אור ברסלב
אורח לחיים פרשת נצבים

אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב

פרשת נצבים

פרשת תבא

אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם וכו' (כט, ט). ונראה דהנה האדם בשעת העבודה צריך לקשר עצמו עם כל ישראל, דכללות ישראל הם קומה שלימה, וכשמקשר עצמו עם כל ישראל אז הוא קומה שלימה, אבל כשיש לו ח"ו פרידות עם נפש מישראל, אז הוא מחוסר אבר, וכל איש אשר בו מום לא יקרב, ועבודתו פסולה . בפרט בראש השנה צריך לקשר עצמו עם כל ישראל, כי צריך כל אחד ואחד להשליך מעליו שנאה וקנאה, ולקשר עצמו עם כל ישראל . ואיתא במדרש אתם נצבים היום, בראש השנה. ורש"י ז"ל (שמות ה, כ) פי', כל מקום שנאמר נצים נצבים אינו אלא דתן ואבירם:

זהו שאמר אתם נצבים, אתם בעלי המחלוקת כמו דתן ואבירם, היום בראש השנה שהוא יומא דדינא, והיו לכם להיות בשלום ובאחדות גמור, וראוי לכם להיות כולכם לפני ה' אלהיכם, ראשיכם, כלומר כל אחד ואחד מכם ראוי להיות מקושר באהבה עם כללות ישראל, ואז כל אחד ואחד כולכם לפני ה' אלהיכם, כי כל אחד ואחד הוא בחי' קומה שלימה, אבל בפרידות הלבבות אז הוא מחוסר אותו האיש, שנפרד ממנו בהקומה, ועבודתו פסולה, ותסורו השנאה והקנאה, ותקשרו באהבה, ואז תהיו כולכם לפני ה' אלהיכם, ויקבל תפלתכם ועבודתכם:

ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו (ל, ב). ואמרו רז"ל בגמרא דיומא דף פ"ו [בש"ס דילן ליתא, וכן הוא הגירסא בעין יעקב, עיין במהרש"א ז"ל], אמר ר' לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך, ר' יוחנן אמר עד ולא עד בכלל, ומי אמר רבי יוחנן הכי, והאמר ר' יוחנן גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה, שנאמר (ירמי' ג, א) הן ישלח וכו' ושובו אלי נאום ה', ומשני לא קשיא, הא ביחיד והא בצבור וכו':

והקשה מהרש"א ז"ל (חידושי אגדות ד"ה עד כסא) וז"ל, ויש לעיין בזה למה לא פליגי בכהאי גונא אקרא דכתיב בתורה, ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, אם עד בכלל או לא, כדפליגי הכי אקרא דנביאים עכ"ל. ועוד הקשה הרי"ף ז"ל (בעין יעקב) וכי בשביל שדוחה לא תעשה שבתורה לית לן למימר שעד ולא עד בכלל. ועוד הקשה אמאי לא משני כאן מאהבה כאן מיראה, דהא לקמן מוקי קרא דכשלת בעונך בתשובה מיראה, דזדונות נעשות כשגגות, וא"כ אית לן למימר דעד ולא עד בכלל, והא שדוחה לא תעשה שבתורה בתשובה מאהבה:

ונראה דהנה הרב הקדוש בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה אמר משל אחד ונדפס בספר ליקוטי אמרים משל, אחד הלך לדרך, ונאבד ממנו הדרך שהוא רוצה לילך, והלך בדרך אחר, והיה סבור שהוא הדרך הישר, ואח"כ נודע לו שהוא תועה מדרך הישר, וביקש ומצא אותו והגיע אל מחוז חפצו. והנה האב הרואה את בנו הולך בדרך הישר, יש לו תענוג מן הדרך עצמה, הגם שהבן לא תועה מעולם, ואז אין להבן תענוג, שהולך לפי תומו ואינו יודע אם יש דרך עקלתון, אבל האב הרואה שכמה בני אדם תעו בה ובנו לא יהיה כאחד מהם, אז יש לאב תענוג גדול, ואם הבן הולך ג"כ בדרך עקלתון, ואח"כ מצא דרך הישר, אז יש להבן ג"כ תענוג מהדרך עצמה, אז נתוסף גם להאב תענוג גדול יותר מבתחילה, ותענוג גדול שיש לבן מהדרך עצמה בעשותו רצון אביו, נתוסף לאביו תענוג מזה, משא"כ כשהבן הולך לפי תומו שאין לו תענוג מן הדרך. והנה בחלוקה השניה תענוג האב ותענוג הבן הכל אחד מהדרך עצמה, משא"כ בחלוקה א':

וזהו ביוה"כ נמתקו העונות בשורשן , כשהבעל תשובה עושה תשובה נכונה, אז הגיע לתענוג של הקב"ה מדרך עצמה, וזהו עונות נמתקו בשורשן, דהיינו שמגיע בהם אל תענוג אחד עם השורש מדרך עצמה, וכיון שיש להבן תענוג גדול מהדרך בעשותו רצון אביו, נתוסף לאביו ג"כ תענוג, יותר מבחלוקה א' כשהבן הולך לפי תומו עכ"ד ודפח"ח:

והנה זה המשל שייך בעושה תשובה מאהבה, שאז נהנה מהדרך עצמה, מה שאין כן בעושה תשובה מיראה, לא די שאין לו תענוג מהדרך עצמה, אדרבה יש לו צער מהדרך, שאין חפץ בדרך, רק שהולך בה מחמת יראה הכופה אותו לילך דוקא בזה הדרך: והנה בפסוק כי כשלת בעונך דרשו רז"ל במסכת יומא דף פ"ו (ע"ב) בעושה תשובה מיראה, וא"כ יש לומר דהכי פי', דהשי"ת הוכיח אותם אחרי שכבר עשו תשובה מיראה שישובו מאהבה, וזהו שכתוב שובה ישראל עד ה' אלהיך, ר"ל עשו תשובה מאהבה, עד ה' אלהיך, עד שתבוא לתענוג א' עם השי"ת ב"ה מן הדרך עצמה, ויתוסף ג"כ להקב"ה תענוג:

ואמר כי כשלת בעונך, ר"ל עשית תשובה מיראה, ועשית מכשול הוא השוגג בעונך מן המזיד שהיה לך בעשותך תשובה מיראה, ועשו תשובה מאהבה, עד שתגיע לתענוג אחד עם השורש מהדרך עצמה, ונתוסף ג"כ להקב"ה תענוג גדול כנ"ל:

וז"ש ר' לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, בעשותו תשובה מאהבה, ויבא לתענוג א' עם השי"ת, שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך, כמו שאמרנו למעלה, שהנביא הוכיחם שישובו מאהבה ויגיע לתענוג א' עם השורש:

ולפ"ז צריך להבין דברי רבי יוחנן שאמר עד ולא עד בכלל, הלא המשל הנ"ל הוא אמת יציב, בעשותו תשובה מאהבה יש לו תענוג מהדרך עצמה, ויגיע לו תענוג א' עם השורש, ויתוסף ג"כ להשי"ת תענוג גדול כנ"ל. וצ"ל דלר' יוחנן שאמר עד ולא עד בכלל, סבר, שאי אפשר לבוא למדריגה זו שישוב מאהבה גדולה, שיהנה מהדרך עצמה, ויגיע לתענוג א' עם השורש, מאחר שכבר חטא, אי אפשר לבוא למדריגה זו, ולפיכך סבור עד ולא עד בכלל. ולפיכך לא קשה מידי אמאי לא משני כאן מאהבה כאן מיראה, כי מיראה בודאי לא פליגי שאין לו תענוג מהדרך עצמה, אדרבה יש לו צער כנ"ל, בודאי עד ולא עד בכלל, רק הם פליגי במדרגת תשובה מאהבה גדולה כנ"ל: וגם לא קשה קושית המהרש"א ז"ל, דלמה לא פליגי בכהאי גונא אקרא דכתיב בתורה ושבת עד ה' אלהיך, אם עד ועד בכלל או לא, כי בתורה כתיב (ל, א) והיה כי יבואו עליך הדברים האלה הברכה והקללה וכו' בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה ושבת עד ה' אלהיך וכו', וזה בודאי בתשובה מיראה, ובודאי לא פליגי, בודאי עד ולא עד בכלל כנ"ל, רק הם פליגי במדרגת תשובה מאהבה, אם יכול לבוא למדריגת תשובה מאהבה, וסבר רבי יוחנן שאי אפשר לבוא למדריגת תשובה כזו, שישוב מאהבה גדולה ויהנה מהדרך, ויגיע לתענוג א' עם השורש, מאחר שכבר חטא כנ"ל: והנה מה שמצינו שעשה דוחה לא תעשה, י"ל הטעם, כי ידוע (רמב"ן שמות כ, ז) שמצות עשה הם תלויים בעולם אהבה, ומצות לא תעשה הם תלויים בעולם היראה, ועולם האהבה הוא יותר גבוה, ועל כן עשה דוחה לא תעשה . וא"כ יש לומר דהכי פריך, ומי אמר רבי יוחנן הכי שאי אפשר לבוא למדריגת תשובה מאהבה שיגיע לתענוג א' עם השורש, והא אמר רבי יוחנן שגדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה, שנאמר הן ישלח וכו', וכיון שסבר שאי אפשר לבוא למדריגת אהבה, האיך יוכל לדחות את לא תעשה שבתורה, הלא הטעם דעשה דוחה לא תעשה, מחמת שעשה הוא עולם אהבה, וכיון שאי אפשר לבוא לעולם אהבה, האיך יוכל לדחות לא תעשה שבתורה. וע"כ הוצרך לשנות תירץ אחר כאן ביחיד כאן בצבור, ולא מצי לתרוצי כאן מאהבה כאן מיראה כנ"ל: או יאמר ושבת עד ה' אלהיך, בהדיוק לשון עד ה' אלהיך, נראה, דהנה כתבתי (לקמן) בפסוק ושב ה' אלהיך את שבותך פי' הגמרא (יומא פו ע"ב) למה השב מאהבה זדונות נעשות כזכיות, מפני שמתחרט גם על מעשה שוגג, אבל השב מיראה זדונות נעשות כשגגות, מפני שאין מתחרט על מעשה שוגג, רק על המזיד, מפני יראת עונש, ועל השוגג אין עונש אין מתחרט, ונשאר השוגג עיי"ש:

ואמרתי שזהו פי' הפסוק (ישעי' א, יח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו, דהנה אמרו בגמרא דשבועות דף ה' (ע"ב) בהרת עזה כשלג וכו', שאת כצמר לבן, והנה שלג יש בלבנותו מעלה יותר מצמר לבן, וזה שאמר אם יהיו חטאכם כשנים, וחטא נקרא שוגג, ר"ל השוגג שלכם יהיה כשנים שאין בו חיות כלל, כי תשובו ותתחרטו אף על השוגג, ונשאר המעשה, דהיינו המלאך שנברא מחמת העבירה, בלי חיות כלל , כמו חוט השני שאין בו חיות כלל, אז כשלג ילבינו. ואם יאדימו כתולע, ר"ל אם לא יתחרטו על השוגג, ונמצא ישאר עדיין חיות בעבירה, כי אף השוגג צריך כפרה, וזהו כתולע, שיש בו עדיין חיות קצת, אז תהיו במדריגה פחותה, ותהיו רק במדריגת צמר ולא במדרגת שלג:

והנה השב מיראה, ר"ל מיראת עונש, אי אפשר לו לבוא אל השי"ת, כי המחשבה זו שחשב בשעת תשובה בשביל שירא מעונש, הוא בעצמו מסך המבדיל בינו לבין השי"ת, כי שם בעולמות העליונים אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם, רק עולם המחשבה, נמצא זה המחשבה בעצמו שעשה תשובה בשביל שהוא ירא מעונש, הוא מסך המבדיל. אבל השב מאהבת השם אין שום מסך המבדיל בינו ובין קונו. וזהו שאמר ושבת עד ה' אלהיך וכו', ר"ל שתעשה תשובה, שתשוב אל ה' בלי מסך המבדיל: וזהו ג"כ פי' הפסוק שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך, ר"ת תשובו מאהבה, ואז תוכלו לבו אל השי"ת בלי מסך המבדיל, כי כשלת בעונך, ולפי דרשת רז"ל שם ביומא דף פ"ו (ע"ב) הא עון מזיד הוא, וקא קרי ליה מכשול, הוא שוגג, ר"ל כי עשית תשובה מיראה, ועשית מן העונות שגגות, ונמצא בעשותך תשובה מיראת עונש לא באת עדיין אל השי"ת, מחמת שזו המחשבה בעצמה היא מסך המבדיל, ותעשו תשובה מאהבה, ותוכלו לבוא אל השי"ת:

קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ע"ד שכתבו בספרי מוסר (יערות דבש ח"א דרוש א) שצריך האדם השב להתבודד בנפשו ולאמר לנפשו דברי כבושין, כמו שיסדו נפשי נפשי איך עקרתיך וכו' , כדי לשבור לבבו באמת, כי עיקר התשובה היא החרטה, וכל מקום שנאמר דברים אינם אלא דברי תוכחה, וזהו שאמר קחו עמכם דברים, היינו דברי תוכחה שישבור לבבכם באמת מאהבת השם, ושובו אל ה' כנ"ל:

ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה (ל, ג). דהנה אמרו בגמרא דיומא דף פ"ו (ע"ב), גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך, הא עון מזיד הוא, וקרי ליה מכשול, ופריך איני והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות שנאמר וכו', לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה. וצריך להבין למה הוא כך מאהבה יהא זכיות על ידי תשובה, ומיראה יהיה השגגות: ונ"ל ליתן טעם, דהאי מיראה דקאמר בגמרא, ע"כ לא מיראה רוממות, דהיא גדולה מאהבה, ובא לאדם אחר מדריגת אהבה, וא"כ ע"כ דכוונת הגמרא מיראה היינו מיראת עונש, דהיא מדרגה תחתונה:

וידוע דכל העונשין הכתובים הם על מזיד, אבל על שוגג אין שום עונש כלל, אבל אמרו חכמים דגם השוגג צריכה כפרה, אבל עונשין הכתובין הם דוקא על המזיד. וא"כ אם מתחרט על עבירה שעשה מיראת עונש, א"כ אין מתחרט רק על המזיד, אבל אם היה עובר עבירה זו בעצמה בשוגג, לא היה מתחרט כלל, כי לא היה מתיירא מעונש כלל, דאין עונשין כי אם על המזיד, ונמצא כיון דאינו מתחרט רק על המזיד ולא על השוגג, ע"כ זדונות נעשות לו כשגגות:

אבל השב מאהבה, ר"ל מאהבת השם, ומתחרט שגרם להביא ניצוצות הקדושות לקליפה רח"ל כנזכר בספרים, וזהו צער גדול למעלה, שפגם למעלה עד מקום ששורש נשמתו מגעת, וגם מנע מעצמו מניעת השפע וגרם צור ילדך תשי ח"ו כנ"ל . והשב כזה נמצא שהוא מתחרט גם על השוגג, כי אף השוגג פגם למעלה, אלא שאינו כ"כ כמו מזיד, כמ"ש אף השוגג צריך כפרה, ובתשובתו כזה שמתחרט על שפגם למעלה, וגרם שהוריד ניצוצות קדושות לקליפות רח"ל, ובתשובתו מתקן את זאת, ומוציא ניצוצות קדושות מעמקי הקליפות ומחזירין לשורשן, וזהו תענוג גדול למעלה: ועל כן השב מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות, שגרם שבא מכל העבירות תענוג גדול למעלה, שהחזיר ניצוצות הקדושות לשורשן, וגם שקיים מצות תשובה בכל העבירות שעשה, כי מצות תשובה היא מצות עשה, וע"כ זדונות נעשות לו כזכיות: וז"ש ושב ה' אלהיך, ר"ל אם תשוב ה' אלהיך, את שבותך, כלומר עם תשובתך תחזיר ה' אלהיך, ר"ל תחזור הניצוצות הקדושות שפגמת עד שורש נשמתך, וזהו ה' אלהיך, ומלת את כמו עם, רוצה לומר שתעשה תשובה מאהבה, ותשוב ה' אלהיך, הניצוצות שפגמת בשמותיו ית' לשורשן עם תשובתך, ורחמך, וירחם עליך השי"ת, ושב וקבצך מכל העמים, ר"ל ויקבץ את ניצוצות הקדושות מנשמתך, מכל העמים, ר"ל מכל הקליפות אשר הפיצך ה' אלהיך שמה, ר"ל אשר אתה הפיצות במעשיך, ה' אלהיך שמה, וירחם עליך הקב"ה ויקבצך בקדושה שנית , ויחשב לך לזכות, כאמרו למעלה:

וזהו פי' שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך, ר"ל שהנביא הוכיחם שעשו תשובה מיראה ולא מאהבה, וזהו שאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך, ר"ל שתחזור הניצוצות הקדושות שפגמת לשורשן, וזהו עד ה' אלהיך, עד שתתקן עד מקום שורש נשמתך, אם תעשה תשובה מאהבה, אבל השב מיראה אינו מתקן, כי נשאר פגם השוגג, כי אף השוגג צריך כפרה. ואמר אח"כ כי כשלת בעונך, ר"ל בתשובתך מיראה שעשית גרמת מכשול הוא שוגג, בעונך, ר"ל בחילוף עונך, ועון הוא מזיד, ועשית ממנו שוגג, ונשאר פגם השוגג, ותשוב עוד מאהבה ותהפוך כאמור:

והטיבך והרבך מאבותיך, והביאך ה' אלהיך וכו' (ל, ה). להבין מה שאמר יותר מאבותיך, על דרך אומרם ז"ל (ברכות לד, ב) מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד, וכן הוא ברוחניות, ואף בגשמיות אמר כן, שייטיב לך בטובות גדולות יותר מאבותיך שהיו צדיקים גמורים, כשתהיה בעל תשובה, והטיבך והרבך יותר מהם:

ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך, ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית וכו' (ל, ז-ח). להבין מה שאמר ואתה תשוב ושמעת בקול ה', הלא אמר בתחילה ושבת עד ה' אלהיך וכו'. ומה זה שאמר אח"כ פעם שנית ואתה תשוב ושמעת. וגם מה שייכות ואתה תשוב אל ונתן האלות על שונאיך:

ונראה דאמרתי פי' הפסוק (תהלים טז, א) נעימות בימינך נצח, דהנה האדם שהוא איש חסד ואהבה, הוא משפיע לכל אף לאינו הגון כל כך, מחמת שטבעו להיטיב ולהשפיע, ואינו ניכר אהבתו אל האדם, אע"פ שמיטיב לו ומשפיע לו, מחמת שטבעו להיטיב ולהשפיע לכל, אבל כשיש משטינים ומקטריגים הרוצים למונעו מלהיטיב ולהשפיע, והוא מנצח את שונאיו המקטריגים על השפעתו, ונותן לזה, אז מחמת הנצוח ניכר אהבתו. וזהו נעימות, העריבות והנעימות, שבימינך, שבחסדים ואהבה שלך, כי אהבה יד ימין הוא נצח, כשמנצח את השונאים המקטריגים על השפעתך, אז ניכר העריבות והנעימות שבימינך:

והנה האדם השב אל ה', המדריגה הראשונה של כל דבר היא מדת יראה, כשיש לו יראה בשלימות, בא לו אחר כך ממילא מדת אהבה, וא"כ השב מחמת יראה, השי"ת מראה לזה האדם אהבה גדולה, ומחמת זה אוהב השי"ת, ואחר כך הוא שב מאהבה : ובראש הפרשה אמר, והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה, ושבת עד ה' אלהיך וכו', וזהו התשובה מחמת יראה. ואמר אח"כ כשתשוב מחמת יראה אז השם יתברך מראה לך אהבה גדולה, ומה היא האהבה גדולה, ונתן האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך, זהו היא אהבה גדולה הנראית כשמנצח את האויבים המקטריגים מלהיטיב לך, וביותר גדולה אהבה כשנותן האלות על האויבים ועל השונאים, ומחמת זו יהיה לך אהבה גדולה אל השי"ת, ואתה תשוב ושמעת בקול ה', ר"ל שאתה בעצמך תשוב אל ה' מאהבה, לא מחמת יראה שאמר בתחילה בכל הגוים אשר הדיחך, ומחמת שיבוא הקללות, רק אתה תשוב מעצמך מחמת אהבה:

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא וכו', כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו (ל, יא-יד). להבין מה שאמר בפיך ובלבבך לעשותו:

ונראה, לפי שאמר למעלה מצות תשובה , כמו שמסיים למעלה כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, ואמרו רז"ל במסכת יומא דף פ"ו (ע"ב) בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מקניט את חבירו בדברים, ספק מתפייס הימנו ספק אין מתפייס הימנו, ואם תאמר מתפייס הימנו, ספק מתפייס בדברים ספק אין מתפייס בדברים, אבל מדת הקב"ה, אדם עובר עבירה בסתר מתפייס ממנו בדברים, שנאמר (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ע"כ. ורש"י ז"ל פי' לא נפלאת היא ממך, לא מכוסה הוא ממך, והדבר שהוא בספק הוא מכוסה ואינו יודעין:

וזה שאמר כי תשוב אל ה' אלהיך וכו', כי המצוה הזאת, מצות תשובה, לא נפלאת הוא ממך, אינו בספק אצלך שמא לא יקבלו ממך התשובה, כמדת בשר ודם שהוא בספק אם מתפייס או לא, אבל מדת הקב"ה בוודאי מתפייס ואינו בספק כלל. וגם אין זה ספק שמא מתפייס בממון, אבל קרוב הדבר בפיך, ר"ל בדברים בלבד:

ואמר אח"כ ובלבבך לעשותו, ר"ל בתנאי שיהיו פיו ולבו שוין בזה, וכמ"ש בפרשת כי תשא (שמות לג, יא) על פסוק את שבתותי תשמורו וכו', שאי אפשר לבוא לזה שיהא תמיד פיו ולבו שוין, אם לא שהוא במדריגת ענוה, שהוא עולם המחשבה עיי"ש. וזה שאמר כי קרוב אליך הדבר מאוד, ומאד הוא בגימטריא מ"ה, ר"ל אם תהיה במדריגת מ"ה, אז בפיך ובלבבך, תוכל לבוא שיהא פיו ולבו שווין :

תוכן העניינים

אורח לחיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה