אור ברסלב
אורח לחיים פרשת נח

אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב

פרשת נח

פרשת בראשית

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמיד היה בדורותיו את האלהים התהלך נח (ו, ט) עיין פירוש רש"י בדורותיו, יש דורשין לשבח שאלו היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר, ויש דורשין לגנאי לפי דורו היה צדיק ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום (סנהדרין קח, א), והנה קשה על הדורשין לגנאי הלא יותר יש לאדם לדון לכף זכות במקום שאפשר לדון לכף זכות, היה להם לדון ולדורשו לשבח, והנה באור החיים הביא מדרש (דברים רבה יא, ג) נח אמר למשה אני גדול ממך, ומשה אמר לו אתה הצלת עצמך ולא היה בך כח להציל דורך, ע"כ, ויש להבין דעת נח וטעם שלו שאמר למשה אני גדול ממך:

ואפשר לומר דהנה איתא בספר מאור עינים שחיבר הרב הגדול בוצינא קדישא מו' מנחם נחום מק"ק טשרנאביל בפרשה זו (ד"ה אלה), שכתב ששמע ממורו הרב הקדוש בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זצללה"ה, וזה לשונו אמרם ז"ל (חגיגה טו, א) זכה [צדיק] נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, לאו דוקא בעולם הבא, אלא אפילו בעולם הזה נאמרו הדברים, שהוא נוטל חלק הטוב שבתוכם אם מוכיח אותם ואינם רוצים לקבל: ואסבריה לי מורי, כי הדיבור מפי צדיק לאוזן השומע, והדיבור הוא דבר רוחני והוא מדריגה עשירית (עי' זוה"ק ח"א קמה, א וח"ג יז, א ), והשמיעה הוא גם כן רוחני והוא מדריגה עליונה למעלה מאוד מהדיבור (עי' זוה"ק ח"ג קלח, ב), וכשהוא שומע ואינו מקבל מוסר לוקח הצדיק חלק השמיעה שלו, שהדיבור של הצדיק חוזר אליו עם חלק השמיעה של השומע עכ"ל , והם דברים עמוקים מאד, כי עולם התשובה הוא עולם השמיעה (עי' זוה"ק ח"ג קלח, ב ושם קכב, א), וכשנוטל ממנו חלק הטוב מן העולם השמועה אז לא יזכה לעולם לתשובה, ונשאר רשע שבחייו קרוי מת (ברכות יח, ב):

ולפי הבנת דברים אלו הבנתי דברי הקדוש בוצינא קדישא מו' דוב בער זצללה"ה הנ"ל שאמר פירוש הפסוק (תהלים צב, יג) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, דיש שני מיני צדיקים אחד המוכיח לכל אדם ומשתדל להשיב רבים מעון, וזהו צדיק כתמר, שעושה פירות, יפרח, עושה פירות, והב' כארז בלבנון ישגה, שאין עושה פירות ואינו משגיח להשיב רבים מעון, ישגה, בעצמו ע"כ שמעתי דבריו : ואין לדברים האלו הבנה, למה המשיל הצדיק שהוכיח לרבים כתמר דוקא, וכי תמר בלבד עושה פירות והלא כמה מיני אילנות בעולם שעושין פירות, וגם הצדיק שאינו מוכיח לרבים המשיל אותו לארז דוקא שאינו עושה פירות וכמה אילני סרק יש בעולם, וגם כיון שאינו מקיים מצות עשה של הוכח תוכיח (ויקרא יט, יז) למה קורין אותו צדיק:

ולפי דברים הנ"ל שכתב בספר מאור עינים בשמו שהבאתי לעיל, הכי פירוש דבריו, דהנה יש לקיים מצות הוכח תוכיח באהבה אף לרשע גמור, וכמו שכתבתי במקום אחר, ששמעתי מאדוני מורי ורבי הרב הגאון בוצינא קדישא מוהר"ר שמואל שמעלקי זללה"ה אב"ד דק"ק ניקלשפארג בימי חורפי ששאלתי אותו האיך מקיימים מצות ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח), וחבירי עושה לי רעות:

והשיב לי בשכל שאוכל לקבל ממנו, הלא כל נשמת ישראל אחת הן, נשמת אדם הראשון וכללות ישראל הם כולם ניצוצות מנשמתו, מנהון בידין וכו' וכמו שכתבו בספרים (עי' טעמי המצות פרשת קדושים), ולפעמים מכה אדם עצמו מכה גדולה בשוגג בלי דעת, והראש הוא מלך הגוף (עי' שבת סא, א), אם יקח אדם זה מקל ויכה לידו שהכה אותו בלי דעת הלא לחסר דעה יחשב, ולמה יכאיב עוד לעצמו, כן ממש הדבר הזה שהוא נפש אחת עם חבירו, וחבירו עושה לו רעה מפני חסרון דעת שבו, וכשישלם לו רעה יכאיב לעצמו, אלא יחשוב שהכל מאת השם יתברך והרבה שלוחין לו יתברך (זוה"ק ח"ב כח, א):

ושאלתי לו עוד, אם רואין אדם רשע לפני המקום האיך אפשר לאהוב אותו, והשיב לי הלא נשמת כל אדם חלק אלהי ממעל (עי' זוה"ק ח"א מז, א), ועל כן יהיה לו רחמנות על השי"ת שהניצוץ הקדוש שלו נלכד בקליפות, עכ"ד, ודברי פי חכם חן: ואם כן אם האדם המוכיח ומשתדל להשיב רבים מעון הוא כתמר, שאין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים , ובתוכחה זו יש לו רחמנות על השי"ת שנפל הניצוץ הקדוש בקליפות, ועל כן אינו רוצה ליקח מהרשע שאין מקבל ממנו מוסר החלק הטוב שלו, רק שמשתדל עמו הרבה פעמים בתוכחה באהבה, ומבקש מהשי"ת שיעזור לו שישוב אליו, כי הוא הנותן יד לפושעים ועוזרם לשוב אליו, זה הצדיק יפרח ועושה פירות: אבל מי שהוא קשה כארז, כמו שאמרו רבותינו ז"ל במסכת תענית דף כ' (ע"א) לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, והצדיק שטבעו מגבורות והוא קשה כארז, וכשמוכיח אותו הרבה פעמים ולא שמע אליו נתמלא חמה עליו בקנאת ה' ולוקח ממנו חלק הטוב שלו, ובדבר זה שלקח חלק טוב מהם ישגה הצדיק בעצמו: וזהו אפשר כוונת המדרש, שנח אוהב הדור שלו אף שהיו רשעים גדולים עד מאוד והיה יודע בבירור שאף אם היה מוכיח אותם לא יקבלו ממנו, ועל כן לא רצה להוכיח אותם כדי שלא ליקח מהם חלק הטוב, היינו חלקם בגן עדן בזה ובבא, ובאמת אם היה מוכיח אותם ולקח מהם חלק הטוב היה גדול בעצמו, וכמו שכתוב כארז בלבנון ישגה, בעצמו, ולא היה מקושר עמהם כלל כי הוא היה צדיק גדול מחלקם הטוב והם היו רשעים מתים, אבל כשלא היה רוצה להוכיחם, עבור זה היה מקושר עמהם ברשעותם והם הורידו אותו מצדקתו:

וזהו שאמר למשה אני גדול ממך, שלא רציתי להוכיח אותם כדי שלא ליקח חלקם הטוב והשפלתי עצמי בעבודתי עד מאוד עבורם, והשיב לו משה, אתה הצלת עצמך ולא הצלת דורך, ואני אף שהוכחתי אותם היה התוכחה באהבה מאוד ולא רציתי ליטול חלקם, ואדרבה אף חלקם שנטל השי"ת מהם בעשיותם העגל, ונתן לי, אני מחזיר אותם בשבתות, בעת שיכולת בידם לקבל, וכמו שכתוב בסידור האר"י ז"ל בפירוש ישמח משה (ח"ב עה, ב) :

ועל כן השם יתברך שידע כוונת נח כתיב (ו, ח) ונח מצא חן בעיני ה', וגם אמר (ז, א) כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, כלומר שאני יודע כוונתך, ואני יודע גם אם היית מוכיח אותם לא היו מקבלים, ועל כן אתה צדיק לפני בכוונתך, ובדור הזה, שאני יודע האמת כך שלא היו מקבלים:

והנה אמרתי פירוש הפסוק (קהלת א, ד) דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת, מה בא שלמה ע"ה ללמדינו בזה שהכל יודעין שכך הוא, אלא שבא ללמד דבר מוסר, על דרך פירוש הפסוק (שמות לא, טז) לעשות [את] השבת לדורותם, שיעשה השבת בחינת יראה, לדורותם, לשון דירה שידור בה תמיד, שיהא תמיד בבחינת יראה תתאה: וכשאדם מתמיד ביראה תתאה בא לו אחר כך בחינת אהבה מאת השי"ת, ואף על פי שבא לאדם בחינת אהבה צריך להחזיק גם במדת יראה, ולא לעבוד השי"ת במדת אהבה לחוד כי נענש על זה, כי במדת אהבה לבד יכול למנוע את עצמו מלעשות איזה מצוה, כי בטוח הוא באהבתו שלא יכעוס עליו, והקב"ה אינו ותרן (עי' ב"ק נ, א) , ועל כן צריך לירא מפניו יראת עונש תחילה ואחר כך יראת ה', וכמו שכתבתי במקום אחר (עי' להלן ד"ה קנים) , ודור הוא לשון דירה וזהו דור הולך, הדירה של היראה כשהוא בבחינת הולך, ואז דור בא, יבא דירה אחרת של אהבה, ואף על פי שבא אליו מדת אהבתו צריך להחזיק מאוד במדת היראה, וזהו והארץ, מדת יראה הנקרא ארץ (עי' קה"י ערך ארץ), לעולם עומדת:

וזהו פירוש (תהלים קמה, ד) דור לדור ישבח מעשיך, רוצה לומר כשבאין מדור, דירת יראה, לדור אחרת, לדירה של אהבה, ישבח תמיד מעשיך, מדת יראה שהוא בחינת עשיה, כי צריך להיות תמיד במדת יראה אף כשהוא בדירה של אהבה, והטעם שצריך להחזיק תמיד במדת יראה, כי מדת יראה וגבורותיך יגידו, לשון המשכה כמו לשון אגדה המושכת (שבת פז, א) כן מדת יראה מושך על אדם גבורות שיהא ירא תמיד לעבור פי ה':

וזהו פירוש נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, בכל הדירות שלו שהיה דר בין בבחינת יראה ובין בבחינת אהבה שבא לו אחר כך, ובדורותיו, בין אנשים שהיה דר ביניהם היה בבחינת צדיק תמיד שהיה שפל רוח, והטעם כתבתי לעיל מפני שהיה מקושר עמהם באהבה ומחמת שפלותיו, את האלהים התהלך נח, כלומר שכל הילוכו בין במדריגת יראה ובין במדריגת אהבה היה יודע שאי אפשר לעשות לו שום דבר טוב רק שהיה מחשב שהאלהים הוא עושה זאת:

והדורשין לשבח כלומר, שאלו היו בדור של צדיקים והיה מהלך בזה ההילוך שהוא אינו עושה שום דבר טוב, רק אלהים עושה זאת היה צדיק ביותר, והדורשין לגנאי לא לגנאי שלו רק לגנאי של דורו כלומר, לפי דורו שהיו רשעים גדולים ואם היה מוכיחם לא היו מקבלים ממנו, היה צדיק גדול שלא היה רוצה להוכיחם ליקח מהם החיות מחמת אהבת הבורא, והיה במדריגה תחתונה בעבדות עבורם, ואלו היה בדורו של אברהם ולא רצה להוכיחם לא היה נחשב לכלום כנ"ל:

או יאמר אלה תולדות נח, עיין פירוש רש"י ז"ל ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים (בראשית רבה ל, ו), להבין הכפל נח נח, ונראה דאמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה וכו', ונמצא צריך האדם להיות נוח למעלה ונוח למטה, וזהו אלה תולדות נח נח, רוצה לומר המעשים טובים של נח רוצה לומר שיהא נוח לעילא ונוח לתתא (בראשית רבה ל, ה), ומפרש הכתוב ואמר איש צדיק תמים היה בדורותיו, רוצה לומר שהיה צדיק תמים בדור שלו והיה נח לתתא, את האלהים התהלך נח, שהיה נח גם כן לעילא, כי כשרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו:

או יאמר אלה תולדות נח וכו', דקדק באור החיים מה שאמר אלה ובכל מקום אלה פוסל את הראשונים (שמות רבה ל, ג), אפשר לומר דדרשת רבותינו ז"ל כאן ידוע (בראשית רבה ל, ו), עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, ועל בדורותיו, יש דורשין לשבח אלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש דורשין לגנאי לפי דורו היה צדיק ולא בדור צדיקים (סנהדרין קח, א), וזהו שאמר אלה, פוסל מעשים הראשונים האמור למעלה הם דורו של נח, ובזה שנפסל מעשיהם של דורו של נח יראה ויתגלה, שנח איש צדיק תמים, עיקר תולדות של נח יתגלה ויראה, כי נח אפילו בדורותיו שהם היו רשעים היה צדיק תמים וכל שכן שאלו היה בדור צדיקים שהיה צדיק יותר, וזהו על ידי שפוסל מעשיהם יראה יותר עיקר תולדות נח מעשיו הטובים, כי נח איש צדיק תמים היה אף בדורותיו וכל שכן בדור של צדיקים:

ולפי הדורשין לגנאי כמו שפירש רש"י ז"ל שאלו היה בדור של אברהם לא נחשב לכלום, גם כן יש לומר כנ"ל, אלה פוסל הראשונים, היינו תולדות דורו של נח הנזכר מקודם, ומחמת מעשיהם הרעים יראה ויתגלה מעשיו הטובים, עיקר תולדותיו של נח, שהוא היה איש צדיק תמים, ולא היה שוה מעשיו כבני דורו רק הוא היה איש צדיק תמים בדורותיו, ולפי דורו היה צדיק אבל אלו היה בדור צדיקים לא היה ניכר מעשיו הטובים להקרא איש צדיק תמים כנ"ל:

או יאמר אלה תולדות נח, אמר כפל נח נח, אפשר לומר על דרך אמרם ז"ל (אבות פ"ג מ"י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וזהו שאמר אלה פוסל מעשיהם של הראשונים כלומר, נח שמצא חן בעיני ה', כי לא עשה כמעשיהם, ופסל הראשונים, זה הוא תולדות מעשים טובים של נח שעשה, ופסל הראשונים, ובדבר הזה עשה נחת רוח לפניו, ולא כהראשונים שעשו וגרמו ויתעצב אל לבו וכו' (ו, ו) והוא גרם נייחא לעילא:

ואחר כך אמר נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, כלומר שאף בני דורו שהיו רשעים גמורים היו מחזיקים את נח לצדיק תמים, וזהו נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, שהיו דורו מחזיקים אותו לאיש צדיק והיו בני דורו גם כן נוחה הימנו, ובדבר זה שמצא חן בעיני ה', את האלהים התהלך נח, היה לו סיוע מן השמים לצדקתו ולתמימותו כנ"ל:

את האלהים התהלך נח (ו, ט), מה שאמר אלהים בתוספת ה"א ולא אמר את אלהים התהלך נח, ועיין פירש"י ז"ל על בדורותיו, יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי, ואחר כך תיכף פירש"י ז"ל את האלהים התהלך נח, ובאברהם הוא אומר (כד, מ) אשר התהלכתי לפניו, נח היה צריך סעד לתמכו, אבל אברהם היה מתחזק ומתהלך בצדקו מאליו, וזה סותר הדורשין לשבח:

ואפשר לומר דרש"י ז"ל פירש בפרשת בראשית בפסוק (ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, וזה לשונו דבר אחר בהבראם בה"א בראם, שנאמר (ישעיה כו, ד) כי ביה ה' צור עולמים, בב' אותיו הללו של השם יצר שני עולמים, ולמדך כאן שהעולם הזה נברא בה"א עכ"ל (מנחות כט, ב), הרי שהעולם הזה הוא עולם העשיה המרומז בה"א אחרונה של השם, נברא בה"א ראשונה של השם היא עולם התשובה (עי' זוה"ק ח"ג עז, ב) אשר קדמה לעולם הזה (פסחים נד, א) וממנה נבראת (מנחות כט, ב): וידוע לאמוני ישראל שהעולם הזה מתנהג על פי הטבע על פי הנהגת ה"א ראשונה שממנה נבראת, והוא מתנהג הטבע כרצונו וחפצו, וזהו (תהלים ק, ג) ה' הוא אלהים כי הטב"ע בגימטריא אלהים, וה' הוא מנהג הטבע כרצונו וחפצו, ועל כן הוא עילת העילות וסיבת כל הסיבות כי הוא מסבב העולם הזה בהנהגת הטבעיית כרצונו וחפצו, וזהו פירוש את האלהים התהלך נח, כלומר שהיה מהלך בטבע גימטריא אלהים עם ה"א ראשונה שממנה נבראת הטבע הוא עולם הזה, ולא היה מאמין בטבעיית לומר שאם יעשה כך יהיה כך, ואם לאו לא יהיה, אבל היה מאמין תמיד שהוא מנהיג הטבע כרצונו וחפצו כנ"ל, והיה מתפלל על זה שיהיה מנהיג הטבע ויסבב הסיבות לטובה: וזהו את האלהים התהלך נח, שהיה מהלך ומתנהג על פי הטבע ולא למעלה מהטבע, אבל את האלהים, שהיה יודע תמיד שהעולם הזה מתנהג על פי ה"א ראשונה שממנה נבראת, וכל הילוכו היה על פי הטבע, אבל לא למעלה מהטבע, כלומר למסור נפשו אף למיתה בעבדות הבורא יתברך זה לא עשה והתרשל בזה:

כמו שראיתי בספר קדושת לוי על התורה בפסוק (ז, א) כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, וזה לשונו רצה לומר על פי דמבואר בזוהר גבי משה מחני נא מספרך (שמות לב, לב) אותיות מחני מי נח שתיקן נשמת נח שלא ביקש על דורו, ובזה שמסר משה נפשו בשביל ישראל תיקן לנשמה דנח, כי משה היה כלול מכל הנשמות וכו', וידוע מאמר חז"ל (ספרי במדבר, קנג) כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה, וזהו כי אותך ראיתי צדיק לפני רצה לומר אני רואה אותך צדיק לפני להצדיק הבריות וללמד עליהם זכות אימתי בדור הזה שיהיה בו משה הנקרא הזה וכו', ע"כ, ודברי פי חכם חן:

הרי שתיקונו היה בזה שמסר משה נפשו על ישראל, מזה נשמע שנח עשה שלא כהוגן מה שלא הלך למעלה מהטבע אף למסור נפשו בשביל דורו, ולבקש רחמים עליהם במסירת נפש, ובאמת אם היה עושה כך, לבקש רחמים במסירת נפשו עליהם, אפשר שהיה מציל אותם, דחטאם היה בהשחתת זרעם על הארץ, כמו שכתוב (ו, יב) כי השחית כל בשר: ועיין בפרי עץ חיים, ובראשית חכמה (שער הקדושה פי"ז אות יט) שחטא של הוצאות זרע לבטלה אין די בתשובת בינה, הוא ה"א ראשונה של השם, אלא צריך למסור נפשו ורוחו ונשמתו ממש בקריאת שמע שהוא קורא ארבעה פעמים ביום, ובלא זה צריך למסור נפשו בקריאת שמע (ב"ח או"ח סי' סא; שערי קדושה ח"א שער ד), אבל מי שחטא זה צריך למסור נפשו בקריאת שמע ממש, ולצייר עצמו כאלו הוא לפניו הדבר הזה והוא מוסר עצמו על קדושת יתברך, מפני שחטא השחתת זרע הוא בא למעלה מהמוחין ולמעלה מהעולמות :

ועל כן מלבד התיקונים הכתובים על חטא זה, וגם שצריך להתודות על חטא זה תדיר ועל כל פנים בכל יום, ולקיים וחטאתי נגדי תמיד (תהלים נא, ה), וכמו שכתבתי במקום אחר (להלן עה"פ) עיקר תיקון חטא זה למסור נפשו בקריאת שמע ארבעה פעמים בכל יום ממש כנ"ל, כי מנע השפע מחכמה ובינה לבא עליהם מלמעלה מהעולמות, ובמסירת נפשו ממש יצא גם כן מהעולמות בשביל קדושת שמו יתברך זהו עיקר תיקונו: ועל כן אם היה נח מבקש רחמים על דורו ומסר נפשו עליהם אפשר שזה היה תיקונם, וזהו עשה שלא כהוגן שלא הלך בעבודתו רק עם התשובה, ולא למעלה במסירת נפשו, כמו שאברהם הלך ומסר נפשו באור כשדים על קדושת שמו יתברך, והלך בעבודתו למעלה מהטבעיות:

וזהו שפירש רש"י ז"ל ובאברהם הוא אומר (כד, מ) אשר התהלכתי לפניו, ופסוק הזה כתיב בפרשת חיי שרה בסיפור העבד המעשה לפני בתואל ולבן, ושם כתיב (שם לט) ואמר אל אדוני אלי לא תלך האשה אחרי, ויאמר אלי ה' אשר התהלכתי לפניו ישלח מלאכו וכו', ושם כתיב שם הוי"ה ה' אשר התהלכתי לפניו, ומלת לפניו שהיה מהלך לפניו ממש למעלה מהעולמות על ידי מסירת נפשו אליו, וזהו נח היה צריך סעד וכו', אבל אברהם היה מתחזק מאליו שעבד במסירת הנפש למעלה מהטבע, ובדבר הזה שלא מסר נפשו בודאי עשה שלא כהוגן:

והדורשין לשבח למדו זכות עליו, מחמת שאמר לו השי"ת כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ומחמת שהיה מהלך תמיד עם עולם התשובה הוא עולם הענוה, היה דורש על נפשו צדיק לפני בדור הזה, לגנאי, בדור הזה מחמת שכולם רשעים אין גם אחד, כמו שכתוב (ו, יב) כי השחית כל בשר את דרכו וכו' הוא נחשב לצדיק, אבל בדור אחר אין חשוב לצדיק, ועל כן התרשל למסור נפשו עליהם, כי אמר ומחשב שבודאי לא יועיל מסירת נפשו, שהוא אינו צדיק רק מחמת שדורו היו כולם רשעים אין בהם אחד, ועל כן לא מסר נפשו:

וזהו פירוש נוסח התפלה בראש השנה (זכרונות דמוסף), וגם את נח באהבה זכרת וכו', בהביאך את מי המבול לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם, על כן זכרונו בא לפניך ה' אלהינו להרבות זרעו כעפרות תבל וכו', מלת וגם את נח וכו' אין לו פירוש, גם מלת על כן אין לו פירוש, ולפי דברינו הנ"ל יובן, כי השי"ת ברא כל העולמות באהבה ורצון ונדבה להיטיב לעמו ישראל אשר הסתכל בנשמתם קודם בריאת העולמות ועל כן ברא כל העולמות בשבילם, כמו שאמרו (בראשית רבה א, א, ויקרא רבה לו, ד) בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, להיטיב ולהמשיך עליהם י"ג מכילין דרחמים:

וזהו וגם את נח, אף על פי שעשה שלא כהוגן שלא מסר נפשו על הדור, באהבה זכרת, רצה לומר באהבה ראשונה שהיה לך לבריאת העולמות, זכרת אותו להרבות זרעו כעפרות תבל, ושיצא ממנו ישראל, ואף על פי שעשה שלא כהוגן, זהו הטעם שזכר אותו, ואמר בהביאך את מי המבול לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם, ואמר כל בשר אין בהם אחד שהוא ראוי להנצל אף בהמות וחיות ועופות:

ואותן בהמות וחיות ועופות שלא השחיתו דרכם באמת ניצולו, ומאליהם באו אל התיבה כמו שפירש רש"י ז"ל (ו, כ), ומחמת שהשחית כל בשר, והוא לא החזיק עצמו לצדיק גמור, על כן לא מלאו לבו להתפלל עליהם במסירת נפשו, וזהו הזכות שלמד השי"ת על נח וזכר אותו בצירוף אהבה ראשונה, וזהו בהביאך את מי המבול לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם, אין בהם אחד שראוי להנצל, וזה על כן זכרונו בא לפניך להרבות זרעו כעפרות תבל, כלומר זהו הטעם שזכרת אותו בצירוף אהבה ראשונה מחמת שלא היה בהם אחד שראוי להנצל והוא היה תמיד בעולם הענוה כמו שכתבתי למעלה, על כן לא מלאו לבו להתפלל עליהם במסירת נפש, שהיה מחשב שבודאי לא יועיל כנ"ל: או יאמר דהנה איתא בזוהר (ח"א רלד, א) על פסוק (תהלים קב, יח) פנה אל תפלת הערער, רצה לומר תפלת היחיד, יפנה אליו אם ראוי לקבל תפלתו, ולא בזה את תפלתם, רצה לומר אבל תפלת הרבים, אינו נמאסת איך שהם נתקבל תפלתם, והנה נח לא היה לו סעד משום אדם והיה יחיד בדורו, כי הם היו רשעים, וזהו שאמר נח היה צריך סעד לתומכו, ולא היה לו סעד משום אדם, והיה לו עזר מאלהים, וזהו את האלהים התהלך נח, שהיה לו עזר מהשם יתברך, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו, כי הוא היה מגייר גרים אנשים והכניסן תחת כנפי השכינה והיה לו סעד מהם, וזהו מתחזק ומהלך בצדקו מאליו ומעצמו עשה לו סעד:

או יאמר את אלהים התהלך נח, דהנה כתיב (דברים יח, יג) תמים תהיה עם ה' אלהיך, ועיין מה שכתבנו שם פרושו דהאדם נברא מן העליונים היינו הנשמה, והלבישו השי"ת במלבוש הגוף מן התחתונים כמו שכתוב (איוב י, יא) עור ובשר תלבישני וכו', כדי שישרה השם יתברך באדם , כמו שכתוב בזוהר הקדוש פרשת וילך (ח"ג רפג, ב) הדא הוא דכתיב (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכם ממש, היינו כשהאדם מקדש ומטהר עצמו מכל טנופי החטא אז יוכל השם יתברך לשרות בו, והשם יתברך אינו שורה באתר דפרודא (עי' זוה"ק ח"א רטז, ב) רק כשהנשמה והגוף הן באחדות גמור: היינו כשהאדם תמים ואינו בערמומית, ואינו מדבר בפה רק מה שהלב חושב, כמו שכתוב בספרים (חובת הלבבות שער הבחינה פ"ה) שהלשון נקרא קולמוס הלב ושליח המצפון, ועל כן יהיה השליח נאמן, ולא יאמר הפה מה שאינו בלבו, כי אז הוא התחלקות ואינו תמים, רק אם הנשמה והגוף הם באחדות ותמימות בלי שום התחלקות ואז תהיה עם ה' אלהיך שהשי"ת ישרה בך, ובפרשת לך כתוב (יז, א) שאמר השי"ת לאברהם אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים, עיין פירוש רש"י ז"ל שם שכתוב ולפי מדרשו (בראשית רבה מו, ד) התהלך לפני במצות מילה ובדבר הזה תהיה תמים ע"ש: ואפשר לומר דהאדם נברא שהשי"ת ישרה בו ויהיה מקושר אל השם יתברך, כמו שכתוב (דברים יא, כב) ולדבקה בו, וכתוב במפרש להרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ב ה"א) שכל התורה והמצות נתנה כדי שיקיים התורה והמצות ויוכל להדבק בהשי"ת, וצריך להיות תמים כנ"ל, ולהטהר עצמו מכל טנופי החטא כי אז שולט בו הרע על ידי החטא, ולא יגורך רע (תהלים ה, ה), והנה הערלה אשר נאחזת באדם על ידי חטא אדם: וזהו שאמר השי"ת לאברהם אני אל שדי, הוא מדת של התקשרות (עי' זוה"ק ח"ג רפג, א), התהלך לפני, במצות מילה ותעבור הערלה, ותהיה תמים, פיו ולבו שוין ואוכל לשרות בך, ותקיים ולדבקה בו כמו שכתוב רש"י ז"ל כל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני:

והנה הכתוב אומר נח איש צדיק תמים, ולדורו לא ניתן מצות מילה שכולן פגמו בברית, והאיך היה יכול להיות תמים שלא העביר הערלה, אבל כיון שלפי מעשיו ודבורו היה תמים פיו ולבו שוין ולא פגם בברית, ומצות מילה לא נתנה לו הוא אינו חייב בדבר זה, כי אף אם ימול עצמו מאליו שלמד תורה הוא אינו מצוה ועושה, לכך היה צריך סעד מה' יתברך לסעדו, להיות תמים שיהיה דבוק תמיד בה' יתברך: וזהו את האלהים התהלך נח, כלומר שהיה לו סעד מה' יתברך שיתהלך ויהיה תמים כי הוא לא היה יכול לעשות שיהא תמיד מעצמו, וזהו שכתב רש"י ז"ל ובאברהם נאמר אשר התהלכתי לפניו, נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם מתחזק ומהלך מאליו, ודקדק לומר נח היה צריך סעד לתומכו, ולא אמר נח היה צריך סעד לסעדו, אלא אמר סעד לתומכו, רצה לומר לתמימותו היה צריך סעד להיות תמים כי לשון תום הוא תמימות: ואפשר לומר מה שאמר לו השי"ת (ז, א) כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה ולא הזכיר תמים, כי לא היה תמים מצד המילה, רק שאינו חייב בדבר, היה לו סיוע וסעד מהשי"ת שיהא תמים כנ"ל, ועל כן דורשין עליו לשבח כיון שלא היה חייב בדבר רק מצד דורו שכולן פגמו בברית והוא לא פגם ולא נתנה להם מצות מילה ולא נתחייב למול כנ"ל:

עשה לך תבת עצי גופר קנים תעשה את התיבה וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר (ו, יד), ולהבין מה בא ללמדינו שמו של עץ שעשה ממנו התיבה, ועשיות התיבה איך שכבר נהיתה ומה דהוי הוי, וגם דאמר קנים תעשה את התיבה, מלת את לכאורה מיותר והוי ליה למימר קנים תעשה התיבה:

ואפשר לומר שבא לרמז מה שהפליג בזוהר (ח"ב קכ"ט, א) השכר של מזכא לחייבא, ומסיים אם היו יודעין בני נשא הוי רדפים אבתריא כמאן דרדיף בתר חייא, וזהו עשה לך, ממש שתעשה לך שתהיה מזכא לחייבא, וזהו תבת עצי גופר, ותשב תרגום תבת, ותשב אליו אל התיבה גבי יונה (ח, ט) תרגומו ותבת לותיה וכו', והאדם נקרא עץ (דברים כ, יט) כי האדם עץ השדה, וגפר נוטרייקין גורם פר, וזהו שתעשה לך תבת, שתשב בתשובה, עצי גופר, האנשים אשר גורמין לעורר פר דינין, אתה תראה שתחזירם בתשובה, כי אין להם יראה ואינן ממתיקין הפ"ר דינין של מנצפ"ך, על ידי יראה תתאה, כי אין להם יראה וגורמין לעורר פר דינין, כמבואר בסידור האר"י ז"ל בראש השנה (ח"ג נב, ב), במלת אדני שפתי תפתח (תהלים נא, יז), אתה תחזירם בתשובה ואמר אחר כך קנים תעשה וכו':

קנים תעשה את התיבה (ו, יד), אפשר לומר דידוע מה שכתוב בעץ חיים (שער א פ"א) שבריאת העולמות היה כדי שתתגלה מלכותו, היינו מדת יראה, כי מחמת שאדם הוא מלובש בגוף כל הנבראים של עולם הזה, וקיום של עולם הזה הוא על ידי יצר הרע, כמו שאמרו בגמרא (יומא סט, ב) כשתפסו יצרא דעבירה אף ביעתא בת יומא לא הוי משתכחי, וברואי עולם הזה ממלאים תאותם בתענוגי יצר, באכילה, ושתיה, ושינה, ומשגל, בין אסור ובין מותר, כי אין להם תורה:

והאדם צריך גם כן לעשות מעשי עולם הזה בשביל קיום העולם, אך לחלק במעשי העולם הזה בין אסור ובין מותר, ובין כשר וטריפה, ועל כן צריך האדם לירא תמיד ביראה תתאה, שיהא ירא תמיד שלא יפול למטה להתענג בתענוגי היצר ככל הנבראים, ומהות היצר הרע הוא גדלות, ומסית האדם על גדלות, ומה שהביא גדלות באדם על ידי זה יוכל האדם לעבור עבירה, כמו שכתבתי כמה פעמים:

וכן כתב בתיקונים תקוני עשרין וארבע (סט, ב) וזה לשונו ועוד לבא הוא אגוז, ומאן דתבר קליפה דיליה דאיהי יצר הרע עליה אתמר (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, וגסות לבא דהוא שלם בקליפין דיליה ולא אתבר, עליה אתמר (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב עכ"ל, וכשהאדם מקבל על עצמו עול מלכותו ויראתו תמיד בזה הוא ניצל מן גדלות היצר כי כיון שמקבל מדת מלכותו לית ליה מגרמיה כלום, וכל הטובות של הנשמה, חכמה, ובינה, ודעת, ולעבוד השי"ת ולשוב אליו בתשובה שלימה, הכל מאתו יתברך, וכן הטובות הגוף, פרנסה, וחיים, ועשירות, ובריאות הגוף, הכל מאתו יתברך:

וכמו שתקנו בשמונה עשרה להמליך ה' יתברך על הכל, ולהתפלל אליו שיתן כל הטובות הנשמה, ואם מאמין זה באמונה שלמה שהכל בידו יתברך, והוא נתן בו הטובות הנשמה והגוף האיך יכול להתגאה על חברו שלא יתן בו השי"ת הטובות האלו: ובדרך שיחת חולין של תלמיד חכם שמעתי מהרב בוצינא קדישא מוהר"ר אברהם בן הרב הגדול והקדוש בוצינא קדישא המפורסים מוהר"ר דוב בער זלה"ה שאמר, משל לשני כיסים, באחד מונח בו אבנים פשוטים, היתגאה כיס זה שמונח בו אבנים טובות על הכיס שמונח בו אבנים פשוטות, כיון שאין זה מצד מעשיו רק רצון המניח בו וכן הוא באדם, ודברי פי חכם חן, ומקרא מלא כתוב (דברים יז, יט- כ) למען ילמוד ליראה את ה' וכו', לבלתי רום לבבו מאחיו, הרי שמדת יראה היינו מדת מלכותו מספיק לבלתי יפול בגדלות היצר כנ"ל:

וזהו פירוש הפסוק (ישעיה יב, ה) זמרו לה' כי גאות עשה מודעת זאת בכל הארץ, והפסוק הזה אין לו פירוש כלל על פי פשוטו, ולפי דברינו יובן, שאמר הכתוב שצריכין לזמר לה' על זה, כי גאות עשה, רצה לומר ברא העולם הזה עולם העשיה עם היצר הרע שהוא הגאות, עמו ברא עולם העשיה וקיום עולם העשיה הוא על ידי תענוגי היצר:

וכן ברא האדם לעשות מעשי הגשמי לקיום העולם ככל הנבראים, ולהפריש את עצמו מן היצר הרע, רק לעשות מעשי גשמי לקיום העולם על פי התורה, ולקבל האדם על עצמו עול מלכותו ויראתו, ובזה הוא ניצל מן היצר הרע כנ"ל, וזהו שעל ידי הגאות הוא היצר הרע, ברא עולם הזה כדי שיקבל האדם על עצמו מדת מלכותו ויראתו, ועל ידי זה ינצל מן היצר, וזהו מודעת זאת, היא מדת מלכותו, בכל הארץ, בכל הארציות והגשמיות לקבל מדת זאת ובזה ינצל מן גאות היצר כנ"ל:

והנה במדת יראה יש שלשה מיני יראה, שני מיני יראה הוא על ידי השתדלות האדם, היינו יראת עונש ויראת ה' טהורה (תהלים יט, י) יראה תתאה שבשביל זה נברא העולם, והראשון הוא יראת עונש הוא יראת עונש של הגוף, ומזה היראה בא ליראת ה' טהורה, כי כמו שהגוף כסא אל הנשמה, כן יראת הגוף כסא ליראה הנשמה שלא יפול חס ושלום בתענוגי היצר ולא יוכל לעבוד השי"ת, וכשיש לו יראה בשלימות, בא לו מדת אהבה, ואז יש לו יראה מחמת אהבה, וזהו מורא שמים עליכם שלא יכשל חס ושלום בתענוגי היצר, ולא יוכל להשפיע תענוג למעלה, ועיין בהקדמת תיקונים (תיקו"ז ה, ב) מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה, דאיהו שכינתא עילאה, היינו תשובה מאהבה, ואז זדונות נעשות כזכיות:

וזהו פירוש קנים תעשה את התיבה, ואת הוא מדת יראה (זוה"ק ח"א לא, ב), וקנים הוא מדורין, ומבואר בפסוק (ו, טז) צהר תעשה לתיבה וכו', מספר הקנים כמו שכתוב ופתח התיבה בצדה תשים תחתים שנים ושלשים תעשה, ופירש רש"י ז"ל תחתים שנים ושלשים תעשה, וז"ל ג' עליות זו על גבי זו עליונים לאדם אמצעים למדור תחתים לזבל עכ"ל, וזהו קנים מדורין תעשה את מדת יראה של התיבה, תעשה שלשה מיני יראה:

תחתים, יראה ראשונה, יראת הגוף מחמת רב זבל שעשה הגוף כמו שכתוב במשנה (אבות פ"ג מ"ג) בשלחן שלא אמר עליו דברי תורה, כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום (ישעיה כח, ח), וכן הזבל שעשה הגוף בכל מעשיו, אם אין עושה על פי התורה, וזהו יראת העונש של הגוף:

ואחר כך בא למדת יראה תתאה מדת מלכות, שבשביל זה נברא כל העולמות שיהא ירא תמיד שלא יפול למטה בתענוגי היצר ככל הנבראים , ועל ידי שיקבל על עצמו תמיד מדת מלכותו ויראתו, ינצל מן היצר הרע, ולא יפול למטה להתענג בהיצר ככל הנבראים, וזהו אמצעים, היראה אמצעות למדור שיהא דר ביראה זו תמיד, כמו שכתוב (שמות לא, טז) לעשות [את] השבת לדרתם, לשון דירה, לדור תמיד בשבת: ועליונים לאדם, יראה עליונה לאדם מי שהוא בבחינת אדם וכבר בא לו מדת אהבה ויש לו יראה מחמת אהבה כנ"ל, וזהו ג' עליות רוצה לומר מעלות גבוהות זו על גב זו כנ"ל, אחר כך אמר וכפרת אותה, לשון כפורי זהב (עזרא א, י) לשון קינוח, רצה לומר שתקנח התיבה של תורה ותפלה, בכופר בדבר שהוא מכפר, היינו תשובה שהוא מכפר:

ועל ידי ג' מיני יראה יבא לתשובה, כי בתחילה יבא לתשובה מיראה, ואחר כך לתשובה מאהבה, וכמו שכתוב אחר כך ופתח התיבה בצד ה' תשים, היינו תשובה, ובתחילה מחמת תשובה מיראת עונש, ואחר כך מחמת יראה ה' יראה תתאה, ואחר כך מחמת תשובה מאהבה כנ"ל, ואמר מבית ומחוץ בכופר, היינו תשובה שיהיה עיקר התשובה מבפנים היינו בלב, ומחוץ היינו בפה וידוי דברים שצריך להתודות ולפרט עונותיו כמו שכתוב (ויקרא כו, מ) והתודו את עונם וכו':

צוהר תעשה לתיבה (ו, טז), שמעתי מהרב הק' המגיד מו' יחיאל מיכל ז"ל על זה, להבין הלא התורה נצחיות ומאי דהוה הוה, דבא לרמז דהאדם צריך לדבר דבורים בדחילו ורחימו, ולהביא אותם לעולם המחשבה הנקרא בינה, ובינה נקרא אם, כמו שכתוב בזוהר (אד"ז ח"ג רצ, א) כי אם לבינה תקרא (משלי ב, ג), וזהו שאמר צוהר תעשה לתיבה רצה לומר לתיבה של תורה ותפלה תעשה בהירות מעולם המחשבה, עכ"ד ודברי פי חכם חן :

ונראה בדרך הזה לסיים כל הפסוק, ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התיבה בצדה תשים תחתים ושנים ושלשים תעשה, להבין כנ"ל מה דהוי הוה, והנה כפי הנ"ל דבא לרמז דהאדם צריך לדבר דיבורים בדחילו ורחימו, ולהביא אותם לעולם המחשבה הנקרא בינה (זוה"ק ח"א רמו, ב), ובינה נקראת אם, רצה לומר צוהר תעשה לתיבה, של תורה ותפילה תעשה בהירות מעולם המחשבה, וזהו ואל אמה וכו', ואל אם ה' תכלינה מלמעלה, רצה לומר אם ה"א אחרונה שהיא הדיבור שם תכלינה:

והנה הרב הקדוש המגיד זצלה"ה אמר בשם הבעל שם טוב זללה"ה שמה שכתוב בזוהר (ח"ב רמה, ב) שדנין את האדם בכל היכל, דהיינו הדיבורים ואותיות התפלה הנקרא היכלות, שם דנין את האדם אם כדאי הוא לכנוס בתוך הדיבורים ואותיות התפלה, ואם אינו כדאי מגרשין אותו היינו ששולחין לו מחשבה רעה ודוחין אותו, ע"כ: ולפי זה צריך האדם כשבא אליו מחשבה רעה רחמנא ליצלן, לפשפש במעשיו ולהתחרט על עונותיו, שיוכל לבא בדבוריו לעולם המחשבה, וזהו שאמר ופתח התיבה, רצה לומר פתיחת תיבת הדיבור, בצדה תשים, דאמרו רבותינו ז"ל במסכת מנחות דף כ"ט (ע"ב) למה רגל ה' תלוי אם חוזר בו ליעול בהך, וזהו בצדה בצד ה' תשים, רצה לומר בתשובה וחרטה על כל עונותיו:

והנה הרב המגיד זללה"ה אמר שהאדם שאין יכול לכוון כוונות התפלה צריך לחשוב שיש באותיות גם כן טעמים ותגין ונקודות המרומז לד' עולמות ע"כ, ויש טעמים ונקודות למטה באותיות ובאמצע האותיות ולמעלה מאותיות וכן תגין למעלה וזהו שכתוב תחתים שנים ושלשים תעשה:

ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (ז, א), מה שאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני ולא אמר כי אתה צדיק בדור הזה, יש לומר דבאמת נח עשה שלא כהוגן דלא בעי רחמי על הדור, וכמו שכתוב בזוהר בפסוק זה (ח"א סז, ב) וז"ל אמר משה השתא יימרין כל אינון בני עלמא דאנא קטלי לון בגין דאמר לי ואעשה אותך לגוי גדול (שמות לב, י), השתא טב לי דאימות ולא ישתצון ישראל, מיד ויחל משה וכו' (שם יא), ונח לא עבד כן אלא בעי לאשתזבא ושביק כל עלמא וכו', וכן אחר כך (שם סח, א) אמר שם, אמר ר' יצחק ועם כל דא, כיון דאמר ליה הקב"ה והקמותי את בריתי אתך (ו, יח) הוה ליה למיבעי רחמים עכ"ל: ואם כן עשה שלא כהוגן, רק דגלוי לפני הקב"ה שאף אם היה מבקש רחמים על הדור שלא היה נענה, מפני שהיו רשעים גדולים, וזהו כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, כלומר שאני רואה זאת, וצדיק אתה לפני, ולא לפני העולם בדור הזה שהם רשעים גמורים, שאף אם היית מבקש רחמים לא היית נענה, וזהו פירוש ונח מצא חן בעיני ה':

ויבא נח וכו' מפני מי המבול (ז, ז), עיין פירש"י ז"ל וזה לשונו אף נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים ע"כ (בראשית רבה לב, ו), ולהבין הלא רש"י ז"ל פירש על בדורותיו, יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי, והדורשין לשבח אומרין שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר והיכא ידרשו מפני מי המבול לומר על איש צדיק תמים שהיה מקטני אמנה: ונראה שח"ו לומר שלא האמין שיבא המבול והנה עסק בתיבה ק"ך שנה, אלא שהצדיק מושל ביראת אלהים (שמואל ב כג, ג, מו"ק טז, ב) והקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטל, והוא לא רצה שירד מבול, אלא שלא היה מאמין בעצמו שהוא צדיק ויכול לבטל, כיון שלא היה לו אמונה בעצמו שיכול לבטל, באמת לא היה יכול לבטל עבור זה: וזהו אף נח, רצה לומר שאמר לו השם יתברך בעצמו, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, מקטני אמנה היה על עצמו שהוא צדיק, וזהו מאמין ואינו מאמין, [מאמין] שיבא המבול, ולא היה מאמין באמת שהוא צדיק ויכול לבטל הגזירה שלא ירד מבול, ועוסק בבנין התיבה, ולא היה מאמין שהוא צדיק ויכול לבטל הגזירה שלא ירד המבול , ולא היה נכנס לתיבה והיה מחשב שמא הוא צדיק ויעכב המבול שלא ירד, ועל כן לא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים:

והמים גברו מאד מאד על הארץ ויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים חמש עשרה [אמה] (אמות) מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים (ז, יט- כ), אשר אמר ויכסו כל ההרים חמש עשרה [אמה] (אמות) מלמעלה מה צורך בזה להודיענו, אפשר לומר דהנה נשמתן של צדיקים היו קודם בריאת העולמות, ובשבילם נברא כל העולמות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ר"ר ב, ג) נמלך בנשמתהון של צדיקים:

והנה כתוב בסוף בראשית (ו, ג) לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה, עיין פירוש רש"י לעולם, לאורך ימים, הנה רוחי נידון בקרבי אם להשחית ואם לרחם, לא יהי מדון זה ברוחי לעולם וכו', בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה, עד ק"ך שנה אאריך להם אפי, ואם לא ישובו אביא עליהם מבול עכ"ל, אפשר לומר מפני נשמתהון של צדיקים העתידין להבראות בגוף, עלה בלבו שלא להשחית את העולם:

וזה שאמר לא ידון רוחי באדם לעולם, לא יהא מדון זה ברוחי אם להשחית ואם לרחם לא יהיה זה לעולם, בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה, ואמרו ז"ל במסכת חולין דף קל"ט (ע"ב) בשגם הוא משה, כלומר בשגם הוא בשר עתיד נמי להבראות במלבוש גוף של בשר, ואמרו רבותינו ז"ל (ר"ה כא, ב) משה זכה לבינה, ובינה הוא עולם התשובה, כי הוא נולד בכל המדות הרעות ושבר ונצח כל המדות רעות עד שבא אל עולם התשובה :

ואמר הרב בוצינא קדישא הגאון המפורסם מוהר"ר דוב בער זצלה"ה יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו (תהלים קד, לא), כלומר שהיה כבוד ה' שיברא עולם הגשמי הזה, כדי שישמח ה' עם עולם העשיה הצדיקים המלבושין בגוף ועובדין אותו ועושין רצונו ומשמחין אותו עד כאן דבריו ודברי פי חכם חן :

וזהו שהיה רוחו נדון בקרבו לרחם שלא להשחית העולם, בשגם זה משה, הוא יהיה בשר ומלובש בגוף ויזכה לעולם התשובה וישמח אותו, והיו ימיו מאה ועשרים שנה, כלומר כמו שיהיו ימיו מאה ועשרים שנה ואשר יזכה לעולם התשובה, כן אאריך לדור הזה שלא להשחית אותם, אף על פי שנתחייבו אאריך להם עד מאה ועשרים שנה אולי ישובו, וזהו בשביל משה, וכן הוה שצוה לנח לעסוק בבנין התיבה מאה ועשרים שנה קודם קודם המבול, ושאלו מה אתה עושה והשיב עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם כמו שפירש"י ז"ל (ו, יד סנהדרין קח, ב), וכן היו נשמתהון של האבות הנקראים הרים (עי' ר"ה יא, א שמות רבה טו ד) עולה לפניו לרחם על העולם ולא הועילו: כי אמרו רבותינו ז"ל (ר"ה יב, א) ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, ובחטא הזרע אשר בא מן המוחין ולמעלה הפגם במוחין הם י"ה, וזהו שאמר והמים גברו מאד מאד על הארץ ויכסו כל ההרים, הם הזכות אבות הנקראים הרים, נתכסו על ידי אשר גדלו חטאם למעלה חמשה עשר אמות מלמעלה שפגמו בי"ה, ועל ידי זה גברו המים: וכן אמר אחר כך (ז, כד) ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום, כי פגמו בי"ה, ויו"ד כלול מעשר, ויו"ד פעמים יו"ד עולה מאה, וה' פעמים יו"ד עולה חמשים, ועל כן נתגברו המים ק"ן יום, ואחר שנעשה הדין ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום: ואפשר לומר להיפך שבא לרמז על מדת הענוה אשר הוא גדלה מכלן אשר אמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ד מ"ד) בכפילא מאד מאד הוי שפל רוח, בפני כל אדם (שם מ"י), ועל ידי זה גברו החסדים בעולם, וזהו שאמר והמים, הם החסדים (זוה"ק ח"ג רנה, א; עי' בתיקו"ז הקדמה ו, א), גברו, על ידי, מאד מאד על הארץ, מאד גימטריא מ"ה מדת מ"ה היה על הארץ, ועל ידי זה גברו החסדים:

ואמר ויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים, כי אמרו רבותינו ז"ל במסכת חולין דף פ"ט (ע"א) גדול שנאמר במשה ואהרן יותר מה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב (יח, כז) ואנכי עפר ואפר, ואילו במשה ואהרן כתיב (שמות טז, ז) ונחנו מ"ה, וכן אמר (שם ו, ג) וארא אל אברהם וכו' ושמי ה' לא נודעתי להם, וזה שאמר על ידי מדת מ"ה אשר גברו על הארץ גברו החסדים בעולם, ויכסו כל ההרים הגבוהים, כלומר אין להם צורך לזכות אבות:

ואמר חמש עשרה אמות מלמעלה גברו המים, כי איתא במשנת חסידים (במסכת התשובה פ"ב אות א) על ענין גאוה מספרו ט"ו, יתענה חמשה עשר תענית , כי פגם בי"ה מספר ט"ו, וזה שאמר חמשה עשר אמות מלמעלה גברו המים, הם י"ה שלא פגמו בהם, כי מדת מ"ה גימטריא מאד, גברו על הארץ, על ידי זה גברו החסדים בעולם: וזהו פירוש שהתפלל דוד המלך ע"ה (תהלים לט, ה) (אדע) [אדעה] מ"ה חדל אני, כי הרגיש בנפשו שלא הגיע למדריגת מ"ה, אלא אמר (שם כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש, ועשה עצמו כבריה פחותה, אבל לא היה יכול להפשיט עצמו מכל וכל במדריגת מ"ה, שהכל של השי"ת, וזה שהתפלל על עצמו אדע מ"ה, יהיה לי דעת לבחינת מ"ה, חדל אני, שאחדול את עצמי אף מבריה פחותה אלא שהכל שלו הנשמה והגוף והוא אינו דבר נפרד:

ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט (ח, ד), להבין מה בא ללמדינו בזה, ונראה דהנה השי"ת ברא כל העולמות כדי שתתגלה מלכותו בתחתונים (עץ חיים שער א פ"א), ודור המבול ברשעתם היה דוחה השכינה מתחתונים ועונם גדלה עד שעלתה השכינה לרקיע שביעי (עי' שיר השירים רבה ה, א):

וכתבתי (בראשית ד"ה א"י בראשית, תולדות ד"ה וירא) פירוש הפסוק (ב, ח) ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם, בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה מפני שהשי"ת צופה ומביט עד סוף כל הדורות, ותענוג שיש לו מהצדיקים כשעובדים אותו, באמת זה התענוג היה לו קודם בריאת העולמות שצפה במעשיהם, ובתענוג זה ברא הגן, וזהו פירוש ויטע ה' אלהים גן, רצה לומר שהשי"ת נטע הגן, בעדן מקדם, עדן הוא תענוג, רצה לומר בתענוג שהיה לו מקדם, קודם בריאת הצדיקים, ובתענוג זה ברא הגן עכד"ק ודברי פי חכם חן :

והנה אחר שנעשה דין ברשעים וימח את כל היקום וכו' (ז, כג), וכשזכר השי"ת לנח ואשר אתו, ויחסרו המים בכל יום, אמר ותנח התיבה, תיבה הוא דיבור, מדת מלכות היה לה מנוחה, בחודש השביעי הוא תשרי, שהוא חודש השביעי, בשבעה עשר יום לחודש, שאז נתגלה לפניו שלשת אבות, המתגלים בשלשה ימים הראשונים של ימי חג הסוכות, כי ביום הראשון מדת אברהם, שהוא בחמשה עשר יום לחודש השביעי, ויצחק בששה עשר לחודש, ויעקב בשבעה עשר יום לחודש, נמצא בשבעה עשר יום לחודש השביעי כבר נתגלה הארת שלשת אבות, וזה התענוג נתגלה לפניו בימים האלו קודם ביאת האבות בעולם:

וזהו ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי, רצה לומר על זכות של האבות הנקראים הרים (שמות רבה טו, ד), כי אין הישועה באה אלא בזכותם, כמו שכתוב בזוהר בראשית דף ל"ט (ע"א) היכלא שתיתאה דא היכלא דחסידי וכו' ועילא מהאי פתחא אברהם ימינא דקב"ה, ולפתחא אחרא קיימא יצחק דאיתעקד על גבי מדבחא וכו', ולפתחא אחרא לגו קיימא יעקב שלימא וכו', וכד ישראל בעקו אתערו תלת אבהן ומתערי לה לשכינתא לאגנא עלייהו עכ"ל, אררט בא"ת ב"ש הוא ת"ג ג"ן, כי האבות הם במקום הגבוה בגן עדן בהיכלא שתיתאה אשר אין למעלה מהם (זוה"ק ח"א לט, א) והם ת"ג של הג"ן:

והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם כו' (ט, טז), להבין קשת לשון זכר וראיתיה לשון נקבה, ונראה דהשי"ת ברא האדם לכבודו, כדי לקשר עולם העשיה שהוא ה' אחרונה שבשם אל הוא"ו, וזהו (ב, טו) לעבדה ולשמרה לעבוד ה' (עי' זוה"ק ח"א כז, א), והנה בדור המבול שהיו רשעים ולא נתמלא כוונת הבריאה, וכביכול היה לשכינה ירידה ונמחה מן הארץ, ואף ג' טפחים של עומק המחרישה נמחה (בראשית רבה לא, ז), וידוע כי ה"א אחרונה נקראת ארץ (תיקו"ז תיקון סט קז, א-ב), ואחר כך אמר ה' לנח (ט, ט) ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם וכו', שלא יבוא עוד מבול לשחת כל בשר, אפילו שיהיו תמיד חס ושלום רשעים גמורים, יהיה תמיד זווג יסוד ומלכות, וידוע כי אני נקרא מדת מלכות :

וזהו ואני, רצה לומר שיהיה תמיד הוא"ו עם אני, ויהיה תמיד זווג יסוד ומלכות אפילו שיהיו חס ושלום רשעים גמורים, ואף שיהיה הזווג בבחינת אחור באחור אבל תמיד יהיה בחינת זווג לקיום העולם, וידוע כי מדת ברית יסוד נקראת קשת, ואם היא משפיע אל מדת מלכות אז נקראת דכר, ואם חס ושלום אין משפיע אז לא נקראת בשם דכר, אבל חס ושלום צור ילדך תשי (דברים לב, יח) תשש כוחו כנקבה (ספרי דברים לב, יח; ועי' ברכות לב, א), והבטיח השי"ת לנח, שיהיה תמיד בחינת זווג ומשפיע תמיד, בחינת מדת ברית יסוד אל מלכות,:

וזה שאמר והיתה הקשת בענן, אפילו שיהיה בחינת מדת ברית בענן, שיהיו רשעים, על שם (איכה ג, מד) סכות בענן לך מעבור תפלה, אף על פי כן, וראיתיה, רצה לומר וראיתי ה"א אחרונה מדת מלכות לזכור ברית עולם, רוצה לומר שיהיה בבחינת דכר ברית עולם ויוכל להשפיע לה"א אחרונה מדת מלכות לקיום העולם, ואז יהיה בחינת ברית בחינת דכר, וזהו לזכור ברית עולם כנ"ל:

ויקטן ילד את אלמודד וכו' (י, כו), עיין פירוש רש"י ז"ל ויקטן ילד, שהיה עניו ומקטין את עצמו, לכך זכה להעמיד כל המשפחות הללו עכ"ל (בראשית רבה לז, ז), ולהבין הזכיה שזכה עבור הקטנות להעמיד משפחות לדור הפלגה שיאמרו איש אל רעהו הבה נבנה וכו' (יא, ג- ד), ואפשר לומר דעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, ולא בא אלא להשמיענו סכום המשפחות שהעמיד הם שלשה עשר גימטריא אחד, ועיקר להשמיענו מחמת שהיה מקטין עצמו זכה להיות דבוק באחד שהוא שורה את דכא ושפל רוח (ישעיה נז, טו):

ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות (יא, ו) עיין פירוש רש"י ז"ל הן עם אחד, כל טובה זו יש עמהן, שעם אחד הם ושפה אחת לכולן וכו', לא יבצר בתמיה יבצר לשון מניעה וכו', ויש לומר דרש"י ז"ל פירש בפסוק (שם ט) ומשם הפיצם וכו', וז"ל וכי איזה קשה של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו, ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם, אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם שנאמר (שם א) שפה אחת ודברים אחדים וכו', עכ"ל:

רצה לומר כענין שנאמר (הושע ד, יז- י, ב) חבור עצבים אפרים הנח לו, חלק לבם עתה יאשמו, רצה לומר אף שעובדין עבודה זרה והם בחיבור ואחדות הנח לו, ואין שולט בהם מדת הדין, חלק לבם, אז עתה יאשמו, וזהו שאמר ה' יתברך הן עם אחד ושפה אחת לכולם, רצה לומר שיש להם אהבה ואחדות ואי אפשר להם להענישם אף שפשטו ידם וכו' משום חבור עצבים אפרים הנח לו:

ועתה לא יבצר מהם וכו' אשר יזמו לעשות, רצה לומר אין צריך לומר לשון בתמיה כפירוש רש"י ז"ל, רק בניחותא רצה לומר ועתה שאי אפשר להענישם משום שהם באחדות על כל פנים, לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, והם אמרו (שם ד) נבנה לנו עיר ומגדול וכו' פן נפוץ על פני כל הארץ, ועל כל פנים זה יתקיים, אשר היה מחשבתם לבנות והתחילו לבנות פן יפוצו על פני כל הארץ, זה יתקיים, ויפוצו על פני כל הארץ, ובלבלו לשונם והפיצם על כל הארץ:

הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו (יא, ז), עיין פירוש רש"י ז"ל, וזה לשונו הבה נרדה, בבית דינו נמלך מענותנותו יתירה עכ"ל (סנהדרין לח, ב), ונבלה ונבלבל וה"א אחרונה יתירה כה"א של נרדה עכ"ל, ויש לפרש דהנה ידוע דשכינה מדת מלכות היא עולם הדיבור , מרומז בה"א אחרונה של הויה (עי' זוה"ק ח"א קמה, א; וח"ג יז, א), אם יש לה חס ושלום ירידה אז יורדין עמה כל העולמות העליונים, ובכאן שהיתה ירידה למדת מלכות שלא שמע איש שפת רעהו, ומחמת זה נחלק עולם הדיבור לשבעים לשון, וזהו הבה נרדה רצה לומר נרד עם ה' אחרונה, ונבלה רצה לומר ונבלבל ה' אחרונה עולם הדיבור, אשר לא ישמע איש שפת רעהו ומחמת זה יתפרדו לשבעים לשון, וזהו (שם ח) ויפץ ה' אותם וכו':

תוכן העניינים

אורח לחיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה