אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת בלק
וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה וכו' (כב, ב-ד). ולהבין תחילה אמר אשר עשה ישראל, ואח"כ אמר ויגר מואב מפני העם, ואח"כ חזר ואמר ויקץ מואב מפני העם, ואח"כ חזר ואמר ויקץ מואב מפני בני ישראל. וגם מאי לשון את כל סביבותינו, הוי ליה למימר ילחכו הקהל אותנו:
ונראה, דבאמת היה ידוע לבלק, שאמר השי"ת אל תצר את מואב, כמו שכתוב באלשיך. וגם יש לומר שראה הטעם, מפני רות שעתידה לצאת ממנו. אבל היה מתיירא מפניהם הם ערב רב, שהם אינם יודעין בזה, שלא יעשה לו כדרך שעשה ישראל לאמורי לסיחון ועוג, שהכו אותם עד בלי השאיר לו שריד ופליט:
ואמר הטעם כי רב הוא, כלומר אף בודאי על הערב רב ממונים בני ישראל, ובני ישראל יודעין מזה שציוה השי"ת שלא לצור את מואב, מפני רות שעתיד לצאת מהם, אעפ"כ היה לו פחד מפני העם הערב רב, כי רב הוא, ר"ל שהם ערב רב, וכיון שניתנה להם רשות, פן ואולי יהרסו ויכלו הכל, ולא ישגיחו על הראשים הממונים עליהם, מחמת שהם אינן יודעין:
ואמר ויקוצו מפני בני ישראל, אף שמפני בני ישראל לא היה לו זה הפחד, היו כקוצים בעיניהם. ואח"כ אמר ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, ר"ל אף שיהיו תמיד ביחד בני ישראל הם הראשים וממונים על הערב רב, וישגיחו עליהם תמיד שלא יהרסו לכלות הכל, מפני רות שעתידה לצאת, אבל בני ישראל הם עיני העדה, אשר להם עיני השכל וראיה הרוחניות, יראו ויביטו האיש אשר עתיד לצאת ממנו רות, ולא יכלה אותו ואת כל הנלוים אליו, אבל כל האומה יכלו: וזהו עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, ר"ל כל האומה של מואב אשר סביבות ניצוץ הקדוש של זה המשפחה שרות עתידה לצאת מהם. כלחוך השור את ירק השדה, יכלו הכל. והמשפחה שעתידה רות לצאת בודאי יניחו, וזהו את כל סביבותינו: או יאמר כי רב הוא, על דרך שכתב במדרש (איכה רבה א, ד), רבתי עם רבתי בדיעות, ר"ל בשכל. וכן כאן כי רב הוא, ר"ל יש להם שכל גדול, ויביטו האיש אשר בו הניצוץ של רות, ויניחו אותו והשאר יכלו, וזהו את כל סביבותינו: כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישון ובגוים לא יתחשב (כג, ט). הנה כתבתי למעלה מדרש רז"ל (מדרש משלי טו, לא) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה סוליית לרגלה, היינו היראה שעשתה חכמה עטרה על ראשה, שנאמר ראשית חכמה יראת ה', עשתה ענוה עקב, שנאמר עקב ענוה יראה. וא"כ מי שהוא במדריגת חכמה, היראה היא מעלה על חכמה ועטרה על ראשה. וחכמה ובינה שהיא עולם ענוה, תרין רעין דלא מתפרשין (זוה"ק ח"ג ד, א), וחלילה לו לפרוש ממדת יראה אף רגע אחת:
וזהו שאמרו במשנה (אבות פ"ג מי"ז) אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה. שצריך להיות תמיד קשור במדת יראה, אף כשהוא בחכמה, ואם אין בו מדת יראה בתחילה, הוא השער הראשון, כמו שכתוב (תהלים קיח, כ) זה השער וכו', האיך יכול לבוא אל חכמה :
וזה שאמר כי מראש צורים אראנו, היינו חכמה שנקרא ראשית צורים אראנו, היינו מדת יראה מדת מלכות, שנקרא צור וסלע. ומגבעות, שהם גם כן בבחינת אמהות, היינו בינה, והם בבחינת חכמה ובינה תרי רעין. משם אראנו, מדת יראה שמקבלין תמיד עליהם מדת מלכותו:
הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, כמו שאמרו (ברכות ז, א) בקש משה שלא תשרה שכינה מדת יראה, אלא על ישראל לבד ולא על האומות, ונתן לו. וכן היה תחילת בריאת העולמות בשביל ישראל שנקראו ראשית, וכדי שתתגלה מלכותו, כלומר שהם יקבלו עליהם עול מדת מלכותו ויראתו תמיד. וכן הם מקיימים וממלאים כוונת הבריאה, ואני רואה תמיד אף כשהן דבוקים למעלה בחכמה ובינה, כנ"ל: או יאמר הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. להבין מה שאמר לבדד, והוי ליה למימר בדד ישכון. ונראה על דרך שכתוב בזוהר פרשת וילך (רפג, א) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ממש, שהאדם המקדש ומטהר עצמו במעשה ובמחשבה, נעשה מרכבה אליו יתברך:
והנה יסד הפייטן (תפילת מוסף לר"ה ויוה"כ) וכל מאמינים שהוא לבדו הוא, וזה שאמר הן עם, למי שהוא שוכן בדד ישכון בתוכם. וזהו ובגוים לא יתחשב, ר"ל שהם אין חושבין מחשבות של גוים, שהם תענוגי עולם הזה, ר"ל הם מחשבין מחשבות קדושות, על כן הם זוכין לשרות שכינה בתוכם כנ"ל:
מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל (כג, י). עיין פירוש רש"י רביעותיהן של ישראל, זרע היוצא מן התשמיש שלהם. ולהבין איך מקושר ומספר את רובע ישראל לתחלת הפסוק:
ונראה, דהנה ידוע שכל עבודתינו בעשיות המצות ליחד קב"ה ושכינתיה זווג יסוד ומלכות, ומדת מלכות נקרא אספקלריא דלא נהרא, ומדת יסוד מאיר בה. וזהו פירש הפסוק (תהלים יט, ב) השמים מספרים כבוד אל, שהשי"ת נקרא השמים, כמו אתה תשמע השמים. וזהו השמים מספרים, לשון ספיר ובהירות. כבוד אל, השכינה ומדת מלכות נקרא כבוד אל:
וזהו מי מנה עפר יעקב, המצות שמקיימין אפילו בעפר כפירוש רש"י ז"ל. וע"י קיום המצות, הם מזווגין יסוד ומלכות, ומאיר בחינת יסוד לבחינת מלכות. וזהו ומספר, לשון בהירות, הם מאירין "את השכינה הנקרא "את, לפי שהיא כלולה מא' ועד תי"ו, כמו שכתוב בספרים . על ידי רובע ישראל, ר"ל על ידי זרע ישראל הנקרא יסוד, כי בני ישראל הוא יסוד, והן מאירין על ידי המצות שהן מקיימין, כנ"ל: או יאמר מי מנה עפר יעקב וכו'. דידוע מדריגות תחתונות שבכלל ישראל הם מכונים בשם יעקב, והמדריגות העליונות שבכללות ישראל בשם ישראל יכונה. כי אותיות ישראל הם לי ראש, כי כללות ישראל הם קומה שלימה, ואותן שבשם ישראל יכונה הם בחינת מוחין שבקומות ישראל, וזהו לי ראש. ואותן שבבחינת יעקב הם מדריגות תחתונות שביעקב, והם מקבלין מאותן בחינות שבשם ישראל יכונה: ואותן שבבחינת יעקב, הם כסא לאותן שבבחינת ישראל. והם העליונים על בחינת יעקב שבכללות קומת ישראל. וע"כ קרא לבחינת ישראל שבקומת ישראל, רובע ישראל בלשון הכתוב רבע ונרבע, ובלשון הזוהר אימא רביע על בנייהו, והם בחינת רובע על אותן שבשם יעקב יכונה:
וזהו מי מנה עפר יעקב, ר"ל הקטנות שבבחינת יעקב, שהם מקטיני עצמן כעפר, על דרך כי קטן יעקב ודל, מחמת שהם דלים מן המצות, שהם בחינת יעקב, הם מקטינים עצמן. ואף על פי שהם בבחינת קטנות, מ"מ ומספר את רובע ישראל, ומספר לשון בהירות כמו ספיר. ר"ל אף על פי שהם באמת בבחינת קטנות, הם מספרים ומבהיקים את רובע ישראל, לאותן שבשם ישראל יכונה, שהם רובעים עליהם. כמו שמצינו שכל אותן שנים שהיו המרגלים במדבר, לא היה הדיבור עם משה רק אח"כ. ונמצא הם גורמין בהירות לאותן בחינת ישראל, וזהו ומספר את רובע ישראל:
או יאמר מי מנה וכו'. אמרו בגמרא דנדה דף ל"א (ע"א), דרש רבי אבהו מאי דכתיב מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, מלמד שהקב"ה יושב ומונה רביעותיהם של ישראל, מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה, ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם, אמר מי שהוא טהור וקדוש, ומשרתיו טהורין וקדושין, יציץ בדבר זה, מיד נסמית עינו עכ"ל. וצריך להבין האיך נרמז הדרש הזה בפסוק:
ונראה, דהנה כתבתי מה שאמרו רז"ל במס' סוטה דך י"ז (ע"א) דרש ר' עקיבא איש ואשה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן. ופירש רש"י ז"ל, וז"ל שכינה ביניהם, שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהם, יו"ד באיש וה"א באשה. לא זכו אש אוכלתן, שהקב"ה מסלק שמו מביניהם ונמצא אש אש עכ"ל:
וכתבתי פירושו, שתכלית בריאת העולמות היה, שנברא האדם ככל הנבראים, לעשות מעשי כל הנבראים אכילה ושתיה ושינה ומשגל לקיום העולם, שעושין הנבראים עם היצר, והאדם צריך לעבוד את השי"ת עם היצר, ולקיים מצות עשה של פרו ורבו. ואם האדם הוא בשעת הזווג ביראה תתאה, וירא שלא יפול להתענג עם היצר ככל הנבראים, ויראה תתאה הוא עולם התפלה, מבקש מהשי"ת שיצילו מיצר הרע, רק שיהיה כוונתו לקיים מצות עשה ככל קיום מצות עשה בדחילו ורחימו:
וזהו ושיכנו ביניהם, שכל שמו שכונה ביניהם, יו"ד של איש וה"א של אשה, ואיש ואשה בעצמם הם ו"ה וא"ו, והוא בחינת דכר ה' בחינת נוקבא, ונמצא שם שלם ביניהם. לא זכו להיות שכינה יראה תתאה ביניהם, אלא נפלו למטה להתענג עם היצר הרע ככל הנבראים, אז מסלק הקב"ה את שמו יו"ד מן איש, ה' מן אשה, ונשאר אש אש, היינו היצר, שהוא כח גבורות . ועי' בסידור האר"י ז"ל בכוונת נר חנוכה, וז"ל שם נחל הוא המשכת אור עליון מן בינה אל הז"א כדי שיוכל להזדווג עם נוקביה עכ"ל. הרי שאור הבינה מושכת אל הזעיר אנפין, ונותנת לו כח שיוכל להזדווג: והנה בפסוק כה תאמר לבית יעקב (שמות יט, ג), פי' רש"י ז"ל אלו הנשים, ולמה נקראו הנשים בית יעקב, לפי שנשמת ישראל קרויין ישראל לי ראש, והגוף של אדם נקרא יעקב, והנשים שנה"י של הת"ת הם מוחין אליהם, והם מדת מלכות של הגוף, ובית הוא מדת מלכות, של בחינת הגוף הנקרא יעקב. וכן יש לפרש עפר יעקב, אלו הנשים עפר היא מדת מלכות של יעקב, של הגוף הנקרא יעקב:
וזהו שדרש רבי אבהו מן הפסוק 'מי' הוא בינה, שגימטריא חמשים שערי בינה, 'מנה' הוא מונה מתי יהיה עפר יעקב, היינו שיהיה הזריעה של הנשים תחילה, ואז יולד זכר צדיק, ומספר לשון בהירות, כלומר ש"מי הוא בינה, הוא מונה והולך שיבא העת שיזרעו הנשים תחילה, ובינה ימשיך הארתה, ויתן כח אל הז"א, ויספר רביעותיהם של ישראל, לתת להם כח בזווגיהן בזרע שלהם אל הנוקבא, ויברא מטיפה זו צדיק. ועל כן אמר את רובע ישראל, כי בודאי כשיולד הצדיק, בודאי תהיה השכינה, הנקרא 'את' ביניהם של איש ואשה, שיברא צדיק מהם:
ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר מי שהוא טהור ומשרתיו טהורין יציץ בדבר זה, ועיין מה שכתבתי בפרשת אחרי בפסוק איש איש אל כל שאר בשרו וכו'. ובלעם היה חושב שכלי המשגל הם כלי גנאי, כמו שחשב היוני אריסטו שהביא הרמב"ן ז"ל באגרת הקודש שלו. ולא כן הוא, שהכלים של המשגל הם כמו ידים, אם עושין בידים מצות, כגון מצות מילה וצדקה ומניח תפילין וכותב ס"ת, וכל המצות התלויין בידים, הם משובחות, ואם עושין בידים עבירות כגון רציחה וגניבה וגזילה וחילול שבת הידים מגונות. כך הם אברי המשגל, אם מקיימים באבר זה מצות עשה של פו"ר בדו"ר, ומשמר אבר זה מן עבירות, ומלהנות עם אבר זה תאות הנאת הגוף עם היצר, אז האבר זה משובח. ואם ח"ו ממלא תאותו עם היצר ככל הנבראים, הרי אבר זה מגונה מאוד. וע"כ נברא האדם במלבוש הגוף עם היצר, להיות לו בכל הדברים הבחירה, ולמאוס ברע ולבחור בטוב. ואז לא יהנה הנשמה מנהמא דכסופא, כמ"ש בספרים: לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם (כג, יט). ונראה דהנה ידוע מה שדרשו רז"ל במועד קטן דף ט"ז (ע"ב), צדיק מושל יראת אלהים, מי מושל בי צדיק, שהקב"ה גוזר גזירה ומבטלה. וזהו שאמר לא איש אל, ואף על פי כן לפעמים גוזר גזירה ואינו מקיימה. ואמר ובן אדם ר"ל שהצדיק שהוא בבחינת מ"ה, גימטריא אדם. ועל ידו ויתנחם, ר"ל ניחם השי"ת על הרעה אשר דבר לעשות לעמו:
ועל דרך זה פירש הפסוק (איכה ג, לז) מי זה אמר ותהי אדני לא צוה, דהנה הרב הגאון המפורסם בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה אמר פירוש (פסיקתא מטות קנג) כל הנביאים התנבאו בכה, מוסיף עליהם משה שהתנבא בזה. כי כל הנביאים התנבאו כמו שנאמר להם, ולא היה הכח בידם לשנות, ע"כ התנבאו כה אמר ה'. אבל משה שהיה בעלה דמטרוניתא, והיה מושל ביראת אלהים כרצונו וחפצו, וע"כ אמר זה הדבר אשר צוה ה', כמו שהיה חפץ ומנהיג מדת מלכות כרצונו :
וזהו שהיה ירמיה ע"ה מקונן בעת החורבן מי זה, ר"ל מי הוא שהוא בבחינת זה, שימשול ביראת אלהים במדת מלכות כרצונו. אמר ותהי, שיאמר דבר מרצונו, ויקיים הדבר ההוא אדני לא צוה, ר"ל אף על פי שאדני מדת מלכות לא צוה, והוא יהיה מושל במדת מלכות כרצונו:
וזהו פירוש יוצר אור וכו' ובורא את הכל אור עולם באוצר חיים אורות מאופל אמר ויהי. דהנה אמרו רז"ל (חגיגה יב, א), ראה הקב"ה שאין כדאי לרשעים להשתמש באור של שבעת ימי בראשית, וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. ושמעתי פירוש בשם הבעל שם טוב זללה"ה נבג"מ, שגנז הקב"ה אור של שבעת ימי בראשית, שהיו מביטין בו מסוף העולם ועד סופו בתורה, לצדיקים לעתיד לבוא, ר"ל הצדיקים שיבואו אח"כ, וילמדו תורה לשמה, ועי"ז ישיגו האור הגנוז בתוכה. וזהו שאמר אור עולם, ר"ל אור שבעת ימי בראשית, שנברא בעת בריאת עולם. באוצר חיים, ר"ל גנוז בתורה שנקרא עץ חיים: והנה אם גונזין אור, צריך לגונזו ע"כ בדבר חושך. ואמר אח"כ אורות מאופל, ר"ל מי הוא שמוציא אורות מאופל, אמר ויהיה, ר"ל הצדיק שאמר הדבר ההוא ונתקיים, הצדיק הזה, הוא מוציא אורות אלו מאופל, ומביט באור הזה. וזהו שאמר מקודם ובורא את הכל, ר"ל הצדיק שנקרא הכל, ואח"כ אור עולם וכו', ומי המוצאם אמר ויהי, הוא הצדיק כנ"ל:
הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה. להבין מה שאמר וברך, הוא מיותר. וגם מה שאמר ולא אשיבנה, מה צורך בזה, ומה בא ללמדנו:
ונראה דהנה רש"י ז"ל פירש על וישם דבר בפיו וכו' וז"ל, כשהיה שומע שאינו נרשה לקלל, אמר מה אני חוזר אצל בלק לצערו, ונתן לו הקב"ה רסן וחכה בפיו, כאדם הפוקס בהמה בחכה להוליכה לכל אשר ירצה, אמר לו על כרחך תשוב אל בלק עכ"ל. ובאור החיים ז"ל כתוב דבר נאה וז"ל, וישם ה' וכו', ולפי שאדם זה הוא אדם מובהק בכיעור ותיעוב ושיקץ, לא תנוח עליו הרוח הקדושה המגדת העתידות וכו', לזה נתחכם ה' לעשות תיקון לדבר קדושה, לבל תעבור במבוי מטונף, ועשה מחיצה בין כח המדבר והדיבור עצמו, ובין פי חזיר, והוא מאמר וישם ה' דבר א' בפי בלעם, הציע כח אחד שיוכל להתמצע בין שניהם וכו', ואז כה תדבר רוח הקודש הוא תדבר. ורז"ל בזוהר אמרו כי תיבת כה תרמוז לבחינת קדושה והמשכיל יבין עכ"ל: והנה מלת וברך הוא לשון נסתר, כמו וברך את לחמך (שמות כג, כה). וזהו שאמר הנה ברך לקחתי, כלומר הברכה היא אצלי, לקיחה שלא מדעתי, וברך כלומר שהוא בעצמו הוא המברך, שהשכינה מדברת מתוך גרונו. ולא אשיבנו על דרך שאמרו רז"ל בחולין דף מ"ט (ע"א) ואברכה מברכיך, כתבו התוספות שם בשם הירושלמי, אפילו נכרים המברכים את ישראל מתברכין:
וזהו ולא אשיבנה, ר"ל אין אני מחזיר הברכה לי, כי אין אני מברך אותם מדעתי שיקוים בי ואברכה מברכיך, רק שאני מוכרח לדבר, וזהו ולא אשיבנה. וזהו שתרגום אונקלוס ולא אתיב ברכתי מיניה, שאין אני מחזיר לי ברכה מברכה זו שאני מברך אותם, מפני שהוא שלא מדעתי כנ"ל:
לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו (כג, כא). ונראה לפרש דהנה שמעתי בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה על נושא עון, ר"ל שנושא עון למקום הגבוה, היא חכמה. ודרך ארץ, כשמדברים דברי שטות לפני חכם הוא שחוק בעיניו, ואין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג, א), וכשמביאין לחכמה שם נמתק, ודפח"ח :
והנה רש"י ז"ל פי' בפרשת לך (טו, ה), כל הבטה הוא מלמעלה למטה. וזהו לא הביט עון ביעקב, ר"ל אינו מביט את העון מלמעלה למטה, אלא אדרבה נושא עון לחכמה, ושם נמתק, ולא ראה עמל בישראל. והנה עון הוא עבודה זרה, ועמל הוא עבירה קלה, כמו שתרגם אונקלוס:
ובחינת ישראל הוא תלמידי חכמים עיני העדה, ויעקב הוא בבחינת המוני עם. ובחינת ישראל הת"ח הדבקים תמיד בהשי"ת, השי"ת שורה בתוכם תמיד, כמ"ש בזוהר וילך (רפג, ב) הה"ד ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אבל המוני עם אינם בבחינה זו, שיהא השי"ת שורה בתוכם, לפי שאין מקדשין ומטהרין מחשבותם תמיד, אך אף על פי כן שכינה עמהם, כמ"ש בגמרא דיומא דף נ"ז (ע"א), השתא ברי טמאין אתם וכו' א"ל תא חזי מה כתיב בהו, השוכן אתם בתוך טומאתם, אפילו בזמן שהם טמאין שכינה שרויה ביניהם, ולא נאמר בתוכם רק אתם, וזהו שאמר לא הביט און ביעקב, ר"ל בבחינת יעקב, המוני עם, לא הביט אף על בחינת עבודה זרה, כמו שתרגם אונקלוס פלחי גילולין:
ולא ראה עמל בישראל, ר"ל בבחינת ישראל, לא ראה עבירה קלה, כמו שתרגם אונקלוס ליאות שקר בישראל, אלא הוא נושא אותן אל חכמה, ושם הם נמתקין. ואמר הטעם שנושא לבחינת יעקב אף בחינת ע"ז, ולבחינת ישראל דוקא עבירה קלה, משום ה' אלהיו עמו, ר"ל לבחינת יעקב ה' אלהיו עמו, אבל אין שורה תמיד בתוכם. כמ"ש אף על פי שהם טמאין שכינה עמהם, ולא נאמר בתוכם. ותרועת מלך בו, ר"ל בבחינת ישראל התחברותו בו ממש, על כן אינו נושא רק על עבירה קלה, כנ"ל: כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל (כג, כג). עיין פי' רש"י ז"ל, ולהבין התקשרות הפסוק האיך שייך כי לא נחש ביעקב אל סוף הפסוק כעת יאמר ליעקב וכו'. ונראה דאמרו רז"ל בחולין דף ז' (ע"ב), בההיא איתתא דהוה מהדרא למשקל עפרא מתותיה כרעיה דר' חנינא, ר"ל שהיתה רצונה לעשות לו כשפים, אמר לה שקולי לא מסתייא מילתיך, אין עוד מלבדו כתיב (דברים ד, לה), אפילו כשפים :
וזהו אמוני שלומי ישראל, שאנו מאמינים שאין שום מעשה יכול להיות בשום עולם ואפילו בעולמות התחתונים בלעדו ית', ומלכותו בכל משלה, ואפילו בקליפות. ואפילו במעשה המצות שניתן הבחירה לאדם אי אפשר לעשות שום מצוה בלעדו יתברך, כמו שאמרו (סוכה נב, א), יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו:
ומה שנותן שכר לאדם על מעשה מצות, הוא מצד החסד, כמ"ש (תהלים סב, יג) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ר"ל כאילו עשאו בעצמו, ובאמת אין שום מעשה יוכל להיות בעולם בלעדו יתברך . ומה שכשאדם מחזיק עצמו באמת כאין, ומכיר האמת בזה שהוא שפל רוח, גורם השראת השכינה עליו, כמ"ש (ישעיהו נז, טו) אשכון את דכא ושפל רוח, זהו הוא לבד מצד בחירותו:
וזה שאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, שמאמינים באמת שאין שום מעשה יוכל להיות בשום עולם בלעדו יתברך, כי אין עוד מלבדו, אפילו כשפים. כעת יאמר ליעקב ולישראל, ר"ל יבא עת שישראל יהיו להם עליה בעבדות ה', ויהיו מבינים מ"ה פעל אל, ר"ל מ"ה מה שאדם הוא במדריגות מ"ה, ומחזיק עצמו כאין, זהו פעל אל, זהו גם כן פעל אל. ואל הוא חסד (זוהר צו ל, ב), זהו גם כן מצד חסד, שנותן השי"ת שכל ובינה לאדם להבין האמת, שהוא אפס, ואפס בלתו יתברך, ואין בו שום שכל אף לדבר קטן, רק מה שנותן לו השי"ת:
או יאמר כעת יאמר ליעקב וכו', ע"ד שאמרו רז"ל ברכות דף י"ז (ע"ב), שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה, שכל העולם כולו נזונין בצדקה, והן נזונין בזרוע, ר"ל במדת הדין שמגיע להם בדין:
וזהו שאמר לעתיד שיהיו כולם צדיקים גמורין, ויהיו נזונין בדין, ולא יצטרכו לחסדי השם, ומדת אל היא מדת חסד, כמ"ש (תהלים נב, ג) חסד אל כל היום. וזהו יאמר ליעקב ולישראל שיהיו צדיקים גמורין, מה פעל אל, מה הפעולה של החסדים, כי לא יצטרכו להם כי יזונו בדין כנ"ל:
מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ד' כארזים עלי מים (כד, ה-ו). עיין פי' רש"י ז"ל כנחלים נטיו, שנארכו ונמשכו לנטות למרחוק. אפשר לומר לפי שראה ישראל שוכן לשבטיו לנסיעתן, והאיך היתה נסיעתן, שהמשכן והארון היה פנימים מאוד, והמקיפין את הארון והמשכן במזרחה, היה משה ואהרן ובניו, והלוים נושאי הארון והמשכן משלשה צדדים, דהיינו תימנה ימה צפונה כסדר לכתן:
ואח"כ היו מקיפין כל ישראל בדגליהם נושאי הארון והמשכן, כמו שמבואר בפ' במדבר דגל מחנה יהודה קדמה, דגל מחנה ראובן תימנה, דגל מחנה אפרים ימה, דגל מחנה דן צפונה. ומה שהיה מקודש יותר, היה יותר פנימי, ועליו מקיף, ועוד מקיף על מקיף. וכן המשכן בעצמו היו יריעות, ואח"כ יריעות עיזים לאהל על היריעות התחתונות, ואח"כ מכסה לאהל עורת אלים מאדמים ומכסה עורת תחשים מלמעלה: וכן ישראל בכללותיהם קומה שלימה, ומי שהוא בבחינת ישראל הם המוחין של הקומה, כי אותיות ישראל הם אותיות ל"י רא"ש, ועליהם נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. שהשי"ת שורה באותן שיש להם מוחין, ומקיימין ולדבקה בו, שמקשרין ומדבקין תמיד מחשבותם אליו יתברך:
ובחינת יעקב המוני עם, שאין יכולין להיות דבקים בה' ממש, מחמת טרדת והתעסקות פרנסתם, מחמת אחדותם ודביקתם באותן שהם בחינת ישראל בחינת מוחין, הם מקיפין עליהם, ומגינם עליהם מפגעי עולם הזה, והם כמו אהל על המשכן. וזהו כשיש אחדות בישראל, ואותן שהם בבחינת יעקב הם נכנעין לאותן שהם בחינת ישראל, ומדבקין עמהם דביקות גמור, ומגינים עליהם מפגעי עולם הזה, ומחזיקים אותם: וזהו שאמר מ"ה שלהם, שהם בבחינת מה טובו, זהו הטוב שלהם שהם בבחי' מ"ה, ואין מתגאה בחינת יעקב אף על פי שהם עשירים, על בחינת ישראל, שאין כוחן אלא בפה. ובחינת יעקב הם האהל והגנה על בחינת ישראל, שהם בחינת משכן, שהשי"ת שורה בתוכם, וזהו על ידי מ"ה, הטוב שלהם, אוהליך יעקב מלמעלה, המגינים על המשכן, בחינת משכנותיך ישראל, בחינת ישראל הם המשכן:
כנחלים נטיו (כד, ו), דהנה היו בישראל שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים שרי עשרות, ואותן שהיו מן שרי עשרות היו תחת יד כל אחד עשרה מישראל, והוא ראש ומשפיע עליהם מחכמתו, והוא בעצמו היה מוכנע ומושפל תחת שר חמשים, ומקבל חכמתו בתוך החמשים שהשר חמשים עליהם. וכן שר החמשים היה מוכנע ומושפל ומקבל מן השר של מאה אשר עליו, וכן השר של מאה היה מקבל מן השר של אלף, ושרי אלפים מנשיא השבט. והכלל כל המגביה עצמו הקב"ה משפילו, וכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו: ונמצא לפי הגדולה שראינו באדם שנתן לו השי"ת, משם נראה גודל השפלתו בלב. ונמצא שר האלף, אף על פי שהשרים של מאות הם נכנעין תחת ידם ומקבלין ממנו, אעפ"כ בדעתו הפנימיות הוא מושפל יותר מהם, כי לפי גודל הגבהתו מאת השי"ת, ניכר שפלותו אשר בתוכו ממש. וכן שרי האלפים נגד הנשיאים, והנשיאים כנגד משה שהוא היה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, והכל היו מושפלין ומוכנעין תחתיו ומקבלין מחכמתו:
וכן מצינו בנחלים, דכל הנחלים הולכים אל הים, והמרכז שאנו יושבין אשר ראינו שכל הנחלים מושכין ונופלין לנהר אחד, והנהר הזה הולך כמה פרסאות ומושכין ונופלין לתוכו נהרות מכל הצדדים, עד שהנהר הזה נופל לתוך נהר אחר גדול ממנו, והנהר הזה הולך ג"כ כמה פרסאות ומושכין אליו נהרות מכל הצדדים, עד שהנהר הזה נופל לים. ומה שזה הולך לזה, זהו הכנעה והשפלה, כמו שאמרו ליתי ישעיה גבאי וכו' (ברכות י, א):
והנה הנהרות אע"פ שהנחלים קטנים משפילין את עצמם, והולכין לנהר הגדול ממנו, אף על פי כן הנהר הגדול הוא בודאי שפל ביותר מנהר קטן אשר הולך אליו, כי אלמלא היה הנהר הגדול שפל ביותר מנהר הקטן אלא גבוה ממנו, לא היה יכול הנהר הקטן ליפול אליו, כי המים אינם הולכין להר. וכן הנהר היותר גדול מכולם הוא נופל אל הים, והים אשר כל הנחלים הולכין אליו ונכנעין אליו, הוא נכנע מכולם: וזהו פירוש כל הנחלים הולכין ומכניען עצמן אל הים, והים איננו מלא, כלומר איננו שבע אלא חסר, כי מי שהוא שבע הוא בגדלו, כענין פן תאכל ושבעת וכו' ורם לבבך (דברים ח, יב), אלא הים הוא חסר ביותר הכנעה מן הנהרות כנ"ל. וזהו כנחלים נטיו, כלומר הנטיה והשתחויה של כל אחד ואחד מישראל לחבירו הגדול ממנו, הם כמו נחלים, שהנחלים קטנים מכניעין את עצמם הולכין אל הנהר הגדול ממנו, נמצא הנהר הגדול שפל מנהר קטן, והראיה שנפל לתוכו:
וכן בישראל שרי העשרות נגד שרי חמשים, וחמשים נגד מאות, ומאות נגד אלפים, וכל אחד הוא שר במקומו על אנשים אשר נתמנה עליהם, ומכניע לשר שעליו הגדול ממנו, והשר הגדול מושפל בדעתו הפנימית יותר משר הקטן, ועי"ז כולם כגנות עלי נהר, כגן אשר על הנהר, ומקבל יניקה תיכף מן הנהר הסמוך, כן השרי עשרות היו משפיעין לעשרה שתחתיהם, ומקבלין מחכמתם תיכף. וכן בשרי מאות שכל אחד ואחד שנתמנה עליו, סומכים עליו ומקבלין ממנו שפע וחכמה, כגן שהוא סמוך לנהר: כאהלים נטע ה' (שם), דהנה כתבתי בשם הרב הגאון בוצינא קדישא מהו' דוב בער זללה"ה על פסוק (בראשית ב, ח) ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם, האיך נטע ה' גן עדן קודם בריאת העולמות, הלא הגן עדן של כל אחד ואחד מישראל אשר הוא עושה לעצמו, ע"י מעשיו הקדושים וקיום מצות, והאיך שייך זה קודם בריאת האדם: ואמר זללה"ה, שהשי"ת צופה ומביט עד סוף כל הדורות, ורואה בתענוג העבודה אשר עתיד לבוא מן הצדיקים אליו ית', ובתענוג הזה ברא לכל אחד ואחד גן עדן שלו, מתענוג שיקבל אח"כ ממנו. וזה ויברא ה' אלהים גן, כלומר שברא ונטע גן בעדן מתענוג שהיה לו מהצדיקים מקדם, מקודם שבאו לעולם, ודפח"ח : וכתיב ביעקב אבינו (בראשית כה, כז) איש תם יושב אוהלים, ודרשו חז"ל (בר"ר סג, י) בבית המדרש של שם ועבר, וזהו כאהלים, אשר נטע כל אחד ואחד לנפשו, כלומר כבית המדרש של כל אחד ואחד, נטע ה' גן עדן של כל אחד ואחד קודם ביאתו לעולם, כפי בית מדרשו אשר יקבע, וינטע לעצמו אחר כך:
כארזים עלי מים (שם), דהנה הארז הוא קשה מאוד, כענין שאמרו בתענית דף ך' (ע"א) לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז, והאדם צריך להיות קשה כארז נגד היצר הרע, כמו שהמשיל במשנה (אבות פ"ה מ"כ) הוי עז כנמר בעבודת ה' נגד היצר הרע:
והנה יש צדיקים אשר מטמרין עצמן נגד בני אדם, ועושין מעשיהם נגד העולם להיפוך, ועובדין ה' בהצנע גדול, ומאותן צדיקים אין מקבלין שום אדם, והם ג"כ אין מקבלין משום אדם, וזהו כארז אשר בלבנון, כלומר הצדיק העובד ה' ביער תמיד, ואין מקבלין שום אדם ממנו, וכאן המשיל אותם לא לארז אשר ביער, שאין בני אדם מקבלין ממנו, אלא ארזים עלי מים, כלומר להצדיקים אשר נתערבו עם העולם, ומקבל ממי שהוא גדול ממנו, ומשפיע למי שהוא קטן ממנו. וזהו כארזים עלי מים, שמקבלין ומשפיעין:
יזל מים מדליו וזרעו במים רבים וירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו (כד, ז). ונראה דהנה איתא בזוהר (ח"א רכא, א) בזמן שבית המקדש קיים, היה השפע יורד מלמעלה לישראל לבד, ומתמצית היו יונקים השבעים אומות, ועכשיו בעו"ה נהפך הוא. ונמצא לעתיד לבוא בודאי ימלא כוונת הבריאה שנברא העולם בשביל ישראל, וימשך השפע להם, ומהם יהיו יונקים האומות:
וזהו יזל מים מדליו, ופירוש רש"י מבארותיו, ר"ל שהשפע יהיה לישראל לבד. וזרעו במים רבים, ומים רבים נקראים האומות. וזהו וזרעו של ישראל יהיה במים רבים, שהם יקבלו התמצית מישראל. ואימתי יהיה זה, וזהו שאמר וירום מאגג מלכו, כשנמחה זרעו של עמלק, ואז ותנשא מלכותו, כמ"ש שאין השם שלם ואין הכסא שלם, וכסא הוא מדת מלכות, וזהו יתנשא מלכותו ית':
וירד מיעקב והאביד שריד מעיר (כד, יט). אפשר לפרש דהנה ידוע מאמר רז"ל בסנהדרין דף צ"ז (ע"ב) כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. לפי שמדבר בפסוקים שלפנינו מעשו ומאדום, אמר וירד מיעקב, ר"ל תחילת ירידתו של עשו יהיה מיעקב, ע"י הקול קול יעקב, שיתעוררו בתשובה, ואח"כ והאביד השי"ת שריד לבית עשו מעיר, שיתעורר עצמו לנקום נקמתו ונקמת עמו ונקמת תורתו, ע"ד עורה למה תישן וכו' (תהלים מד, כד). וזה שיאבד שריד לבית עשו מעיר, מהתעוררות השי"ת, אחר שיצעקו בני ישראל אליו בתשובה, כנ"ל: וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו (כה, ז). ועיין פי' רש"י ז"ל, ראה מעשה ונזכר הלכה, ועל הפסוק והמה בוכים פתח אהל מועד פי' רש"י ז"ל, וז"ל והמה בוכים נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה וכו', ובתרגום יונתן ואינון בכיין וקריין שמע. ולכאורה הוא תמוה, וכי מפני שהיו בוכין שנתעלמה ממנו הלכה היו קורין את שמע. ויש לומר עפ"י פשוט לפי שאמרו בגמרא דברכות דף ה' (ע"א) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו, אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע. ולפי שהיו רואין גירוי היצר הרע המסיתם לדבר עבירה, קרו קריאת שמע:
או יש לומר, לפי שנתעלמה מהם הלכה היו קורין קריאת שמע, דקריאת שמע של שחרית צריכין למסור נפשו לזווג אבא ואימא שיתיחדו בסוד נשיקין, ובזווגם יולידו מוחין הראוי לזו"ן, והם נפלו בשכחה שנתעלמה מהם הלכה, והיו קורין שמע במסירת נפש לזווג אבא ואמא, והם חכמה ובינה שהוא ע"ב קס"א גימטריא זכור, כדי שיבואו לעולם הזכירה, ויזכרו הלכה שנתעלמה מהם:
והנה פנחס כשקרא קריאת שמע בתוך העדה, מסר נפשו באמת לקיים ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, ועי"ז בא לעולם הזכירה. והנה מי שמוסר נפשו באמת לאהבת הבורא, הוא מפקיר עצמו, ויצא מן העולם הזה למעלה מעולם המחשבה ואב לחכמה, שהוא נקרא היולי, המחבר אין ויש, כמ"ש (איוב כח, יב) וחכמה מאין תמצא, וחכמה הוא בחינת ראיה יראה הרוממת, כי יראה אותיות ראיה:
וזהו וירא פנחס, כלומר שבא לעולם הראיה הוא חכמה. ויקם מתוך העדה, היה לו תקומה מתוך העדה, שקרא את שמע, והוא מסר נפשו באמת לאהבת הבורא. ויקח רמח בידו, ויקח הרמ"ח תיבות של קריאת שמע בידו, למסור נפשו באמת לאהבת הבורא, ובא אל חכמה עולם הזכירה. וזהו ראה מעשה, שהביא המעשה אל עולם הראיה והוא חכמה, ונזכר הלכה. כי בא לעולם הזכירה וכו', שמסר נפשו וגופו בפועל, מפני שבט שמעון שהיו סביבות האהל, והוא מהניסים שנעשו לפנחס, כדאיתא בגמרא דסנהדרין דף פ"ב (ע"ב) ע"ש: