אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת חקת
זאת חוקת התורה (יט, ב). עיין פי' רש"י וז"ל, לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת מה טעם יש בה, לפיכך כתוב בה חוקה גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה, עכ"ל:
ושמעתי בשם הרב הגדול בוצינא קדישא החסיד המפורסם מוהר"ר יחיאל מיכל זללה"ה, דקשה הלא באמת יש לפרה אדומה טעם, כמו שפי' רש"י ז"ל בסמוך (פסוק כב) בשם ר' משה דרשן תבא אמו ותקנח את בנה, כלומר שיכפר על עון עגל. ותירץ דאיתא (ויקר"ר כז, ג) שהמלאכים בשתים יכסו רגלם, כדי שלא להזכיר מעשה עגל: וזהו שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל ושואלין אותן מה טעם יש בה, כוונתם להזכיר חטא העגל, כלומר מה טעם יש בה, ומזכירין הטעם שתבא אמו ותקנח את בנה כדי לכפר על עון העגל, וממילא הם מזכירין תמיד חטא העגל. לפיכך כתוב בה חוקה, לומר אין לך רשות להרהר אחריה. ותשובתם לאומות העולם, שחוקה יהא בלי טעם. וזהו פירוש זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמור, כלומר שצוה ה' לאמור להמקטריגים שהיא חוקה בלי טעם, אבל אצלינו יש טעם עכ"ד ודפח"ח:
והנה לפי דבריו יש לדקדק בלשון רש"י, שמשמעות הלשון מרש"י ז"ל שהם שני קושיות, מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה. גם מה תירוץ לפיכך כתב חוקה אין לך רשות להרהר אחריה, כלומר שהוא בלי טעם, הלא באמת יש טעם הידוע לכל, והם מונין את ישראל עם הטעם:
ונראה, דהנה אמרו רז"ל בע"ז דף ה' (ע"א) אמר ריש לקיש בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שאלמלא הן לא חטאו בעגל אנו לא באנו לעולם וכו', למימרא דאי לא חטאו לא הוו מייתי, והא כתיב פרשת יבמות ופרשת נחלות, ומשני על תנאי, ומי כתיב קראי על תנאי, אין כדאמר ריש לקיש וכו', עד הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר' יוסי אומר לא קבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן ע"כ:
והנה פרה אדומה אין מטהר אלא טומאת המת בלבד, ואלמלא לא חטאו ישראל לא מייתי, ולא הוי צריכין למצות פרה אדומה, לטהר מטומאת מת, וע"כ מצוה זו נמי נאמר על תנאי. וזהו שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת, כלומר למה לכם המצוה הזאת לטהר מטומאת מת, הלא אלו לא חטאו בעגל לא הוי צריכין למצוה הזאת, ר"ל דודאי היו צריכין לאפר פרה אף אם לא מיית חד מישראל, כי במגע ובמשא מטמאין אף נכרים, וצריכין לאפר פרה לטהר. אבל מכל מקום מה המצוה הזאת הנכתב בתורה אדם כי ימות באוהל, הלא הנכרים אינן מטמאין באוהל, כי אתם קרויין אדם, ואלמלא חטא העגל לא מיית שום אדם מישראל, וא"כ למה נכתב בתורה מצוה של אוהל אדם כי ימות באוהל. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהל' טומאת מת הלכה י"ג וז"ל, ואין הגוי מטמא באוהל, ודבר זה קבלה היא, והרי הוא אומר במלחמת מדין כל נוגע בחלל ולא הזכיר שם אוהל, עכ"ל:
וזהו מה המצוה הזאת, ר"ל של זאת התורה אדם כי ימות באוהל, וכל הפרשה הנאמר שם. וגם מה טעם יש בה, הלא טעם הוא משום תבא אמו ותקנח את בנה לכפר על עון העגל, ואלו לא חטאתם לא הוי צריכין לכפרה, ובזו הם מונין את ישראל, ע"ד שארז"ל אצל אונאת דברים (בבא מציעא נח, ב), אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשך הראשונים, והם מונין את ישראל באונאת דברים, ומזכירין חטאם על ידי פרה אדומה:
לפיכך כתוב בה חוקה וכו' אין לך רשות להרהר אחריה, לומר שישיבם ישראל, דאמרו שם בע"ז (ד, ב) אמר ר' יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר מי יתן והיה לבבם זה וכו' כל הימים, והיינו דאמר ר' יוחנן משום רשב"י לא היה דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראויין לאותו מעשה אלא לומר לך שאם חטא יחיד וכו' ואם חטאו צבור וכו':
ועיין פי' רש"י ז"ל לא עשו ישראל את העגל, כלומר גבורים ושליטים ביצרם היו, ולא היה ראוי להתגבר יצרם עליהן, אלא גזירת המלך היה לשלוט בם, כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני, אומרים לו צא ולמד במעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה עכ"ל:
ואולי הטעם מפני שתשובה נברא קודם שנברא העולם, ואלמלא היו חוטאין, ולא היה השטן הוא המלאך המות שולט בהם, לא היו צריכין לתשובה כלל. ולפיכך היה גזירת המלך שיחטאו ויעשו תשובה, וזהו כדי להורות תשובה:
וזהו שפירש רש"י, לפיכך כתוב בה חוקה גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה, כלומר גזירה היא מלפני שישלוט בהם היצר הרע ויעשו העגל, ויצטרכו אח"כ לפרה אדומה שתכפר על עון עגל, ואין לך רשות להרהר אחריה. וזהו תשובה נוצחת לשטן ואומות העולם, המונין להם בשני קושיות הנ"ל, מה המצוה הזאת. ומה טעם יש בה, כלומר דלא היו צריכין למצוה זאת דלא הוי מייתי, וגם דלא הוי צריכין לכפרה, והתשובה חוקה גזירה היא מלפני, ואין אנו חייבין בחטא זה, אלא גזירת מלך היא שיחטאו ויצטרכו לפרה לכפר וכנ"ל :
או יאמר זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר (יט, ב). ותרגום אונקלוס, דא גזירת אורייתא. דהנה בסיני אמרו ישראל נעשה ונשמע, ואח"כ כפה עליהם הר כגיגית אם תקבלו התורה מוטב וכו'. ומה צורך בזה, הלא ישראל אמרו נעשה ונשמע באהבה עזה. ואפשר לומר דבריאת העולמות היו כדי שתתגלה מלכותו, מדת יראה. ועל כן כפה עליהם ההר, כלומר שצריכין לקבל התורה מיראה, ולא מאהבה לבד: וזהו שאמר זאת המדת יראה, הוא חוקת התורה, ותרגומו גזירת אורייתא כשניתנה התורה, שכפה השי"ת ההר עליהם וכו' שיעבדו השי"ת, ויקבלו התורה גם מיראה, הוא כמו חוקה, כיון שישראל אמרו נעשה ונשמע. אבל הטעם אשר צוה ה' לאמר, שעשה השי"ת שיעבדו ביראה, כי מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי תשובה, וכמ"ש בתקונים, ועל כן כפה עליהם ההר שיעבדו ביראה, שיהיו יראים ממנו לעבור. וכשיראו שכבר עברו רצונו, יעשו תשובה, ובעולם התשובה נברא העולם, וצריכין הכל לבא אל השורש. וזהו אשר צוה ה', התקשר השי"ת מדת יראה לאמר, אל עולם התשובה הנקרא לאמר:
או יאמר זאת חוקת התורה. כי ידוע מה שדרשו רז"ל בשבת דף ל"א (ע"א) מאי דכתיב והיה אמונת עתיך כו', אמונת זה סדר זרעים, עתך זה סדר מועד וכו', ואפ"ה יראת ה' היא אוצרו וכו', משל לאדם שמסרו לו מפתחות הפנימיות היינו התורה, ולא מסרו לו מפתחות החיצוניות היינו יראה, שהיא השער הראשון, ואם אין לו יראה, האיך יכנס אל התורה:
ואם יכנס אל התורה בלא מדת יראה, היינו שאינו ממליך השי"ת על התורה והחכמה, והיא לית ליה מגרמיה כלום, כמו שכתוב (משלי ב, ו) כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, אלא הוא מתגאה ח"ו עם התורה, אז הוא נטרד מעולם הזה ומעולם הבא. וסוף שנשכח גם כן התורה ממנו, כי התורה אינה מתקיימת אלא במקום נמוך, כמ"ש במסכת תענית דף ז' (ע"א) למה נמשלה דברי תורה למים, מה מים מניחין מקום גבוה והולך למקום נמוך, אף דברי תורה וכו':
ואף אם גזר השי"ת על הטפה שלו שיהיה חכם, אם אין בו מדת יראה להמליך השם יתברך על זה שהוא נתן בו החכמה, הוא נטרד עם חכמתו מעולם הזה ומעולם הבא, וסוף שחכמתו נשתכחת ממנו, שנאמר (ישעי' כט, יד) ואבדה חכמת חכמיו וכו'. אבל אם ממליך השם יתברך על חכמתו, ויודע שחכמה זו אינה שלו, אז הוא מתקיים: וזהו פירוש (קהלת ז, כג) אמרתי אחכמה, כלומר כשאמרתי במחשבה שאני חכם, כי אמירה הוא בלב, כמו כי תאמר בלבבך (דברים ז, יז), כשאמרתי בלבי שאני חכם אז בודאי, והיא מדת יראה מדת מלכות, רחוקה ממני, ואיני ממליך להשי"ת על חכמה זו שנתן בי:
וכתבתי פירש הפסוק (ירמיה ה, כב) האותי לא תראו נאום ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו, וכי בכל מעשה שמים וארץ זה החול הוא חידוש היותר גדול מכולם. אלא כוונת הפסוק שהש"י ברא כל העולמות כדי שיתגלה מלכותו, ועל כן הוא משפיל גאים ומגביה שפלים, להראות שהמלכות שלו, והוא הממליך מלכים ומושיבם לכסא וברצונו משפילם:
ובתחלת בריאת העולמות הראה זאת שהוא הממליך מלכים ומשפיל גאים כי לו המלוכה, כי רש"י ז"ל פירש בפסוק בראשית ברא אלהים את השמים וכו', הא למדת שהמים קדמו לארץ. ומדרך העולם שהתושב הוא המושל על הגר שבא לגור אצלו, ועל כן הגר הוא נפשו שפלה, ועל כן אמרו (מגילה לא, א) בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו וכו' ואוהב את הגר וכו':
וכאן שהים קדם לארץ על כן הארץ כגר נחשבת נגד הים, והמליך השם יתברך החול הוא הארץ על הים, שאין הים יכול לעבור על החול, אף על פי שהחול הוא הגר נגדו. ובזה הראה השם יתברך בתחלת בריאת העולמות, שהיה התגלות מלכותו, שהוא הממליך מלכים ומשפיל גאים ולו המלוכה. וזהו האותי לא תראו וכו' אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו, והראיתי שמדת מלכות מדת יראה הוא שלי כנ"ל: וזה שאמר זאת, מדת היראה הנקרא זאת, לפי שהיא מדריגה שביעית וכלולה מא' ועד תי"ו, הוא חוקת וגבול חק עולם גם אל התורה, אם יש בו מדת יראה בתחלה וסוף אין, ואי לא לא. וגם על מדת ענוה שכתב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', נמצא דיראה היא עקב לגבי ענוה, אעפ"כ מדת יראה היא מושלת על הענוה. כי כשיש לו מדת ענוה, שהיא מעלה עליונה שנשתבח בה משה רבינו ע"ה, אם מחשב ח"ו שהוא במעלה עליונה, אז נופל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ועל כן צריך להיות בו מדת יראה, להמליך השם יתברך גם על מעלה זו, שהוא נתן בו מעלה גדולה כזו, ואין זו שלו. וכמו שכתוב (דברים יז, יח) למען ילמד ליראה את ה' אלהיו וכו' לבלתי רום לבבו מאחיו:
הרי שמדת יראה הוא שמירה לבל יפול לגדלות, ואף על פי שיראה היא עקב לגבי ענוה, צריך להיות בו זה העקב. כי בגשמיות, אם אין לו עקב הוא בעל מום, וכן ברוחני. ומדת יראה נקרא עקב, אם אין לו עקב מדת יראה, נופל ח"ו בגדלות, ונעשה בעל מום, כמ"ש בגמרא דמגילה דף כ"ט (ע"א) כולכם בעלי מומין אתם אצל סיני: כי השי"ת ברא כל העולמות להתגלות מלכותו היא מדת יראה, על כן מדת יראה מושלת על כל העולמות. וכן האדם כשמקבל על עצמו יראת השם יתברך, וממליך השם יתברך על הכל, אז השם יתברך נותן לו מדת מלכותו, ומלך זה האדם על כל העולמות עליונים ותחתונים, והקב"ה גוזר גזירה והוא מבטלה:
וז"ש בתיקונים בסוף תיקון שבעין (קלז, ב) וז"ל למלכא דהוה ליה שליחא מהימנא וכו' אמר לחיילוי אנא בעינא לשלטאה האי שליחא דילי עלייכו וכו' ויהא ברעו דילכון דאנא אשרי שמי עליה וחותמא דילי בידיה דאיהו חותם הברית מלאכייא דסטרא ימינא ברכו ליה ואמרו נעשה ונשמע והוה אחרנין דהוו שנאין ליה ואמרו מה אנוש וכו' ע"כ:
והוא זה האדם אשר מקבל על עצמו עול יראה ומלכות שמים, אז נותן לו השי"ת מדת מלכותו שהוא ימשול על כל העולמות עליונים ותחתונים. וכמ"ש בשם הרב הק' בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה (ליקוטי אמרים אות רמא) פי' הפסוק (תהלים סב, יג) כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ממש ע"ש . והמלאכים מסטרא ימינא ברכו ליה, ומקבלין עליהם רצונו של מקום, ואמרו נעשה ונשמע כמו שישראל אמרו נעשה ונשמע וקבלו לעשות אף על פי שאינם יודעין טעם הצווי, גם המלאכים קבלו רצון השי"ת עליהם שיהא האדם מושל עליהם והם יעשו רצונו של אדם, ואף על פי שאינם יודעין טעם רצון השי"ת, הוא כמו חוקה עליהם, וקבלו:
ועל כן כח ביד האדם להמתיק כל הדינין שבעולמות עליונים, היינו הש"ך דינין שיורדין מל"ב נתיבות החכמה. וכמ"ש בסידור האר"י ז"ל בכוונת ראש השנה בכוונת אדני שפתי תפתח, ונעשים ב"ה אלפין אלו ה' פעמים אדנ"י, גימטריא נערה ראוי לבוא אל המלך, ופ"ר דינין גימטריא מנצפ"ך וכו', ועם ה"א תתאה המאיר בהם מתמתקים ונעשים פרה, ע"ש. הרי שכל הדינין נמתקין ע"י מדת מלכות, והאדם שנתן לו השי"ת מדת מלכותו, הוא ממתיק כל הדינין:
והנה, מדת מלכות יראת ה' טהורה הנקרא זאת, לא נתן השם יתברך אלא לישראל, שברא בשבילם כל העולמות, והם יקבלו עליהם עול מלכותו, והם ימשלו ביראת ה' בעולמות עליונים ותחתונים. אבל האומות אין בהם יראה זו רק יראת עונש, ואין יודעין מזו היראה. וזו ששואלין את ישראל מה המצוה של זאת, שהם אינם יודעין מיראת ה' של זאת. וגם ששואלין מה טעם יש בה, זה יודעין שבטעם הפרה תבא אמו ותקנח בנה, אבל אינן מבינין למה הפרה כפרה על חטא העגל:
ובאמת אנו יודעין הטעם, שבסיני היו ישראל בעולם הענוה בינה, וכמ"ש (שמות יג, יח) וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, שהוא עולם התשובה עולם הענוה. ובעגל פגמו בזה העולם, ונתגלו הפ"ר דינין של מנצפ"ך שבזה העולם הענוה היא בינה, וע"י תשובתן ועשאו פרה אדומה, ונעשה מן פר פרה, היא קינוח וכפרה על עון עגל, וזהו תבא אמו ותקנח בנה:
אבל האומות אינם יודעים מזו היראה שברא השי"ת כל העולמות, ונתן זו היראה לישראל לבד, וכמ"ש (ברכות ז, א) ביקש משה שלא תשרה שכינה אלא על ישראל לבד, ונתן לו. וזהו החוקה של השי"ת, שברא כל העולמות בשביל מדת מלכותו, ומי שמקבל עליו מדת מלכותו, יש בו כח למשול על כל העולמות עליונים ותחתונים, ויוכל להמתיק הדינין שבכל העולמות עליונים, ע"י מדת מלכותו ויראתו שקיבל על עצמו: וזהו זאת, הוא חוק וגבול אל התורה, שמדת מלכות מושלת גם במקום שיש תורה, כמו שאמרו (שבת שם) אי יראת ה' אין ואי לא לא, אשר צוה ה' לאמר, וכתבתי כמה פעמים שאמירה היא בבינה, וזהו אשר צוה ה' לאמר, שיהא המדה הזאת מושלמת גם אל לאמר, שגם בבינה עולם ענוה צריך להיות בו מדת יראה גם כן, כנ"ל:
או יאמר זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר וכו'. מלת לאמר הוא מיותר, שכבר אמר וידבר ה' וכו' לאמר. וגם דאמר ויקחו אליך, מה צורך הלקיחה אל משה, ורש"י ז"ל פירוש וז"ל, ויקחו אליך לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר עכ"ל: ואפשר לומר, דהנה אמרתי פירוש ומלבשתו ענוה ויראה (אבות פ"ו מ"א), הלא עקב ענוה יראת ה', ואם התורה מלבשתו לאדם זה בענוה שהוא מעלה גדולה, האיך שייך לומר שהתורה מלבשתו במעלה גדולה ובמעלה קטנה שהוא יראה. דידוע מ"ש בספרים שבריאת והשתלשלות כל העולמות הוא בשביל מדת מלכותו, הוא מדת יראה תתאה, שיהא יראה תמיד שלא יפול למטה, מחמת שהוא מלובש בגוף ובתאות יצר הרע תענוגי עולם הגשמי:
וזהו פירוש (קהלת ג, יד) ואלהים עשה שיראו מלפניו, ר"ל ואלהים עשה ברא עולם העשיה כדי שיראו מלפניו, שיתגלה מדת יראתו. ועל כן אף על פי שזכה האדם למדת ענוה, צריך להחזיק עצמו גם כן במדרגת יראה, שיהא תמיד ירא וחרד שלא יפול ממדריגתו מעלת ענוה הגדולה מכולן, מעלה שנשתבח בה משה רבינו ע"ה והאיש משה עניו מאד וכו'. ואף על פי שמדת יראה הוא עקב לגבי ענוה, צריך להיות בו גם עקב זה:
והאמת, האדם אין צריך רק להתאמץ שיהא לו יראה בשלימות, כמו שכתוב (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך, שיקבל על עצמו עול מלכות שמים, ולהמליך השי"ת על כל הדברים, שאי אפשר לעבוד השי"ת בלעדו, והוא הוא העובד, ואי אפשר לשוב בתשובה לפניו בלעדו, והוא הנותן יד לפושעים לשוב אליו. וזהו יראת ה' שנברא העולם הזה בשביל זה: וכשיש לאדם יראה בשלימות, ומאמין באמונה שלימה שהכל הוא מאתו יתברך, יבא מזה למדריגת ענוה שהוא עולם התשובה, כיון שהוא מאמין שהכל מאתו יתברך, וראה שלא עשה כהוגן, הוא מתחרט על זה ועושה תשובה, ורואה בשפלתו תמיד, ובא לעולם הענוה עולם התשובה, כמו שכתוב בהקדמה בתיקונים דרגא תמינאה ביראת ה' (ה, ב) וז"ל, וענוה קטירא בדחילו הדא הוא דכתיב עקב ענוה יראת ה', מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה דאיהו שכינתא עילאה דיראת ה' עקב לגבה, ודא דרגא דמשה דאתמר ביה והאיש משה עניו מאד, ובגין דאיהו יראה עקב לגבה אוקמוהו מארי מתניתין יראה מילתא זוטרתי לגבי משה עכ"ל :
והנה מדת יראה יסודתה היא מחכמה, כמו שכתוב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ. וכן הוא בזוהר (רע"מ פנחס רנו, ב) אבא יסד ברתא. והתורה יצאה מחכמה, כמ"ש (זוהר יתרו פה, א) אורייתא מחכמה נפקת. והיא היתה כלי אומנתו שברא בה העולם כמ"ש (משלי ח, ל) ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון אלא אומן (זוהר תולדות קלד, א):
וזה שאמר זאת, ר"ל מדת יראה הנקראת זאת. חוקת, לשון חקיקה. של התורה, מן התורה אשר הוא מחכמה, הוא היתה חקיקה של זאת, ומה שנרשם במחשבה שייך לשון חקיקה, כמו גדולם חקקי לב (שופטים ה, טו). אשר צוה ה' לאמר, ואמירה הוא בלב, כמו (דברים ז, יז) כי תאמר בלבבך, ר"ל שצוה ה' שיבא מדת יראה הנקראת זאת, אל בינה לבא הוא עולם התשובה עולם הענוה, כי מאן דאית ביה יראת ה', אייתי ליה לידי ענוה, דאיהו שכינתא עלאה, הוא בינה עולם התשובה עולם הענוה: דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה, ר"ל שיקחו בני ישראל מדת יראה. ואמר אליך, אף אליך, מי שהוא במדריגה שלך, שיש בו מדת ענוה, וא"כ יראה מלתא זוטרתי' לגביה ועקב לגבי ענוה, אעפ"כ צריך לעבוד גם במדת יראה העקב לגבי ענוה, ובשביל עקב זה נברא העולם:
ועל כן נקראת מדת יראה פרה אדומה, שמטהר את הטמאין ומטמא הטהורין, וכן הוא מדת יראה מי שהוא במדריגת תחתונות היא מטהרתו ואייתי ליה לידי ענוה אשר הוא גדולה מכולן אשר נשתבח בה משה רבינו ע"ה. ומי שהוא במדריגת משה, צריך גם כן לעבוד ה' במדת יראה, ולהמליך השי"ת על הכל, ואצלו הוא העבודה הזאת מלתא זוטרתי' ירידה ושפלות, ומטמא הטהורין, שצריכין גם כן לעבוד במדה זו: ואמר תמימה אשר אין בה מום, שלא יתערב ח"ו מחשבת פניה ועצבות, וכמו שכתוב (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה שהוא נקי מכל פסולת, זהו עומדת לעד. וזהו אשר לא עלה עליה עול, ר"ל עול מדבר אחר, כי היראה הוא קבלת עול מלכות שמים לבד : וכן נמצא בתיקונים שהיראה שהוא שכינתא תתאה נקראת פרה אדומה, וכמו שכתוב בתיקונים תקונא חד ועשרין דף מ"ח (ע"א) וז"ל, ושכינתא נטלת פורפירא מאשא סומקא, ואצטבעת בה ואתקריאת סומקא פרה אדומה תמימה וכו' ע"ש: קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו וכו' ויקח משה את המטה וכו' ויקהילו וכו' ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה וכו' וירם את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים וכו' ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ וכו' (כ, ח-יב):
הנה רש"י ורמב"ן מחולקים בחטאם של משה ואהרן, רש"י ז"ל מפרש שהחטא היה שהכו את הסלע ולא דברו אליו, כמו שצוה השי"ת להם ודברתם אל הסלע, וכמו שכתב רש"י ז"ל במלת להקדישני לעיני בני ישראל וז"ל, שאלו דברתם אל הסלע והוציא מים, הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום קל וחומר אנו עכ"ל. והרמב"ן ז"ל מפרש שחטאם היה מה שאמרו שמעו נא המורים, ע"ש מה שכתב :
ונראה לומר ששני הטעמים אחד הם. ולהבין הדקדוקים שיש בפסוקים האלו, שאמר והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך, למה הזכיר מלת אחיך, וכי לא ידענו שאהרן הוא אחיו. גם מה שאמר ונתן מימיו. גם שאמר השי"ת יען לא האמנתם בי להקדישני, מלת בי לכאורה מיותר, והיה די באומרו יען לא האמנתם להקדישני:
והנה בתיקונים תיקון חד ועשרין דף מ"ד (ע"א) כתב וז"ל, ובגינייהו ויך משה את הסלע במטהו פעמים, דאם לא דמחא בה לא הוו טרחין ישראל ותנאין ואמוראין באורייתא דעל פה דאיהו סלע אלא אתמר בו ודברתם אל הסלע ונתן מימיו בלא טורח וכו' והוה נפיק מיא בלא קשיא ומחלוקת ופסק בגין דשכינתא דאתמר בה הלא כה דברי כאש נאם ה' הוה שריא בפומיהון דישראל וכו' דשכינתא הוה נח על טנרא דבכל אתר דבעי קב"ה למעבד נס שכינתא אקדימת להאי אתר, וכיון דשכינתא תמן לא הוה ליה למחאה בסלע דקלנא הות לשכינתא דהות תמן דלא הוה ליה חילא למיהב מיא, ודא היא על אשר וכו' יען לא האמנתם בי להקדישני עכ"ל:
והנה ידוע דמשה זכה לבינה (ראש השנה כא, ב), ואהרן שהיה כהן נקרא קדוש, וכמ"ש (במדבר טז, ה) ואת הקדוש והקריב אליו, וקודש נקרא חכמה, וצוה השי"ת לאהרן שאל יבא אל הקודש (ויקרא טז, ג) אלא בזאת היא השכינה מדת יראה, שנאמר בזאת יבא אהרן אל הקודש, לפי שהשכינה מדת יראה שרשה מחכמה, שנאמר (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ, ובזוהר (רע"מ פנחס קנו, ב) אבא יסד ברתא:
ואפשר שזהו הטעם שכתב בתיקונים שהבאתי לעיל, דבכל אתר דבעי קב"ה למעבד נס, שכינתא אקדימת להאי אתר. מחמת שהנס נעשה מחכמה, וכמו שאמר הרב הקדוש בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה , וחילופיהן בגולם, שכל השתנות וחלוף צריך להיות ע"י חכמה היא יו"ד שנקרא גולמא, עכ"ד ודפח"ח:
על כן היה צווי השי"ת והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך, כי משה זכה לבינה, ואהרן אל חכמה הנקרא קודש. וידוע דחכמה ובינה הם תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין (זוה"ק ח"ג ד, א), וע"י בינה זכה ג"כ לחכמה, דלא אשתמודע אלא בבינה ביתיה דלא אתפרש מינה. וכמו שכתבתי כמה פעמים לשון תיקוני הזוהר תיקונא תליתאה (יח, ב) וז"ל, ומאן דבעי למחזי למלכא לית ליה רשו למחזייה אלא בביתיה, ורזא דמלה חכמה לא אשתמודע אלא בביתיה וכו' עכ"ל:
וזהו והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך, ואחיך הוא לשון דביקות, כמו איש אל אחיו, כלומר שאתה דבוק תמיד עמו. ודברתם אל הסלע, מדת מלכות השכינה, תמשיכו שניהם חכמה ובינה, שורשך ושורש אהרן תמשיכו אל השכינה בדיבור בעלמא, ועל ידיו יהיו נס מחכמה. ונתן מימיו, הם מיין נוקבין. וע"י הדיבור שלך, תמשיך גם כן מדת אהרן אל השכינה, הם חכמה ובינה, ואז יהיו הנס שיצאו מים רבים בלי טורח: וזהו שאמר השי"ת אל משה ואהרן יען לא האמנתם בי, ר"ל השכינה מדת יראה, היא מדת אמונה, שהיא שער אחד, כי אם אין מאמינים ממה יראים, ולא שייך יראה אלא בהקדים אמונה. וזהו לא האמנתם, לא הבאתם עולם אמונה היא השכינה ב"י בי"ת היא בינה יו"ד חכמה, והיה לכם להביא השכינה אל מדתך היא בינה, הדבוק אל אהרן מדת חכמה, ואתם לא הבאתם השכינה הנקרא ארץ אל מדתכם. לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ מדת יראה, היא מדה כנגד מדה:
ואלולי חטא זה, היו נכנסין לארץ, וכמ"ש רש"י ז"ל בפסוק יען לא האמנתם בי להקדישני וז"ל, גלה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד היו נכנסין לארץ, כדי שלא יאמרו עליהם כעון דור המדבר שנגזר אליהם שלא יכנסו, כך היה עון משה ואהרן, עכ"ל: ונסתלק אהרן בהר ההר, ומשה בהר העברים. ורש"י ז"ל (פסוק כב) פירש הר ההר, הר על גבי הר, כתפוח קטן על גבי תפוח גדול, ואף על פי שהענן הולך לפניהם ומשוה את ההרים, שלשה נשארו בהם, הר סיני לתורה, והר נבו לקבורת משה, והר ההר לקבורת אהרן, עכ"ל:
ובאמת שהר נבו שנשאר לקבורת משה, יש לו שני שמות, כמו שכתוב בפרשת האזינו (דברים לב, מט) שאמר הקב"ה למשה, עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב וגו'. ואפשר לומר, ששמות ההרים שנסתלקו בם משה ואהרן, נקרא על שם מעלתם של כל אחד ואחד שנסתלק שם, מורה זה שם ההר:
כי אהרן שרשו בחכמה הנקרא קודש, וחכמה דבוק אל האין ממש שלמעלה מחכמתו, וכמו שכתוב (איוב כח, יב) והחכמה מאין תמצא. והאבות הם חכמה ובינה נקראים הרים, ומה שלמעלה מהם נקרא הר ההר, שהיה שם דביקת אהרן, ונסתלק שם לשורשו: ומשה שהיה זוכה לבינה עולם התשובה, ואתפשטותיה בכל דרא ודרא עד עולם, להביא כולם לתשובה שלימה, ואי אפשר לשום אחד לשוב בתשובה שלימה עד שנותנין לו משמים חלק שיש לו במשה. וזה לא נסתלק לגמרי לשורשו כמו אהרן, אלא הוא נמצא בכל דור ודור עד עולם, לאשלמא כולהו מפגימא דלהון, להביא אותם לתשובה גמורה : וזהו שאמר לו השי"ת עלה אל הר העברים, כלומר שאתה תעלה הר העברים, כל אותן שעברו על דת, תעלה אותם ותחזור אותם בתשובה שלימה, שזהו דרגך שזכית לבינה, תעלה את כולם, ותהיה אתה הר נבו, כלומר נו"ן הוא עולם התשובה חמשים שערי בינה בו תמיד, וכך תהיה תמיד הר נבו נ"ן בך תמיד בכל דרא ודרא, שתעלה העברים בתשובה שלימה:
והנה איתא בספר תולדות יעקב יוסף (פר' קדושים ד"ה וכן שמעתי ממורי) בשם הבעל שם טוב זללה"ה נבג"מ פירוש הפסוק (במדבר כא, ו) וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם, הם המוכיחים את ישראל, ובתוכחתם מעוררים דינין על ישראל, אלא צריך להוכיחם באהבה, ולהגביה את ישראל אל עולם התשובה, ודברי חכמים בנחת נשמעין ע"כ :
והשכינה נקרא כנסת ישראל, שכולל נשמתם, ולפי דברי התיקונים שהבאתי שבחטאם גרמו קלנא לשכינה מה שהכו את הסלע, וזה הקלנא לשכינה התחיל תיכף כשאמר להם שמעו נא המורים והיה מבזה את ישראל, וע"כ הוצרכו למחאה לסלע, ולא הגביהו השכינה כנסת ישראל בדברי חכמים בנחת אל עולם התשובה. ושניהם אמת, שמעו נא המורים, והכאת הסלע המה קלנא:
ואלולי לא גרמו קלנא לשכינה, אלא היו מגביהים את ישראל אל עולם התשובה, לא היו טורחין ישראל בתורה שבעל פה הוא השכינה. וגם האדם בעשותו תשובה צריך תחילה לשוב בתשובה תתאה מחמת יראה, תשוב ה"א אל וא"ו. ואחר הטורח בתשובה מיראה, בא לתשובה מאהבה, ומשם זוכה לבינה, שינתן לו חלקו של משה שזכה לבינה, ואז הוא דבוק גם אל חכמה, ונעשה חילוף, וזדונות נעשית זכיות: אבל אלו לא גרמו קלנא לשכינה, והיו מביאין ישראל לדרגא דלהון שישמע בנחת, ויבואו אל עולם התשובה בינה, ודרגא דאהרן חכמה, לא היו ישראל צריכין למיטרח בתשובה תתאה גם כן תשובה מיראה, והיה בא לכל אחד ואחד, חלק של משה בלי שום טורח:
וימאן אדום נתן את ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו (כ, כא). להבין מה בא ללמדינו, הלא כתוב למעלה ויאמר לא תעבור וכו'. וגם בכל הסיפור קשה, הלא מה דהוה הוה:
ונראה דידוע , דיעקב אבינו ע"ה נתן לעשו כל תענוגי עולם הזה, ולא לקח מן העולם הזה רק צורך העבודה, והתענוג שהוא בעצמו עבודה, שאינו מתכוין להנאת גופו רק לשם שמים, ומקיים בתענוגי העולם הזה בכל הנאתו בכל דרכיך דעהו, כמ"ש בש"ע א"ח סימן רל"א ע"ש:
ואף על פי שמרבה בתענוגי עולם הזה, כיון שאינו מתכוין להנאת גופו, רק לבו לשמים, זהו עבודה ממש. וע"כ כתוב בחובת הלבבות (שער עבודת האלהים פרק ד), שאין שום דבר בעולם שאין נכנס בגדר צווי ואזהרה, ר"ל אף דברים המותרים, אם אינו מתכוין להנאת גופו רק לבו לשמים, ומקיים בכל דרכיך דעהו, אע"פ שהוא נראה שהוא דבר רשות, נכנס לגדר צווי. ואם מתכוין להנאת עצמו, אף על פי שהוא מותר, נכנס לגדר אזהרה שלא לעשותו:
והנה משה רבינו ע"ה רצה שיניח אדום את ישראל עבור בגבולו, ר"ל שיתן מתנה מחלקו שנתן לו יעקב תענוגי עולם הזה, לבני ישראל תענוגי עולם הזה המותרים, כי לא הכל שוים בזה שיכוונו לבם לשמים בהנאת גשמיות, ויתן להם מחלקו מתנה תענוגי עולם הזה המותרים. ואמר לו נעברה נא בארצך כלומר בגבולך, לא נעבור בשדה וכרם, ר"ל לא נעבור מדברי תורה בשדה וכרם, אף על פי שיהיה תענוגי הגוף, לא נעבור מדברי תורה:
וזהו לא נטה ימין ושמאל, מדברי תורה כמ"ש. וזהו דרך המלך, מלכו של עולם, נלך בתענוגי הגוף אף במותרים. וזהו וימאן אדום נתן, לשון מתנה אל ישראל שיקחו תענוגי עולם הזה המותרים, עבור בגבולו, ר"ל גבול שגבלו הראשונים, יעקב שנתן לו תענוגי עולם הזה. ויט ישראל מעליו, ר"ל מי שהוא בבחינת ישראל נטה עצמו מתענוגי עולם הזה המותרים, רק לעבוד השי"ת בזה כנ"ל:
ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס והי' אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי (כא, ח-ט). להבין בתחילה אמר וראה אותו וחי, ואח"כ אמר והביט אל נחש הנחושת וחי:
ונראה, דאמרתי פירוש הפסוק (תהלים לב, ז), אתה סתר לי מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה, על דרך משל, האב משנה את בגדיו ומפחיד את בנו לראות אם הבן יקרא אותו שיעזרהו ויצילהו, ואם הבן קורא לאביו שיצילהו, אז תיכף מראה אביו את עצמו אליו, וינצל מן הפחד והצער ההוא. אבל כשאינו קורא לאביו, אז אביו מניח אותו בצער ובפחד:
וכן כשבא אל אדם איזה צער ח"ו, ואם הוא משים על לב שהכל מאתו ית' וקורא להשי"ת, אז הוא פטור מהצער, בחושבו שהכל הוא מאתו ית', ובוודאי עשה לו השי"ת לטובתו, ובזה הוא ממתיק דינים, ונפטר מהצער. אבל כשאינו מרגיש שהכל מאתו ית', ועוסק בפעולות הגשמיות, אז אינו נפטר מהצער. וזהו שהתפלל דוד המלך ע"ה אתה סתר לי, ר"ל כשאתה סתר לי, ואין אני מרגיש שאתה עשית זאת, אז מצר תצרני. (וסיום הפסוק כתבתי במקום אחר) אבל כשאני מרגיש שמאתך הכל, אז אין אני ירא מהצער:
ואיתא בר"ה במשנה דף כ"ט (ע"א) כיוצא בדבר אתה אומר, עשה לך שרף ושים אותו על נס וכו' וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקים ע"כ. ובכאן כתוב וינשכו את העם וימת עם רב מישראל, לפי שהיו נשארין בהצער, ולא היו משימין לבן שהכל הוא מאתו ית', ולא היו מתפללין אל השי"ת שינצלו מן הצער: ובאמת הכל הוא מאתו ית', כי כלם בחכמה עשית, והרבה שלוחין למקום. ואמר השי"ת עשה לך שרף ושים אותו על נס, וזה יהיה להם לסימן ואות שיקראו להשי"ת, כמ"ש האלשיך זללה"ה בפרשת ועשו להם ציצית וכו' וזכרתם את כל מצות ה', שיהיה סימן כמו שאדם עשה לנפשו ומקשר דבר בבגדו שיזכור הדבר אשר קשר בשבילו, וזהו ועשו להם ציצית, בשעת עשיה יעשה בשבילו, וזכרתם את [כל] מצות ה', ודפח"ח . וכן כאן עשה לך שרף ושים אותו לנס ואות, שיזכרו ישראל להשתעבד לבם לאביהם שבשמים, ויחשבו שהכל הוא מאתו ית', כי כולם בחכמה עשית, וחכמה נקרא ראיה: וזהו והיה כל הנשוך וראה אותו, ר"ל יביא את הדבר הזה אל החכמה הנקרא ראיה, ויחשוב שהכל מאתו ית', ואז וחי נפטור מהצער ויתרפא. והיה בישראל בעלי מדע, שלא היו צריכין לסימן ואות, שיראו את נחש הנחושת, ועי"ז יזכרו ויחשבו שהכל הוא מאתו ית'. רק תיכף הזכירו שהכל הוא מאתו ית', וכלם בחכמה עשה, והיו משעבדין לבם לאביהם שבשמים:
וזהו והיה אם נשך הנחש את איש, ובכל מקום איש הוא אדם חשוב. והביט אל נחש הנחושת, כי רש"י ז"ל פירש בפרשת לך (בראשית טו, ה) הבטה בכל מקום הוא מלמעלה למטה, והם היו תיכף מזכירין ובאו אל החכמה, וחושבין שכלם בחכמה עשית, והכל מאתו ית', וזהו והביט אל נחש הנחושת, שהיו מביטין אל נחש הנחושת, שכבר היו דבוקין בחכמה, והביטו מלמעלה למטה אל נחש הנחושת, וחי:
אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה. באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם וממדבר מתנה. וממתנה נחליאל ומנחליאל במות. ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון (כא, יז-כ). להבין מה שאמר לשון עלי. וגם דאמר לשון ענו, והוא לשון הרמת קול, כמו וענו הלוים (דברים כז, יד). וגם דאמר ונשקפה על פני הישימון, מה בעי הסימן לזה. וגם דאמר ונשקפה, ורש"י ז"ל (בראשית יח, טז) כתוב כל השקפה שבמקרא הוא לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך, שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת רוגז לרחמים, ומה רעה שייך ח"ו כאן בלשון השקפה:
ונראה, דהנה האר"י ז"ל כתב בקדושת מוסף לשבת, באומרם שמע ישראל וכו' הוא נקבא דזעיר אנפין. וז"ל, באומרו שמע יכווין שעתה שנשתוו יחדיו וכו' ומפני שהן במקום אבא ואמא צריך להעלות להם מיין נוקבין ע"י מסירת נפש על קידוש השם דוגמת זווג או"א בפסוק שמע ישראל דשחרית עכ"ל:
וידוע דבאר היא השכינה, ועיין פי' רש"י ז"ל (פסוק טז) שהבאר היה מודיע לישראל הנס שנעשה להם, ואז התחילו ישראל לומר שירה, ומספרים גודל מעלת הבאר. וזה שאמרו עלי באר, ולשון עלי הוא על יו"ד באר, כלומר כשהבאר יש לה עליה על יו"ד של שם, שהוא מקום אבא ואמא כאמור. אז ענו לה, ולשון ענו הוא הרמת קול, כמו וענו הלוים, אז צריך לאמרו שמע בהרמת קול אליו כנ"ל:
ואמר אח"כ באר חפרוה שרים, ועיין פי' רש"י ז"ל, שפירוש שרים משה ואהרן. ויש לפרש לשון חפרוה, כמו חפרה הלבנה (ישעיהו כד, כג), כלומר שמשה ואהרן נתביישו ולקו ע"י הבאר, שנאמר יען לא האמנתם בי. כמו שפירש רש"י ז"ל (ד"ה במחקק) למה לא נזכר משה בשירה זו, לפי שלקה ע"י הבאר, עכ"ל:
ואמר אח"כ כרוה נדיבי העם, כי ידוע מ"ש בזוהר פרשת תולדות (קמא, א), שהאבות התעסקו בבאר להנחילם לישראל, ויעקב אבינו פקד לבניהם בזאת, היא השכינה שנקרא זאת, כמו שכתוב (בראשית מט, כח) וזאת אשר דיבר להם אביהם, עיין בתקונים תקונא תשסרי (מ, א) באריכות:
אבל מצינו שמשה רבינו ע"ה פעל זאת, כמו שארז"ל בברכות דף ז' (ע"א), ביקש משה רבינו שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו, שנאמר הלוא בלכתך עמנו. ביקש שלא תשרה שכינה רק על ישראל ונתן לו, שנאמר ונפלינו אני ועמך, עכ"ד, והאבות נקראו נדיבים, כמ"ש (תהלים מז, י) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם, כמ"ש בספרים: וזה שאמר כרוה נדיבי העם, כלומר האבות התחילו להתעסק בבאר הזה, שישרה על ישראל. והגמר היה שנתנו להם במחוקק במשענותם, כי משה רבינו ע"ה כשהתפלל על זה במעשה העגל, ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה, היה מתפלל בזכות אבות, כמו שאמר (שמות לב, יג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך:
וזה במחוקק, ע"י משה רבינו שנקרא מחוקק, נתן להם לישראל הבאר הזאת ע"י תפלתו. אבל זה היה במשענותם של הנדיבים הנ"ל, אשר כרוה נענה משרע"ה בתפילתו אשר נשען עליהם, ואמר זכור לאברהם ליצחק וליעקב, ונתן לו השם יתברך שישרה שכינה על ישראל לבד. וממדבר שהתפלל שם, ניתנה להם הבאר מתנה לישראל דוקא: וממתנה נחליאל, כיון שנתנה להם הבאר המשיך עליהם שלשה עשר מדות שהזכיר שם (שם לד, ו), ויעבור ה' על פניו ויקרא וכו'. והתחלת המדות הוא מא"ל, וידוע כי מדה ראשונה כלול מכולם, וזהו נחליא"ל, שנחלו שלש עשרה מדות שמתחילים מא"ל, וכלולים בא"ל. ומנחליאל במות, כיון שהמשיך על ישראל י"ג מדות, היה להשכינה עליה למעלה, וזהו ומנחליאל במות, היה לה עליה למעלה:
ומבמות הגיא ונשקפה על פני הישימון, כלומר מגודל העליה שהיה לשכינה, נחתה לגיא אשר בשדה מואב, כדי להודיע ולשמח את ישראל מהנס שנעשה להם. וזהו ונשקפה על פני הישימון, כלומר שהשכינה נראתה על פני הישימון, לשון שממון של אמוריים, נראתה השכינה להודיע לישראל השממון שלהם, והנס שנעשה לישראל. ועל כן כתיב לשון נשקפה לשון רעה, של אמוריים כשהניח ה' להם הרעה הזאת, נראתה השכינה להודיע לישראל:
או יאמר אז ישיר ישראל וכו'. עיין פי' רש"י ז"ל, ונשען לגבול מואב אמרו אמוריים וכו' ונתקרב לצד הר וכו' ונכנסו וכו' והרגום, וזהו ונשען לגבול מואב. ומשם בארה, משם באה האשד אל הבאר, כדי להודיע לישראל. ואפשר לומר ומשם בארה לפי דברי התיקונים (חד ועשרין מד, א) שהבאתי לעיל (כ, ח-יב), שבכל אתר דבעי קב"ה למעבד נס, שכינתא אקדימת:
והיתה שם בשעה שנתקרב ההר לצד מואב, והרג אמוריים שהיו שם במערה. ועל כן אמר ומשם בארה, באו ההרוגים של אמוריים דם ואבריהם אל הבאר שהיה שם בשעה שקרב ההר והרג אותם. ואח"כ כשהלך הבאר לפני מחנה ישראל, ראו והבינו הנס, ואמרו ישראל שירה. ומהו השירה שאמרו, עלי באר ענו לה:
והנה אמרו רז"ל בילקוט משלי (טו, לא) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה סוליית לרגלה, דכתיב (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה'. נמצא דיראת ה' ראשית ועטרה אל חכמה. ובענוה כתיב (משלי כב, ד), עקב ענוה יראת ה'. נמצא דיראה היא עקב אל הענוה, וביראה צריך ללמוד ולהכנס אל שער התורה. אבל אם לומד התורה בלא יראה, ואינו ממליך השי"ת ומאמין שהוא החונן לו חכמה ובינה ודעת, אז יכול ח"ו להטרד מן העולם הזה ומן עולם הבא, כמו שנמצא בגמרא (שבת לא, א): וזה היראה צריך להיות באדם בתחלת לימודו, ואח"כ כשזכה לעסוק לשמה, והתורה מלבשתו מדת ענוה, כי מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה. ואח"כ כשבא אל מדת ענוה, אז צריך להיות בו גם כן מדת יראה על הענוה שיש בו, ולהמליך את השי"ת שהוא נותן בו מדת ענוה, מדה גדולה מאד שנשתבח בה משה רבינו ע"ה, ואין זה המעלה שלו שבחר בזה, אלא השי"ת נתן בו זה המעלה, ויהא ירא תמיד שלא יפול ח"ו למטה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, אם יחשוב במחשבתו שהוא במעלה עליונה במדת ענוה, רק יחשוב תמיד שאין זה שלו, שהשי"ת נתן בו זה המחשבה, ויתפלל אל השי"ת שלא יפול ח"ו בגדלות עבור מעלה הגדולה הזאת :
והעקב הזה היינו היראה, הוא ראשית ועטרה אל חכמה. ומהיכן בא זה העקב אל חכמה, היינו ע"י הבינה המעלה אותה אל חכמה, שהיא עם בינה תרין רעין דלא מתפרשין (זוה"ק ח"ג ד, א), וחכמה לא אשתמודע אלא בבינה. ונמצא כשהיראה בבחינת ראשית אל החכמה ע"י הבינה, צריך להיות ביראה גדולה עד מאוד, שיצמצם את עצמו ויפשיט את עצמו ממעלה זו הגדולה, ולכייף נפשו תחת יראת ה', ולהפשיט עצמו מן עולם הענוה שהיא עולם התענוג, כמו שכתבתי במקום אחר , ולהבין שהשי"ת נתן בו זה המעלה, ואין זה שלו:
וזה שאמרו עלי באר, כלומר שהבאר היא השכינה מדת יראה, היא על יו"ד, היינו עטרה על חכמה שהיא יו"ד. וזהו ע"י הבינה הדבוק אל חכמה, וחכמה לא אשתמודע אלא בה. אז עלו לה, כמו אם ענה תענה אותו (שמות כב, כב), כלומר צריך לענות ולכייף יותר מדת היראה, ולהפשיט עצמו מעולם התענוג, שאין זה מעלה שלו, אלא השי"ת נתן בו, ויתפלל אליו תמיד שלא יפול עבור המעלה הזאת:
ואח"כ אמרו ישראל באר חפרוה שרים, חפרוה לשון וחפרה הלבנה (ישעיהו כד, כג), כלומר השרים משה ואהרן חפרוה, ועבדו בה קלנא, ונענשו על ידה. כרוה נדיבי עם, היינו האבות כרו זה הבאר, כמו שכתב (בראשית כו, טו) וכל הבארות אשר חפרו בימי אברהם וכו', וישב יצחק ויחפור וכו' (שם שם יח):
והאבות השתדלו והתעסקו להיות להם בחינת יראה תתאה, ולמה השתדלו בזה, במחוקק במשענותם, כי אמרו רז"ל במסכת קדושין דף פ"ב (ע"א) שאברהם קיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה, והיינו שהיה לו גוף מזוכך, ורמ"ח מצות עשה הוא מלבוש לאברי הנשמה הרוחני, ושס"ה גידין של הנשמה מלובשין בשס"ה מצות לא תעשה. וכמו שאין צריך לגוף ללמד אותו לאכול ולשתות ולהתלבש בצרכי הגוף, כן הנשמה אין צריכין ללמדו אותה לעשות צרכיה ולהלביש מלבוש הרוחני, רק שהגוף מעכב לנשמה מלהכין צורכיה, וכשהגוף מזוכך אין מעכב:
וכן באבות שקיימו התורה, כענין שאמרו (זוהר ס"ת ויצא קסב, א) יעקב אבינו קיים מצות תפילין במקלות אשר פצל, וקיים פנימיות התורה ועשה לבושין אל הנשמה בעובדות אחרות, שלא היו יודעין מצות התורה במעשה, וקיימו מצות התורה הפנימיות בעובדות אחרות . וכשהיו מקיימין התורה, היו משתדלין להיות בהם מדת היראה, השער הראשון להכניס בו אל התורה:
והתורה נקראת מחוקק, כמו שכתוב (שמות לב, טז) חרות על הלוחות. וגם נקרא התורה משען ומשענה, כמו שדרשו בגמ' דחגיגה דף י"ד (ע"א), שסועד את האדם לעבוד בו השי"ת. ובזוהר (משפטים צז, ב) נקראים המצות עטין, הם עצות האיך לעבוד השי"ת: וזה שאמר כרוה נדיבי העם, האבות שקרויין נדיבים, כמו שכתוב (תהלים מז, י) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם, הם כרוה והשתדלו להיות להם הבאר, היינו יראה תתאה. ולמה השתדלו להיות להם בחינת יראה תתאה, במחוקק הבי"ת היא משמשת בשביל, כלומר בשביל התורה שלמדו במשענותם, במשען ומשענה שלהם, שעשו בעובדות שלהם, וקיימו פנימיות התורה, בשביל זה השתדלו להיות להם בחינת יראה תתאה, השער הראשון:
וממדבר מתנה דרשו רז"ל במס' עירובין דף נ"ד (ע"א) אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו. וצריך להבין לפי דבריהם, האיך שייך לשירת והעלאת הבאר. ולפי דברינו יובן, שזהו מעלת הבאר, וממדבר היינו מן עולם הדיבור היא השכינה מדת יראה, אם הוא הקדים לתורה בתחילת למודו, וגם מדת יראה שצריך להיות בו בסוף אחר התלבשותו על ידי התורה במדת ענוה, צריך להיות גם כן עולם הדיבור מדת יראה, אז התורה ניתנה לו במתנה, וממתנה נחליאל, וכל זה על ידי הבאר מדת יראה:
כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי הוא והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון. על כן יאמרו המושלים וכו'. כי אש יצאה מחשבון כו'. אוי לך מואב וכו'. ונירם אבד חשבון וכו' (כא, כו-ל). ודרשו רז"ל בבבא בתרא דף ע"ח (ע"ב), אמר ר' שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים, אלו המושלים ביצרם, בואו חשבון בואו ונחשוב חשבונו של עולם הפסד מצוה נגד שכרה, ושכר עבירה נגד הפסדה. תבנה ותכונן, אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא. עיר סיחון, אם משים אדם עצמו כעיר זה, שמהלך אחר סיחה נאה, מה כתיב אחריו, כי אש יצאה מחשבון, תצא אש ממחשבים, ותאכל את שאינן מחשבין. ולהבה מקרית סיחון, מקרית צדיקים שנקראים שיחין. אכלה ער מואב, זה המהלך אחרי יצרו, כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה. בעלי במות ארנון, אלו גסי הרוח. ונירם אמר רשע, אין רם. אבד חשבון, אבד חשבונו של עולם. עד דיבון, אמר הקב"ה המתן עד שיבא דין. ונשים עד נופח, עד שתבא אש שאין צריך ניפוח וכו'. ועל פסוק הראשון כי חשבון עיר סיחון וכו' והוא נלחם במלך מואב הראשון קשה, מה דהוה הוה: ונמצא בדברי רז"ל בחולין פרק אילו טריפות דף ס' (ע"ב), ללמדנו דעמון ומואב טיהרו בסיחון, ולפי דרשת רז"ל בבא בתרא, חשבון הוא חשבונו של עולם, סיחון מי שמהלך אחר סיחה נאה. אם נאמר גם בפסוק הראשון כן, צריך להבין הכוונה, ומה בא ללמדנו. וגם מה שדרשו שם כל הפסוקים, ומדלגים הפסוק אוי לך מואב וכו', והפסוק הזה אין לו פירוש על פי פשוטו. וגם לפי פי' רש"י ז"ל, אין לו פירוש. ויותר קשה בפסוק הזה, דלעיל אמר סיחון מלך האמורי, וכאן אמר למלך אמורי סיחון: ואפשר לומר בע"ה לפי דרשת חז"ל, דידוע מה שאמרו רז"ל (ברכות לד, ב) מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד. והטעם, כי הצדיקים לא נתפתו ביצרם, רק הם נלחמים תמיד עמו, ואיזהו גבור הכובש את יצרו (אבות פ"ד מ"א), וכובשין את היצר תחת ידם. אבל בעלי תשובה שנתפתו ביצר הרע, ויש להם התלהבות היצר שלא טעם בו הצדיק, ואף שהצדיק הוא מעורר הרשע כדי להשיב אליו יתברך, אף על פי כן כשהוא בבחינת בעלי תשובה, הוא גדול מצדיק גמור: וזהו פי' והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וכו' (עובדיה א, יח), ובית יעקב הוא איש תם שלא חטא, הוא יהיה בחינת אש לעורר הרשעים, כדי לשוב בתשובה שלימה. וכשישובו בתשובה שלימה אז נקרא בשם יוסף, כי אין נקרא יוסף, אלא אם בא לידו דבר עבירה וניצול ממנו, כמו שכתוב בזוהר. ועל כן בית יוסף נקרא להבה, כי יש בו התלהבות היצר:
ואמורי נקרא יצר הרע, שהוא בחינת גדלות, כמו שכתוב בתיקונים תקונא עשרין וארבעה (סט, ב) וז"ל, ועוד לבא הוא אגוז, ומאן דתבר קליפה דיליה דאיהו יצר הרע, עליה אתמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, וגסות לבא דאיהו שלים בקליפין דיליה ולא אתבר, עליה אתמר תועבת ה' כל גבה לב, ושכינתא לא שריא עליה. הרי שהיצר הרע שהוא קליפת הלב היא בחינת גדלות, ומקרא מלא כתוב (עמוס ב, ט) ואנכי השמדתי את אמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וכו'. ועל כן נקרא היצר אמורי: וזה שאמר כי חשבון, כלומר זה הצדיק שהוא ממארי דחושבנא, עיר סיחון, ועיר הוא לשון התעוררת, כמו אם תעירו ואם תעוררו (שיר השירים ב, ז). והצדיק הוא מעורר הרשעים שהם בחינת סיחון, שמהלך אחר יצרו מחמת סיחה נאה וחלקלקות לשונו, והוא מעורר בחינת סיחון להיות מלך על היצר הנקרא אמורי, כשישוב בתשובה שלימה. וכ"ז הוא התעוררת הצדיק הנקרא חשבון:
ואמר אח"כ והוא נלחם במלך מואב הראשון, והוא זה החשבון, הוא הצדיק נלחם במלך מואב הראשון, היינו עם היצר הרע הנקרא מלך זקן (קהלת ד, יג), ומואב הוא מאב, כי מאת ה' היתה זאת שברא היצר לפתות לבות בני אדם, כדי שיהיה שכר ועונש, כמו שכתוב בזוהר תרומה, וזה הצדיק נלחם עם מלך מואב הראשון עם היצר: ויקח את כל ארצו מידו, היינו בחינת יראה שלו, שנלכד ביד היצר, לקח מידו. עד ארנון ובית המקדש, שהוא מקום השראת שכינה נקרא גורן ארנון. ובעוד היצר דבוק בו, אי אפשר להיות באדם הזה השראת שכינה, כי אין אני והוא יכולין לדור. וכשנפרד מהיצר, עשה בעצמו השראת שכינה, לקיים ושכנתי בתוכם: על כן יאמרו המושלים ביצרם, הם הצדיקים, יאמרו תמיד אל הרשעים שהם בבחינת סיחון, בואו גם אתם חשבון, להיות ממארי דחושבנא, לעיין בעבירות שלכם לשוב בתשובה שלימה. תבנה ותכונן, תבנה בעוה"ז, ותכונן בעוה"ב. עיר סיחון, מי שהיה בבחינת סיחון, כשיהיה בעל תשובה יעורר לאחרים גם כן לשוב בתשובה שלימה: או יאמר עיר סיחון, עיר ממש שיבנה ויהיה בבחינת עיר מושב, שישרה שכינה בתוכה. כמ"ש אחר כך, להבה מקרית סחון, ויהיה בחינת סיחון, מלך על היצר הנקרא אמורי, כי הוא גדול מהצדיק הנקרא חשבון. וזהו שאמר כי אש יצאה מחשבון מן הצדיק, לעורר הרשעים לשוב בתשובה. וכשעושין תשובה, אז להבה מקרית סיחון, כי יש להם התלהבות היצר, שנהפך ליצר טוב, וזה ההתלהבות אכלה ער, וער הוא רע, הוא היצר הרע שקראו השי"ת רע, והוא מאב מן השי"ת. והתלהבות הבעלי תשובה אכלה היצר. ומי שהיה בעל במות בבחינת גדלות מן היצר, ולא היה אפשר להיות בו השראת שכינה. וכשנאכל היצר ממנו מחמת תשובתו, נעשה בבחינת ארנון, לקיים ושכנתי בתוכם כנ"ל: אוי לך מואב וכו', דהנה יש שני מיני בעלי גאוה, האחד עושה עבירות מחמת גדלות, כיון שנסתלק ממנו השי"ת. והשני הוא בבחינה גבוה מאד ועובד השי"ת, ומחמת גובה וגודל העבדות, הוא בגדלות, ומחזיק עצמו שהוא בבחינת חכמה, ומי שהוא בבחינת חכמה אינו חוטא לעולם. ומחמת זו הגדלות, סופו שיפול ויעשה עבירות. כי אף שהוא בבחינת חכמה, צריך להמליך השי"ת, כמו שתקנו אתה חונן לאדם דעת וכו', והוא יתברך הוא העובד. וע"כ אנו מבקשים וקרבנו מלכנו לעבודתך, ואי אפשר לעבוד אותו בלעדו יתברך. ומי שהוא מחזיק עצמו שהוא בבחינת חכמה ולא יחטא לעולם, בודאי יפול ויחטא. רק צריך לבקש מאת השי"ת תמיד, שיציל אותו מן היצר הרע: וזה שאמר אוי לך מואב, מי שמחזיק עצמו שהוא מאב, מחכמה הנקרא אב, אבדת עם כמוש, כי הרשע נקרא אבידה, כמו והאבדתי את הנפש ההיא, ואבדת את עצמך, כמו עם כמוש, כמו עובדי עבודה זרה, כי הבעלי גאוה נקרא תועבה, לכך אבדת מחמת חכמתך, כמו שארי בעלי גאוה:
נתן בניו פליטים וכו', כי עיקר תולדות הם מעשים טובים, וכשעושה מעשים טובים, ומכוין בלתי לה' לבדו בלי שום תערובות הנאת עצמו, אז הם בבחינת בנים. אבל כשעושה מעשים טובים, ומתכוין להנאת עצמו אז המעשים טובים בבחינת בנות מקבלים. וזה שאמר זה שהוא בבחינת גדלות מחמת גודל העבדות, סופו ליפול לגמרי, והיצר הרע רודף אחריו, כי יש בו אחיזה, ובמעשים טובים שעושה נתן זה האיש המעשים טובים, שנק' בנים פליטים מן היצר הרע, הרודף אחריו, ובנותיו המעשים טובים שלו שהם בבחי' נוקבא כוונת הנאת עצמו הם בשבית למלך אמורי סיחון, הם ביד היצר הרע הנקרא מלך של גדלות בשביה אצלו למלך סיחון, האדם המהלך אחר סיחה נאה וחלקלקות של היצר, הוא מלך עליו. כי למעלה אמר סיחון מלך האמורי, כשהוא בחינת סיחון, בבחינת בעלי תשובה, הוא מלך על היצר הנקרא אמורי, אבל כאן כיון שיש בו בחינת גדלות היצר מלך עליו, ונקרא היצר מלך אמורי, מלך של גדלות, וסיחון היינו ג"כ מלך סיחון על אדם זה:
ונירם אבד חשבון עד דיבון, כלומר מי שהוא תחת עול היצר הרע, אשר לא עלה עליה עול מתרגמינן די לא סליק עלה נירא, מי שהוא תחת נירם אבד חשבון, כלומר בודאי שאבד חשבון, ואינו ממארי דחושבנא, ואינו מחשב עבירות שלו כדי לשוב בתשובה. עד דיבון עד שיבואו ימי הדין שלו, ואז עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה: