אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת פנחס
וידבר ה' אל משה לאמר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמור וכו' תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל (כה, י-יב). להבין מה שאמר פנחס וכו' השיב את חמתי בקנאו את קנאתי, כאלו עשה שני דברים, השיב את החימה, וגם קנא קנאת ה', ובאמת הוא לא עשה רק דבר אחד, שקנא קנאת ה', וממילא ריחם ה' על עמו ישראל והשיב החימה. וגם דאמר בקנאו את קנאתי בתוכם, מלת בתוכם לכאורה מיותר: ונראה דהנה אמרו רבותינו ז"ל (ב"מ קיד, ב; ילקו"ש רמז תשעא) פנחס זה אליהו, וכמו שאמרו בגמרא דבבא מציעא דף קי"ד (ע"א) באליהו שהיה עומד בקברי עכו"ם, ושאל לו רבה בר אבהו לאו כהן מר הוא. וגם איתא בכתבים (זוה"ק פנחס ריז, א), שבא אליו נשמת נדב ואביהו בשעה שקנא לה':
ואפשר לומר, דהנה כתבתי (לעיל פר' בהעלותך ד"ה ויצעק משה) בשם הרב הגדול בוצינא קדישא מוה' דוב בער זללה"ה, שהשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם בתורה שבעל פה, הם כנגד שלש עשרה מדות שבתורה שבכתב, ועל כן כשהתפלל משה על מרים (יב, יג) אל נא רפא נא לה, והמשיך ממדת אל, חסד שהקדים אהבת השי"ת לישראל קודם בריאת העולמות, והשיב לו השי"ת הלא כנגד אל בתורה שבעל פה הוא קל חומר, ואביה ירק וכו' הלא תכלם שבעת ימים, וקל וחומר לשכינה י"ד יום, אלא דיו לבוא מן הדין וכו', כמשפט תורה שבעל פה, ועל כן תסגר שבעת ימים, עכ"ד ודפח"ח: וגם אפשר לומר כי מדת אל, הוא חסד הקדום קודם בריאת עולמות, אהבת השי"ת לישראל להיטיב להם, כי דרך הטוב להיטיב, כי אמרתי עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג), וברית כרותה כשישראל עושין כסדר הזה אני מוחל להם (ר"ה יז, ב). ולהמשיך ממדת אל חסד הקדום קודם בריאת העולמות צריך מסירת הנפש אליו יתברך ממש, ובמסירת הנפש פורש את עצמו מן העולם הזה, ואז יוכל להמשיך ממדת אל, שהיא למעלה מן העולמות:
וכשמוסר נפשו באמת להפרד מגוף אליו יתברך ברצון הנפש והגוף, אז הנפש והחומר שהוא הגוף ביחד בהסכמה להפרד הנפש מהגוף, ואז יוכל להמשיך מחסד הקדום מדת אל. והנה פנחס שהזכיר לפני משה ההלכה, שהבועל ארמית קנאין פוגעין בו שנתעלמה ממנו, ואמר לו משה קריינא דאגרתא וכו', מיד ויקח רמח וכו' כדאיתא בגמרא דסנהדרין דף פ"ב (ע"א), ובאמת פנחס מסר נפשו אליו יתברך, שהיה שבטו סביבות האוהל, וכמו שאמרו בגמרא שם ששה ניסים נעשה לפנחס, ומן הדין אין סומכין על הנס (ירושלמי יומא פ"א ה"ד), ולא היה מחויב למסור נפשו לקנא קנאת ה' לפגוע בהם, כי וחי בהם כתיב (ויקרא יח, ה), אלא שרצה למסור נפשו לפנים משורת הדין, בשביל אהבת ישראל להשיב חימה מהם, ועל כן מסר נפשו אליו יתברך במעשה זו, להמשיך על ישראל ממדת אל חסד הקדום:
וידוע שנפש היא בחינת ה"א אחרונה, וקודם שנעשה לו ניסים מסר נפשו בחינת ה"א אחרונה אליו יתברך בשביל אהבת ישראל. ואחר כך כשנעשה לו ניסים ודקר שניהם, וחזר נפשו שמסר אל הגוף שלו, חזר הנפש שלו עם אל חסד עליון שהמשיך, היינו על ידי יה"ו אל נפשו ה"א אחרונה, והמשיך על ישראל ממדת אל חסד הקדום, והשיב החימה מעליהם, ואף לנפשו בחינת ה"א אחרונה, המשיך ממדת אל חסד הקדום, שהיא למעלה מהעולמות. וגם יה"ו שבשם, בא אל בחינת נפשו ה"א אחרונה: ונמצא המשיך על עצמו במסירת נפשו, אותיות אל יה"ו, דהיינו שם אל ואותיות יה"ו שבשם, בא אל בחינת נפשו. וידוע שאותיות שמו של אדם זהו חיות נשמתו. וזהו פנחס זה אליהו (ילק"ש פנחס רמז תשעא), שהמשיך על עצמו במסירת נפשו אליו יתברך בשביל ישראל, להמשיך עליהם מחסד הקדום:
וזהו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי, כלומר שכונתו היה בקנאו את קנאתו להשיב חימה מעל בני ישראל, והראיה על זה בתוכם, שעשה מעשה זה בתוך השבט, ומסר נפשו על זה, ולפי הדין אינו מחויב למסור נפשו, כי וחי בהם כתיב, ואין סומכין על הנס, רק שמסר נפשו בזה המעשה בשביל אהבת ישראל, להמשיך עליהם חסדים גמורים שאין בהם תערובות דין, מן מדת אל חסד הקדום, להשיב חימה מעליהם:
ועל כן אמרו (זבחים קא, ב) לא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי, ובמסירת נפשו אליו יתברך בשביל אהבת ישראל, ניתנה הכהונה לו ולזרעו אחריו מדת כהן, להמשיך על ישראל באהבה. ואם כן כיון שהוא עשה בזה המעשה שני דברים, אחד שקינא לאלהיו, וגם כוונתו במסירת נפשו להשיב חימה מעל ישראל, ועל כן ניתנה לו שני דברים. הנני נותן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר עשה שני דברים אשר קנא וכו', ויכפר על בני ישראל וכו':
והנה בתוספת בבבא מציעא שם (ד"ה מהו שיסדרו) מביא מדרש פרשת ויצא (בר"ר עא, ט. וכן בתנדב"א רבה פי"ח), פעם אחת נחלקו רבותינו על אליהו מהיכן בא אליהו, ועמד לפניהם ואמר להם רבותי למה אתם נחלקים עלי, אני מבני בניה של רחל ע"כ: והנה בזוהר (כי תשא קצ, א) משמע שזה פנחס שהרג לזמרי, הוא שהיה בימי אחאב, ועלה בסערה השמים, ולא מת על ידי מלאך המות, רק התפשט מגופו בלי צער, ולבש בגדי נשמתו. ואם כן האיך אמר אליהו בעצמו אני מבני בניה של רחל, הלא פנחס מלאה אתי. וגם יש לדקדק בדבריו שאמר אני מבני בניה של רחל, והיה די שיאמר אני מבני רחל קאתינא, והיה גם כן במשמע או מזרעא דיוסף, או מזרעא דבנימין, ולמה אמר הלשון מבני בניה של רחל:
אלא יש לומר, שכוונתו שפנחס בודאי תולדתו מזרעא דלאה, אלא שהיו נחלקין על אליהו, ואמר להם אני שהמשכתי על עצמי השם אליהו על ידי מסירת נפשי באמת, שפרחה נשמתי ממני במה שמסרתי נפשי אל ה', בשביל אהבת ישראל, לכפר עליהם ומסרתי נפשי אל אל חסד הראשון שקודם בריאת העולמות. שעל כן נבראו העולמות כדי להיטיב לישראל, כי מדרך הטוב להיטיב, להמשיך על ישראל מחסד הקדום, ולרחם עליהם ולהמשיך עליהם כל הי"ג מכילין דרחמים, ובמסירת נפשו באמת אל חסד הקדום הנקרא אל, ופרחה נשמתו ממנו באמת:
ואחר כך כשנעשה לו הניסים וחזרה אליו נשמתו בשם אליהו, חיות נשמתו שהמשיך מחדש מחמת מסירת נפשו באמת. וידוע דעיקר תולדותיהם של צדיקים הם מעשים טובים , וגם ידוע שרחל היא בחינת נפש, זה שאמר אני ששמי היום אליהו, וכמו שנחלקו על אליהו מהיכן בא, כן השיב להם כלומר, אני, שם אליהו שיש לי מבני בניה מן המעשים טובים של רחל, מן המסירת נפשי באמת, המשכתי על עצמי השם אליהו זהו מבני בניה של רחל, מן המעשים טובים שעשיתי במסירת נפשי הנקרא רחל: ועל כן רמז ואמר מבני בניה של רחל ממש, הם המדה שאמר הצדיק, והיא בחינת נפש הנקרא רחל, ועל ידי מסירת נפשו זכה לזה. וזה הלשון שבני בניהם הם המדה שאחר בניהם, מצינו בכוונות שמנה עשרה ומביא גואל לבני בניהם של אבות, והם נצח והוד שהם אחר חג"ת, והנקרא בניהם של אבות ע"ש:
או יאמר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וכו'. להבין מה שאמר השיב את חמתי, מלת השיב אין לו פירוש לכאורה. ומלת את מיותר והוי ליה למימר הסיר חמתי מעל בני ישראל. וגם דאמר ויכפר על בני ישראל ושם איש ישראל המוכה וכו', האיך שייך זה אל ויכפר על בני ישראל. וגם דאמר את המדינית, לאיזה צורך אמר המכה אשר הכה את המדינית, הלא אחר כך כתיב בפירוש בפסוק ושם האשה המכה המדינית כזבי בת צור וכו':
וגם הקשה באור החיים קושיא עצומה, הלא בסוף פרשת בלק במעשה זו סיפר (כה, ו) והנה איש מבני ישראל בא ויקרב וכו', ולא הזכיר שם האיש ושם האשה, והתורה כסתה עליהם כדרך שכסתה במקושש, ולמה גילה התורה כאן שמו ושמה באריכות: ונראה, דהנה הפגם שפגמו ישראל בעבודה זרה דפעור, כמו שאמר הכתוב (כה, ד) ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש, ועיין פירוש רש"י ז"ל כי כל הנסקלין נתלין (סנהדרין מה, ב). ופגם עבודה זרה כתב האר"י ז"ל בליקוטי תורה פרשת כי תשא, הטעם שזכר משה בחטא עבודה זרה של עגל י"ג מדות, ובמרגלים לא זכר רק ט' מדות, כי עון העגל היה הפגם בז"א וכו' אך פגם המרגלים היה בנוקבא, לכן הזכיר ט' מדות, המשיך מז"א לנוקבא, אך כאן בעגל מא"א לז"א ע"ש:
והנה בחטא עגל שהיה הפגם עד עתיקא שהוצרך להמשיך התיקון משם, היינו שפגמו ביו"ד של הוי"ה ונתעוררו הש"ך דינין של ל"ב נתיבות חכמה גימטריא נער, והמתקתן של הש"ך דינים בה' אלפים של ה' תתאה, ונעשין מן ה' אלפין ה' פעמים אדני גימטריא, נערה הראויה לבוא אל המלך, וכמו שכתוב בסידור האר"י ז"ל בכוונת ראש השנה בתחלת שמונה עשרה במלת אדני שפתי תפתח ע"ש. והנה בפרשת קרח נאמר (יז, א) ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וכו' והולך מהרה וכו' כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף. ובכאן גם כן במעשה פעור כתיב ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל, ופירש רש"י ז"ל וזה לשונו ויחר אף ה' בישראל, שלח בם מגפה עכ"ל: והנה החרון אף היה על ידי שנתעורר הש"ך דינין של היו"ד, וזהו חמתי חמת יו"ד, שפגמו בחכמה היא יו"ד, ונתעוררו הש"ך דינין מן היו"ד, ועל ידי חרון זה בא המגפה, ועל כן התחיל הנגף. והמלת הנגף גימטריא קל"ח, וכשתצטרף קל"ח אל הש"ך דינין גימטריא תנ"ח, גימטריא של חמת"י. וידוע מה שאמרו רז"ל (סוטה ג, ב) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ושטות הוא היפך חכמה: וכשפגם בחכמה הוא מחמת חסרון יראה תתאה, כמו שכתוב במשנה (אבות פ"ג מי"ז) אם אין חכמה אין יראה, ובשביל יראה תתאה נבראו כל העולמות וחסד עליון שקודם בריאת עולמות בשביל ישראל להיטיב להם, שהם יקבלו עליהם עול יראה, זו מדת מלכותו. וכשחטאו ישראל בבעל פעור, פרקו מעליהם מדת יראה. וכשלא היה להם יראה זו, פגמו בחכמה, ונתעוררו עליהם הש"ך דינין של חכמה:
והנה משה רבנו ע"ה אמר לפנחס קריינא דאגרתא וכו' (סנהדרין פב, א), בודאי לא צוה לו שימסור נפשו על זה, כי וחי בהם כתיב. ופנחס מסר נפשו, ונכנס תוך כ"ד אלף אנשים משבט שמעון לעשות מעשה זו, כדי לכפר עליהם. ונפש הוא בבחינת יראה, וכשמסר נפשו למיתה באמת, הביא מדת יראה למעלה מן העולמות אל חסד עליון הקדום בשביל אהבת ישראל, שהם יקבלו עליהם מדת יראה, ויתוקן הפגם של ישראל, כי הביא מדת יראה לשורשה על ידי מסירת נפש:
והנה אמרתי פירוש הפסוק (מלאכי ג, ו) אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, כי אמרו רבותינו ז"ל בברכות דף ו' (ע"א) ומי משתבח קוב"ה בשבחייהו דישראל אין דכתיב (דברים כו, יז) את ה' האמרת היום וה' האמירך היום, אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר (שם ו, ד) שמע ישראל ה' וכו', ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר (דה"י א יז, כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ:
והנה כתיב (משלי כז, יט) כמים הפנים לפנים כן לב אדם לאדם, כי כשאחד מעורר אהבה על חבירו, הוא מושך גם כן את חבירו לאהבתו. ועל כן נקרא עבותות האהבה, כי אהבה כמו עבותות, והוא כמו חבלים המושכים לב חבירו גם כן לאהבתו. וזה שאמר הקב"ה אני ה' לא שניתי מן האהבה ראשונה שקודם בריאת העולמות, שהיה כדי להיטיב לכם, והיה מן הראוי שאהבתי עליכם ימשוך אתכם לאהבתי, ואתם בני יעקב לא כליתם, לשון כלתה ונכספה נפש, שאתם לא כליתם וחפיצים באהבתי, וזהו מצד היצר המושך אתכם ממנו:
וזהו פירוש פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את, כלומר השיב את היראה הנקרא א"ת שכלולה מא' ועד תי"ו, השיב מדת יראה על ידי מסירת נפשו למיתה, והשיב מדת יראה אל חמתי חמת יו"ד, אשר היתה מעל בני ישראל, היינו בהסתלקות היראה מהם מפני חטאם, וזאת השיב פינחס, ותיקן פגמם של ישראל ביו"ד שעוררו הש"ך דינין, מפני חסרונם של מדת יראה, ונתהוה הצירוף של חמתי, בהצטרף חרון אף שלי עם הש"ך דינין, ונעשה הצירוף חמתי. וכשהיה הצירוף חמתי, ואז לא כליתי את בני ישראל, לא חמדתי אל בני ישראל בשעת קנאתי. ובקנאו את קנאתי, על ידי מסירת נפשו תיקון זה:
לכן אמור לו שני דברים הנני נותן לו, את בריתי שלום שהחזיק לו טובה כפירוש רש"י בתיקון פגם ישראל, כי הקב"ה מצר בצרתן של ישראל. וגם הנני נותן לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, כי לא נתכהן פינחס עד שהרג לזמרי, כי הכהן הנמשח הוא מושך הברכה וחסד מן חסד עליון מקור הברכות, בהתעוררות אהבתו על ישראל מעורר חסד עליון:
וזהו ניקוד אמור בניקוד המקור. וגם אמור להם ראשי תיבות אל חסד עליון שקודם בריאת העולמות לאהוב את ישראל מקור החסדים והברכות, וזהו מעורר הכהן הנמשח. אבל פנחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עדיין עד שהרג לזמרי, ופעל במסירת נפשו למיתה שיהא בחינת יראה למעלה מעולמות, וזהו היה תקנתם וכפרתם של ישראל על שהסירו מדת יראה:
ואחר כך אמר ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא וכו' ושם האשה המכה המדינית כזבי בת צור וכו', להודיענו שלא היה די לפינחס שמסר נפשו למיתה בשביל כפרת ישראל, אלא שמר נפשו למיתה בשביל כפרת יחיד מישראל, דאמרו רבותינו ז"ל בסנהדרין דף פ"ב ע"ב, ששה ניסים נעשה לפינחס, אחד שהיה לו לזמרי לפרוש ולא פירש, ופירש רש"י ז"ל שהיה לו לפרוש מן האשה, ושוב אין ניתן לו להרגו. וצריך לומר דכוונת רש"י, דפינחס היה לו נס שלא פירש זמרי, כי מה שלא ניתן לפנחס להורגו אם היה זמרי (פירש) [פורש], זה אינו נס לפינחס, אלא כוונת רש"י שאם היה זמרי פורש והרג את פינחס אינו נהרג עליו, וזהו היה נס של פינחס שלא פירש זמרי והרגו:
ונס הב' שהיה לו לזעוק לשבטו ולא דיבר, וא' שכיון שבזכרותו של איש ובנקבותה של אשה, וא' שלא נשמטו מן הרומח, וא' שבא מלאך והגביה את המשקוף ולא הוצרך להשפיל הרומח שיהיו נשמטין ממנו, וא' שבא מלאך והשחית בשבטו של שמעון והוטרדו ולא הרגו לפינחס, בא וחבטן לפני המקום ואמר לפניו, רבונו של עולם על אלו יפלו כ"ד אלף מישראל:
וצריך להבין, בשלמא הניסים שנעשה לפינחס קודם שהרג את זמרי, אף על פי שאינו מחוייב לילך במקום סכנה ולקנא קנאת ה', כי וחי בהם כתיב (ויקרא יח, ה), רצה בזה ומסר נפשו בשביל כפרת ישראל. אבל אחר שהרג ודקר שניהם, למה הוציאם מן האוהל, והוצרך לכל הניסים שבא מלאך והגביהו למשקוף, ושלא שמטו, ושבא מלאך והשחית בשבטו של שמעון. אם היה פינחס דקר שניהם והניחם באוהל, ואמר לפני השי"ת על אלו יפלו כ"ד אלף מישראל, ובמסירת נפשו תיקן החטא של כל ישראל, היה גם כן המגפה נעצרה:
וצריך לומר דכוונת פינחס במה שמסר נפשו למיתה להוציאם דבוקים זה בזה ולחבטן לפני כל ישראל, שיראו מה עשה הרשע הזה, כדי לבייש אותו בפני כל ישראל, והעובר עבירה ומתבייש ממנה מוחלין לו (ברכות יב, ב), ואף של אחר המיתה מועיל לו לכפרה, כענין שאמר (פסחים נו, א) גבי חזקיהו גירר עצמות של אביו, על מטה של חבלים והודו לו חכמים, ופירש רש"י משום כפרה, הרי שביוש של אחר המיתה נמי כפרה:
וזה היה כוונת פינחס שמסר נפשו למיתה כדי לכפר על זמרי ולביישו, על כן כיון שאמר ויכפר על בני ישראל, אמר גם כן ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית, רצה לומר שהכה אותם והיו דבוקים יחד כדי לבייש את זמרי בפני כל ישראל. ועל כן פרסמו הכתוב כאן באריכות, לגלות כוונת פינחס שמסר נפשו גם כן לתיקון זמרי ולכפר עליו, ואף על פי שלא נתכהן פינחס, היה עושה מעשה כהן לכפר על ישראל במסירות נפשו, ועל כן והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם כנ"ל: וידבר ה' אל משה לאמר צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המכה וכו' (כה, יז-יח). להבין משמעות הענין, ששתי רעות עשו בשנאתן של ישראל, ובאמת לכאורה אחת היא, כי רש"י ז"ל פירש על דבר פעור שהפקירו בנותיהם לזנות, כדי להטעותכם אחר פעור, ואם כן מה זה שאמר אחר כך ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם, הלא אחת היא. וגם מה שאמר כזבי בת נשיא מדין אחותם, ולמעלה לא קראה לשון אחות, אלא לשון כזבי בת צור ראש אומות, ולשון אחות הוא דבר השוה זה לזה: ונראה דהנה במעשה זו בפרשת בלק כתב האור החיים בפסוק (כה, ב) ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן, שבשעת עשיית מעשה התרזה שהיא זביחה שלהם, קראו להם שיראו מעשה זו, וממילא ראו העם פתיחת הקבר שלהם ונתאוו להם, ואמרו העם שישמעו להם, כפירוש רש"י ז"ל וזה לשונו, וישתחוו לאלהיהן כשתקף יצרו עליו ואומר לה השמיעי לי, והיא מוציאה לו דמות פעור מחיקה ואומרת לו השתחוה לזה, עכ"ל: וזהו פירש ויאכל העם, שהיה להם תענוג כשראו קבר פתוח שלהם בשעת זביחה שלהן לאלהיהן, ונתאוו לתענוג זה, כמו שכתוב (בראשית לט, ו) כי אם הלחם אשר הוא אוכל, וזהו שפירש רש"י ז"ל כשתקף יצרו עליו ואומר לה השמיעי לי והיא מוציאה דמות פעור, היינו כשתקף יצרו כשראה קבר פתוח שלה, ומחמת חימוד השתחוו לדמות פעור, וזה גרם הצמדה לבעל פעור:
ואפשר לומר שזהו פירש הגמרא ביומא דף כ"ט (ע"א), הרהורי עבירה קשה מעבירה, היינו אם מחשב מעשה עשיית עבירה, ורואה במחשבתו הנבלות עשיית של עבירה ומתאווה לה, ויש לו תענוג מאלו המחשבות והרהורים, זהו קשה מעבירה, אם עובר עבירה במעשה בלי מחשבה, כגון אם בעל ארמית או שאר ערוה בשוגג, ועל השוגג אינו נענש, וכן על הרהורי עבירה בלי מעשה גם כן אין נענש, בר ממחשבת עבודה זרה, אף על פי שלכאורה שניהם שוין שאינם נענשין על זה, אף על פי כן הרהורי עבירה קשה מעבירה בשוגג, מפני שהרהורי עבירה במזיד, ונהנה מהרהורי הנבלות שמחשב בעבירה, היא כעין מעשה פעור שמושך לו עוד מחשבה זה, עד שנצמד אליו: ותיקון מחשבות הרהורי זווגים שפלים, היינו שיעשה תשובה על חטאים של פגם הברית, וכשיעשה תשובה תדיר, נותנין לו בחינת חלק משה, היינו חלקו שיש לו במשה שכלול מששים רבוא ישראל, והוא בא לכל דור לאשלמא כולהון מפגימו דלהון, כי משה זכה לבינה עולם התשובה. וכשעושה תשובה תדיר, אז משמים נותנין לו חלקו שיש לו במשה, ואז הוא תשובתו שלימה:
וכן אמרו בגמרא בסוטה דף י"ד (ע"א) ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מפני מה נקבר משה אצל בית פעור, כדי לכפר על מעשה פעור. ועיין שם בתוס' (ד"ה מפני מה) מביא מדרש אגדה (פדר"א פרק מה), בכל שנה ושנה בעת שחטאו ישראל בבנות מואב, באותה פרק עולה למעלה לקטרג ולהזכיר עון, וכשרואה קברו של משה חוזר ושוקע ע"ש . ונמצא כשרואה אדם שיש לו הרהורי זווגים שפלים ונהנה מהם, והוא כעין מעשה פעור, ישוב בתשובה שלימה, ויאחז בתשובה היינו במשה המכניע לפעור: והנה הפעור היא עבודה זרה של מואב ולא של מדין, ומחמת שנאת מדין לישראל אחזו בעבודה זרה של פעור, והפקירו בנותיהם להכשיל את ישראל. וזהו כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, היינו שאחזו עבודה זרה של פעור, והפקירו בנותיהם לזנות להכשיל ישראל בעבודה זרה של פעור ובזנות:
ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם, וכזבי היתה בת צור ראש אומות במדין. ולפי שהפקיר בתו לזנות מנאו הכתוב שלישי, כמו שפירש רש"י בפסוק ראש אומות עיי"ש. ואפשר לומר הטעם שבעבור הפקרת בתו מנאו שלישי דוקא, כי אמרו בסנהדרין שם דף פ"ב (ע"א), למה נקרא שמה כזבי שכזבה באביה, שאמר לה אביה שלא תשמע אלא למשה היינו הגדול שבישראל, וזמרי אמר לה שהוא גדול ממשה, שהוא שני לבטן ומשה שלישי, ולפי שצוה להפקיר בתו להכשיל את משה שהוא שלישי לבטן, לפיכך אף על פי שהוא ראש אומות, מנאו הכתוב שלישי, ואז לא נקרא שמו ראש אלא שלישי, והיה שוה אל חמשת מלכי מדין ולא ראש שלהם:
וזה על דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם, שהפקיר בתו לזנות, ירד מראש והיה שוה אל נשיא מדין, וזה בת נשיא מדין אחותם. ובאמת צור הוא בלק שהוא היה מלך למואב, ונעשה ראש למואב כדי להיצר את ישראל כמו שפירש רש"י ז"ל, וכיון שראו שלא הועיל גרשו אותו מהם וחזר למדין, וכמו שכתוב באור החיים בפסוק ראש אומות בית אב במדין הוא, וזה לשונו לפי שאמר צור ראש אומות על בלק, יאמר האומר והלא בלק מלך מואב וכו', לזה הודיעך הכתוב ואמר לא כמו שאתה חושב שנשאר מלך למואב, אלא כבר נגרש מהם וחזר למקומו, והוא אומרו במדין הוא, פירוש באותו מצב שהיתה מופקרת בתו היה במדין עכ"ל:
ועל פי השכל היה נראה, כיון שהורידוהו מואב מגדלותו, היה לו לבלק שנאה אליהם, אבל בזאת נראה שהפקיר בתו להכשיל את משה וישראל, מזה נראה ששנאתן של ישראל גדלה ביותר משנאה למואב, וזהו נראה שנאה יותר על דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם, שקראה הכתוב אחותם, שהיה שוה אל נשיאי מדין, ולא ראש עליהם, על שהפקיר בתו, מזה נראה יותר השנאה לישראל משנאה שהיה לבלק על מואב עבור שהורידוהו מגדלותו:
ולכך אמר השי"ת למשה צרור לשון יחיד, ואחר כך והכיתם לשון רבים, כי לשון יחיד אמר אל משה צרור שבלק היה חושב שיכשיל דוקא למשה, אם כן הוא נעשה לך שונא יותר. וגם לכל ישראל ועל כן אמר נגדם והכיתם אותם:
ראובן בכור ישראל בני ראובן חנוך משפחת החנוכי (כו, ה). עיין פירש"י ז"ל וזה לשונו, שהעכו"ם מבזין אותם וכו', לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר לך מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם, וזה הוא שמפורש על ידי דוד (תהלים קכב, ד) שבטי יה עדות לישראל, השם הזה העיד עליהם לשבטיהם, לפיכך בכולן כתיב החנוכי הפלאי, אבל בימנה לא הוצרך לומר משפחת הימני, לפי שהשם קבוע בו יו"ד בראש וה"א בסוף, עכ"ל:
ויש להבין כיון די"ה עדות לשראל, למה נקבע ה"א בראש ויו"ד בסוף. וגם מה שכתב רש"י ז"ל אבל בימנה לא הוצרך לומר הימני לפי שהשם קבוע בו יו"ד בראש וה"א בסוף, הלא אצל משפחת אשר כתוב (כו, מד) לימנה משפחת הימנה, ולמה כתיב ה"א בראש הימנה, כיון דאצל ימנה יו"ד קבוע בראש וה"א בסוף, הוי ליה למימר לימנה משפחת ימנה:
ואפשר לומר, לפי שהמנין הזה היא אחרי מיתות דור המדבר, כמו שכתוב בסוף (פסוק סד) ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן אשר פקדו את בני ישראל במדבר סיני, כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר וכו'. ובאמת הגזירה לא היה כי אם מבן עשרים שנה ומעלה, כמו שכתוב (יד, כט) במדבר הזה וכו' מבן עשרים שנה ומעלה, אבל על פחות מבן עשרים אף שהם בני עונשים מי"ג ולמעלה לא נגזר עליהם, לפי שאין בית דין של מעלה מענישין עד עשרים שלימות. אבל מכל מקום קודם שבא לארץ היו צריכין לשוב בתשובה על התלונה:
ואמת שכולם חזרו בתשובה, כמו שכתוב (במדבר יד, מ) הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו, אבל מחמת השבועה שנשבע ה' לא הועילו בתשובתם. אבל המספר הזה שהיה אז פחות מבן עשרים, ולא נגזר עליהם הגזירה בשבועה, נתקבל תשובתם וזכו ליכנס לארץ:
וה"א ראשונה מן השם הוא עולם התשובה, ועל כן זכו ונקבע בשם ה"א בראש, לומר שעשו תשובה ונכנסו לה"א ראשונה, ומחמת התמדת התשובה ארבעים שנה שהיו במדבר, זכו גם כן לכנס לעולם שלמעלה מתשובה, ונקבע בהם גם כן יו"ד, כי באו גם כן אל חכמה. ועל כן כתוב ה"א בראש ויו"ד בסוף, כדרך הלוכם. ועל כן בימנה לא כתיב לימנה משפחת ימנה, כיון שזה שמו בתולדתו לא היו יודעין שעשו תשובה, לכן כתיב לימנה משפחת הימנה, בתוספת ה"א ראשונה על שמם, להורות ולהעיד שעשו תשובה, ונכנסו לה"א ראשונה. אבל לא הוצרך לכתוב עוד יו"ד, כיון שנקבע יו"ד תיכף אחר הה"א:
אבל כיון שזכו גם כן על ידי התשובה בהתמדה לבוא אל חכמה שהוא יו"ד שבשם, על כן אמר דוד המלך ע"ה שבטי י"ה עדות לישראל, הזכיר יו"ד בראש ואחר כך ה"א כסדר השם. וזהו כוונת רש"י ז"ל שכתב אבל בימנה לא הוצרך לומר משפחת הימני, לפי שהשם קבוע בו, רצה לומר לא הוצרך יו"ד בסוף, כיון שהשם קבוע בו יו"ד בתחילתו והוספת הה"א בתחילתו, הרי ה"א בתחילה ואחר כך יו"ד:
לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקודיו יתן נחלתו (כו, נג-נד). להבין דאמר תחלק הארץ בנחלה, והוי ליה למימר לנחלה:
ונראה דידוע, דכללות ישראל הם אברי השכינה, ועל שם זה נקרא השכינה כנסת ישראל, וכל אחד מישראל ממשיך שפע משורש נשמתו במעשה המצות ובעסק התורה, ומשפיע אל השכינה. ובני ישראל הוא יסוד, ומשפיע אל השכינה הנקרא מלכות, ונעשה יחוד יסוד ומלכות, וזהו עבודתינו בכל מעשה המצות ועסק התורה: וידוע שאי אפשר להיות יחוד אלא במוחין, וכמו שכתב האר"י ז"ל בכוונת נר חנוכה וזה לשונו, ושם זה נחל, הוא המשכת אור עליון מבינה אל הז"א, כדי שיוכל להזדווג עם הנוקבא וכו' עכ"ל. ונמצא כאשר האדם מקדש עצמו, ומטהר בעבודה כפי הכנתו ומדריגתו, כן יוכל למשוך שפע אור עליון מעולם המחשבה הוא בינה, וכן יוכל להשפיע בשכינה. וידוע שאי אפשר למשוך שפע מעולם המחשבה, אלא אם מחזיק עצמו כאין, כי שם הוא עולם הענוה. וידוע מה שכתוב בזוהר פרשת [חיי שרה] (שלח קסח, א), מאן דאיהו זעיר הוא רב:
וזהו לאלה תחלק הארץ, הוא מדת מלכות, הוא השכינה. בנחלה, רצה לומר בנחל ה', רצה לומר שגם הנחל הוא המשכה מעולם המחשבה, גם הוא יחלק. במספר שמות, וידוע ששם האדם הוא חיותו , וזהו במספר לשון בהירות, כלומר בבהירות החיות שלו, יבוא לכל אחד המשכה מעולם המחשבה כפי מדריגתו, כדי שיוכל להשפיע בשכינה. לרב, כלומר מי שהוא בבחינת זעיר שהוא מ"ה ונמצא שהוא רב זהו יוכל למשוך שפע מעולם המחשבה, וזהו תרבה נחלתו כלומר תרבה הנחל שלו הוא המשכה שלו מעולם המחשבה, ולמעט מי שהוא מעט באמת מחמת שהוא בעיניו רב, תמעיט נחלתו כלומר תמעט המשכה שלו מעולם המחשבה:
ואמר הטעם איש לפי פקודיו, פקודיו הוא לשון חסרות, כמו לא נפקד ממנו איש, כלומר כל איש ואיש לפי חסרונו ומיעוטו בעינו, כן יתן נחלתו. ואמר לשון נפעל, כי היו"ד בשורק, כלומר לפי חסרונו ומיעוטו, כן ינתן לו נחלתו, המשכתו מאור עליון עולם המחשבה, וכן יוכל להשפיע בשכינה:
והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפי כל העדה וצויתה אותו לעיניהם ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל (כז, יט-כ). עיין פירוש רש"י ז"ל על וצויתה אותו לעיניהם, דע שטרחנין הם סרבנין הם, על מנת שתקבל עליך עכ"ל. ולהבין למה זה דוקא שיאמר אותו לעיניהם, ולכאורה היה זה שייך שלא בפניהם, והעיקר שהוא יקבל. וגם שאמר למען ישמעו כל עדת ישראל, והוי ליה למימר למען ישמעו אליו כל וכו'. וגם מלת עדת מיותר, והוי ליה למימר למען ישמעו כל ישראל: ונראה דהנה שמעתי בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא החסיד המפורסם מהו' דוב בער זללה"ה, שהתלמיד הלומד אצל הרב, ואין יכול לקבל שכל הרב, רק שמקבל דיבורים כמו שאמר הרב, ונמצא הדיבורים הם לתלמיד בחינת מוחין, ואף אם הרב מסביר לתלמיד שיבין בשכלו, עם כל זה אינו משיג שכל הרב, ובחינת נה"י של הרב, הם נעשין מוחין לתלמיד, ועל כן תראה תמיד שבחינת נה"י של עולם עליון הם נעשין מוחין לעולם התחתון:
וזהו ענין הנסירה, ששמעתי כי כל זמן שהתלמיד אין לו בחינת מוחין גמורין להבין שכל הרב, אז אי אפשר לו לנטות ימין או שמאל מן הדיבורים של הרב, ונמצא הוא דבוק עם הרב בחינת נה"י בחינת אחוריים, ואי אפשר לו לנסור מן הדיבורים, ולאמר בענין אחר, כיון שאינו מבין שכל הרב למה דיבר כך, ועל כרחו הוא צריך להיות דבוק עם הדיבורים, כמו שאמר הרב, והוא דבוק עם הרב בבחינת אחוריים, דהיינו נה"י שלו:
אבל כשמשיג התלמיד מוחין, ומשיג שכל הרב אשר בתוך הדיבורים, אז יכול לנסור עצמו מן הדביקות שהיה לו עם הדיבורים, דהיינו בחינת נה"י של הרב, ויכול לשנות ולדבר זה השכל בסיגנון אחר, כיון שמבין שכל הרב, ועל כן כשבא לבחינת מוחין הוא ננסר מן העובדא בחינת נה"י עכ"ד:
והנה אמרו רבותינו ז"ל בבבא בתרא דף ע"ה (ע"א) פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, וכן היה באמת שמדריגת יהושע היה למטה. ודורו של משה היה דור דעה, ומשה רבינו ע"ה היה בחינת דעת, והדיבורים שלו היה מוחין להם. אבל מדריגת יהושע שהיה למטה, האיך היה יכול להיות בחינת מוחין להם:
וזהו שאמר לו השי"ת, וסמכת ידך עליו וכו', והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וצויתה אותו לעיניהם, דהנה תלמידי חכמים נקראים עיני העדה, כמו שכתוב (במדבר טו, כד) ואם מעיני העדה נעשתה. ועל פי פשוט הטעם כיון שהם מאירין עיני שכלם, על כן הם נקראים עיני העדה. ובבחינה זו שכתבנו למעלה, כיון שהדיבורים שלהם נעשין מוחין להם, ובחינת מוחין הם בחינת עינים, על כן הם נקראין עיני העדה:
וזהו שאמר השי"ת למשה וצויתה, לשון צותא חדא, רצה לומר שאתה תקשר ותחבר את יהושע שיהיה לעיניהם, רצה לומר שיהיה הדיבורים שלו בחינת מוחין, בחינת עינים שלהם, ועל ידי שאתה תתן מהודך עליו, יכול הוא להיות אחר כך בחינת עינים להם. וזהו ונתת מהודך עליו למען ישמעו לשון הבנה, בחינת מוחין:
כל עדת בני ישראל, על ידי זה שאתה תסמוך ידך עליו, ותתן מהודך עליו, יכול הוא להיות אחר כך בחינת מוחין שלהם. וזהו למען ישמעו, שיהיה להם בחינת מוחין מהדיבורים שלו. ואמר כל עדת בני ישראל, ועיין בליקוטי תורה על מלת עדת הוא אותיות דעת, רצה לומר אף על פי שהם בבחינת דעת שקבלו ממך על ידי זה שאתה תתן מהודך עליו, יכולין לקבל ממנו שיהא הדיבורים שלו בחינת מוחין להם, כנ"ל: