אור ברסלב
אורח לחיים פרשת בראשית

אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב

פרשת בראשית

הקדמה

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (א, א), יעיין פירוש רש"י ז"ל בראשית, בשביל התורה שנקרא (משלי ח, כב) ראשית דרכו (בראשית רבה א, י), ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב, ג) ראשית תבואתה (בראשית רבה א, א; ויקרא לו, ד), ולהבין, הלא כתב בספר עץ החיים (שער א פ"א) שבריאת העולמות היתה כדי שתתגלה מלכותו, כי אין מלך בלא עם (עי' פרקי דר"א פ"ג; כד הקמח, ר"ה) , וגם צריך להבין, וכי מדרשי חלוקים הם, שזה אומר שהעולם נברא בשביל התורה, וזה אומר בשביל ישראל:

ונראה דהשלשה טעמים הנ"ל על בריאת עולמות, כדי שתתגלה מלכותו, ובשביל התורה, ובשביל ישראל, כולם עולים בקנה אחד , והעיקר הטעם, כמו שכתב בעץ החיים כדי שתתגלה מלכותו, היא מדת יראה, היא השכינה הנרמזת בה"א אחרונה שבשם הוי"ה ברוך הוא, ואין מלך בלא עם, ועל כן נברא עם בני ישראל, שהם מקבלין עול מלכותו, וזהו בשביל ישראל שנקראו ראשית, שהם מקבלין עליהן עול מלכותו ועבודתו במדת מלכות, לעשותה בחינת פרצוף, כדי כשיהיה זווג עם וא"ו שבשם הויה ברוך הוא, בחינת אהבה (עי' זוה"ק ח"ג סו, ב):

וזהו פירוש (ב, ט) ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, והוה ליה למימר לעבוד ולשמור, אלא לעבוד ה' אחרונה, ולשמור ה' אחרונה, רוצה לומר לעבוד ה' אחרונה לעשותה בחינת פרצוף, כדי שיהא זווג עם וא"ו שבשם, ולשמור ה' אחרונה, שלא יעבור שום עבירה, שלא יעשה חס ושלום פירוד:

אבל האיך יכולין לקבל מדת מלכותו, מדת יראה, רק על ידי עסק התורה, ומקרא מלא כתוב בפרשת שופטים (דברים יז, יח-יט) וכתב לו את משנה התורה הזאת וכו', והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו וכו', הרי על ידי עסק התורה הוא לומד ליראה את ה', ויראה היא מדת מלכות, ועל כן נקרא תורה, שהיא מורה דרך ה' איך לירא ממנו:

וזהו בשביל התורה, שישראל יעסקו בתורה, וילמדו ליראה את ה', ולקבל עליהם עול מלכותו, ושניהם נרמזין במלת בראשית, כמו שפירש"י בראשית, בשביל התורה שנקרא ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו, ברא אלהים השמים והארץ וכל תולדותיהם, ונראה דאף לפי מה שכתוב בעץ החיים כדי שתתגלה מלכותו היא יראתו, נרמזת גם כן במלת בראשית, כי היראה נקרא ראשית, כמו שכתוב (תהלים קיא, א) ראשית חכמה יראת ה', הרי שיראה נקרא ראשית:

וזהו בראשית בשביל ראשית, היינו יראה מדת מלכות שתתגלה מלכותו, ואין מלך בלא עם, ועל כן נבראו ישראל, שהם מקבלין עול מלכותו ויראתו, ועושין אותה בחינת פרצוף, שיהיה זווג עם מדת אהבה הנקרא שמים, ובחינת יראה נקרא ארץ, ויהיה יחוד שמים וארץ, ועל ידי הדעת הוא יחוד ו"ה, והשם של הדעת הוא אהו"ה, והוא נרמז בראשי תיבות א'ת ה'שמים ו'את ה'ארץ, כי הדעת הוא המחבר ומיחד שמים וארץ: וראשי תיבות בראשית, בשביל ראשית, אמר שיהיו ישראל תורה, רוצה לומר בשביל יראה שנקרא ראשית אמר, כי כל העולמות נברא במאמר שיהיו ישראל תורה, כי ששים רבוא נפשות מישראל, שורשם בששים רבוא אותיות שבתורה (חסד לאברהם מעין ב נהר יא) , וישראל ותורה חד הוא (זוה"ק ח"ג עג, א), וזהו שהכל נרמז במלת בראשית כנ"ל:

או יאמר בראשית ברא וכו', עיין פירש"י ברא אלהים, שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב (ב, ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים (בראשית רבה יב, טו), ולהבין למה הקדים כאן השמים לארץ, ובפסוק ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, הקדים ארץ לשמים, וגם להבין בתחילה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין וכו', למה עלה בתחילה לבראותו במדת הדין:

ונראה דהנה שמעתי מפי הרב הקדוש מ"ו דוב בער זללה"ה על פסוק (ב, ח) ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם, היכן נברא גן עדן קודם בריאת האדם, הלא כל האדם במעשיו הטובים עושה לעצמו גן עדן, וקודם בריאת האדם היכן נברא גן עדן, ואמר שאצל הקב"ה העבר ועתיד הם שוים, והוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות, ותענוג שיש לו מן הצדיקים כשעובדין אותו, זה התענוג בעצמו היה לו קודם בריאת הצדיקים, וזה התענוג בא לפניו וברא בו גן עדן, וזהו פירוש הפסוק ויטע ה' אלהים גן, השם יתברך נטע גן בעדן, הוא תענוג, מקדם, רוצה לומר בתענוג שהיה לו מקדם שברא את הצדיקים, באותו תענוג עצמה ברא את הגן, עכ"ד :

וזהו פירוש, בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית, דהנה השם יתברך ברא כל העולמות כדי שתתגלה מלכותו, היא מדת יראה, כמו שכתבו בספרים (עץ חיים שער א פ"א) וזהו בשביל ישראל, שהם מקבלים עליהם עול מלכותו ויראתו, והסתכל בזה בתענוג הצדיקים שעובדין אותו ומקבלין עליהם עול מלכותו ויראתו, ובשביל זה התענוג ברא כל העולמות :

והנה כתבתי (פר' ויצא ד"ה וישכב) בשם הרב הקדוש המגיד מו' דוב בער זללה"ה על פסוק (דברים י, יב) ועתה ישראל וכו', כי אם ליראה, שהאדם אין צריך לראות רק שיהיה לו יראה בשלימות, ומדת אהבה בא לו ממילא, כי דרכו של איש לחזור אחר אשה (קידושין ב, ב) עכ"ד , וכשעובד את השם יתברך ביראה ואהבה ביחד, הוא בחינת רחמים, ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט, ג), והנה בחינת יראה, היא בחינת דין וצמצום, והשם יתברך בתענוג זה, שראה שישראל יעבדו אותו ביראה, היא מדת מלכות, בשביל זה ברא כל העולמות, שיהיו ישראל בעולם, ויעבדו אותו ביראה ויתגלה מלכותו:

וזהו פירוש בתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, רוצה לומר כשהיה להם עליה במחשבה, וצפה והביט עליהם שיעבדו אותו במדת יראה, היא מדת דין וצמצום, שיצמצמו עצמם לפניו, ובזה התענוג שראה חפץ לברוא את העולם, כדי שיתגלה זה התענוג, מדת מלכות, מדת יראה:

וראה שאין העולם מתקיים, אם היה נברא במדת דין וצמצום לבד, והקדים מדת רחמים, וברא את העולם בתענוג ישראל, שצפה והביט שיעבדו אותו ביראה ואהבה, היא מדת הרחמים, ישראל אשר בך אתפאר, ובשביל תענוג זה התחיל לברוא כל העולמות, וזהו פירוש בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית, ברא אלהים את השמים, היא מדת אהבה הנקרא שמים , ואת הארץ, מדת יראה שנקרא ארץ , כדי שיהיו ישראל עובדין אותו באהבה ויראה:

ואחר כך אמר, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות וכו', רוצה לומר אלה התולדות, של מדת אהבה ויראה, בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, רוצה לומר שנבראו בשביל זה, שיהיו ישראל עובדין אותו במדת יראה הנקרא ארץ, ותתגלה מלכותו, ואחר כך ושמים, רוצה לומר אחר כך יבא להם מדת אהבה הנקרא שמים, ויעבדו את ה' ביראה ואהבה ויתפאר בהם, כמו שכתוב ישראל אשר בך אתפאר כנ"ל: או יאמר בראשית ברא וכו', ולהבין מה שאמר את השמים ואת הארץ, והיה די באומרו ברא השמים והארץ, ואפשר לומר, דאמרו בגמרא דחגיגה דף י"ב (ע"א) על עמוד אחד העולם עומד ומנו צדיק, ולהבין מאמר זה, וגם להבין מה שאמרו בגמרא שם, כשנברא העולם היה דומה לשני פקיעות של שתי וכו', והיינו דריש לקיש, אני אל שדי אני שאמרתי לעולמי די, רצה לומר ולא למתוח יותר:

אפשר לומר דהנה ידוע הטעמים שכתוב על בריאת העולמות, רצה השי"ת להיטיב לברואיו, כי מדרך הטוב להיטיב, ולמען דיתקרי רחום וחנון, ובשביל ישראל שנקראו ראשית, ברא כל העולמות להיטיב להם, ולהמשיך עליהם י"ג מכילין דרחמים : וזהו בראשית בשביל ישראל, ברא אלהים השמים הוא מדת אהבה, והארץ מדת יראה, שהם יקבלו עליהם מדת מלכותו, ולהמליך את השי"ת על כל הטובות של הנשמה והגוף, וזהו טעם השני של בריאת עולמות, שיתגלה מלכותו, היינו שישראל יקבלו עליהם מדת מלכותו, ומדת מלכות לית ליה מגרמיה כלום (עץ חיים שער ו פ"ה), כן ישראל יקבלו עליהם מלכותו שאין להם כלום, וכל הטובות של הנשמה והגוף, ולעבוד אותו ולשוב אליו בתשובה, והחכמה בינה ודעת הכל שלו:

ואנו מתפללין שישפיע לנו, מטובות הנשמה והגוף, ומדת מלכות נקרא יראה תתאה, מחמת שאדם מלובש בגוף כמו כל ברואי עולם הזה, וקיום עולם הזה הוא על ידי היצר הרע, כמו שאמרו בגמרא דיומא דף ס"ט (ע"ב) כשתפסו ליצרא דעבירה, אף ביעתא בת יומא לא אשתכח, וקיום האדם פרו ורבו הוא גם כן על ידי היצר, כמו כל הברואים, רק האדם צריך לעשות מעשה תחתונים על פי התורה, לחלק בין אסור ובין מותר, כשר וטמא, ולא לדמות לשאר הנבראים, הממלאים תאותם בין אסור ומותר, כי אין להם תורה:

וצריך האדם להיות תמיד ביראה תתאה, לירא שלא יפול בתענוגי היצר, כמו כל הנבראים, ואם רואה שכבר נכשל, ישוב בתשובה ויתחרט, לזה נקרא תשובה תתאה מחמת יראה:

וזהו תשובה, תשוב ה' אל וא"ו שבשם, להיות יחוד ולא להיות פירוד ח"ו, כאשר גרם ברשעו, וכתוב בתיקונים בהקדמה (תיקו"ז ה, ב) מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה וכו', והיא עולם התשובה מאהבה, ועל כן היא עולם הענוה, שרואה תמיד בשפלותיו, ומקיים (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד:

והטעם כתבתי במקום אחר באריכות (בראשית ב, ב בד"ה או יאמר הראשון), כי בעשותו תשובה מיראה, ודרכו של איש לחזור אחר אשה (קידושין ב, א), בא לו מדת אהבה, כאשר כתבתי כמה פעמים (לעיל ד"ה והנה, ובפר' ויצא ד"ה וישכב), בשם הרב הגדול והקדוש בוצינא קדישא מו' דוב בער זללה"ה על פסוק (דברים י, יב) ועתה ישראל וכו', שהאדם אין צריך לראות רק שיהיה לו יראה בשלימות, ואהבה בא לו ממילא, כדרכו של איש וכו' ודברי פי חכם חן , וכן היא בתשובה, בעשותו תשובה מיראה בשלימות, בא לו מדת אהבה, ועושה תשובה מאהבה, והיא שכינתא עלאה תשובה מאהבה, וזדונות נעשות כזכיות:

וזהו פירוש הפסוק (ישעיה כד, טז) מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, כי ידוע כי בחינת אהבה ויראה, נקראו כנפים וגדפין לעלות למעלה, כי אורייתא ומצוה בלא דחילו ורחימו, לא פרחת לעילא (תיקו"ז תיקון י, כה, ב), וזהו מכנף הארץ, היינו מדת יראה, שהוא כנף של הארץ, זמירות שמענו, הוא זמר עריצים והחוחים הסובבים השושנה העליונה, על ידי תשובה תתאה, צבי לצדיק, כי מדת יראה, היא תמיד מתאוה ומשתוקק שיבא אליו מדת אהבה, ולהיות יחוד צדיק עם צדק, וזהו צבי, מתאוה, לצדיק, שיבא אליו מדת אהבה, ואז יהיו לה שני כנפים:

והנה מי שנקרא בחינת צדיק ומשפיע לשכינה, כבר זכה למדת אהבה, וזהו עמוד אחד שיש בעולם, והוא מן הארץ, שתחילתו הוא מן הארץ ממדת יראה, ועד לרקיע, ואחר כך זוכה שבא אליו מדת אהבה, הנקרא שמים, והוא עמוד הסומך את העולם, ומנו צדיק : והנה ידוע מה שאמרו שכל העולמות נצח הוד יסוד של עולם העליון הוא ראש וכתר לעולם התחתון , והנה עולם הזה נברא, בשביל מדת מלכותו מדת יראה, שיהא ירא תמיד, שלא יפול להתענג בתענוגי עולם הזה, המתענגים עם היצר ככל הברואי עולם הזה, ואם ימתח עולם הזה עוד יותר, שיהא תענוגי עולם הזה שהיא על פי היצר, ראש לעולם התחתון שאחריו, האיך יכולין הברואים שם להכיר הבורא יתברך, ולעבוד אותו, על כן אמר לעולמו די:

והנה כתוב שם בחגיגה, בתוספות ד"ה מסוף העולם ועד סופו, מהלך ת"ק שנה, למה חמש מאות שנה, לא פחות ולא יותר, ויש לומר כי הנעלם משם של שדי, היינו י"ן, ל"ת, ו"ד, עולה גימטריא ת"ק, ועל כן הוא חמש מאות שנה, לא פחות ולא יותר, ע"כ, והנה שם של שדי הוא ביסוד, ועל כן הנעלם הוא המילוי, עולה ת"ק, גימטריא פרו ורבו, כך ראיתי כתוב (עי' עץ חיים שער מד פ"ו) :

ואיתא בספר קדושת לוי על התורה, על פסוק (א, א) בראשית, אורייתא סתום וגליא, ומצות סתום וגליא (זוה"ק ח"ג נג, ב), היינו מה שאנו משפיעין תענוג להשי"ת, על ידי עשיית המצות, הוא סתום, ומה שאנו ממשיכין שפע לתחתונים, על ידי עשיית המצות, הוא באתגליא:

וזהו פירוש הפסוק (דברים כט, כח) הנסתרות לה' אלהינו, כלומר הסתום והנסתר, שאנו פועלין על ידי המצות בדחילו ורחימו, הוא ה' אלהינו, מה שאנו משפיעין תענוג למעלה, והנגלות, מדת התגלות ממצוה, לנו ולבנינו, מה שאנו ממשכין שפע למטה, ודברי פי חכם חן :

והנה כתבתי במקום אחר בשם הרב הגדול והקדוש בוצינא קדישא מוה' דוב בער זללה"ה דרך משל, על (אבות א, ג) ויהי מורא שמים עליכם, כי השי"ת הוא ירא, שלא לעבור חס ושלום אחד מישראל עבירה, וידבק בו הרע, ולא יוכל לעבוד אותו, ולא לקבל ממנו שפע, בעוד שהרע דבוק בו, ואי אפשר לדבק בהשי"ת, כי לא יגורך רע (תהלים ה, ה), ולא לירא מעונש העבירה, שהוא רפואה להפרד מן העבירה, ויוכל לדבק בהשי"ת, ודברי פי חכם חן :

והנה יראה זו של השמים, שלא לדבק חס ושלום ברע, ולא יוכל לעבוד השם יתברך ולדבק בו יתברך, ופשיטא שלא יוכל להשפיע תענוג אל השם יתברך בקבלת השפע ממנו, כי יותר משהעגל וכו' (פסחים קיב, א), הוא מדת יראה באתכסיא כנ"ל, שלא יוכל חס ושלום להשפיע תענוג להבורא יתברך, ומדת יראה של הארץ, הוא מדת יראה שבהתגלות, ומדת את הוא מדת יראה של הארץ הוא באתגליא:

וצריך תחלה לירא מיראת עונש של הגוף, והוא כסא ליראת ה' של הנשמה, כמו שהגוף כסא של הנשמה, כן יראת הגוף כסא ליראת ה' טהורה של הנשמה, וצריך אדם לירא תמיד יראת ה' תתאה, יראת הארץ, ואחר כך זוכה שבא אליו מדת אהבה, ועושה תשובה מאהבה, ומקיים (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, והוא בבחינת צדיק, ומשפיע אל השכינה:

וזהו בראשית בשביל ישראל, ברא אלהים את השמים, היינו יראה של השמים, שהוא באתכסיא כנ"ל, ואת הארץ, מדת יראה של הארץ, הוא יראה שבאתגליא, שהיא בראשונה, ואחר כך זוכה שיהא מקושר תמיד אל השי"ת בחינת צדיק, ומשפיע תענוג למעלה: ועל כן מרומז בראשי תיבות, א'ת ה'שמים ו'את ה'ארץ, שם אהו"ה, גימטריא טוב בחינת צדיק, כמו שכתוב בספרים (זוה"ק ח"ג, כא, א) בחינת יסוד נקרא טוב, שהוא בחינה תשיעית מעילא לתתא הוא הטי"ת של טוב, ומן המדות בחינת יסוד בחינה ששית הוא וא"ו של טוב, ומתתא לעילא הוא מדרגה שניה בי"ת של טוב כנ"ל, שהוא יש לו שני מיני יראות, ונקרא צדיק ומשפיע לעילא ותתא:

או יאמר בראשית ברא, ותרגום ירושלמי בחוכמא (ראה זוהר ח"א ג, ב), ולהבין זה, יש לומר דהנה שמעתי מחותני המנוח הגאון החסיד מוהר"ר ישכר בער ז"ל , שיראה עילאה נקרא חכמה (עי' בתניא פרק מ), ונקרא יראה עילאה, על שם שירא לגשת לעולם שלמעלה, ויראה תתאה נקרא מלכות (עיי"ש) , שהיא מדריגה תחתונה, ונקרא יראה, על שם שירא תמיד, שלא יפול לתתא, לעולמות הגשמיות התחתונים, ושניהם הם עבדות ה': וזהו (תהלים ב, יא) עבדו את ה' ביראה, אבל יראה מחמת עונש, אינו עובד את ה' אלא את עצמו, שמתירא מעונש ועל כן אינו עובר עבירה, אבל מכל מקום נקרא מכשירי מצוה, וישב ולא עבר עבירה וכו' (מכות ג, טו), עכ"ד , ודברי פי חכם חן: ונמצא לפי זה נכון ששניהם קשורים זה בזה, כי מהיכן יבא לו יראה תתאה שיהא ירא תמיד שלא יפול בעולמות הגשמיות התחתונים, על כן צריך להיות בו חכמה, יראה עלאה שמכיר קצת גדולת הבורא וחפץ להדבק בו ולעבדו, ועל כן מתירא שלא לפול בתענוגי הגשמי וימנע אותו מעבודת ה':

וכן אם אין יראה תתאה, אין חכמה יראה עלאה, כלומר כיון שאין מתירא שלא לפול בתענוגי עולמות התחתונים, אשר הם קרובים אל הגוף, ואינו משגיח תמיד על עצמו, בוודאי הוא נופל בתענוגי הגוף, ואי אפשר שיהיה לו חכמה, כי תענוגי הגוף וחכמה הם שני הפכים, כמו שאמרו בגמרא דתמיד דף ל"ב (ע"א) מה יעשה אדם ויחיה, [ימית] עצמו, רוצה לומר שיהא דבוק אל חכמה, הנקרא חיים (תיקו"ז תיקון כ"ב סז, ב) ימית את עצמו, ועל כן שניהם קשורים זה בזה:

אבל מכל מקום התחלה צריך להיות מחכמה יראה עלאה, מחמת שמאמין ומכיר קצת גדולת הבורא הנגליים משים אל לבו לעבדו, וידוע לו שאי אפשר לעבוד השי"ת אם יהיה מושרש בתענוגי עולמות הגשמים השפלים, על כן הוא נזהר בהם ומתירא תמיד שלא יפול בהם:

וזהו פירוש (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ, ובזוהר (רע"מ ח"ג, רנח, א) אבא יסד ברתא, כי על ידי חכמה יראה עלאה ומכיר קצת גדולת הבורא ומשים על לבו לעבדו, ולהפרש עצמו מתענוגי עולם הגשמי ומתירא תמיד שלא יפול למטה, וזהו היראה נקראת ארץ יראה תתאה, ועל כן צריך האדם תמיד להתבונן בגדולת הבורא שהיא יראה עילאה יראה הרוממת, וכל מה שיכיר ביותר גדולת הבורא יראה עילאה, ימשך עליו יותר יראה תתאה שיבדיל עצמו מתענוגי עולם הגשמי:

וזהו פירוש (שמות כ, ז) זכור את יום השבת לקדשו, כי זכור הוא חכמה, יראה עילאה, הנקראת קודש, ושבת היא יראה תתאה, ומזכור שנקרא קודש, יקדש תמיד את יום השבת, יראה תתאה:

וזהו שנרמז במלת בראשית, ותרגום ירושלמי בחוכמא, ואי אפשר להיות חכמה, יראה עילאה, בלא יראה תתאה, נרמוז במלת בראשית, ראי שבת, וראי הוא חכמה, כי חכמה הוא בחינת ראיה , ושבת הוא יראה תתאה:

או יאמר בראשית ברא אלהים, עיין פירוש רש"י וזה לשונו ברא אלהים ולא נאמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מידת הרחמים ושתפה למידת הדין, והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים עכ"ל, להבין האיך שייך לומר זה על השי"ת שמתחלה חס ושלום לא ראה שאין העולם מתקיים על הדין עד לבסוף:

ונראה דהנה רש"י ז"ל פירש בפסוק (א, יא) ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו, וז"ל עץ פרי שיהא טעם עץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא (שם יב) ותוצא הארץ עץ עושה פרי, לא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה, עכ"ל, להבין מאי לפיכך האיך שייך חטא האדם אל האדמה לפקוד האדמה על עונה עבור חטא אדם:

ונראה שהשי"ת ברוך הוא צוה על האדמה, שתוצא החומריות שלה זך בתכלית הזיכוך, שיהא הפנימיות והחצוניות שלה שוין, ואם היה החומריות שלה בתכלית הזיכוך, היתה מוציא האילנות גם כן בתכלית הזיכוך, והיה טעם עץ שהוא חצוניות האילן, וטעם הפרי שהוא מפנימיות האילן שוין, וכן כל מה שנתהוה מן האדמה, היתה בתכלית הזיכוך:

וגוף האדם שנתהוה ממנה, היתה בתכלית הזיכוך, ולא היה הגוף מושך הנשמה לתאות עולם הזה הגשמי, אלא אדרבה, הגוף היה מסייע להנשמה לעבודת הבורא, והיה גם באדם החצוניות והפנימיות שוין, ולא היה באדם שום מניעה לעבודת הבורא, אבל האדמה לא עשתה כן, ולא הוציאה החומר בתכלית הזיכוך, על כן גם גוף האדם אינו מזוכך, ומושך הגוף את הנשמה לתאות עולם הזה, ומן חומריות הגוף בא חטא אדם: וזהו שאמר לפיכך כשנתקלל אדם על עונו, הבא מחמת חומריות העב שיש בגוף, שגרמה האדמה שלא שמעה לקול ה' להוציא חומר מזוכך, שיהא פנימיות והחצוניות שוין, נפקדה גם היא על עונה, וזה שאמר השי"ת לאדם (ג, יז) ארורה האדמה בעבורך, כלומר בשבילך שהוציאה חומר עכור וזו גרם לך החטא:

וזהו שאמר בתחלה עלה במחשבה לבראתו במידת הדין, כי השתלשלות בריאת כל העולמות היה בעבור האדם, שיהא האדם נברא מעליונים ותחתונים, נשמה מעליונים וגוף מן התחתונים, ויעבוד השי"ת עם הארציות, כמו שאמרו (בראשית רבה א, א, ויקרא רבה לו, ד) בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, והאדם שהיא סוף המעשה, היה במחשבה תחילה לבראתו בגוף מזוכך בתכלית הזיכוך, שיהא הגוף מסייע אל הנשמה לעבודת הבורא שיהא טובים השנים מן האחד (קהלת ד, ט), וכשלא היה לו שום מניעה לעבודתו יתברך מצד עצמו אם ישמע אל היצר ויחטא יהיה נדון במדת הדין: אבל לבסוף המעשה כשבא לבריאת האדמה ראה שכבר חטאה האדמה ולא הוציא חומר מזוכך, והיה צריך לבסוף לברוא האדם מן החומר בלי מזוכך, המושך הנשמה אל תאותו הגשמיות ולא היה יכול להתקיים אם היה נידון במדת הדין, על כן שיתף מדת רחמים והקדים למידת הדין, והיינו דאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים כי בסוף כשנברא האדם נברא במידת רחמים עם שיתוף מידת הדין:

וזהו שכתוב בראשית ותרגום ירושלמי בחוכמא, כי חכמה נקרא ראשית (הקדמת זוה"ק ג, ב) כלומר בחכמה שהיא מחשבה ראשונה, ברא אלהים את השמים ואת הארץ ותולדותיהם, כלומר שהיה במחשבה ראשונה, ונברא במחשבה עם אלהים שהוא דין, ואחר כן אמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות כשבא לעולם העשיה, ה' אלהים ארץ ושמים נברא ברחמים תחילה עם שיתוף הדין כנ"ל, כי האדם נברא שיעבוד השי"ת בתמימות, כמו שכתוב (דברים יח, יג) תמים תהיה עם ה' אלהיך, והיינו תמים שיהא תוכו כברו ולא יחלק הדיבור מן הלב, כי הלשון נקרא קולמוס הלב ושליח המצפון (חובת הלבבות שער הבחינה פ"ה):

ועל כן צריך שלא ידבר הלשון דבר שקר שאינו בלב, רק יהיה תמימות באחדות הלשון והלב ואז תהיה עם ה' אלהיך שישרה בך כמו שכתבו (עי' אלשיך שמות כה, ח; ראשית חכמה שער האהבה ו, יט) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח) בתוכם ממש, והשי"ת אינו שורה באתרא דפרודא אלא באתר שלים ובאחדות (עי' זוה"ק ח"א רטז, ב):

ואם היה הארץ מוציא האילנות שיהא טעם העץ ופרי שוין כנ"ל והיתה בתכלית הזיכוך שיהא תוכו כברו, היה גם גוף האדם שנברא מן האדמה גם כן בתכלית הזיכוך תוכו כברו, ונמצא הגוף והנשמה היו שניהם כאחד להתנגדות נגד היצר הרע בטבעיות וטובים השנים מן האחד היה כח בידם לעמוד נגדו שלא לשמוע, וכך עלה במחשבה לברוא האדם במידת הדין אם יחטא, אבל אחר כך כשחטאה האדמה ולא הוציא דבר שיהא תוכו כברו אצל האילנות וזה גרם גם לאדם, שיהא אדרבא הגוף שאינו בתמימות ואינו תוכו כברו מסייע ליצר הרע, וכח גדול לנשמה לעמוד נגד היצר הרע שיש לו סיוע גדול מן הגוף, ועל כן אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו (קידושין ל, ב) : וזהו ארורה האדמה בעבורך שהיא גרמה לך החטא כנ"ל, ועל כן כשנתקלל האדם על עונו נפקדה גם האדמה, ועל כן כשבא לברוא האדם וכבר חטאה האדמה הוצרך לבראתו במידת רחמים והקדים מידת הרחמים למידת הדין, ואף שהשי"ת צופה ומביט עד סוף כל הדורות והיה יודע שיחטא האדמה, עלה במחשבה לברוא האדם שהיא תכלית בריאת כל העולמות במידת הדין כי הבחירה נתנה ביד האדמה, והידיעה של השי"ת אינו מזיק לבחירה כמו שכתבו בספרים (רמב"ם הלכות תשובה פ"ה ה"ה):

שם ברש"י, אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם (שמות יב, ב) שהוא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו וכו' (תהלים קיא, ו) שאם יאמרו האומות לישראל לסטים כו', להבין זה אם האומות אינן מאמינים שסוס מוכן למלחמה ולה' הישועה ואומרים שדרך הטבע הוא שישראל הם גבורים מהם, ומה בכך שפתח בראשית להורות שה' ברא שמים וארץ, אף על פי כן יאמרו לסטים אתם שכבשתם בכחכם:

ונראה, דהנה כתבתי (שמות יב ,ב בד"ה בגמ' רבי אליעזר) פירוש הפסוק (שמות יב, ב) החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה, כי חודש הוא לשון התחדשות השכל, וביציאת מצרים היתה נס על ידי הארת עולם המחשבה הנקרא בינה כמו שכתב הזוהר (עי' תיקו"ז תיקון כא מב, ב) וחמשים עלו בני ישראל (שמות יג, יח) שבאו לחמשים שערי בינה, וזהו שכתוב החודש הזה רוצה לומר התחדשות והארת האור הזה, הוא לכם ראש החדשים, הוא מקור וראש לכל התגלות כי למעלה מזה אין התגלות רק במ"י עולם המחשבה בינה הנקרא מ"י (תיקו"ז תיקון יב כח, א, ח"ב קיז, א) קיימא לשאלה כמו שכתבו בזוהר (הקדמה א, ב) :

וזהו שאמר לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהוא בינה דקיימא לשאלה ולמנדע כמו שכתב בזוהר שהוא מצוה לשון צוותא חדא, שהוא דביקות ראשון של ישראל ששם יכולין לשאול ולמנדע, ומה טעם פתח בבראשית שתרגומו בחוכמא, כי חכמה נקרא ראשית (הקדמת זוה"ק ג, ב), הלא שם אי אפשר לשאול ולמנדע, משום כח מעשיו הגיד לעמו, והגיד לשון המשכה (עי' שבת פז, א) ורצה לומר הכח של עולם העשיה המשיך לעמו כדי לתת להם נחלת גוים, ומה הוא כח של עולם העשיה הוא חכמה כמו שכתוב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ, כמו שכתב בזוהר אבא יסד ברתא, ונמצא הכח של עולם העשיה המשיך לישראל שהיא חכמה ונמצא כל עולם העשיה שלהם ובשבילם נברא:

וזהו שאמר שאם יאמרו האומות לישראל לסטים אתם וכולי, הם יאמרו כל הארץ של הקב"ה שהוא בראה כמו שכתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ וברצונו נתנה לנו, רצה לומר בזה שנתן לנו התורה שכל האומות יודעים מזה שהם לא רצו לקבל רק ישראל קבלו התורה (ע"ז ב, ב), פתח בבראשית שהוא בחכמה שהוא כח של עולם העשיה נתנה לישראל ונמצא כל עולם העשיה שלהם ובשבילם נברא, וכשישראל עוסקים בתורה מקיימין שמים וארץ שנאמר (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, ונמצא שלהם הוא ואין יכולין לומר להם ליסטים אתם וכו' : ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן (א, ז), להבין שאמר ויעש אלהים את הרקיע אחר שכבר כתוב (שם ו) ויאמר אלהים יהי רקיע, והוה ליה למימר ויהי כן, ועוד הקשה בספר אור החיים כי לא יצדק לומר ויהי כן אחר ויעש שכבר עשהו, אלא אחר ויאמר אלהים יהי הרקיע, להשמיענו כי הוא אמר ויהי:

ונראה דהנה אמרתי פירוש הפסוק (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, דכבר כתבתי (לעיל א, א ד"ה בראשית ברא) בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מו' דוב בער זללה"ה שהאדם צריך לראות שיהיה לו יראה בשלימות ואהבה בא לו ממילא, כי יראה הוא בחינת נוקבא אשה יראת ה' (משלי לא ,ל) ואהבה היא בחינת דכר (עי' זוה"ק ויקרא יד, א), ודרכו של איש לחזור אחר אשה (קידושין ב, ב) עכ"ל : ויראה והוא מדת מלכות בחינת עולם העשיה בחינת הנהגה ואהבה נקרא שמים, וזהו בדבר ה', רוצה לומר בשביל דבר ה', מדת מלכות, הנקרא דבר ה', כמו דבר אחד לדור (סנהדרין ח, א), שמים נעשו, בחינת אהבה, הנקרא שמים, בא לעולם העשיה, כי דרכו של איש לחזור אחר אשה, וזהו זווג יסוד ומלכות:

וידוע שהתקשרות יסוד ומלכות הוא על ידי הדעת, ומזווגם, ובחינת הדעת היא בחינת רוח, וזהו וברוח פיו, על ידי הדעת, כל צבאם, רוצה לומר התקשרות של צבאם, כי מדת התקשרות נקרא כל , ועל ידי רוח פיו, בחינת הדעת, הוא התקשרות של צבאם: וזהו ויעש אלהים את הרקיע, רוצה לומר הביא את הרקיע, בחינת אהבה, אל עולם העשיה, ויהי מבדיל וכו', ועיין בתיקונים תקונא ארבעין (פ, א) וז"ל ויעש אלהים את הרקיע ויבדל וכו', הכא לית מיא מסטרא דמסאבו, אלא מיין מסטרא דשמאלא הוי בעי לאתגברא, ומיין מסטרא דימינא הוי בעין לאסתלקא עלייהו, עד דאלין אמרין אנן בעינן למהוי קדם מלכא, ואלין אמרין אנן בעינן למהוי קדם מלכא, עד דאתא עמודא דאמצעיתא, ועאל שלום ביניהו, וקשר לון, ועיין שם גם בעמוד השני: ומצינו מלת כן בפסוק, להצדיק דברי חבירו, ולהסכים לדבריו, כמו (במדבר כז, ז) כן בנות צלפחד דוברות, וכאן שהיה מחלוקת לשם שמים, ועמודא דאמצעיתא עאל שלום ביניהו, והסכים לדברי שניהם, וקשר לון, וזהו ויהי כן:

ואחר שהתקשר מים התחתונים, מסטרא דקדושה, אמר (שם ט) יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, רוצה לומר האהבות השפלות, המכונים בשם מים (עי' שערי קדושה ח"א שער ב), והם תחת השמים, ושמים נקרא הקב"ה, כמו שכתוב בזוהר (ח"ב קטז, א) ועתה תשמע השמים (מלכים א, ח), יקוו האהבות השפילות, שהם מתחת השמים, ויבואו הכל אל מדת יראה הנקרא מקום אחד:

ותראה היבשה, רצה לומר מה שהיו בחינת יבשה, דלא עבדין פרין, יבא אל בחינת ראיה, היא חכמה תתאה, וזהו ויקרא אלהים ליבשה ארץ, לעבוד ולגדל פרין, כי ארץ מגדל פרין, כמו שכתוב בזוה"ק (עי' תיקו"ז תיקון כ, מו):

ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה (א, כח), עיין פירוש רש"י ז"ל וכבשוה, ללמדך שהזכר כובש את הנקיבה שלא תהא יוצאנית, להבין דאמר קודם פרו ורבו שהוא צווי לשניהם לזכר ולנקבה ואחר כך אמר וכבשוה צווי לזכר בלבד, והוה ליה למימר קודם צווי לזכר בלבד ואחר כך צווי לשניהם: ונראה שהשי"ת ברא את האדם מעליונים ומתחתונים ביחד (בראשית רבה ח, יא), כדי להמשיך חכמה ושכל אף בארציות ויהיו כל מעשיו הגשמיים הכל לעבוד השי"ת, ולפי שכלו יהולל [איש] (גבר) (משלי יב, ח) בעשותו מעשיו הגשמיים בשכל גדול לעשות נחת רוח ליוצרו ובזה מעלה הארציות והגשמיות אליו יתברך, כמו שאמר הכתוב (שמות יט, ה) כי לי כל הארץ לי לשמי (מדרש לקח טוב במדבר קא, ב): וכמו שצריך האדם להשתדל לפרות ולרבות בגוף, כן צריך לפרות ולרבות בשכל בחידושי תורה לאמתו , וכמו שאנחנו מתפללין ותן חלקנו בתורתיך, וכמו שכתב האר"י ז"ל שצריך האדם הנלבב להתפלל שלא יהיה עקר בשכל:

וזהו פרו ורבו בשכל, ומלאו הארץ רוצה לומר בחכמה ודעת כלשון הכתוב (דברים לד, ט) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, וכבשוה רוצה לומר הארציות צריך שתהיה כבוש תחת ידו לעשות בתענוגי הגשמיות כרצונו וחפצו על פי שכל וטוב טעם ודעת, אם לקרב תענוגי הגשמי דהיינו לעבודת השי"ת כמו שכתוב (משלי יג, טז) כל ערום יעשה בדעת, ועת לרחק תענוגי הגשמי דהיינו במותרות שאין בהם עבודת להשי"ת כלל, כן צריך הארציות להיות כבוש תחת השכל שהשכל ינהג תענוגי הגשמי על פי התורה והעבודה וזהו וכבשוה, ועל כן תרגום אונקלס על וכבשוה ותקופו עלה, רוצה לומר זה צריך התחזקות להיותו מושל על הארציות כרצונו וחפצו לעבודת השי"ת: ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות (ב, ג), עיין פירוש רש"י ז"ל ברכו במן שכל ימות השבוע ירד להם מן עומר לגלגולת ובששי לחם משנה וקדשו במן שלא ירד כלל בשבת, ולפי זה למה אמר ויברך אלהים את יום השביעי הלא הברכה היה בששי שירד מן לחם משנה: ואפשר כוונתו שהברכה היתה לצורך יום השביעי, ואפשר לומר דידוע דשבת הוא נותן חיות לכל ימות השבוע, ויום א' ב' ג' הם נקראים אחר שבת, ויום ד' ה' ו' הם נקראים קודם שבת (גיטין עז, א), ושבת הוא נותן חיות לכל הימים (עי' זוה"ק ח"ב פח, א), וזהו ויברך אלהים רוצה לומר שבירך את יום הששי את יום השביעי, רוצה לומר עם יום השביעי בירך את יום הששי ועל ידי יום השביעי נתן ברכה בששי שירד לחם משנה:

ואמר אשר ברא אלהים לעשות, עיין פירוש רש"י ז"ל, ואפשר לומר דידוע שה' יתברך ברא כל העולמות בהשתלשלות עולם אחר עולם עד עולם הזה השפל , כדי שיוכל עולם העשיה לקבל שפע וחיות מחמת ריבוי הצמצומים מכל העולמות, עד שבא שפע וחיות לעולם העשיה שיוכל לקבל ולא יתבטל ממציאות, ומדת אלהים הוא צמצום (עי' בראשית רבה לג, ג ובמבוא שערים שער א פ"א), וזהו אשר ברא אלהים, כלומר שברא כל הצמצומים, לעשות, בשביל עולם העשיה שיוכל לקבל שפע וחיות ולא יתבטל ממציאות כנ"ל:

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר וכו' ואדם אין לעבוד את האדמה וכו' (ב, ה) ולהבין שאמר טרם יהיה בארץ ולא אמר טרם צמחו בארץ כמו גבי עשב השדה, ונראה, דהנה השי"ת ברא כל העולמות בשביל ישראל, להיטיב להם ולהשפיע להם ברצון ברכה ונדבה, רק שאין השפעה יורד מלמעלה רק בהתעוררות התחתונים המעוררין וזהו העלאת מיין נקבין, וכשישראל מעוררין עצמם בתפלתם אז הם מעוררין השפעה מעולמות העליונים, אשר כולם הם משפיעין שפע למדת מלכות הוא העולם הדיבור (עי' זוה"ק ח"א קמה, א, וח"ג יז, א), ובכל עולם ועולם נברא עשר ספירות עם מדת מלכות עד שנשתלשל מעולם לעולם עד שבא לעולם התחתון מדת מלכות הוא עולם הדיבור, ומדת מלכות נקרא שדה חקל תפוחין (פרי עץ חיים שער השבת פ"ו):

וזהו וכל שיח, רוצה לומר הדיבור הנקרא שיח השדה של מדת מלכות, טרם יהיה בארץ, קודם שיהיה לו התגלות עולם הדיבור בארץ, וכיון שלא נתגלה עולם הדיבור ונמצא לא היה העלאת מיין נקבין מתחתונים לעורר עולמות עליונים שישפיעו, ועיין בסידור האר"י ז"ל (ח"א עג, א, עיין שם) בכוונת קריאת שמע על פסוק ונתתי עשב בשדך (דברים יא, טו), וז"ל עשב הוא סימן לשלש אבות הרמוזין בשלש וו"י השי"ן של עשב שבהם שם ע"ב עכ"ל:

וזהו וכל עשב השדה טרם יצמח, רוצה לומר שלא השפיעו למטה, ועיין שם על מטר, וז"ל מטר הוא סוד המיין דכרין היורד מלמעלה שעולים כנגדו המיין נוקבין מבירורי המלכים עכ"ל, וזהו כי לא המטיר רוצה לומר שלא בא השפעה מלמעלה הוא מיין דכרין, והטעם, ואדם אין לעבוד את האדמה, שיעלה מיין נוקבין מלמטה לעורר עולמות העליונים בתפלתו, וזהו שפירש רש"י ז"ל וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהן וירדו וצמחו, רוצה לומר שהעלה מיין נקבין בתפלתו ועורר עולמות עליונים והוא מיין דכרין להשפיע לתחתונים:

ואמר אחר כך, ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, ולכאורה לפי דקדוק הלשון לא הוי ליה למימר לשון עתיד ואד יעלה וכו', אלא לשון עבר ואד עלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, אלא שבא להורות העלאת מיין נוקבין מתחתונים כשהאדם עומד להתפלל צריך להפשיט עצמו מגשמיות כל מה דאפשר ולדבק עצמו בעולמות העליונים (עי' רמב"ם הלכות תפילה פ"ד הט"ז), וזהו הנקרא אל הגוף שבירה שמפשיט עצמו ומדבק עצמו באורות עליונים, כמו שאמרו חז"ל במס' תמיד דף ל"ב (ע"א), מה יעביד איניש ויחיה את עצמו ימית עצמו, רוצה לומר ימית ויחיה את עצמו שידבק את עצמו באורות עולמות עליונים, וכשמדבק את עצמו באורות עליונים בהפשטת הגשמיות אז מוריד מיין דכרין ושפע גדול בעולם התחתון:

וזהו ואד יעלה מן הארץ ואד הוא לשון שבירה (עי' איוב יח, יב, ירושלמי תענית פ"ב ה"א), וזהו ואד יעלה מן הארץ, כשהשבירה יעלה מן הארציות שמשבר הגשמיות ומדבק עצמו באורות עולמות העליונים, אז והשקה את כל פני האדמה שבא השפעה אל עולם התחתון:

ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר (ב, ח), מה שאמר הסימן אצל העדן מקדם, ומאי נפקא מינה אם היה הגן במזרחו או במערבו של העדן, וגם מה שאמר וישם שם את האדם ולא אמר ויניח שם את האדם כמו הלשון שנאמר אח"כ (שם טו) ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה:

ונראה, דהנה כל עבודתינו עד ביאת המשיח במהרה בימינו [הוא] (ו)לזיווג יסוד ומלכות ולהמשיך מבינה אל הזעיר אנפין כדי שיוכל לזווג (בכתבי האריז"ל), אבל לצורך זווג העליון חכמה ובינה להוריד מיין דכרין מחכמה לבינה היא על ידי מסירת נפש, מפני שצריך להמשיך שפע וכח מלמעלה מהשכל ועולמות על כן צריך מסירת נפש לצאת מהגוף, והנה הנו"ן פשוטה הוא עלמא דחירות הוא בינה והגימ"ל הוא גומל, וזהו ויטע ה' אלהים ג"ן, רצה לומר גומל להנו"ן פשוטה להמשיך לה שפע מיין דכרין, בעדן מקדם, רצה לומר מתענוג שהוא מקדמונו של עולם להמשיך משם שפע, וכן פירש"י ז"ל בפרשת לך (יג, יא) על ויסע לוט מקדם, הסיע עצמו מקדמונו של עולם (בראשית רבה מא, ז), וישם שם האדם אשר יצר, רצה לומר אף במקום גבוה כזה שם את האדם אשר הוא מעולם היצירה, להמשיך משם שפע וחיות אף לעולמות העליונים:

ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה (ב, טו), ועיין פירוש רש"י ז"ל, וזה לשונו לקחו בדברים נאים ופתוהו ליכנס עכ"ל (בראשית רבה טז, ד), וצריך להבין על פי פשוטו למה לא רצה אדם ליכנס לגן עדן עד שצריך השם יתברך לפתות אותו:

ואפשר לומר לפי שכוונות השם יתברך להניח אותו בגן עדן היינו לעבדה ולשמרה, והגן עדן בעצמו לא היה צריך לעבודה כלל ולא לשמירה, רק שאמר לעבדה ולשמרה, היינו לעבוד ה"א אחרונה ולשמור ה"א אחרונה מדת מלכותו ויראתו שבשביל זה ברא כל העולמות, והעבודה והשמירה הוא שיהא ירא מהשי"ת ולא יעבור על מצותיו: ואמר לו (שם טז- יז) מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, שיהא ביראה תתאה לעבור על זה, והזהיר אותו גם ביראת עונש ואמר לו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ועל כן לא היה חשק לאדם ליכנס בגן עדן שהיה ירא שמא יעבור ועל כן לקחו השי"ת בדברים ופיתוהו ליכנס:

ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל (ב, טז), מה שאמר על האדם ולא אמר ויצו ה' אלהים לאדם מכל עץ וכו', נראה שהשי"ת צופה ומביט עד סוף כל הדורות ובעבור שישמור אזהרה זו שלא יאכל מעץ הדעת טוב ורע, הקדים לו אזהרה שיהיה תמיד בבחינת מ"ה (שמות טז, ז, עי' שלה"ק עקב תו"א אות ו), ואז בוודאי לא ישמע להמסית לאכול מעץ הדעת טוב ורע (שם ט), למען יהיה כאלהים יודעי טוב ורע (ג, ה), כי מי שהוא בבחינת מ"ה אין חפץ בגדלות, וזהו ויצו ה' אלהים על האדם, שיהיה בבחינת אדם גימטריא מ"ה, ואז יקיים מכל עץ הגן אכל תאכל וכו': ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו וכו' (ב, יח), ודרשת רבותינו ז"ל (עי' רש"י, יבמות סג, א) ידוע , ונראה דהנה השי"ת ברא את האדם לעבדה ולשמרה, רוצה לומר לעבוד ה' ולשמור ה' כדי לקשר בכל מעשיו עולם העשיה שהוא ה' אחרונה עם וא"ו של השם:

והנה הרב בוצינא קדישא מו' דוב בער זללה"ה אמר פירוש הגמרא קידושין דף למ"ד (ע"ב) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, והלא אין המשל דומה לנמשל, כי בבשר משימין תבלין והעיקר הוא הבשר ולא התבלין, וכאן אמר שהתורה הוא התבלין, ואמר שהאמת הוא כן שהיצר הרע הוא העיקר וצריך האדם לעבוד השם יתברך בהתלהבות הנמשך מיצר הרע :

ואמר שזהו פירוש מה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת יומא דף ס"ט (ע"ב) כשמסרו בידם יצרא דעבירה אפילו ביעתא בת יומא לא אשתכח, דהנה יש עיתים שהם מוכנים מעצמם לעבודת השי"ת, כגון בשבתות ויו"ט בלי הכנת אדם, וביעתא לשון ביעותא לשון תפלה (ישעיה כא, יב וברש"י), רוצה לומר כשמסרו בידם יצרא דעבירה לא היה להם התלהבות כלל, ואף תפילות שהם בשבתות ויו"ט שהקדושה באה מלמעלה והם מוכנים מעצמם, וזהו ביעותא בת יומא, שהיום גרם, לא אשתכח, מפני שלא היו להם שום התלהבות כלל, ונמצא באמת שהיצר הרע הוא העיקר שיקח התלהבות היצר לעבודת הש"י, והתורה הוא המורה דרך, ובאמת כמו תבלין, עכ"ד בקיצור ודברי פי חכם חן: והנה בכאן שאדם היה בגן עדן, ולא היה יודע מיצרא דעבירה שלא היה לו אשה כלל, ולא היה היצר הרע יכול לדבק בו כלל, לא היה לו התלהבות כלל, והאיך היה יכול לקשר עצמו בכל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו אל השי"ת, ומדת התקשרות נקרא טוב (זוה"ק ח"ג כא, א), וזהו לא טוב, לא יוכל האדם לקשר עצמו, היות אדם לבדו, בלי יצרא דעבירה ואין לו שום התלהבות כלל, אעשה לו עזר, רוצה לומר אתן לו יצר הרע שיהא לו עזר, כנגדו, רוצה לומר היצר הרע שיהיה לו כנגדו, וזהו על ידי בריאת חוה ויודע לו יצרא דעבירה, ויהיה לו התלהבות ויוכל לעבוד השי"ת בהתקשרות בכל מעשיו:

ומה שאמר כנגדו בכ"ף הדמיון ולא אמר נגדו, יובן על פי שאמרתי פירוש הגמרא דסוכה דף נ"ב (ע"א), לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה, הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים האיך יכולנא לכבוש הר גבוה כזה, ורשעים בוכין ואומרים האיך לא יכולנא לכבוש את חוט השערה הזה וכו', ולהבין למה נדמה כך כדי שיבכו שניהם, אם באמת הוא כהר היה לצדיקים לבכות ולא הרשעים, ואם באמת הוא כחוט השערה היה לרשעים לבכות ולא הצדיקים, וגם מה בכיה לצדיקים האיך יכולנא לכבוש הר גבוה, אדרבא היה להם לשמוח שמחה גדולה: ונראה דשם אמרו בגמרא כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, ומעשה דאביי שם יוכיח, וצריך להבין למה באמת הוא כך, ונראה הטעם דאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו (ע"ז ג, א), ולאדם שהוא במדרגה התחתונה אין נותנין לו יצר הרע כזה שאין ביכלתו להגביר עליו, רק לכל אחד ואחד נותנים לו יצר הרע שיוכל להגביר עליו, ועל כן כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, ונמצא לעתיד מראין לכל אחד ואחד היצר הרע שהיה לו בעולם הזה, ולצדיקים נדמה להם כהר גבוה שבאמת היה להם יצר הרע כהר גבוה, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, וכן לרשעים נדמה להם כחוט השערה וכן באמת היה להם בעולם הזה כחוט השערה :

ועל כן הללו בוכין והללו בוכין, הרשעים בוכין, שהיה להם יצר הרע קטן כחוט השערה ולא יוכלו לכובשו, והצדיקים בוכין, דאמרינן שם בגמרא ע"ב, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אין יכול לו שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק וכו' ה' לא יעזבנו בידו, ובעולם הזה הדבר אצלנו באמונה, שאנו מאמינם שאלמלא עזר מהקב"ה לא היינו יכולין לכבוש היצר הרע, אבל לעתיד בעת קיבול השכר ונראה לעין לצדיקים כהר גבוה, כמו שהיתה באמת אצלם בעולם הזה כי הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, ונראה לעין שלא היו יכולין לכבוש הר כזה אם לא בעזר השי"ת, ונמצא ראו שלא עשו כלום זולת השי"ת ובושין לקבל שכר, ועל כן הצדיקים בוכים וכו':

וזהו פירוש (תהלים סב, יג) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, רוצה לומר תשלם לאדם כאלו עשה הדבר וגבר על יצרו בעצמו וסר מרע ועשה טוב, ובאמת אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, רק מצד חסד השי"ת שמשלם שכר לעושי רצונו כאלו עשה בעצמו בלי עזר כלל , וזהו שאמר כאן כנגדו בכף הדמיון, כי היצר הרע הוא גדול כמו האדם ממש כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו וזהו כנגדו ממש וכנ"ל: וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו (ב, יט), עיין פירוש רש"י ז"ל סרסהו ודרשהו, ויש לפרש דידוע שכולם בחכמה עשה כל המעשים נבראו בחכמה, והוא המחיה הכל כמו שכתוב (קהלת ז, יב) וחכמה תחיה את בעליה, וידוע דשם האדם הוא חיותו, והראיה גדולה בזמן שאדם ישן או עוסק בשאר דברים כשקוראים לו בשמו אז מושכין אותו, כי שמו הוא חיותו , וחיות של כולם הוא חכמה, נמצא שמו נמשך מאותיות שיש בחכמה, ואותיות נקרא נפש, וחכמה נקרא חיה, וזהו שאמר וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה, רוצה לומר נפש של חיה הוא חכמה המחיה אותו, זה שמו וחיותו כי ראה חיותו של הדבר ההוא שיש לו מחכמה וזה הצירוף אותיות שהוא מן נפש חכמה קרא לאותו דבר:

ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות (ג, ז), עיין פירוש רש"י וזה לשונו, עלה תאנה הוא העץ שאכלו ממנו, בדבר שנתקלקלו בו נתקנו וכו' (סנהדרין ע, ב) עכ"ל, וצריך להבין מאי התיקן שלקחו עלה תאנה עליהם ואפשר לומר מפני שאמרו רבותינו ז"ל במסכת ברכות דף (י"א) [יב, א] כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו, לפיכך לקחו עלה תאנה עליהם להודיע לכל שבדבר זה קלקלו ובושה הוא להם, וכוונתם שזה יהיה תיקונם כנ"ל:

ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי (ג, כ), מה שאמר היתה לשון עבר, והוה ליה למימר כי היא אם כל חי, וגם מפני הטעם שהיא אם כל חי, הוה ליה לקרואתה חיה, לשון נופל על לשון:

ונראה דידוע מה שכתוב בספרים מי שהוא דבוק לחכמה הוא מרוחק מן החטא , ועל כן אמרו רבותינו ז"ל במסכת סוטה דף ג' (ע"א) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, שהוא היפך חכמה כי בשעה שעובר עבירה נסתלק ממנו נשמת חכמה, וחכמה נקרא חיה ואם כן כיון שאכלה מעץ הדעת טוב ורע, וגם האכילה לאדם, בוודאי נסתלק ממנה נשמת חכמה, ונכנס בה רוח שטות, ואם כן לא שייך לקרואתה חיה, כי שם של אדם מורה שהוא חיותו, וממנה נסתלק נשמת חכמה, הנקרא חיה, וזהו שאמר כי היא היתה אם כל חי רצה לומר קודם החטא כיון שהיא עתידה להיות אם כל חי נכון לקרותה חי' אבל אחר החטא כיון שנסתלק ממנה נשמת חכמה הנקרא חיה אינו נכון לקרואתה חיה ועל כן קראה חוה:

זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו (ה, א), עיין פירוש רש"י ז"ל זה הוא ספירת תולדות אדם, ולהבין מה בא ללמדנו, ונראה דבא לרמז דרך מוסר אל אדם שישגיח בעינא פקיחא על כל דרכיו ומעשיו לבל יפגום הדמות והצלם אלהים שבו , ורש"י ז"ל פירש בפרשת נח (ו, ט והוא מבראשית רבה ל, ו) ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, וזהו שאמר זה ספר תולדות אדם, המעשים טובים שלו הנקרא תולדות אדם שיחשוב תמיד, ביום ברא וכו' בדמות אלהים עשה אותו, ועל כן לא יפגום הצלם והדמות שלו במעשיו ובדבורו ובמחשבותיו: או יאמר זה ספר תולדות אדם, כשהאדם בכל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו הוא דבוק אל השי"ת ומקדש עצמו כל אבריו המרומזין אל אורות העליונים, בעת שעושה המצוה עם האבר כגון הפה והידים ורגלים ושאר אברים וממשיך קדושה על האברים נעשה כסא ומרכבה אליו יתברך, ומדת התקשרות נקרא זה (עי' פרדס רימונים שער כג פ"ז), וזהו שאמר זה, ההתקשרות ודביקות שיש לאדם אל השי"ת בכל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו, ספר, לשון ספיר ובהירות, תולדות אדם, המעשים טובים של אדם, אבל אם אינו מקושר אל השי"ת ועושה המצות מצות אנשים מלומדה בלא דחילו ורחימו, אז לא פרחת לעילא (תיקו"ז תיקון י' כה, ב), והאיך יבא לידי זה, שיהיה לו התקשרות תמיד אל השי"ת, ושיחשוב ביום ברא וכו' בדמות אלהים עשה אותו, ולקדש איבריו ודבוריו ומחשבותיו להדמות אליו יתברך, ויהיה כסא ומרכבה אל השי"ת, כל אבר המרומז לצורה עליונה:

תוכן העניינים

אורח לחיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה