנאתו, בשביל זה לא יקופח העשירות הבא בשביל נתינת המעשר, וכמ"ש פירוש הפסוק (משלי יט, יז) מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו, כלומר זה מלוה ה', אף שהוא חונן דל וחונן הוא במתנות חנם, כלומר שנותן לדל מתנות חנם בשביל מצות בוראו, ואין מתכוין להנאת עצמו להלות לה' שיחזור לו עם רווחים גדולים, ואף על פי שאין מתכוין להיות מלוה לה', אעפי"כ הוא מלוה ה' וגמולו ישלם לו בעשירות שכר הבאה בשביל נתינת המעשר:

והנה מדת מלכות נקראת עשירית האיפה ולית לה מגרמי' כלום, רק כל ספירה נתנה לה עשירית דלהון ואשתארת כולהן ספירין תשעה תשעה, וכמ"ש כמה פעמים בתיקונים ובתקונא חד ועשרין דף נ"ד (ע"א) וז"ל, וכד נטיל כל חד חולקיה אשתארת עשורא מכולהו טפין, דנטילת ההוא יבשה דאיהו עשירית האיפה סולת, ובגינה מעשרין וכו', אבל כל ספירין כל חד איהו תשע, ומלכות בה אשתלים כל חד לעשר ע"כ : וידוע שיש שני מיני זווגין, אחד יסוד ומלכות הוא ה"א תתאה, ד"י, ואחד עמודא דאמצעיתא עם מלכות, הוא ד' עם וא"ו. וכתוב שם דף הנ"ל בתיקונים שהבאתי לעיל, וכמה דכל ספירין נטלין חלקיהון מההוא טפה, הכי נטלין מזרע דאיהו וא"ו, עיי"ש, כי גם מדת יסוד לית ליה מגרמיה כלום, רק איהו כללות מן הוא"ו, דאיהו שית זמנין עשר, ואיהו עשירית מן ריש דרגין:

וזה שאמר במדרש הנ"ל עשר בשביל שתתעשר, היינו שמדות מלכות בעצמה שלית לי' מגרמי' כלום, בגינה מעשרין שיבוא לה הארה מן היסוד המאיר לה ונותן בה כל השפעה מכל הספירות, ויבא עשירית למדת מלכות, וכמ"ש בתיקונים ובגינה מעשרין, לעשות יחוד שיבא לה כל השפעות, ולא בשביל עשירות הגשמיות. ומעשר השני של מדת יסוד, שג"כ לית לי' מגרמי', יהיה כמעשר קמא, היינו חומש, כדי שיהא זווג וא"ו עמודא דאמצעיתא עם מלכות:

וזהו עשר בשביל שלא תתחסר, כלומר שלא יחסר למלכות זווג וא"ו עמודא דאמצעיתא. ולפי שמעשר בתרא הוא כמעשר קמא שלא יחסר למלכות זווג הוא"ו שהוא תורה, על כן אמר רמז למפרשי ימים להפריש אחד מן עשרה לעמילי בתורה:

כי יהיה בך אביון מאחד אחיך וכו' לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, כי פתוח תפתח את ידך לו וכו' (טו, ז-ח). עיין פי' רש"י ז"ל . להבין מה שכפל הדברים כי יהיה בך אביון, ואח"כ אמר ולא תקפוץ וכו' מאחיך האביון. וגם מה שאמר פתוח תפתח:

ונראה דהנה שמעתי בשם הרב החסיד המפורסם מו"ה יוסף חייקי' מק"ק אליק פי' הפסוק (תהלים קמה, טו) עיני כל אליך ישברו וכו', פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, דהנה אמרו רז"ל במסכת תענית דף כ"ד (ע"ב) כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, וכל נקרא הצדיק . וז"ש עיני כל של הצדיק, אליך ישברו, ואתה נותן להם, ר"ל לכל העולם בעתו . פותח את ידיך, ר"ל הצדיק הוא פותח את ידיך, הצינור של השפעה, וע"כ לא אמר פתח את ידיך, אלא פותח לשון נסתר, ר"ל הצדיק הוא הפותח, ומשביע לכל חי רצון, רצונו של כל אחד ואחד, כי כולם נזונין בזכותו עכ"ד ודפח"ח : והנה לפי הכוונה בתקונים בהקדמה (תיקו"ז ז, ב) ובסידור האר"י ז"ל, פותח את ידיך, דהיינו שני יודי"ן של הוי"ה ואדנ"י, נראה דר"ל, דהצדיק הוא הפותח המקור השפע מהוי"ה ב"ה, והוא העושה בחי' כלי למקבלים שיוכלו לקיים השפעה, והוא יו"ד של אדנ"י:

והנה יש שני מיני בני אדם, אחד שאינו רוצה ליתן כלום אף לצדיק גמור וידוע לכל, באמרו כיון שהוא צדיק הידוע לכל, וכולם נותנין לו, אינו צריך אליו, או שבודק בדרכיו ובמעשיו עד שמצא איזה קושיא עליו, ומחמת זה אינו רוצה ליתן לו, ויש בני אדם שנותנין לצדיק גמור הידוע לכל, ואינם רוצים ליתן לשאר אביונים: וזהו שאמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך, המיוחד שבאחיך, כמו (בראשית כו, י) אחד העם וכו', כלומר שהוא מיוחד בעם, שהוא צדיק גמור. ועל האנשים שאינם רוצים ליתן לצדיק גמור צריכין אימוץ הלב וטענה כנ"ל, ועל זה אמר לא תאמץ את לבבך. ועל האנשים שאינם רוצים ליתן לשאר אביונים אמר, ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון:

ואמר כי פתוח תפתח הוא מקור בחכמת הדקדוק, כמו פקוד, ר"ל כי האביונים המקבלים, ובפרט הצדיק, הוא הפותח המקור של השפע, תפתח את ידך, ר"ל שהוא ג"כ פותח את ידיך שתוכל לקבל, כי הוא הפותח שני יודי"ן של הוי"ה ואדנ"י כנ"ל, לו, ר"ל בשבילו יפתח השני יודי"ן, כי הוא הצינור, כמ"ש (ברכות יז, ב) כל העולם ניזון וכו' :

והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו (דברים טו, ח). להבין מה שאמר אשר יחסר לו, הול"ל חסר לו, עיין פי' רש"י :

ונראה דהנה שמעתי קושיא למה אין כופין את העני שאינו רוצה לקבל צדקה, הלא כופין על מדת סדום, כשזה נהנה וזה לא חסר, ואמרו רז"ל (ויקרא רבה לד, ח) יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית, וא"כ הבעל הבית נהנה מאד, והעני גם כן אינו חסר, ולמה אין כופין את העני שאינו רוצה לקבל. ונראה דלא קשה, דאמרו רז"ל בפ"ח דפיאה משנה ט', מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו. וא"כ הוה חסרון לעני שנוטל, שאם לא יטול בעת הצורך יהיה עשיר לבסוף ויפרנס את האחרים:

וזה שאמר והעבט תעביטנו, שיתן לו דרך הלואה כשאינו רוצה לקבל, כפירוש רש"י, וקשה למה אין כופין אותו שיקבל ע"כ מחמת זה נהנה וזה אינו חסר כנ"ל, לזה אמר אשר יחסר לו, ר"ל שיחסור לעני לבסוף לשון עתיד, שיחסרו לו בסוף אם יכוף אותו לקבל, וא"כ אין כופין, דהוה חסרון לעני כנ"ל, וע"כ צריך ליתן לו דרך הלואה: או יאמר כי יהיה בך אביון וכו', להבין מה שאמר מאחד אחיך שהוא מיותר. ועל באחד שעריך בארצך פי' רש"י שבא להשמיענו דעניי עירך קודמין, ועל אשר ה' אלהיך נותן לך לא פירש כלום, ולכאורה הוא מיותר, דודאי הכל מאת השי"ת, ופשיטא ארץ ישראל:

ונראה דהנה אמרתי פירוש הפסוק בתהלים (נט, יא) אלהי חסדי יקדמני אלהים יראני בשוררי, ומלת חסדי כתיב בוא"ו ונקרא ביו"ד, דאיתא בזוהר פרשת וירא דף ק"ד (ע"א) מאן דרחים ליה קב"ה שדר ליה דורנא, ומאן ניהי מסכנא, ע"כ . וכן מצינו בגמרא דשבת דף קנ"ו (ע"ב) במעשה דברתא דר' עקיבא, ששלח לה השי"ת עני בשעת נשואין ורחמה עליו וניצלה ממות, והוא מחסדי השי"ת, כשאוהב את האדם ויש עליו דינין, אז שולח לו השי"ת עני הגון שיגמול חסד עמו וינצל:

וזהו שהתפלל דוד המלך ע"ה על זה שישלח לו השי"ת הדורון הזה, עני הגון, או שאר מצוה גדולה, ויעזור לו ג"כ השי"ת שיעשנה כתקונה, קודם שיבוא עליו מלחמה מאדם רע או שאר פורעניות, ובודאי ינצל והוא ינצח אותם, וזהו שהתפלל אלהי חסדי יקדמני, וע"כ כתוב בוא"ו חסדו, שזהו חסדו שישלח לו השי"ת עני הגון או שאר מצוה גדולה, ויעזור לי שאעשה חסד תמיד, וזה חסדי, חסד שלי יקדמיני קודם שיבוא עלי איזה מלחמה ושאר דינין, ואחר כך בודאי אלהים יראני בשוררי, שבודאי אנצח אותם:

והנה אמרו בגמרא דבבא קמא דף ט"ז (ע"ב), דרש רבא מאי דכתיב (ירמי' יח, כג) יהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם, אפי' בשעה שעושין צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, כדי שלא יקבלו עליהם שכר. ושמעתי מפי אדוני אבא מורי הרב הגדול זלה"ה פירוש הגמרא, דהיכא מוכח מהאי קרא בעת אפך עשה בהם קללה זו: דהנה במצות צדקה יש שני מיני מצות, אחד שמחסר ממונו בשביל מצות הבורא יתברך על מצות צדקה, והשני מה שמחיה את העניים, וכל המקיים נפש אחת מישראל וכו' (בבא בתרא יא, א). והנה כתוב (משלי כא, יד) מתן בסתר יכפה אף, צריך לבאר איזה מצות ממצות צדקה הוא יכפה את האף, ובודאי נראה דזה המצוה שמחיה אותם זה כופה את האף, וע"כ צריך להיות בסתר שלא יבושו העניים, דאי אמרינן בזו המצוה מה שמחסר ממונו הוא כופה את האף, קשה למה דוקא בסתר, כי מה חילוק אם הוא מחסר ממונו עבור השי"ת בסתר או בגלוי, סוף סוף כשנותן לעני מחסר ממונו. אלא ודאי בזו המצוה מה שמחיה את העניים הוא כופה את האף, וע"כ צריכין ליתנם בסתר שלא יבושו:

ולפי זה אם הוא נותן צדקה לאדם רשע אשר טוב מותו מחייו, אין לו אלא שכר מה שמחסר ממונו בשביל מצות צדקה שכוונתו לעבודת הבורא, שהוא אינו יודע אם הוא אדם רע כזה, אבל לא מה שמחיה אותו, כי באמת טוב מותו מחייו. וזה שקלל לאנשי ענתות בעת אפך עשה בהם, ר"ל שתוכח אותם ותפרע מהם בעת אף, ואם תאמר הם נותנין צדקה בסתר וכופין את האף, לזה אמר אפילו בזמן שעושין צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, כדי שלא יקבלו שכר, אבל הכוונה שלא יקבלו עליהם ממש שכר, ר"ל השכר מה שמחיה אותם לא יקבלו, כי תכשילם בבני אדם אשר טוב מותם מחייהם, ולא יקבלו שכר מה שמחיה אותם, ולא ישארו בידם אלא המצוה מה שמחסר ממונם בשביל מצות צדקה, וזהו המצוה אינו כופה את האף, וע"כ תוכיחם בעת אפך עכ"ד ודפח"ח : והנה אם השי"ת שדר ליה מסכנא בעבור אהבתו כדי שינצל מדבר רע, בודאי שלח לו איש צדיק עני הגון, שיזכה בו וינצל ממות ומשאר גזירות רעות, עבור שיחיה את הצדיק. וזהו שאמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך, כמו (בראשית כו, י) אחד העם, שפירוש המיוחד שבעם, וזהו מאחד אחיך, המיוחד שבאחיך, כלומר איש צדיק והגון, וזהו אשר ה' אלקיך נותן לך, כי אצל מתנה שייך לשון נתינה, כמ"ש (בבא בתרא נג, א) נותן בעין יפה נותן, וזהו אשר ה' אלקיך נותן לך מתנה איש צדיק שתחיה אותו, ותזכה בו ותנצל מכל גזירות רעות:

ואמר לא תאמץ את לבבך, מלת את הוא מיותר, אלא הכוונה כי היצר הרע שוכן במפתחי הלב, כמ"ש (יחזקאל לו, כו) והסירותי לב האבן מבשרכם . ורז"ל דרשו על לשון את לשון טפל ומחובר, כמו (פסחים כב, ב) את בשרו (שמות כא, כח), את הטפל לבשרו, מאי ניהו, עורו:

וזהו לא תאמץ את היצר הרע, וזהו את לבבך, את הטפל ללבבך, לא תאמץ אותו בזה שלא תתן לו, ולא תקפוץ את ידך, אלא תנתן לעני אשר שלח לך הש"י מתנה ותנצל, ולא תאמץ את היצר הרע, כי הוא השטן הוא המלאך המות וכו' (בבא בתרא טז, א) , ורצונו שלא תתן לו כדי שיוכל לפרע ממך, ע"כ לא תקפוץ את ידך: ואמר כי פתוח תפתח את ידך לו, כי כמו שהאדם עושה למטה כך הוא מעורר למעלה, כאשר אמרתי פי' הפסוק (תהלים קכא, ה) ה' צלך על יד ימינך, ר"ל הש"י הוא כמו הצל שלך, וצל האדם כאשר מטה את ידו, כן הצל נוטה אחריו, כך הש"י כאשר אדם מעורר ועושה טוב למטה, כך תיכף הוא מעורר למעלה ומטיבין לו . ומלת פתוח היא מקור בדקדוק, כמו פקוד, וזהו כי פתוח תפתח, ר"ל תפתח תיכף מקור עליון מקור הברכה כשתפתח את ידך לעני, וזהו לו, וישפיע לך משמים שפע רב עד שתאמר די : השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עיניך באחיך האביון וכו' (טו, ט). ולכאורה הול"ל פן יהיה בלבבך בליעל לאמר קרבה וכו'. ומאי דבר עם, והוא מיותר:

ונראה דהנה היצר הרע כשבא לאדם ורוצה להעבירו מן הדרך, ולמנוע מליתן צדקה לאדם שהולך בדרך הישר, ומראה לו דברים מן התורה שלא יתן, כגון חייך קודמין, ובפרט בעת השמטה שאין זורעים מונע אותו מליתן צדקה, בשביל זה שיכין לעצמו שיהיה לו מה יאכל בשנה השביעית, כי חייו קודם. אבל אם יהיה לו לב טוב להאמין בו ית', בוודאי ישפיע לו שפע מן השמים, כאומרו (ויקרא כה, כ) וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע וכו' וצויתי את ברכתי וכו'. והתורה נקרא דבר, כמו (תהלים קה, ח) דבר צוה לאלף דור :

וזהו כי יהיה דבר, כלומר שיהיה לך דברי תורה שפטור אתה מליתן צדקה כי חייך קודמין, עם לבבך בליעל, כלומר מחמת שבלבבך בליעל, אתה שומע לטענת היצר המראה לך דברי תורה שפטור אתה מליתן, אבל אם היה לך לב טוב היית מאמין בו ית' כנ"ל, רק מחמת שבלבבך בליעל חפץ אתה בד"ת זו, ותאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה, ואינו זורעין, ורעה עיניך באחיך האביון לאמר חייך קודמין, ולא תתן לו וקרא עליך וכו':

נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך וכו' (טו, י). ודרשו רז"ל במסכת שבת דף קנ"א (ע"ב) על בגלל הדבר, לשון גלגל, גלגל החוזר בעולם:

ואפשר לומר לפי מה שכתבתי (לעיל ד"ה א"י כי יהיה) כאשר אדם מעורר למטה, כן הוא מעורר למעלה וישפיע עליו שפע רב. וז"ש ולא ירע לבבך בחסרון ממונך בלי שום קבלת דבר תיכף ומיד. וז"ש כי בגלל הדבר הזה, הוא כמו גלגל, זה הצד של הגלגל שבא למעלה תיכף הוא יורד למטה, כן הדבר הזה, תיכף כשתשפיע לעני ותעורר למעלה, בזה יהיה גלגל החוזר תיכף לירד למטה להטיב לך שפע רב וברכה עד בלי די, וע"כ אל ירע לבבך בשעת נתינה:

שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות ולא יראה את פני ה' ריקם (טז, טז). להבין דהול"ל מקודם בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות יראה כל זכורך וכו' במקום אשר יבחר וכו': ונראה דהנה רז"ל בחגיגה דף ד' (ע"א) דרשו סומא בא' מעיניו פטור מן הראיה, שנאמר יראה יראה, כדרך שבא לראות כך בא ליראות. להבין על דרך רמז למה פטור מן הראיה, הלא הוא רואה מכל מקום. ונראה דהנה שמעתי ממח' הרב הגאון החסיד מו"ה לוי יצחק נ"י פי' הפסוק (תהלים לד, טז) עיני ה' אל צדיקים, ר"ל הצדיקים צריכין להיות להם שני עינים, בעין אחת יראה גדלות הבורא ובעין אחת יראה שפלותו עכ"ד ודפח"ח:

והנה בודאי מתחילה צריך להסתכל בשפלותיו ובעונותיו ולהתחרט עליהם, ובשפלות האדם בתולדה, ואח"כ מחמת הענוה, מפני שהוא ית' שורה ושוכן את דכא, יוכל אח"כ לראות גדולת הבורא שמצמצם עצמו לשכון את דכא ושפל רוח:

וזהו פי' הגמרא דשבת דף פ"ח (ע"ב) אמר ר' שמואל בר נחמיני אמר ר"י, מאי דכתיב (שיר השירים ד, ט) לבבתני אחותי כלה לבבתני באחת מעיניך, בתחילה באחת מעיניך, וכשתעשי בשתי עיניך, ר"ל בתחילת העבודה באחת מעיניך, ר"ל בעין אחת שרואה שפלותיו, אבל אינו מכיר גדולת הבורא ית' עדיין, רק מצד האמונה, לכשתעשי בשתי עיניך, כי השי"ת מצמצם עצמו לשכון את דכא ושפל רוח, ורואה בשתי עינים, כי רואה ג"כ גדולת הבורא ית':

ואמרו בדרך רמז סומא באחת מעיניו, ר"ל שאינו מכיר שפלותו מחמת גדלות, פטור מן הראיה, כי בודאי אינו רואה גם כן גדולת הבורא יתברך, כי אין ה' יתברך מצמצם עצמו, כמאמרם ז"ל (סוטה ה, א) אין אני והוא יכולין לדור :

וידוע (שער הכוונות דרושי ר"ה) כי כל עבודתינו הוא לעשות השכינה שהוא בסוד נקודה לאקמא מעפרא, ע"י מעשינו הטובים, ועבודה, לעשות בחי' פרצוף, ובסוד מ"ן לעשות זווג ו"ה. וזהו שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, כמאמרם ז"ל בשתי עינים כנ"ל, כל זכורך את, ר"ל השפעתך שהשפעת במעשיך הטובים בשכינה הנק' את כמ"ש בספרים , פני ה' אלהיך, ר"ל לעשותה זווג פנים בפנים עם ה' אלהיך, בחי' וא"ו של השם:

במקום אשר יבחר, כי הנה ידוע שיש אדם שזהיר במצוה זו מאוד ולא באחרת, ויש אדם להיפך, שבמצוה אחרת הוא נזהר מאוד, על דרך מאמרם ז"ל במסכת שבת דף קי"ח (ע"ב) אביך במאי זהיר טפי . ועל כן כל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חבירו (בבא בתרא עה, א). והשכינה נקראת מקום, וזהו במקום אשר יבחר, ר"ל באיזה מצוה שגרם השראת שכינה, והיה זהיר בזו המצוה, מעשה השכינה בסוד פרצוף עם זה המצוה שבחר להיות זהיר בה. ולא יראה את, ר"ל שלא יראה השכינה הנקראת את, פני ה' ריקם, בלתי השפעתך במעשיך הטובים בשכינה:

תוכן העניינים

אורח לחיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה