אור ברסלב
אורח לחיים פרשת קרח

אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב

פרשת קרח

פרשת שלח

ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי וכו' (טז, א). ולא הזכיר בן יעקב, לפי שהתפלל שלא יזכר שמו על זה (רש"י), וכמאמרם ז"ל (סנהדרין קט, ב). ולהבין למה הוצרך כנ"ל ליחסו בן יצהר בן קהת וכו' עד שהוצרך יעקב להתפלל על עצמו שלא יזכר שמו גם כן:

ונראה, דאמרו רז"ל בבבא מציעא דף פ"ה (ע"א) רב יוסף יתיב ארבעין תעניתא, ואקריוה לא ימושו מפיך וכו', הדר יתיב מאה תעניתא אחרינא, אתא ואקריוה מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר מכאן ואילך לא צריכנא, תורה מחזרת על אכסניא שלה:

ונראה דזהו דוקא בעסק התורה, כל שהוא ובנו ובן בנו תלמידי חכמים, שוב אין התורה פוסקת מזרעו. אבל ביראת ה', אין זה מוכרח, כי הבחירה ניתנה ביד כל אדם, אף אם שלשה דורות צדיקים, אם בא לטמא פותחין לו:

וזה שהשמיענו בכאן ביחסו את קרח, אף על פי שהיה בן יצהר בן קהת בן לוי, וכולם צדיקים, אף על פי שאם היה רוצה לילך בדרכיהם בודאי היה נקל אצלו לילך בדרכיהם, שזכות אבותם מסייעתם, אף על פי כן היה לו בחירה לפרוש מדרכיהם, ולילך בדרך אחר כאשר לבו חפץ. וזהו שפירש רש"י ז"ל, ויקח קרח לקח עצמו לצד אחד, רצה לומר הפריש עצמו מדרכי אבותיו וממדותיהם הטובות, לילך בדרך אחר היפוך אבותיו:

וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר בוקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו (טז, ה). אשר אמר כפל ואת הקדוש והקריב אליו, ואת אשר יבחר בו יקריב אליו, והיה די באמרו בוקר ויודע ה' את אשר לו: ונראה, דהנה כתבתי (פר' שלח ד"ה או יאמר שלח לך אנשים) פירוש אתה חונן לאדם דעת, דבחינת הדעת שבאדם, הוא הבחנה בין טוב לרע, בין אור לחושך. ואור הוא מעשיהם של צדיקים, וחשך הוא מעשיהם של הרשעים, כמו שאמרו רז"ל (ירושלמי ברכות פ"ה, ה"ב) אם אין דעה הבדלה מנין. והיצר שבא לאדם גדול, אינו מפתהו לעשות עבירה, כי לא יציית אותו, על כן הוא מפתהו על עבירה, ומראה לו שהוא מצוה. והשי"ת ברחמיו לא יעזבנו בידו, ונותן לאדם שהוא במדיגה גדולה בחינת אדם, דעה יתירה להבין שהוא עבירה, שירחיק ממנה :

והנה משה רבינו ע"ה, בראותו שכולן חפיצים להיות כהן גדול, בודאי היה בדעתו שכוונתם לשמים לעשות מצות התלוי בכהן גדול. אבל אמר להם, שמא הוא טענת יצר הרע שמפתה להם לעשות מצוה, ובאמת הוא עבירה. ועל כן אמר בוקר שיבא חסדי ה', כמו שכתוב (תהלים צב טז) להגיד בבוקר (חסדיך) [חסדך], ואז ויודע ה' את אשר לו, יודיע לכם השי"ת אם הוא מצוה ושייך אליו, או הוא עבירה ותרחקו ממנה: וגם אמר להם משה, אם תרצו להיות בגדלות זו להיות כהן גדול, צריכין אתם להיות נבדל ומופרש ממחשבת הנאת גשמיות, כי אם יתערב שמץ מנהי הנאה גשמיות ואהבת הכבוד בודאי לא תשיג אותו, כי הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו (עירובין יג, א). וזהו פירוש (תפילת פסוקי דזמרה לשבת) הגאוה והגדולה לחיי העולמים, אבל באדם אם יש בו גאוה, אין יכול להיות בו גדולה, כי בורח ממנו. וזהו פירוש (תהלים צג, א) ה' מלך, ואף על פי כן גאות לבש, אבל באדם אי אפשר למלוך ולהיות בו גאות:

ומלת קדוש פרושו לשון פרישות, וזהו שאמר משה אליהם אם תרצו להיות כהן גדול, כל אחד ואחד שרוצה להיות כהן גדול, צריך לפרוש עצמו מהנאה הגשמיות, שלא יתערב בו הנאת הכבוד, כי יברח הכבוד ממנו. רק יכוין לקיים מצות התלוי בכהן גדול. ואז יראה השי"ת מי שהוא מופרש ומובדל יותר מאהבת הכבוד, יבחר בו: וזה שאמר ואת הקדוש והקריב אליו, לשון עבר. כלומר אהרן שהיה מובדל ומופרש מאהבת הכבוד, כבר הקריב אליו. ואם אתם תפרישו עצמכם ביותר מאהבת הנאת הכבוד, מי שיובדל ויופרש, יבחר בו השי"ת. וזהו את אשר יבחר בו השי"ת יקריב אליו: או יאמר וידבר אל קרח וכו' זאת עשו וכו' (טז, ו). עיין פירוש רש"י ז"ל את אשר לו לעבודת לויה, ואת הקדוש לכהונה, עכ"ל. ולפי זה מה זה שאמר אחר כך ואת אשר יבחר בו יקריב אליו:

ונראה, דהנה השל"ה ז"ל (פרשת קורח ד"ה מאתים וחמשים איש) כתב הר"ן איש היו צדיקים, וכל הנשיאים שהקריבו בחנוכת המזבח היו ביניהם, וכוונתם לשם שמים כמו נדב ואביהו. וז"ל, סוד החטאים האלו בנפשותם כל חטא הוא שוגג, כי לא הזידו, כי כוונתם היה בשביל נפשותם, שנפש שלהם יזכה לדביקות גדול ולהשגה גדולה, וענינם היה כנדב ואביהו שהם גדולי ישראל וכו', וכמו שהעיד משה לאהרן הוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש וכו', אמנם עשו עבירה לשמה, והתאוו לירש גדולה כדי שיגיעו להשגה גדולה קרובים למלכות שמים וכו', ומתו בנפשותם שריפת נשמה וגוף קיים, על ידי הקטורת שהוא עבודה רוחניות המחבר עליון בתחתון. וכן אלו הר"ן איש חטאו בנפשותם בשביל נפשותם, ומיתתם היה על ידי קטורת כמו נדב ואביהו עי"ש : והנה החילוק שהיה בין נדב ואביהו ובין אהרן, מפורש שם בפסוק. על נדב ואביהו נאמר (ויקרא טז, א) בקרבתם לפני ה', רצה לומר שהתקרבו בעצמם באהבה רבה אל הקודש, ובהפקרות נפשם בחפיצת ותשוקת נפשותם אל הקודש. והשי"ת הזהיר לאהרן (שם ב-ג) ואל יבא בכל עת אל הקודש, כי אם בזאת יבא אהרן אל הקודש. היינו במדת יראה הנקרא זאת, יבא אל הקודש, ולא במדת אהבה לבד:

וזהו שאמר בוקר ויודע ה' את אשר לו, וידוע דעולם התענוג נקרא אשר, וזהו ויודע כמו וידע בהם את אנשי סוכות (שופטים ח, טז), ופירש"י ז"ל ותרגומו ותבר בהון, הוא לשון שבירה. וזהו ויודע ה', ישבור ה' את אשר לו, אלו החפיצים לדבק בו, ולקבל תענוג בלי יראה, והם הר"ן איש שמתו שריפת נשמה וגוף קיים, שעשו מעשה נדב ואביהו, וכן אירע להם:

אבל ואת הקדוש, ואת היא מדה של יראה הנקרא את, כלומר מי שהוא בא אל הקודש במדת יראה הוא אהרן, והקריב אליו כבר, לפי שנאמר בו בזאת יבא אהרן אל הקודש, ולפי שהר"ן איש כוונתם לשמים, אבל שגו בזה, ועל כן אירע להם כמו לבני אהרן. והם היו חמשים ומאתים מחתות, וקרח היה נגד אהרן, וכמו שכתוב חמשים ומאתים מחתות ואתה ואהרן איש מחתתו. וקרח שהיה נגד אהרן ולא היה מכווין לשם שמים כמו הר"ן איש, על כן נאבד. על כן לאחר שהזכיר ואת הקדוש והקריב אליו הוא אהרן כבר קרב אליו, ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. ואמר אל קרח שאתה נגד אהרן יהיה גם כן שני מחתות, ואת אשר יבחר בו אם באהרן אם בך, יקריב אליו:

רב לכם בני לוי (טז, ז). עיין פירוש רש"י ז"ל שם, וז"ל בשם מדרש תנחומא, וקרח שפקח היה מה שראה לשטות זה, עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן וכו', ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה עכ"ל. והנה יש להבין הלשון שאמר, קרח שפקח היה, מהיכן מוכח זה שקרח פקח היה. וגם דאמר וקרח שפקח היה, הוי ליה למימר וקרח שחכם היה:

ואפשר לומר, דהנה במדרש תנחומא כתב למעלה וז"ל, אמרו ז"ל חכם גדול היה קרח, ומטועני הארון היה, שנאמר ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו עכ"ל, והנה בארון היו מונחים הלוחות שנקראים עדות, ואפשר לומר הטעם שהלוחות נקראים עדות (שמות לא, יח), לפי שהלוחות היא תורה נקרא חכמה, שנאמר בתורה (משלי ח, יב) אני חכמה, וחכמה היא בחינת ראיה, ועל כן היא יראה הרוממת, שירא לגשת אל האין שלמעלה, כי החכמה מאין תמצא (איוב כח, יב), כי ראיה היא אותיות יראה:

והארון היה נושא את נושאיו (סוטה לה, א), על כן מי שהיה נושא את הארון, היה הארון נושא ומגביה זה האדם, נושאו אליו אל בחינת חכמה הנקרא ראיה, והיה לו עין לראות עתידות, הוא בחינת אור הראשון שנברא ביום הראשון, שהיה האדם רואה בו מסוף העולם עד סופו, ולפי שראה השי"ת שאין כדאי לרשעים להשתמש בו, גנזו בתורה לצדיקים (חגיגה יב, א). וקרח שהיה גם כן מנושאי הארון, היה לו עין לראות עתידות:

וזהו הטעם שנקרא הלוחות עדות, על דרך שאמרו (ראש השנה כה, ב) לא תהא שמיעה גדולה מראיה, כי שמיעה היא על ידי עדות, שהב"ד שומעין מעדות. ועל כן הלוחות שבארון שהיו נושאים את נושאיהם, ומגביהים שיהיו להם עין לראות עתידות, הם נקראים עדות:

וזה שאמר וקרח שפקח היה, מלשון פוקח עורים, שהיה מנושאי הארון, בודאי היה לו עין לראות עתידות, מה ראה לשטות זה. ומתרץ אדרבה עינו הטעתו, לפי שראה עתידות, שעתיד לצאת ממנו שמואל הנביא, על כן עמד במחלוקת. ומזה מוכח מה שכתוב בזוהר חדש בסופו בתיקונים דף (ס"ט) [צ"ח ע"א] בדיבור המתחיל עוד לפרשת וירא אמר רבי שמעון מהו וירא אליו ועיין שם באמצעות הדיבור דקודם דייתי כל בר נש לעלמא וכו' עי"ש :

המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבוד את עבודת משכן ה' וכו'. ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך ובקשתם גם כהונה. לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלונו עליו (טז, ט-יא). להבין מה שאמר המעט מכם, מלת מכם הוא מיותר. וגם האיך שייך לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' למעלה:

ונראה, דכך אמר להם משרע"ה, לפי שאמר להם בפסוק הקודם רב לכם בני לוי, כלומר אתם בבחינת רב, ומאן דאיהי רב איהי זעיר, כמ"ש בזוהר (שלח קסח, א), והאיך תבקשו גדולה, וכל המגביה את עצמו הקב"ה משפילו (עירובין יג, ב), וכל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו (שם):

ואם תאמרו, האיך אפשר שהם בבחינה זו לבקש גדולה וכבוד, הלא יש להם מעלה והתנשאות, שהם לויים ועובדין עבודת המשכן, ואם היו בבחינת רב וכבוד היה הכבוד בורח מהם, ולא הגיע להם התרוממות זה לעבוד עבודת המשכן. אבל באמת אין ראיה מזה, כי אין התנשאות זה לקרח ועדתו במיוחד, אלא כל שבט לוי זכה לעבדות זו, ומצד הירושה בא להם התנשאות זה:

וזה שאמר להם משה רב לכם בני לוי, כלומר אתם בבחינת רב, ואם תאמרו הלא יש לכם התנשאות עבודת המשכן, זה שאמר המעט מכם בה"א התימה, ר"ל המיעוט הזה הוא מכם, כי הבדיל אלהי ישראל וכו' לעבוד את עבודת משכן ה' וכו', זה המיעוט אינו מכם, והראיה על זה ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך, וכל השבט לוי זכה להתנשאות זה, ולא לכם במיוחד, והוא מצד קדושת השבט:

אבל אתם ובקשתם גם כהונה, תבקשו גדולה ושררה, וכל המגביה את עצמו הקב"ה משפילו, וכל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו, כי תועבת ה' כל גבה לב (משלי טז, ה), ואמרו רז"ל (סוטה ה, א) אין אני והוא יכולין לדור, וכאילו דוחק רגלי שכינה (ברכות מג, ב). וזהו לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה', שלא ישרה שכינתו עליכם, אבל ואהרן מה הוא, הוא בבחינת מ"ה, ואינו חפץ בגדולה וכבוד, כי תלינו עליו:

ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי וכו' (טז, טו). מה שאמר אל תפן אל מנחתם אינו מובן, שהרי לא הקריבו שום מנחה אלא קטורת, והוי ליה למימר אל תפן אל הקטרתם. ורש"י ז"ל (ד"ה אל תפן) מביא המדרש (במ"ר יח, י), יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור, אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו:

ועיין באור החיים שפירש, שביקש משה שישנה השם מדרכיו, ולא ישלם להם על זכיותיהם שכבר עשו, והביאו מנחה לה'. ואם תאמר, האיך יבטל השי"ת מדתו, כי ביד הצדיקים יש כח להפקיע זכות הנמצא ברשעים, כענין הפקר בית דין הפקר, וצדיק מושל ביראת ה', עכ"ל בקיצור, עי"ש שהקשה למה לו למשה להפליא עונשם של אלו עי"ש:

ואפשר לומר אדרבה, משה רבינו מאהבת כל אחד מנשמות ישראל ביקש זאת, שהוא היה כלול מששים רבוא נפשות מישראל, והוא המתפשט בכל דור בכל צדיק וחכם, להביא כולם לתשובה, שהוא דרגא דיליה. וכמו שכתב בתיקונים תיקון שתין ותשע דף קי"ב (ע"א) וז"ל, אשרי העם שככה לו בגימטריא משה וכו', דעליה אתמר דור הולך ודור בא וכו', ואתפשטותיה הוא בכל דרא ודרא בכל צדיק וחכם דמתעסק באורייתא עד שתין רבוא, לאשלמא כולהון מפגימו דלהון וכו', כמה דאוקמוהו מארי מתניתין אשה אחת ילדה שתין רבוא וכו' עכ"ל:

וכן כתוב בספרים, שאי אפשר לאדם לשוב בתשובה שלימה, עד שנותן לו השי"ת חלקו שיש במשה. וז"ל ספר החרדים בסוף הספר בדברי כבושים (מצות התשובה פרק ז), ולפעמים גם צדיק אין בו כח שכבר גבר האויב, עד שנותנין באותו רשע שבא לטהר ניצוץ משה רבינו, ואז גובר ומנצח, עי"ש כל הענין. וזהו לאשלמא כולהון מפגימו דלהון, ואז הוא חוזר כתשובה שלימה :

ובזה יש להבין הפסוקים שאמר משה, שהיה סובר שהשי"ת אמר לו שיפרוש מכל העדה ויכלה אותם ח"ו, נפל על פניו ואמר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, עבור שלא היה יודע כוונת השי"ת שאמר לו שיבדל מעל קרח דתן ואבירם לבד, וכפירש"י ז"ל (פסוק כב) יפה אמרתם וכו'. ואמר לו השי"ת דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם, ולא היה כוונתו על כל ישראל, אלא שמשה ואהרן יבדלו מן קרח דתן ואבירם, חלקם שיש בהם, ויכלה את קרח דתן ואבירם המפרישים עצמם ממשה: וזהו דבר אל העדה לאמר, מלת לאמר לכאורה מיותר, כיון שכתב דבר אל העדה מהו לאמר. אלא לפי שקרח הלך כל הלילה אצל השבטים, ופיתה אותם בדברי ליצנות ודברי אהבת שקרים, כמו שפירש רש"י, וז"ל בפסוק ויקהל עליהם קרח את כל העדה. ומלת לאמר כתבתי כמה פעמים, שהוא אזהרה שישובו בתשובה, כמו שכתב בספר ליקוטי תורה הרי שאמירה היא בבינה, שנאמר (משלי א, ב) אמרי בינה, ובינה היא עולם התשובה:

וזהו דבר אל העדה לאמר, שיעשו תשובה על שהניחו להתפתות את עצמם, ושמעו אל קרח להקהל גם כן על משה ואהרן. וזהו לאמר, שיעשו תשובה ויתקנו, ויעלו ממשכן קרח דתן ואבירם. וזהו סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, ואין נא אלא לשון בקשה:

ומשה רבינו כעס על קרח דתן ואבירם, על הרע שבהם חרה. וביקש מהשי"ת אל תפן אל מנחתם, ר"ל שאל יפן השי"ת אל תפלתם. לפי שיש כח ביד התפלה, אם עושין התפלה בדרך שאין התפלה חוזר ריקם, אף אם מבקשין ח"ו על דבר עבירה עושה לו השי"ת, על כן התפלל משה שאל יפן השי"ת אל מנחתם, כי התפלה קרי מנחה מדת מלכות, שאל יפן השי"ת אל תפלתם, אף אם יתפללו שתנתן להם רשעותם בדרך שאין חוזרת התפלה ריקם, אל תפן אל תפלה זו, ולא תמלא בקשתם, ולא ינתן להם רשעותם, ויהיו מוכרחים לעשות תשובה:

וזה שאמר בזאת תדעון וכו', ואם בריאה יברא ה', עיין פי' רש"י ז"ל להמית אותם במיתה שלא מת בה אדם עד הנה, ומה היא הבריאה, ופצתה הארץ וכו' ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה וידעתם וכו'. ולמה התפלל שירדו חיים שאולה, הלא הבריאה שימותו במיתה משונה שלא מת אדם בה, והוא ופצתה הארץ את פיה ותבלעם, ומהו נפקא מיניה אם ירדו חיים שאולה, או במיתה:

אלא על כרחך צריך לומר, שכוונת משה כמו שכתב בשל"ה דף (שכ"ו) [שנ"ח] פרשה זו בהגה שם וז"ל, הנה קרח ירד חיים שאול, ואף שלכאורה הוא מת, אבל באמת אינו מת, רק נשאר חי ומקבל יסורין. והקב"ה עשה זה לטובתו, כדי שתועיל לו תשובה במה שמתודה ואומר משה אמת ותורתו אמת, ואלו היה מת ממש, לא הועילה לו תשובה, כי אין תשובה לאחר מיתה וכו', עכ"ל ועי"ש:

וזה גרמה תפלת משה, שהתפלל על זה שירדו חיים שאולה, ויהיו יכולין לעשות תשובה, וידבקו בחלקם שיש להם בו, ויהיו יכולין לעשות תשובה, והוא ישלים אותם מפגימו דלהון:

וזה נשמע גם כן בדבריהם, שאומרים משה אמת ותורתו אמת, שכפרו בתורת ה' בציצית, וגם כפרו בנבואת משה, והוי להו למימר תורת ה' אמת ומשה אמת, אלא שאמרו משה אמת כדי להדבק בחלקם שיש להם במשה, ואז יהיו יכולין לעשות תשובה מה שכפרו בתורה, ועל כן אומרים משה אמת ותורתו אמת:

לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם (טז, טו). אמרו רז"ל במס' מגילה דף ט' (ע"ב) כשסידרו התורה לפני תלמי המלך, כתבו לא חמד אחד מהם נשאתי. להבין, הלא באמת כתיב לא חמור אחד מהם נשאתי. וגם למה כתיב לשון נשאתי, הוי ליה למימר לקחתי:

ונראה, דבאמת צריך לראשי ישראל המלמד אותם דרכי ה', להיות להם שייכות בשורשם עם המקבלים מהם, כמו שאמרו רז"ל (עירובין מז, ב), לא מן הכל אדם זוכה ללמוד. וכשח"ו ראשי עם אינם הולכים בדרך הישר, פשיטא שיוכלו להחטיאו שאר העם, ואף אם הם חוטאים ח"ו במחשבה, יוכלו לגרום שיחטאו העם במעשה:

וזהו נראה פירוש המשנה (אבות פ"ד מי"ג) שגגת תלמוד עולה זדון, כי החטא במחשבה הוא שוגג, ועולה אצל המון עם זדון, ר"ל שהם יוכלו לחטוא במזיד. ומשרע"ה ראה שהם חוטאין באהבת הכבוד, כמו שכתוב מדוע תתנשאו על קהל ה', וראה עצמו שלא חטא מזה אף במחשבה, שהיה עניו מכל האדם, והיה במדרגת מ"ה, ונמצא שלא חטאו בסיבתו: וזה שאמר לא חמור אחד מהם נשאתי, רצה לומר לא הרמותי חומר של אחד מהם במחשבה ע"י מחשבתי, שלא חשבתי כלום מזה אהבת הכבוד, שאגרום שהם יחטיאו במזיד במעשה. ולא הרעותי את אחד מהם, שלא עשיתי שום דבר, שאגרום שום מדה רעה לאחד מהם: ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה' אתה והם ואהרן מחר וקחו איש מחתתו וכו' (טז, טז-יז). הקשה באור החיים, דהוי ליה למימר אתה וכל עדתך ואהרן מחר, ולא היה צריך לחזור ולומר אתה והם, ונראה, דמעלת משה שכתבה התורה גבי ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר יב, א), כתיב תיכף ומיד והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. נראה דבא להשמיענו, שאף על פי שדברה עליו, לא היה כועס כלל, ולא היה מרגיש בדבר:

וענין שפלות של משה, אמר הרב בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה, מפני שהיה תמיד דבוק בהשי"ת, ומחמת יראת ה' ודביקות, היה כאין, ואינו מרגיש כלל כשמדברין עליו, כי היה כמעט בטל, מחמת שהיה רואה תמיד גדלות הבורא ית"ש. ואמר על פי משל, מי שהוא אצל מלך, מחמת שרואה גדלות מלך, נופל עליו יראתו, ואינו מרגיש כלל אם מדברין לו נגד כבודו, כי הוא בטל אז, עכ"ד ודפח"ח: וזה שאמר משה לקרח שהיה חפץ בגדלות הוא וכל עדתו, אמר עליהם אתה וכל עדתך היו לפני ה', תראו ותקרבו עצמיכם לפני ה', ומחמת שתראו גדולתו יתברך, יפול עליכם יראתו הגדולה, ותהיו כאין, ולא תרגישו כלל אף בפחיתות הכבוד, ופשיטא שלא תרצו בגדלות:

ואמר אליהם אתה והם ואהרן מחר, כלומר זו המחשבה עם אהרן תסיחו מדעתכם, וזה יהיה ביום מחר, וכעת תסיחו דעת מזה, ותוכלו לקרב ולדבק אל השי"ת, ואז ממילא יהיה בטל המחלוקת:

ויצא משה את כל המטות מלפני ה' אל כל בני ישראל ויראו ויקחו איש מטהו (יז, כד). להבין מה בא ללמדינו בזה שהוציא מלפני ה', והוי ליה למימר ויוצא משה את כל המטות, ויראו ויקחו איש מטהו:

ונראה, דהנה אמרתי פירוש הפסוק (תפילת שמו"ע), אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה. הלא מדריגת אדם אין למעלה הימנו, ומדריגת אנוש אין למטה הימנו, ובינה היא גבוה מבחינת דעת, ולמה אמר אצל אדם בחינת דעת, ואצל אנוש בחינת בינה: ונראה, דידוע לכל בר ישראל, שאי אפשר לאדם לעשות מעשה לבדו רק בעזר השי"ת, הן דבר גדול או דבר קטן. ועל הבחירה שהיא ביד האדם, נתחבטו הקדמונים איך היא ביד האדם, הלא ידיעת השי"ת הוא מכרחת אותו להעשות כן:

ותרצו, שידיעת השי"ת שיודע איזה הדרך שירצה האדם לבחור, אינו מזיק לאדם, ואינו מכרחת אותו. אבל זה בודאי, שאף שניתנה לו הבחירה בשכלו לנטות ימין או שמאל, והברירה בידו איזה דרך שירצה לבחור, אחר הבחירה ברצונו לעשות מצות, אי אפשר לו לגמור המצוה בלתי השי"ת. כמו שאמרו (סוכה נב, ב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, שנאמר (תהלים לז, לב-לג) צופה רשע לצדיק וכו', ה' לא יעזבנו בידו:

והבחירה אשר ביד האדם לבחור ימין או שמאל, כמ"ש ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע (דברים ל, טו), ובחרת בחיים (שם שם, יט). הבחירה היא בחינת דעת שבאדם, כי הוא המבדיל בין אור ובין החושך, כמו שדרשו חז"ל (בר"ר ג, ח) אור מעשיהם של צדיקים, וחשך מעשיהם של רשעים. ובחינת הדעת היא המבדיל, כמו שאמרו רז"ל (ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב), אם אין דעה הבדלה מנין: וזהו אתה חונן אפילו לאדם שהוא מדריגה גדולה בחינת הדעת, שידע ויבדיל בין האור מעשיהם של צדיקים, ובין החושך מעשיהם של רשעים, ולידע מה הוא מצות ה' באמת, ולא לילך אחר עצת היצר, המראה לו עבירה ומפתהו שמצוה לעשותו. כדרך היצר שבא לאדם גדול, אינו מפתה אותו שיעשה עבירה, רק מראה לו שהוא מצוה גדולה, והשי"ת ברחמיו לא יעזבנו בידו, ונתן לאדם גדול כזה בחינת הדעת ביותר, להבחין בין האור ובין החושך, ולידע מה הוא מצוה באמת, ומה הוא עבירה באמת. ומלמד לאנוש בינה, וידוע דבינה הוא עולם התשובה, וזהו מלמד לאנוש מדריגה תחתונה, לשוב אליו. כמ"ש בתפילת נעילה אתה נותן יד לפושעים וכו' ותלמדנו ה' אלהינו להתודות לפניך על כל עונותינו:

וזהו ויוצא משה, דידוע דמשה הוא בחינת דעת (זוה"ק ח"ב רכא, א), וזהו ויוצא משה את כל המטות, ר"ל כל הבחירות לנטות ימין או שמאל ח"ו. מלפני ה', אל כל בני ישראל, שהבחירה ניתנה להם בבחינת שלהם לנטות ימין או שמאל, והבחירה חפשית אצלם. ויראו ויקחו איש מטהו, כלומר שכל אחד יראה בשכלו בחינת דעת איך לנטות כנ"ל:

ושמעתי מהרב המנוח בוצינא קדישא מוהר"ר יהודה ליב הכהן זללה"ה, פירוש הפסוק וישתחו ישראל על ראש המטה, כלומר מי שהוא בבחינת ישראל, הוא מודה להשי"ת, ומשבח גם על בחירתו שבחר בעצמו בטוב. וזהו ראש המטה, איך לנטות, הוא מבין שזה גם כן עזר מאת השי"ת:

כל תרומות הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' נתתי לך ולבניך ולבנותיך אתך לחק עולם ברית מלח עולם הוא לפני ה' לך ולזרעך אתך (יח, יט). הדקדוקים רבו בפסוק זה, ועל הארבעה תיבות שבפסוק זה ברית מלח עולם הוא, איתא בספר ליקוטי אמרים (אות רנ), שמדת ברית היא התקשרות, שצדיק אחיד בשמיא וארעא, וזהו ברית, ר"ל מדת התקשרות. מלח לשון תערובות, כמו ויראו המלחים (יונה א, ה), ר"ל הם מתערבין עולם הזה עם השי"ת, כי על ידי הצדיק הוא שורה בעולם הזה, עכ"ד ודפח"ח:

ועל דרך זה יש לפרש תחילת הפסוק, דהנה איתא במפרש להרמב"ם ז"ל, שכל התורה והמצות לא ניתנה אלא בשביל מצות עשה, ולדבקה בו. כי על ידי המצות יוכל לדבק בהשי"ת. ובין מלת כל, ובין מלת תרומות, כתיב בטעמים מתג, הוא בחינת הבדל בין מלת כל, ובין מלת תרומות:

וזה שאמר כל, ר"ל ההתקשרות והדביקות של תרומות, הקדשים, ר"ל של הרמת מעשה מצות המקדשין והמטהרין האדם, אשר ירימו בני ישראל לה', ר"ל אשר ירימו בני ישראל את עצמם ומדבקים לה', נתתי לך. כי ידוע, כי מדת אהרן היא מדת חסד ואהבה, ומדת אהבה היא מדת התקרבות, כמו שאמרו (ילקוט שמעוני תרומה, שסט) כד רחימתין עזיזא וכו'. ומדת יראה היא מדת התרחקות, כ"ש (שמות לד, ל) ויראו מגשת אליו:

וזה שאמר, מדת התקשרות והדבקות נתתי לך ולבניך, שהם גם כן בחינת אהבה. ולבנותיך אתך, ר"ל אותן שהם מדת יראה, שהם בחינת בת, יהיו דביקים אתך, ועל ידך יהיו דביקים גם כן. לחק עולם, ר"ל כי חק הוא גזירה בלי טעם, ר"ל בשביל חק זה נברא העולם, בשביל ישראל שיקבלו התורה, ויקיימו המצות, ויהיו דביקים בהשי"ת. ואמר ברית מלח עולם הוא, זהו הטעם, כי מדת ברית כו', כמו שכתבתי למעלה בשם ספר ליקוטי אמרים:

ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד והם ישאו עונם וכו' (יח, כג). להבין מה שאמר על שבט לוי לשון יחיד ועבד הלוי, וגם מלת הוא אין לו פירוש, ואח"כ לשון רבים והם ישאו עונם:

ונראה, דכתבתי כמה פעמים, שהאדם העובד השי"ת, צריך לקשר עצמו באהבה גמורה עם כללות ישראל יחד, שהם נשמת אדם הראשון, כמ"ש בליקוטי תורה (טעמי המצות פר' קדושים), וכשמקשר עצמו באהבה עם כללות ישראל, אז הוא קומה שלימה, ואז מקבלים תפלתו ועבודתו. אבל אם ח"ו יש לו פירוד אף עם אחד מישראל, אז חסר מקומת אדם הראשון, נשמת האדם הזה שהוא נפרד ממנו:

והנשמה יש לה רמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחניים, וכשנחסר ח"ו מקומת אדם הראשון ניצוץ אחד מישראל, אשר נלקח מאבר פרטי של נשמת אדם הראשון. אז נחסר אצלו בהתקשרותו אבר פרטי שנלקח ממנו האיש אשר נפרד ממנו, ואז הוא בבחינת בעל מום, וכל איש אשר בו מום לא יקרב (ויקרא כא, יח), ועבודתו פסולה: וכן בלימוד התורה, וקיום מצות התורה. אם מקשר עצמו באהבה עם כל ישראל, אז למודו ועשיית מצותיו בדחילו ורחימו עולה למעלה, ונתקבל ברצון. כאשר כתבתי פירוש (מגילה כט, א) כנתינתה כך נטילתה, מה נתינתה בששים רבוא, שהיו ששים רבוא נפשות מישראל באחדות גמור, כמו שכתוב שם (שמות יט, ב) ויחן שם ישראל לשון יחיד, שהיו באחדות גמור כאיש אחד, והיה קומת אדם הראשון שלימה, וכל אחד מישראל אחיזתו באות אחת בתורה, ובתורה ששים רבוא אותיות, שהם אחדות גמור, נתן לישראל ששורשם מן התורה, והיו גם כן באחדות גמור. כך נטילתה לשון נשיאות, כמו וינטלם וינשאם (ישעי' סג, ט), כלומר אם לומד התורה או מקיים מצות התורה בדחילו ורחימו, וזהו הגבהתם למעלה, כמ"ש אורייתא בלא דחילו ורחימו ומצוה בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא, וכשמגביהין אותם בדחילו ורחימו למעלה, צריך גם כן לקשר עם כללות ישראל, שהם ששים רבוא אותיות שבתורה, ואז מגביה אותם למעלה התורה והמצות:

ועל כן אנו מקבלין קודם התפלה, מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, וכן קודם עשיית מצות, שאנו אומרים לשם יחוד וכו' בשם כל ישראל, כי זה הוא עיקר התורה והמצות. כמו שאמרו בגמרא דשבת דף ל"א (ע"א) שאמר הלל לגר, זו היא התורה ואידך פרושה היא זיל גמור. כי אורייתא וקודשא בריך הוא חד (זוהר ח"ג עג, א), ונשמת ישראל הם חלק ה' עמו, והם והששים רבוא אותיות שבתורה שנשמות כללות ישראל אחוזין בו, צריכין להיות חד בלי פירוד כלל. ובסידור האר"י ז"ל כתוב ה' אלהי ישראל גימטריא תרי"ג, ע"כ ע"ש, הרי שהכל אחדות גמור. וע"כ היא התורה ממש, כי כל התורה ניתנה כדי להדבק בו יתברך, וכמ"ש במפרש להרמב"ם, וזה אי אפשר להיות, אם ח"ו אין באחדות גמור עם כל ישראל, שהם כללות התורה, כנ"ל:

ועיין מה שכתבתי בפרשת יתרו, בפסוק ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, שכתב רש"י ז"ל למה כתב מהיכן בא, אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה. ומהיכן אני יודע שבמדבר סיני היו בודאי בתשובה, שאתה מקיש אליו נסיעתן מרפידים, מפני שבמדבר סיני קבלו ישראל התורה, שהתורה מעיד עליהם ויחן שם ישראל, שהיו באחדות גמור, היה סייעתא דשמיא שהביא אותם השי"ת אל עולם התשובה, וזהו עולם הענוה, שהיה כל אחד מקיים וחטאתי נגדי תמיד. ועל כן כל אחד ואחד היה רואה בשפלותו, ומכניע עצמו נגד חבירו, ונתהווה אהבה ואחדות גמור ביניהם :

ובתחילה היו מקבלין עליהם מדת יראה, מדת מלכות, וכתוב בתיקונים שהבאתי שם (הקדמה ה, ב. דרגא תמינאה) מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי דענוה, דהיא שכינתא עילאה ע"ש. והטעם כשמקבלין מדת יראה מדת מלכות, אז אינו מגביה את עצמו על חבירו, כמו שכתוב (דברים יז, יט-כ) והיתה עמו וקרא בו וכו', למען ילמד ליראה את ה' וכו' לבלתי רום לבבו מאחיו, הרי שהיראה מספיק לבלתי רום לבבו על חבירו, וזה אייתי ליה לידי הענוה עולם התשובה, להכניע עצמו נגד חבירו, וכן חבירו נגדו, ואז באים לאהבה ולאחדות גמור:

וזה שאמר ועבד הלוי לשון יחיד, מי שהוא דבוק אל השי"ת, הוא דבוק בודאי באהבה עם כללות ישראל, והלוי הוא לשון דביקות, וכיון שהוא דבוק אל השי"ת, הוא אחד גמור עם כללות ישראל, ועל כן כתוב ועבד לשון יחיד, ואמר זה האיש אשר דבוק בו יתברך, הוא העובד במקום גבוה מאד:

וזהו ועבד הלוי הוא, עתיקא נקרא הוא, כמ"ש בזוהר בפסוק זה (קרח קעח, ב) לפי דרכו, והעבדות שלו במקום גבוה מאד, היא בדביקות עם השכינה מדת יראה הנקרא כנסת ישראל, ששם כללות נשמות ישראל. ואהל מועד נקרא השכינה, שהיא בחינת האהל. ומועד לשון זמן, כמ"ש (בראשית יח, י) למועד אשוב אליך. כי השכינה שהיא בחינת האהל, היא בעולם העשיה מדת מלכות, שהוא מקושר אל הזמן והטבע. ואת פירושו עם, כלומר שעבודת הלוי שהוא דבוק אל השי"ת, הוא במקום גבוה מאד, עם עבודת אהל מועד, עם השכינה כנסת ישראל, שהוא מקושר עם כללות נשמת ישראל באהבה: וכתב בספרים שעיקר החזרת בעלי תשובה לשרש נשמתם, הוא על ידי שמדבקין עצמן אל צדיקי הדור הדבוקים בו יתברך, והם מגביהים אותם אל שרש נשמתם. ואמרו ז"ל (עבודה זרה יג, א), לא מן הכל אדם זוכה ללמוד, וכוונתם אלא דוקא אם הוא משורש אחד מאבר הפרטי של אדם הראשון עם הצדיק, מזה יוכל ללמוד ולקבל, וזה יוכל להנשא אותו לשורש נשמתו:

ועל כן כתיב והם ישאו עונם, אל שרשם, שכל אחד ואחד הצדיק אשר הוא משורש נשמתו עמו, יגביה עונם למעלה, שיהיו זכיות עם נשמתם לשרשם, אבל בשעת עבודה צריך הצדיק להיות מקושר עם כל ישראל באהבה, כנ"ל:

כן תרימו גם אתם תרמת ה' מכל מעשרותיכם אשר תקחו מאת בני ישראל ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן (יח, כח). להבין מה בא להשמיענו בפסוק זה חוץ מה שכתוב בפסוק דבר חדש, ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן שהוא דבר חדש, שלא השמיענו למעלה. גם מה שאמר גם אתם, מלת גם הוא מיותר, והיה די באמרו כן תרימו אתם תרומת ה':

ונראה, דהנה כתוב בספר ליקוטי תורה (פרשת קרח) וז"ל, דע כי המעשר בסוד יו"ד של הוי"ה, ומעשר מן המעשר בסוד יו"ד של אדני, והכל רמז בסוד יאהדונהי, עכ"ל. ונראה, דזהו פירוש הפסוק במלאכי ג' (פסוק י) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי הטרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והרקתי לכם ברכה עד בלי די, והיה די באומרו את המעשר, ומלת כל הוא מיותר:

ועיין בסידור האר"י ז"ל בכוונת פותח את ידיך וכו' וז"ל, ותכוין כי הפרנסה באה מב' יודין דיאהדונהי, וזהו את ידיך יודיך וכו' לכל חי רצון וכו', ומתמתקים בהארת ב' יסודות או"א גימטריא רצון, עכ"ל. וזהו הביאו את כל מעשר, ר"ל מעשר ראשון ומעשר מן המעשר, שהם סוד שני יודין של הוי"ה ואדנ"י, שמשם באה הפרנסה, ויהיה יחוד הוי"ה ואדנ"י, ויבא שפע רב וברכה עד בלי די. וזהו שאמר כן תרימו, ר"ל כזה יהיו התרוממות שלכם שיהיה גם אתם תרומת ה', ר"ל בכוונה הזאת תרימו שיהיה יחוד הוי"ה ואדנ"י, כי במעשר שלכם תרימו יו"ד של אדני, והמעשר שקבלתם מן בני ישראל הוא סוד יו"ד של הוי"ה, ויהיה יחוד הוי"ה ואדנ"י: וזהו כן תרימו, ר"ל כזה יהיה התרוממות, ובכוונה הזאת שיהיו גם אתם תרומות ה', שיהיו אתם גם בתוך תרומות ה', שתרימו אתם יו"ד של אדנ"י מכל מעשרותיכם אשר תקחו מאת בני ישראל, שהם הרימו יו"ד של הוי"ה במעשר שלהם. וכשתרימו אתם יו"ד של אדנ"י, תעשו יחוד הוי"ה ואדנ"י, ויבא שפע רב וברכה והצלחה, בהרימכם שני יודי"ן הנ"ל, שמשם באה הפרנסה, ועי"ז יבא שפע רב וברכה עד בלי די. וזהו ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן, ר"ל למדת חסד, שיוכל להשפיע אליכם ברכה ושפע עד בלי די:

ויבואר פסוק שלאחריו לפ"ז, מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' מכל חלבו את מקדשו ממנו, ועיין פי' רש"י ז"ל בתרומה גדולה הכתוב מדבר, והתיבות מכל חלבו את מקדשו ממנו אין להם פירוש על פי פשוטו. ונראה, דהנה עבודתינו היא ליחד הוי"ה ואדנ"י יסוד ומלכות סוד ו"ה של הוי"ה, והיחוד צריך להיות במוחין, ואנו אומרים בדחילו ורחימו, דחילו היא חכמה, היא בחינת ראיה, כי ראיה היא אותיות יראה, והיא יראה רוממות. ורחימו היא בינה, עולם התענוג:

ועיין בכוונת בסידור האר"י ז"ל בברכת נר חנוכה וז"ל, ושם זה נח"ל הוא המשכת אור העליון מבינה אל הז"א, כדי שיוכל להזדווג עם נוקביה, עכ"ל. וידוע שחכמה ובינה הם תרי ריעין דלא מתפרשין, וכשנמשך אור העליון מבינה אל הז"א, ממילא נמשך כח החכמה אשר בבינה:

וזהו מכל מתנותיכם, ר"ל מכל המתנות של ישראל, דהיינו מעשר ראשון שהוא סוד יו"ד של הוי"ה, ומעשר מן המעשר סוד יו"ד של אדנ"י, תרימו את כל, את היא מדת מלכות הנקרא את, שהיא כלולה מא' ועד תי"ו. כל היא מדת יסוד: וזהו תרימו את כל, תעשה יחוד יסוד ומלכות, סוד הוי"ה ואדנ"י. מכל חלבו, ר"ל והיחוד יהיה מהמשכת אור הבינה אל הז"א, כי רש"י ז"ל פי' מכל חלבו הוא היותר טוב ויפה, ואין למעלה מתענוג. ובינה הוא עולם התענוג. וזה מכל חלבו, תמשוך הארה אל הז"א, את מקדשי ממנו. וידוע כי חכמה נקרא קודש. וזהו את מקדשי ממנו, ר"ל עם כח החכמה שבבינה תעשו יחוד בדחילו ורחימו כנ"ל, ויהיה יחוד שלם:

תוכן העניינים

אורח לחיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה