אור ברסלב
אורח לחיים פרשת מטות

אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב

פרשת מטות

פרשת פנחס

איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו וכו' (ל, ג). מה שאמר כפל, ידור נדר השבע שבועה. אפשר לומר דרבותינו ז"ל דרשו בנדרים דף ט"ז (ע"ב) שהנדרים חלין על דבר מצוה, ממה שאמר נדר לה', אף על פי שנוגע לה' חל הנדר, לכך אמר כפל ידור נדר, האחד מורה על נדר שאינו נוגע לה', ואחר כך נדר לה' אף על פי שנוגע לה' חל הנדר:

ומה שאמר השבע שבועה כפל, אפשר לומר שמצינו שבועה אצל בועז (רות ג, יג) חי ה' שכבי עד הבוקר, ונשבע נגד יצרו שלא יעבור עבירה. וכן מצינו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, קו) נשבעתי ואקיימה וכו'. ובשני מיני שבועות שמצינו שנכון לישבע עליהם, כשהיצר מתגבר לעבור על מצות לא תעשה של נדה שבועז נשבע עליו, או לקיים משפטיו היינו מצות עשה שדוד ע"ה נשבע עליהם, ובשניהם הוא מושבע ועומד מהר סיני, הן לקיים מצות עשה הן שלא לעבור על מצות לא תעשה ח"ו. אבל אם נשבע לבטל המצוה אינו חל. וזהו שאמר או השבע שבועה, כלומר על דבר שהוא שבועה מכבר מושבע ועומד מהר סיני, כנ"ל:

או יאמר דהנה בספר שערי אורה פירוש נדר נו"ן דר ע"ש, והנה כבר כתבתי כמה פעמים, שהאדם אין צריך רק לראות שיהיה לו יראה בשלימות, ואחר כך בא לו אהבה ממילא. ואיתא בתיקונים (הקדמה ה, ב) מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה, דאיהו שכינתא עלאה היינו עולם התשובה, והטעם כי בתחלה כשיש לו יראת ה' יראה תתאה, כשהוא רואה שפגם, עושה תשובה תתאה, היינו תשוב ה' אל וא"ו, ואחר כך כשבא לו מדת אהבה, כדרכו של איש לחזור אחר אשה, עושה תשובה מאהבה, והוא שכינתא עילאה, שזדונות נעשית כזכיות, על כן אייתי ליה לידי ענוה, דאיהו שכינתא עילאה:

והנה אמרו רבותינו ז"ל בנזיר דף כ"ג (ע"ב) גדולה עבירה לשמה וכו', ועל פי השכל לעשות עבירה לשמה אי אפשר, רק באדם שהוא במדריגת אהבה שאוהב את הבורא מאוד, ומפקיר עצמו שיעשה לו נחת רוח, ואפילו שיהיה בגיהנם בעוברו על עבירה, אינו חושש על עצמו, רק לעשות נחת רוח ליוצרו. וזה שהוא בבחינת נו"ן דר, היינו ששב מאהבה, ובא אל החמשים, חמשים שערי בינה, יכול לעשות נדר אפילו בדבר הנוגע אל השי"ת, היינו לבטל מצות לא תעשה החמורה:

וזהו שאמר איש כי ידור, היינו בדבר הנוגע אל השי"ת לבטל מצותיו, ואחר כך נדר לה', מי שהוא נו"ן דר השב מאהבה, ובא אל עולם התשובה מאהבה, עושה נדר אף לה', להפר מצותיו ועושה עבירה לשמה בשביל אהבת הבורא. ועל כן אמר כפל, או השבע שבועה, כי השבועה מלשון שבעה היינו מדריגת יראה, ואינו חל על מצות, רק דוקא ששבע בשביל כוונות כדי לקיים מצות השי"ת, ועושה לנפשו גדרים בשבועה שלא לעבור מצות ה'. וזהו השבע שבועה לאסור איסר על נפשו, כי בחינת יראה היא בחינת נפש, ואי אפשר לו לעשות עבירה לשמה כנ"ל, רק לאסור איסר על נפשו לקיים מצות התורה בחינת עשה ולא תעשה:

וידבר ה' אל משה לאמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין אלף למטה וכו' וישלח אותם משה וכו' אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו (לא, א-ו). וצריך להבין השני פעמים לאמר בפסוק ראשון ובפסוק השני, שאין לו פירוש. וגם דאמר החלצו מאתכם, ולא אמר החלצו מכם. וגם מה שאמר וימסרו, ופירש רש"י ז"ל שלא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחן. ובאור החיים ז"ל פירש בפסוק ויהיו על מדין וזה לשונו, ואמר הכתוב וימסרו מאלפי ישראל, פירוש כל מי שיודע בעצמו שעומד בצדקו מסר עצמו לדבר, עד שבא לכלל האלף עכ"ל:

וגם צריך להבין, כיון שאמר שנים עשר אלף, שני תיבות חלוצי צבא אין לו פירוש. וגם דאמר אותם ואת פינחס וכו' וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו, ופירש רש"י ז"ל וכלי הקודש זה הארון והציץ, שהיה בלעם עמהם, ומפריח מלכי מדין בכשפים וכו', הראה להם את הציץ וכו' והם נופלים, ועל מה שלקח חצוצרות התרועה בידו לא כתב טעם:

ונראה דהנה איתא במדרש תנחומא בפרשת בלק (סי' כ) וזה לשונו, שנאמר ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השיטים, ושם נפרצו בזנות, ורפו ידי משה וידי צדיקים שעמו והמה בוכים, ולמה רפו ידם והרי עמד כנגד ששים רבוא בעגל, שנאמר ויקח את העגל אשר עשו וכו', אלא בשביל פינחס כדי שיבוא ויטול את הראוי לו, ולפי שנתעצל לא ידע איש את קבורתו עכ"ל:

וזה המדרש הוא תמוה, למה תלה העונש לא ידע איש את קבורתו, בעצלות של משה. ואפשר לומר לפי מה שכתבתי בפרשת פנחס בפסוק צרור את המדינים, שעל ידי שהפקירו לזנות, ועשו מעשה פעור לפניהם ונתאוו להם, הוציאו דמות פעור שישתחוו, ואז ישמעו אליהם, כמו שפירש רש"י ז"ל וכיון שהשתחוו מיד נצמד. כמו שכתב באור החיים, שסיבת השתחוואה גרם הצימוד, כי פעור מאנס ומושך עובדיה: ועל כן כתבתי שם מי שיש לו הרהורי זווגים שפלים, ומחשב במחשבת השיקוץ והתיעוב והנבלות כמו שעושין עבירה, ונהנה ח"ו ממחשבה זו, זהו ח"ו מעשה פעור, שמאנס ומושך עוד לדבר זה. ותקנתו שישוב בתשובה על פגם הברית ועל הרהורים אלו, וינצל מהרהורים אלו. כי אמרו ז"ל בסוטה דף י"ד (ע"א), אמר רב חמא בר חנינא מפני מה נקבר משה אצל בית פעור, כדי לכפר על מעשה פעור. וע"ש בתוספת (ד"ה מפני) בשם המדרש, בכל שנה ושנה בעת שחטאו ישראל בבנות מואב, באותו פרק עולה למעלה לקטרג ולהזכיר עון, וכשרואה קברו של משה חוזר ושוקע:

ועל כן כיון שנתעורר בו מחשבת התיעוב והנבלות של הרהורים זווגים שפלים, שהוא שמץ מפעור, ישוב בתשובה על הרהורים אלו, ועל פגימות הברית, שהוא דרגא דמשה, כי אי אפשר לשום בר ישראל לשוב בתשובה שלימה, עד שנותנין לו משמים חלקו שיש לו במשה, שהוא כלול מששים רבוא, ואתפשטותיה בכל דרא ודרא לאשלמא כולהו מפגימו דלהון. ועיין בתיקונים (תיקו"ז תיקון סט קיב, א), ובספר חרדים בסופו. וכיון שאחז בתשובה דרגא דמשה, הוא מכניע למחשבת של פעור:

ועיין באור החיים בפסוק צרור את המדינים באמצע דבריו וז"ל, שהלא תמצא שהיתה המגפה בישראל עד אשר ספו תמו כל הנצמדים לבעל פעור, דכתיב (דברים ד, ג) כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך, ובהכרח אתה לומר כי לא על הכ"ד אלף שאמר הכתוב ויהיו המתים כו' ארבעה וכו' הוא אומר, שאלו היו משבט שמעון, ומתו על שרצו לשלוח יד בפינחס, כמאמרם ז"ל (סנהדרין פב, א), והכתוב אמר אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו, הא למדת שהשמיד גם כל הזונים לבד הכ"ד אלף, עכ"ל ע"ש:

ואפשר לומר לפי דברי התנחומא שמשה רבינו טעה, בזה שאמר לפינחס, כשאמר לו מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, לא היה לו להשיב לפינחס קריינא דאגרתא להוי פרוונקא, אלא היה לו לילך בעצמו ולמסור נפשו כמו שעשה פנחס, ואם היה עושה כן היה מעביר עבודה זרה של פעור לגמרי, כמו שבעגל שמסר נפשו על ישראל ואם אין מחני נא וכו', והי' לו כח אח"כ להעביר את העגל לגמרי, ולטחון אותו. כן אם היה מוסר נפשו בעבודה זרה של פעור, ולעשות מעשה פינחס, היה מעביר עבודה זרה של פעור לגמרי:

וזהו שרמז לו השי"ת במלת לאמר, רמז לתשובה, שכתב בליקוטי תורה (יתרו ד"ה כה תאמר) הרי שאמירה הוא בבינה שנאמר (משלי א, ב) אמרי בינה, ובינה הוא עולם התשובה, כלומר שיעשה תשובה על שלא הלך בעצמו לקנא קנאת ה' צבאות במעשה זמרי כמו שעשה פינחס:

ואמר אחר תאסף על עמך, עיין באור החיים שכתב בפסוק נקום נקמת ה' וכו' וזה לשונו, ואומרו אחר תאסף אל עמך, נראה כי נתכוין לומר לו שקודם לכן אינו שלם התיקון ליאסף אל עמיו, פירוש שהיה לו מונע בדין, וימנעהו מלגשת נפשו למקום מושבה שיקרא עמיו כידוע, עכ"ל:

ואפשר לומר הטעם על דבריו, כי התורה נקראת על שמו תורת משה, והיה משה רבינו צריך לקיים כל התורה, גם הלכה זו שהבועל ארמית קנאין פוגעים בו, ולפי דברינו אמר לו השי"ת, ורמז לו במלת לאמר, שיעשה תשובה על זה, ונתחכם משה לתקן זאת בתשובה על שלא מסר נפשו על ישראל כפנחס. והשי"ת גילה לו שאי אפשר לו ליאסף אל עמיו עד שיתקן, היה מזרז נפשו בתיקונו, ולא איחר הדבר לנקום ממדין והיה יכול לחיות, אלא מסר נפשו למיתה, וזהו התיקון על שלא מסר נפשו מקודם במעשה זמרי: וגם אמר אל העם לאמר, שהם יעשו תשובה, כי כל האיש אשר הלך אחרי פעור במעשה, השמידו ה'. אבל העם, היינו ההמון עם, שלא עשו מעשה רק נכשלו במחשבה, ומחשבה של עבודה זרה גם כן נענש עליו, על כן אמר אל העם, מי שיש לו מחשבת פעור יעשה תשובה. ולמד אותם איך יעשו תשובה, היינו החלצו מאתכם, היינו שתחליצו עצמכם מן היצה"ר הדבוק אתכם, ולא תכוונו במלחמה זו לנקום צער שלכם מיתת בניכם או אחיכם ומשפחתכם שהלכו אחרי פעור, רק תכוונו במלחמה זו לתת נקמת ה' במדין, וימסרו נפשם במלחמה זו לנקום נקמת ה' במדין, שגרמו שיפגמו ישראל בשורש, וגרמו חמת יו"ד כאשר כתבתי למעלה:

וזה ויהיו על מדין, ולשון תהיה היינו בהוייתו תהיה, במחשבה זו לבד יהיה על מדין, לתת נקמת ה' במדין, ולא להנאת עצמו. וכיון ששמעו ישראל שצריכין לתקן מחשבת פעור, כתוב וימסרו אלפי ישראל, אותן שהיו צריכין תיקון, מסרו מעצמן למלחמה זו במסירת נפשם, לנקום נקמת ה', ולא לנקמת עצמן. וזה שאמר שנים עשר אלף חלוצי צבא, וצבא לשון גדלות, והם חלצו מגדלות לקנא עבור עצמם, וחשבו עצמם כאין, ומסרו נפשם עבור קנאת ה':

וזהו וישלח אותם משה, שבחינת משה היה עם כל אחד ואחד לעשות תשובה על הרהורי עבודה זרה כאשר למד אותם. ואמר אותם שלח, ואת פנחס לא היה צריך אליו, כי חצוצרות התרועה כבר בידו בכחו. ועיין מה שכתבנו בשם הרב הק' בוצינא קדישא מהור"ר דוב בער זללה"ה, פירוש חצוצרות שני חצי צורות, שיחשוב תמיד שהוא חצי צורה, ולית ליה מגרמיה כלום, וגם צורה עליונה לא נשתלם עד בריאת אדם, כמ"ש בתיקונים, ודפח"ח. וזה כבר פעל פינחס במסירת נפשו למעלה עבור ישראל, כמו שכתבתי למעלה השיב את חמתי ע"ש:

וזהו שאמר הכתוב אח"כ שעשו כן היוצאים למלחמה, ויצבאו על מדין, כאשר צוה ה' את משה. והנה משה רבינו ע"ה זכה לבינה הוא תשובה עילאה, ושם זדונות נעשות כזכיות בכח החכמה שבה, ועל כן יראה היתה אצלו מלתא זוטרתא, כי עקב ענוה יראה. וכתבתי כמה פעמים (פר' שמות עה"פ וימת יוסף ועה"פ וירא מלאך) לשון הקדמת התקונים (תיקו"ז ה, ב) דרגא תמינאה ביראת ה' וז"ל, מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי דענוה דאיהי שכינתא עילאה, דיראת ה' עקב לגבה, ודא דרגא דמשה עכ"ל:

ועל כן בהסתלקות של משה שנפל ממדרגתו הקרוי מיתה, נפל למדת יראה מדרגה תחתונה שלו, והאדם אשר הוא מחזיק את עצמו במדת יראה, ועושה תשובה תתאה מיראה תדיר, אז משמים נותנין לו חלקו של משה, וזוכה לתשובה עילאה, וזהו ולא ידע איש את קבורתו:

ולולא התעצלות שלו במעשה זמרי, והיה מוסר נפשו כמו שעשה בעגל, היה מעביר עבודה זרה של פעור לגמרי, ולא היה פעור עולה למעלה להזכיר עון, ולהצריך משה להיות נקבר שם, ולהתעלם קבורתו באמת במדת יראה, וע"י טורח תשובה תתאה תדיר, אז נמסר חלקו של משה, מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה ענוה דרגא דמשה: וכן במחשבת הרהורי תיעוב של עבירה שמץ מחשבת פעור המושך, צריך לשוב בתשובה תתאה תדיר אשר שם קבורתו, ואח"כ זוכה שנותנין לו חלקו של משה שזכה לבינה תשובה עילאה, ואם העביר עבודה זרה של פעור לגמרי, לא היה צריך לזה כנ"ל, כי לא היה לשום אדם מחשבות אלו:

ואפשר לומר לפי שלמד משה אותם לתקן מחשבת עבודה זרה בהרהור של פעור, על כן כשחזרו מהמלחמה והביאו טבעת וכומז, ובהסרתם בשעת מלחמה היה להם הרהורי אשה בלי מחשבת עבודה זרה, הביאו לכפר גם על זה:

או יאמר החלצו מאתכם וכו'. דהנה בריאת עולמות היה בשביל ישראל, וכל האומות נבראו לשמשם כמ"ש (בראשית כז, כט) יעבדוך עמים. וכשישראל עושין רצונו של מקום באמת, כל האומות נכנעין ומושפלים תחת ידם. ואם ח"ו להיפך, והיה כאשר תריד ופרקת עולו (שם מ), והם נכנעים תחת האומות:

ואיתא באלשיך על מה שאמר השי"ת נקום נקמת בני ישראל וכו', ומשה אמר להם לתת את נקמת ה' במדין. דהשי"ת מחל על כבודו, ולא רצה למחול על כבודן של ישראל, כמו שמצינו (מלכים א יג, ד) תיבש ידו, על שפגע בנביא, ולא האריך אפו וכו'. ומשה רבינו ע"ה אמר לתת נקמת ה' במדין, ולא שיחוסו על כבודם, עכ"ד: והנה מלת אתכם פרושו כמו עמכם. וזה שאמר משה החלצו מאתכם, רצה לומר ממחשבה ושנאה אשר עמכם על מדין, שגרמו להפיל כ"ד אלף מישראל, ולא תלחמו בשביל כבוד עצמיכם, רק בשביל כבוד השי"ת. ואמר אנשים לצבא, ופירש רש"י אנשים צדיקים שיצאו לצבא, ויהיו על מדין, רצה לומר שיהיה הם למעלה ומדין יהיה נכנעין ומושפלין תחתם, כדי לתת נקמת ה' במדין כאמור:

ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו (לא, יז). להבין הלא התורה נצחיות, ומה זה בא ללמדינו, ומה דהוה הוה. וגם דאמר יודעת איש למשכב זכר, והוי ליה למימר וכל אשה יודעת משכב זכר הרוגו, כמו שכתוב בפסוק שלאחריו וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם, ומלת איש מיותר: ונראה דבא לרמז דברי מוסר, מה שכתב רבינו ז"ל באבות (פ"ד מט"ו) הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, רצה לומר מי שהוא בעבדות ה' ובתורתו במדריגת קטנות, אל יהיה חושק להיות ראש ולהשפיע במדריגת התחתונות, אלא יהיה זנב לאריות, ולקבל מהם שפע, עד שבא למדריגת גדלות בעבודת השם ובתורתו. וזהו הרגו כל זכר, כלומר תכלו ממכם מדריגת זכר שתרצו להשפיע למדריגת התחתונים. טף, בזמן שאתם בקטנות בעבדות ה' ובתורתו, אלא הוי זנב לאריות וכו':

וכל אשה יודעת איש וכו', נראה דבא לרמז דהאדם אשר צריך לקבל מבני אדם ולחיות נפשו, וזהו פרנסתו שמקבל צדקה מאחרים, אל יחשוב שהוא מקבל מאדם רק מהשי"ת, והאדם הנותן לו הוא שליח מאת השי"ת, והרבה שלוחים למקום, ואם לא יתן לו זה האדם, יסבב סיבות שיתן לו אדם אחר, ובזה יהיה מרוחק מחניפות, ומשאר עבירות, כגון לכבוש פניו בקרקע מלהוכיח לאדם אשר הוא צריך לקבל ממנו, בחושבו שאין מקבל מהאדם רק מהשי"ת. ואעפ"כ כתב בחובת הלבבות שצריך להחזיק טובה להאיש אשר הוא מקבל ממנו, אבל לא להחניפו ולכבוש פניו מלהוכיחו, ושאר עבירות אשר יוכל לבא ח"ו מזה אם אינו חושב תמיד שהוא מקבל מהשי"ת:

ובדרך שיחה אמר אדוני מורי הרב הגאון מוהר"ר שמואל שמעלקא אב"ד דק"ק נ"ש, ואל תצריכנו לידי מתנות בשר ודם , אמר לשון רבים מתנות בשר ודם, כי בחושבו שהוא מקבל מהשי"ת, הנותן הוא אחד אמיתי, ובני אדם אשר הוא מקבל מהם הם שלוחים, וזהו ואל תצריכנו לידי מתנות בשר ודם. רק שאחשוב בעת שאני מקבל מבשר ודם, שהם שלוחים למקום, ודפח"ח:

וזהו וכל אשה, רצה לומר מי שהוא בבחינת מקבל מבני אדם. יודעת איש, רצה לומר שיודע האיש שהוא מקבל ממנו. למשכב זכר, בעת שהוא מקבל מהאדם אשר הוא בבחינת זכר נגדו, והוא בבחינת נוקבא, שמקבל ממנו, ובעת שהוא מקבל ממנו יודע האיש שהוא מקבל ממנו. הרוגו, זה המחשבה תכלו גם כן ממכם, רק תחשוב בעת שאתה מקבל מבני אדם, שאתה מקבל מהשי"ת, והוא הוא הנותן ומשפיע, והאדם זה הוא שליח מאת השם יתברך, והרבה שלוחים למקום כנ"ל:

במדרש תנחומא (ה, ה) ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד (לב, א), ילמדינו רבינו כמה מתנות נבראו בעולם, כך שנו רבותינו, ג' מתנות ברא הקב"ה בעולם, חכמה וגבורה ועושר. זכה אדם לאחד מהן, נוטל חמדת כל העולם, זכה בחכמה, זכה בכל וכו'. להבין זה אפשר לומר, דהנה אמרתי פירוש הפסוק בקהלת (ט, יח) טובה חכמה מכלי קרב וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, הפסוק אין לו פירוש לפי פשוטו. וגם מה שאמר וחוטא אחד וכו', הלא העולם נידון אחר רובו:

ואמרתי על דרך מה שכתבתי בשם הרב בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה, דהאדם אין צריך לראות רק שיהיה לו יראה בשלימות, ומדת אהבה בא לו ממילא. נמצא כל המלחמות שיש לאדם עם היצר הרע היינו כשהוא בבחינת יראה תתאה, צריך ללחום עמו בכל השבע מדות שיש בו, להכניעם תחת יראת ה'. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה שהיה במדריגת יראה, והכניע כל השבע מדות שלו תחת יראת ה', לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וכו' (דברי הימים א כט, יא) :

וכשמכניע כל השבע מדות שלו תחת יראת ה', היינו שלא לאהוב שום דבר רק דבר הנוגע ליראת ה', וכן בכולן, ומזכך את נשמתו בעשותו מצות ה' ממצות עשה, ובשומרו מצות לא תעשה שלא יעשה אותם, מחמת יראת ה' יראה תתאה, שהוא תמיד ביראת השם יתברך שלא לעבור, פן ח"ו יפול למטה בתאות העולם הזה, ולא יכול לעבוד השי"ת. וכשבא למדת יראה זו בשלימות, אז יצפה לישועת ה' שיבוא לו בחינת אהבה, כדרכו של איש לחזור אחר אשה (קידושין ב, א):

אבל מי שהוא במדריגת יראת עונש, אשר הוא כסא ליראת ה', כמו שכתבתי כמה פעמים כמו שהגוף הוא כסא אל הנשמה, כן יראת הגוף היינו יראת עונש, הוא כסא אל יראת ה'. ומקודם צריך להיות בו יראת עונש, לעבוד השי"ת ולקיים מצותיו במצות עשה ולא תעשה מחמת עונשין הכתובין, ואף על פי שזה נקרא עובד את עצמו, כי הוא עושה מצות ה' בשביל יראת עונש, אף על פי כן נקרא צדיק שאינו גמור, כמו שאמרו (מכות כד, א) בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה, וזה יש לו גם כן אמונה: אבל כשהוא בבחינת יראה זו של עונש, אינו חפץ באהבת ה', ואינו מצפה לאהבתו ית', וזהו פירוש הפסוק (תהלים קמז, יא) רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו, שהשי"ת רוצה ביראה זו, היינו יראת ה' יראה תתאה, שיראים תמיד שלא יפלו למטה, ללכוד בתאות העולם הזה שהוא מן היצר, וח"ו לא יוכל לעבוד את ה'. וכשהם ביראה זו, אז הם מצפים ומיחלים שיבא אליהם בחינת אהבת ה', כדרכו של איש וכו'. אבל אינו חפץ ביראת עונש, כי זה אינו מצפה לאהבתו וחסדו, ועובד השם יתברך ומקיים מצותיו בשביל יראת עונש, וזהו קצת עובד עצמו, וכל מה שברא השי"ת לא ברא אלא לכבודו, על כן אין חפץ ה' ביראה זו רק ביראת ה' המצפים לחסדו ואהבתו: וכשמקיים מצות ה' ביראה תתאה יראת ה', אז הוא מזכך את נשמתו בקיומו המצות. כי כל מצוה מן רמ"ח מצות עשה, הוא מתיחס כנגד אותו אבר שבנר"ן שלו, וכן השס"ה מצות לא תעשה נגד הגידין, וכשמקיים המצות מזכך נר"ן שלו, ואח"כ בא לו בחינת אהבה. וכשרואה שפגם איזה דבר, עושה תשובה מאהבה הוא בינה, ששם זדונות נעשות כזכיות:

וזהו פירש הפסוק אצל המצות (תהלים יט, יא-יב) ומתוקים מדבש ונופת צופים, גם עבדך נזהר בהם, ולשון נזהר כמו והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע (דניאל יב, ג). וזהו גם עבדך בחינת יראה, נזהר ומזכך בהם בקיומו המצות. בשמרם עקב רב, כלומר שבתחילה אני שומר את המצות בבחינת יראה הנקרא עקב, כמו שכתב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', ואח"כ בא לו בחינת אהבה ממילא:

וכשעושה תשובה מאהבה, אז הוא במדת ענוה עולם התשובה, ששם זדונות נעשות כזכיות. וזהו הבחינה נקרא רב, כמ"ש בזוהר (שלח קסח, א) מאן דאיהו זעיר איהו רב. וכשהוא בבחינת ענוה הנקרא רב, משם הוא זוכה לחכמה, כי חכמה לא אשתמודע אלא בביתיה היינו בינה (זוהר פנחס רכט, ב), כי חכמה ובינה הם תרין רעין דלא מתפרשן:

וזהו טובה חכמה מכלי קרב, כלומר אימת טובה חכמה, כשהחכמה בא מכלי קרב היינו שיש לו בחינת יראה מקודם, ובחינת יראה הוא נקרא כלי קרב ששם עיקר מלחמת אדם עם היצר הרע, כי אח"כ בא לו כל המדריגות ממילא, כי הבחינת יראה אייתי ליה לידי ענוה עולם התשובה, ומשם זכה לחכמה. וזו החכמה שבא לו מכלי קרב הקדום עד שזכה לחכמה, זו החכמה הוא טובה:

אבל יש אדם שהחכמה הוא לו בתולדה, ואין לו בחינת יראה תתאה, כי צדיק ורשע לא קאמר, וכמ"ש בזוהר חדש בסופו בתיקונים דף (ס"ט ע"א) [צח, א] ד"ה עוד לפרשת וירא וכו', וזה לשונו שם דקודם דייתי כל בר נש לעלמא קודם יצירתיה, המלאך ממונה על האי טפה [מעמידה], וקב"ה גזיר עליה אם יהיה נביא או חכם, או בעל מקרא ומשנה, או מארי רוח הקודש, או מארי בת קול דאתנהיג בת קול במילולא דיליה ויימא הלכה כפלוני, או אם יהיה טפש, אבל רשע וצדיק לא קא גזר עכ"ל. וזו החכמה שיש לאדם שנגזר עליו קודם היצירה, ואין לו בחינת יראה הנקרא כלי קרב, לא טובה:

וזהו שאמר אחר כך וחוטא אחד, כי כוונת אחד בקריאת שמע היינו שיחבר בחינת ד' מדת מלכות הנקראת יראת ה', עם א"ח שבספירות הקדו', וחוטא לשון חסרון, כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים (מלכים א א, כא). וזהו וחוטא אחד, מי שהוא בחסרות באחד, שאינו מזווג מדת מלכות עם א"ח הקדום שיהיה אחד, יאבד טובה הרבה, אף אם נגזר עליו קודם היצירה:

וזה שאמר המדרש ומקנה רב, כלומר קנינים וטובת רבות. לבני ראובן, אותם שהם במדריגות חכמה, ויש להם גם בחינת יראה תתאה, כי חכמה נקרא ראיה, כי יראה אותיות ראיה הוא חכמה שנקרא יראה עלאה, וזה ראו, היא חכמה, בן, שם של ב"ן, היא בחינת יראה:

ולבני גד, אותם שהם גומלי חסד עם ד"ל, כי ר"ת ג"ד גומל דל, כלומר שגומלין חסד עם השכינה ה"א אחרונה בחינת דל, וממשיכין לה מן א"ח להיות אחד. וזה שאמר המדרש שלוש מתנות ברא הקב"ה בעולם, חכמה וגבורה ועושר, והקב"ה גוזר על האי טפה שיהיה חכם או גבור או עשיר זכה לאחד, היינו שממשיך א"ח לד', לבחינת יראה שהוא בחינת דל"ת. אז נוטל וכו', כי כשממשיך התשע ספירות להשפיע למדת מלכות, דלית ליה מגרמיה כלום, ויש לו בחינת יראה תתאה דלית ליה מגרמיה כלום, וממליך השי"ת על הכל, וממשיך א"ח לד' שיהיה בחינת אחד, אז נמשך לבחינת יראה מדת מלכות כל הטובת שיש בא"ח, וזהו זכה לאחד, להמשיך א"ח לד' להיות אחד, אז ממילא זכה בכולם:

כמו שאמר הלל (סוכה נג, א) שהיה בבחינת יראה, כי הלל גימטריא ס"ה כמנין אדני בחינת מלכות, על כן אמר אם אני כאן, אם בחינת יראה כאן, וממליך השי"ת על הכל, ויודע דלית ליה מגרמיה כלום, ומבקש מהשי"ת על הכל, וע"כ בחינת מלכות הוא תפילה, כי כשיודע דלית ליה מגרמיה כלום, אף הטובת שיש בו בתולדה, הכל מאתו ית', הוא מבקש מהשי"ת על הכל שישפיע אליו, ואז הכל כאן כנ"ל: בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצנאכם והיוצא מפיכם תעשו (לב, כד). להבין הלא זה הוא מיותר, כי אמר תנאי כפול בזה. וגם מה שאמר בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצנאכם, מה צורך בזה, הלא הם בעצמם רוצים ומבקשים דבר זה, והוי ליה למימר ולזרז אותם והיוצא מפיכם תעשו, ותו לא:

ונראה על דרך איש כי ידור נדר וכו' לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל, ג), ובא לומר ולזרז את האיש אשר נדר או שבע שבועה, שלא יוציא שום שקר מפיו, ופשיטא שלא ידבר לשון הרע ורכילות וכל דבר הפוגם ברית הלשון, ואם יזהר שלא יפגם ברית הלשון, אז בוודאי יקיים דברו אשר ידור או אשר ישבע, כי דיבורו יהיה קדוש:

אבל אם יפגום בדיבורו בשקרים ובשאר דברים הפוגמים ברית הלשון, לא יוכל לקיים דבר נדרו, ויהיה גם זה שקר. וזהו לא יחל דברו, כלומר שלא יפגום דיבורו בשום דבר הפוגם ברית הלשון, ואז ככל היוצא מפיו יעשה ויקיים נדרו: וזהו פירוש (קהלת ה, ד) טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, וצריך להבין הלא בשעה שנדר בוודאי דעתו לשלם, ומשמעות הכתוב שטוב שלא ידור משידור ולא ישלם, אבל אם ירצה לדור ולשלם, אז אין טוב ממנו, ובשעה שנדר בוודאי דעתו לשלם, והאיך אמר משתדור ולא תשלם:

אלא בא להזהיר לאיש אשר ידע בנפשו שפגם ברית הלשון, שלא ידור כלל, כי מחמת שפגם ברית הלשון לא יקיים נדרו, ויהיה גם זה שקר. וזהו טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם. אבל אם ידע בנפשו שלא פגם ברית הלשון, אז יכול לדור ולשלם: והנה בני גד ובני ראובן קבלו עליהם דבר מצוה כזו, ללחם מלחמות ה', כמו שאמר להם משה ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' למלחמה. וידוע מה שכתוב בספרים שברית המעור תלוי בברית הלשון, ומי שפגם בזה יפגום בזה. על כן נתן להם משה רבינו ע"ה עצה שיקיימו דיבורם אשר נדרו לה', שיראו לתקנו ברית המעור, ולא יבואו לפגום גם ברית הלשון, וממילא יקיימו דיבורם:

וזהו בנו לכם ערים לטפכם, כלומר תראו להכניס בקדושה הניצוצות הקדושות של קרי שנפלו בקליפה, ואמרו רז"ל ביבמות דף ס"ב (ע"א) אין בן דוד בא עד (שיוכלו) [שיכלו] כל הנשמות שבגוף, כי החדר שבו נשמות הקדושות גוף שמו, והנשמות העשוקות מחדר הגוף תכניסו אל הגוף דקדושה, והגוף נקרא עיר, כמ"ש (קהלת ט, יד) עיר קטנה וכו'. ורש"י ז"ל פירש על ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל, ג), ללמדך מי שאין לו בנים נקרא הרוס:

וזהו בנו לכם ערים לטפכם, שתכניסו הניצוצות הקדושות העשוקות, בנו לכם ערים דקדושה, ותכניסו לגופות הקדושות ויקרא בנין. וידוע מה שכתוב בספרים, כי מי שפגם בברית המעור, צריך לעשות גדרים וסייגים לקדש עצמו במותר, ולהזהר בראיות עינים שלא יבוא לידי הרהור ח"ו. וצאן הוא מלשון צאנה וראנה. וזהו וגדרות לצאנכם, כלומר גדרים וסייגים תעשו לצאנכם מן הקדושה, ותתקנו ברית המעור, ואז והיוצא מפיכם תעשו, כנ"ל:

נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען ואתנו אחוזת נחלתינו מעבר לירדן (לב, לב). להבין הלא לכאורה הוא מיותר, וכבר נאמרה ונשנית למעלה, ואם היה צריך לאומרם אחר התנאי כפול שצוה משה ליהושע ולאלעזר הכהן כדי לקבל הדברים בפניהם, היה די באומרם נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען. ומה שאמרו ואתנו אחוזת נחלתינו מעבר לירדן, הוא מיותר:

ונראה דהנה אמרתי פירוש הפסוק (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, על דרך אומרם ז"ל בפסחים דף נ' (ע"ב) לעולם יעסק אדם תורה ובמצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, והקשו בתוס' (ד"ה וכאן בעושים) תימא דרב גופיה אמר בפ' ב' דברכות (יז, א) כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, וע"ש תירוצם:

ונראה, דיש בני אדם שצריכין ללחם עם היצה"ר כשרוצים לעסוק בתורה ובמצות, ועצתם שיחשבו בתחילה בעשיות המצות הנאת גופם שיש בזה המצוה, ובזה לא ימנענו היצה"ר לעשות המצוה, ואח"כ יפשוט זאת המחשבה, ויעשה המצוה כתיקונה לעשות נחת רוח ליוצרו. והעיקר שלא ישאר בזה המחשבה שיעשה המצוה להנאת גופו, רק יכנוס בתחילה בזה המחשבה להמלט מהיצה"ר שלא ימנע אותו בתחבולותיו מלהכנס בעשיות המצוה:

וזהו חשבתי דרכי, כלומר בתחילת עשיות המצוה חשבתי בזה המצוה דרכי, כלומר הנאתי. ואח"כ ואשיבה רגלי אל עדותך, רצה לומר אחר כך הפשטתי עצמי מזה המחשבה של הנאת גופי ועשיתי המצוה כתיקונה, וזהו ואשיבה רגלי אל עדותיך. וזהו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה, שבתחילה יעשה שלא לשמה בזה האופן, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שיבא אח"כ לשמה, ולא שישאר בזה המחשבה שיעשה להנאת גופו, כי בזו נוח לו שלא נברא, ובזה מתורץ קושית התוס' :

וזהו פירוש הגמרא דשבת דף י"א (ע"א) מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה, אמר ר' יוחנן לא שנו אלא כגון רשב"י וחביריו שתורתם אומנתן, אבל כגון אנו, מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה, עיין פירוש רש"י ז"ל שם:

ולפי דרכינו יש לומר, דהנה אמרו רז"ל (מד"ת ערך חנוך) חנוך תופר מנעלים היה, ועל כל תפירה ותפירה היה מיחד קב"ה ושכינתיה ע"כ. והנה בזה המעלה שעושה יחודים באומנתם, בוודאי אינו צריך לזה לחשוב בתחילת עשיות המצוה שלא לשמה להמלט מיצה"ר, כי אף בדבר הרשות מיחד יחודים, ולבו חלל בקרבו: וזהו כגון רשב"י וחביריו שתורתן אומנתן, רצה לומר באומנתם היו מיחדים יחודים כמו בתורה, ולבם חלל בקרבם, ואינם צריכין לחשוב בתחילת עשיות המצוה הנאת גופם, הם אינם צריכין להפסיק לתפלה כדי לעשות יחודים, כי אף באומנתם היו מיחדין יחודים, ופשיטא בתורתן. אבל כגון אנו, שצריכין לעסוק שלא לשמה בתחילת עשיות המצוה והתורה לכוין הנאת הגוף, לבא אח"כ לשמה, צריכין להפסיק אף לתפלה לעשות יחודים בתפלה, בלי לכוין להנאת הגוף:

והנה בכאן אמר משה רבינו ע"ה להם, ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' וכו', רצה לומר שתעשו כנ"ל שבתחילת העברת הירדן תחשבו להנאתכם, כדי שינתן לכם ארץ גלעד כרצונכם, וזה ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לכם דייקא להנאתכם, ואח"כ תפשיטו עצמכם מזה המחשבה, ותלחמו מלחמת ה'. וזהו לפני ה', רצה לומר תהיו במחשבתיכם לפני ה', עד הורישו את אויביו מפניו, ולא בשביל הנאתכם: ואח"כ כששמעו בני גד ובני ראובן שמשה רבינו ע"ה צוה ליהושע בן נון ולאלעזר הכהן בתנאי כפול אם יעברו בני גד ובני ראובן וכו', ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען, נמצא שהם מוכרחים מאוד לעבור את הירדן למלחמה לפני בני ישראל בשביל הנאת עצמן, כדי שינתן להם ארץ גלעד כרצונם, השיבו אל משה רבינו ע"ה אחר הכפלת התנאי, נחנו נעבור חלוצים, וחלוצים פרושו כמו חלוץ הנעל , ר"ל אנחנו נעבור הירדן חלוצים ממחשבת התנאי הזאת, ויהיה במחשבותינו לפני ה', לבא ארץ כנען למלחמה כדי להוריש אויביו מפניו, ואדרבא יהיה במחשבותינו שאחיזת נחלתינו הוא בודאי מעבר לירדן, אף אם לא נעבור הירדן למלחמה, ונמצא נעבור הירדן ללחום מלחמת ה'. וזהו ואתנו, ר"ל במחשבותינו יהיה, שאחוזת נחלתינו מעבר לירדן תמיד, בין נעבור בין לא נעבור, ונמצא נעבור את הירדן ללחום מלמת ה', ולא בשביל הנאתינו כנ"ל:

תוכן העניינים

אורח לחיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה