אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת כי תשא
כי תשא וכו' זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש וכו' מחצית השקל תרומה לה' וכו' (ל, יב-יג). הנה בשבת שלפני ר"ח אדר קורין בפרשה זו כי תשא, ונקראת פרשת שקלים, ואמרו בגמרא (מגילה יג, ב) אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקול, והיינו דתנן (שקלים א, א(באחד באדר משמיעין על השקלים: ואפשר לומר, כשנדקדק מה שאמר מחצית השקל יתנו, מה זה שאמר אחר כך בשקל הקודש, וזו אין לו פירוש כלל, וגם מה שאמר אחר כך עשרים גרה השקל, ואחר שמפרש כמה הוא השקל, אמר עוד, מחצית השקל תרומה לה', וזה היה שייך מקודם, כי תשא וכו' יתנו תרומה לה' מחצית השקל והשקל עשרים גרה:
ואפשר לומר, דידוע מה שכתוב בעץ חיים (שער א פ"א) שהשי"ת ברא כל העולמות כדי שיתגלה מלכותו, כי אין מלך בלא עם, ועל כן ברא כל העולמות בהשתלשלות עד עולם הזה בשביל ישראל, שהם מקבלים עול מלכותו, וברא אדם הראשון הוא נשמות כל ישראל, והלבישו במלבוש הגוף ככל הנבראים שבעולם הזה, וקיום העולם הזה בכל הנבראים הוא על ידי יצר הרע, אבל בני ישראל שאנו מקבלין עלינו עול מלכותו, צריכין לעשות מעשה הגשמיות ככל הנבראים על פי התורה, לירא מהשי"ת ולא למלאות תאותו ככל הנבראים, ולירא תמיד שלא יפול למטה להנות מעולם הזה על פי היצר, ומחמת יראה זו, יבקש רחמים תמיד מאת השי"ת שישמור אותו מהיצר, ועל כן הוא עולם התפלה שצריך תמיד לבקש רחמים מהשי"ת שינצל מהיצר, ושיכול לעבוד הש"י אף במעשה הגשמיות:
ועל כן מדת מלכותו שאנו מקבלים עלינו תמיד, לית ליה מגרמיה כלום, כי אין אנו יכולין בכוחנו להלחם עם היצר ולעבוד הש"י אף במעשה הגשמיות בלעדו ית', והוא הוא העובד, רק הבחירה ניתנה ביד האדם לבחור באיזה דרך שירצה, או ח"ו בעצת היצר, וכמו שאמרו (שבת קד, א) הבא לטמא פותחין לו, או לבחור לעבודת השי"ת, וכמו שאמרו (שם) הבא לטהר מסיייעין לו, וזהו קבלת עול מלכות שמים, שאנו ממליכין אותו ית', שהכל הוא בידו ית', ולית לנו כלום, אפילו עבודתינו הוא בידו ית', ופשיטא כל הטובות של הנשמה והגוף וכל המעלות הכל הוא מאתו ית', ואנו מתפללין על הכל שיתן לנו צורכי הנשמה והגוף ולעבוד אותו, וכמו שכתבתי במקומות אחרים כמה פעמים:
וכתוב בכל הספרים שעל ידי מדת מלכותו הוא משפיע כל השפעות מלמעלה, ופירושו הוא שאדם שמקבל עליו עול מלכות שמים, ומאמין באמונה שלימה שלית ליה מגרמיה כלום, רק הכל הוא מאתו ית', והוא משפיל גאים ומגביה שפלים, ומנהיג עולם הזה עולם הטבע כרצונו, הוא עילות העילות וסיבת כל הסיבות, ואם ירצה להטיב לאדם בעולם הזה מסבב סיבובין בעולם הזה סיבובין טובים, שיבוא טובות על האדם והשפעות מה שירצה, וח"ו להיפך:
והאדם המאמין בזה תמיד, ומבקש תמיד רחמים מאתו ית' על כל הדברים, וממליך השי"ת על הכל כנ"ל, אז ממליך אותו השי"ת שיהא הוא מנהיג עולם הזה כרצונו וחפצו, והאדם הזה הוא ממשיך השפעות מריש דרגין עד עולם הזה, בכל השפעות ובכל הטובות, חיים ושמחה ושלום ועבדות השי"ת, ורפואות הנפש והגוף, כאשר יתפלל אל השי"ת על כל הטובות, הוא נותן לו, ואף אם השי"ת גוזר גזירה, הוא מבטל, כמו שכתוב (מועד קטן טז, ב) מי מושל בי צדיק, כלומר הצדיק מושל עלי, כאשר ממליך הצדיק אותי ומבקש רחמים מלפני, כך אני נותן לו, אף לבטל גזירות, ואני נותן מדת מלכותי בידו, שיהא הוא מנהיג כרצונו וחפצו:
וכמו שכתבתי פירוש הפסוק (תהלים סב, יג) כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, בשם הרב הגדול בוצינא קדישא המפורסם מוה' דוב בער זלה"ה, על פי משל המלך שממליכין אותו בני המדינה, אותן שבידם להמליך, וכאשר המליכו אותו, הוא נותן טובות לכל אחד ואחד, אבל אי אפשר לו להיטב עמהם כאשר הטיבו לו, שהמליכו אותו למלך עליהם, אבל השי"ת מי שממליך אותו ית', הוא נותן לאדם זה הטובה, ונותן מדת מלכותו בידו, וזהו כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ממש, ודפח"ח:
ועיין בספר קדושת לוי על התורה בפרשה זו על פרשת שקלים (ד"ה פרשת שקלים) שפירש מה שכתוב בספר יצירה (פ"ב מ"ח) שקלן והמירן וצרפן, דהיינו, הקב"ה בשעת בריאות העולמות שקל איך להשפיע, להשרפים כמדתם, ולכל הרקיעים, ולכל העולמות עליונים, ולזה העולם התחתון, ולכל הברואים שבכל העולמות, לכל אחד ואחד כפי מדרגתם ובחינתם, ועל המירן פירש פירוש אחר:
ואף אנו נאמר על 'שקלן' כדבריו, ששקל השפעות שבכל העולמות עד עולם הזה להשפיע ממנו ית' שפע, שיוכל כל אחד ואחד לקבל, שלא יהא בטל במציאות: ועל 'המירן' נראה לי מלשון (ויקרא כז, י) אם המר ימיר רע בטוב וכו', כלומר, שהמיר שפעו ית' מאין ליש, ונתן ביד האדם הממליך אותו, שהוא יש, והוא ישפיע לתחתונים כרצונו וחפצו, כי נתן מדת מלכותו בידו, וכאשר האדם מתפלל לפניו כן יהיה, ואף השי"ת גוזר גזירה, האדם הממליך אותי מבטל, ומנהיג העולם הזה כרצונו וחפצו, ויש להשי"ת תענוג גדול מזה, וזהו והמירן, כלומר, השפעתו ששקל לכל העולמות עד עולם הזה מאין ליש, המיר השפעתו, ונתן ביד האדם הממליך אותו, שהוא ישפיע וינהיג העולם כרצונו וחפצו:
ואפשר לומר, זהו פירוש הגמרא בשבת (דף קי"ט, ב) כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כי כתבתי במקום אחר שבת הוא מדת מלכות (תיקו"ז מ, ב) הוא כנגד עולם העשיה הטבעי, והאדם צריך לקבל עליו עול מלכות שמים, ויאמין באמונה שלימה, שהשי"ת הוא מנהיג העולם הזה הטבעי כרצונו, ולא יאמין בפעולה הגשמיות, שאם יתעסק בפעולה גשמיות הרבה, ירויח ממון הרבה, כי אין מעצור לה' להושיע, ואנחנו מלובשים במלבוש הגוף בזה העולם השפל הטבעי, צריכין לעשות שום דבר כמו משא ומתן ומלאכה, אבל השי"ת הוא המשפיע טרף ומזון לכל נבראי עולם הזה כרצונו וחפצו, וכמו שכתוב (דברים יד, כט) וברכתיך בכל אשר תעשה :
ועל כן בשבת הזהיר השי"ת שלא לעשות שום מלאכה ומעשה הטבעי, רק להמליך השי"ת, שהוא המנהיג עולם הזה כרצונו וחפצו, וערב שבת היינו ערב של שבת, הוא ליל שבת, הוא סעודת השכינה מדת מלכות, והוא מתפלל בעת ההוא, שמדת מלכות הוא עולם התפילה, ואומר ויכולו, ומעיד שהקב"ה ברא כל העולמות עד עולם המעשה הטבעי, וצוה לנו לקבל עול מלכותו, ולהמליך אותו ית', ולא לעשות מלאכה ביום השבת, שלא להאמין בעולם הטבעי, רק שהוא ית' מנהיג עולם המעשה הטבעי כרצונו, וכיון שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים, השי"ת נותן לו המלוכה, שיהא מנהיג העולם הזה כרצונו וחפצו, ועל ידיו ורצונו השי"ת משפיע לתחתונים, זהו שותף להקב"ה במעשה בראשית, שעל ידי תענוג זה שיבוא לו מישראל, שיקבלו עליהם עול מלכות שמים, וימליכו אותו גם על עולם המעשה הטבעי, ברא כל העולמות והעולם הזה המעשה בהשתלשלות:
וכמו שכתבתי בפ' בראשית פירוש הפסוק (בראשית ב, ח) ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם, בשם הרב הגדול בוצינא קדישא מוה' דוב בער זללה"ה, שהש"י נטע הגן, הוא התענוג, שצפה מנשמת ישראל, וזהו בעדן, בתענוג שמקדם, שברא ישראל וצפה בזה התענוג, וברא גן עדן, עיין שם , ואם כן באמת כשמקבלין עליהם עול מלכותו, ויש להשי"ת תענוג מהם, הם נעשים שותפים עמו במעשה בראשית:
וכן אמר הרב הגאון המפורסם בוצינא קדישא מוה"ר דוב בער זללה"ה פיר[ו]ש עשה לך שני חצוצרות כסף, כלומר שני חצי צורות, כי אדם בעצמו הוא חצי צורה, ואי אפשר לו לעבוד השי"ת אלא עם השי"ת, והוא לבדו כמו חצי צורה, וכשעובד להשי"ת בכוחו, מקבל השי"ת תענוג ממנו, ודפח"ח :
וכן איתא בתקונים (תיקו"ז צח, א) תיקונא שתין ושבע, ששאל ר' אליעזר לר' שמעון בן יוחאי אביו, אבא, כיון דידע הקב"ה וכו', אמאי ברא לאדם דעתיד למחטי קמיה, אמר ליה ברי, דיוקניה דלעילא לא הוה שלם, עד דברא לאדם, דהכי הוי אדם דלעילא כגוונא דנשמתא לגבי גופא, וכמה דלית עובדא לנשמתא בלא גופא, הכי הוה צריך למעבד דיוקנא דלתתא לאפקא ביה עובדא, עכ"ל:
וזהו שאמר כל אחד ואחד מישראל, יתן מחצית השקל משקל הקודש, כלומר, שיחזיק עצמו, וימלוך להשי"ת על כל הדברים, והשי"ת נותן לו מדת מלכותו, שהוא ינהג מדת מלכותו, וימשוך שפע לתחתונים כרצונו וחפצו, ונעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, ומה ששקל השי"ת כשברא העולמות, להשפיע בכל העולמות עד עולם הזה ולא יתבטלו ממציאת האדם הזה, המקבל עול מלכותו וממליך השי"ת על כל הדברים, הוא מחצית השקל בשקל הקודש, ששקל הש"י איך להשפיע לתחתונים, הוא מחצית השקל, ונעשה שותף כמו במעשה בראשית:
עשרים גרה השקל, כלומר, שהשקל באדם הוא כשיהיה בו עשרים שנה, כשגר בגוף עשרים שנה, אז נשמתו מתישבת בגוף, ועושה כרצונו, כן כתוב באור החיים לפי דרכו עיין שם , ואז כשיהיה בו עשרים שנה ונשמתו שלימה, אז יהיה בבחי' מחצית השקל כנ"ל, אבל כשאדם יחשוב כן שהוא מחצית השקל כנ"ל, יכול לבוא לידי גדלות, ויפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, וזה שאמר תרומה לה', שצריך גם כן לחשוב, שהתרוממות זה שבאדם, שיהיה בבחי' מחצית השקל, הוא לה' גם כן, שהוא מגביה, והוא יתברך העובד:
ואפשר לומר, שזהו פיר[ו]ש מה שנתקשה משה רבינו ע"ה במחצית השקל, שהיה קשה לו, האיך יכול להיות זה שיאמין האדם זה בעצמו, שהוא מחצית השקל, כי אם לא יאמין, לא יפעול כלום, וכמו שכתבתי במקום אחר (בראשית ז, ז) . ואם יאמין, ח"ו יבוא מזה לידי גדלות, והראה לו השי"ת מטבע של אש, כלומר, מטבע הוא הטבעיות, הוא הגוף, של אש, של גבורות, שיצמצם הגוף כל כך, שיאמין שהוא חצי צורה, והיא מחצית השקל, וזהו התרוממות הוא גם כן מהשי"ת, כי אי אפשר לעבוד אותו ית' בלעדו, והוא הוא העובד, ומה שמקבל עליו מדת מלכות של השי"ת הוא ממנו ית', ואם כן אין להתגאות, כי הוא ית' העושה הכל:
ואמרו חז"ל (ברכות לג, ב) אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר (ישעי' לג, ו) יראת ה' הוא אוצרו, וגם אמרו רז"ל (שבת לא, ב) אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל וכו' כי אם ליראה את ה', וכתיב (איוב כח, כח) ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה, שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, עיין שם :
ומה שאמר הן יראת ה' היא חכמה, נראה פירושו כמו שאמרו במשנה (אבות ג,יז) אם אין יראה אין חכמה, אם אין חכמה אין יראה, ותלוי זה בזה כמו שכתוב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ, וכמו שכתוב בזוהר (ח"ג רנו, ב, רנח, א, תיקו"ז סא, ב, קה, ב) אבא יסד ברתא, ונמצא אוצרו של הקב"ה היינו יראה, תלוי בחכמה. והנה, איתא בספר קדושת לוי על התורה פרשת משפטים בפסוק (כד, י) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וז"ל וזהו בחינת שקלי המן הרשע, שאמר לשקול על ידי עושי המלאכה, שלא יהיה רק בבחי' עשיה למטה, ולפרוד היש מאין, רצה לומר שלא יסתכל על שורשם וכו', והקדים הקב"ה שקלינו, רצה לומר שהתחבר בחי' שקל של ישראל בקדמות שהוא למעלה ברצון, וזה שאמר אותו הרשע עשרת אלפים, נגד יוד חלפין דהוא חכמה, עיין שם :
ולפי דברינו, רצה לומר שיראת ה' הוא מדת מלכות הקשור בחכמה, שהוא דבוק אל האין כמו שכתוב (איוב כח, יב) והחכמה מאין תמצא, והוא אוצרו של הקב"ה, רצה אותו הרשע להפר להפריד יראה חכמה, להביא אל גנזי המלך בקליפות, ולא באוצר וגנזו של הקב"ה, והקב"ה הקדים, והתחבר שקלינו, רצה לומר המחצית השקל מצדיקי הדור שבימי מרדכי ואסתר, ועל ידי תשובתם הגדולה, ובכח מרדכי ואסתר, שאסתר היתה בחי' מלכות, ומרדכי היה בחינת חכמה, כמו שכתוב בסידור האר"י ז"ל (כונת פורים) בכוונת שושנת יעקב עיין שם:
והתחבר אל השורש אין, ומשם בא להם הנס, וכמו שכתב הרב הגדול המפורסם בוצינא קדישא מוה' דוב בער זלה"ה וחילופיהם בגולם, שאי אפשר להחליף שום דבר, שיהיה נס השתנות הטבע אלא כשבא בגולם, הוא יוד גולמא חכמה, וקוצא דביקא אל האין, עכ"ד. ודפח"ח . ועיקר הנס למטה היתה ע"י אסתר בחי' מלכות, ושמעתי בשם הרב בוצינא קדישא מוה' אברהם זלה"ה בן לאותו צדיק בוצינא קדישא המפורסם מוה' דוב בער זלה"ה שעל כן נקראת אסתר כמו (תהלים לב, ז) אתה סתר, שהנס היה מלובש בטבעיות, עכ"ד, ודפח"ח :
ומפני שהנס היה על ידי מרדכי ואסתר כנ"ל על כן היה התגלות הנס על ידי טבע, שהיה סבור אחשורוש שאסתר היא אשתו, ונשאה חן בעיניו, ומחמת חיבתה ביטל הגזירה ותלה את המן, ומפני שבאחד באדר בזמן המקדש משמיעין על השקלים, ובחודש של אדר שהקדים הקב"ה שקלינו להתחבר באין, על כן קוראין בפרשת שקלים, ונקרא זה השבת שלפני ר"ח אדר פרשת שקלים כנ"ל:
או יאמר כי תשא וכו', להבין מה שאמר כי תשא לשון הרמה, ורש"י ז"ל פירש לשון קבלה, וגם שאמר לפקודיהם ואחר כך בפקוד אותם שהוא מיותר:
ונראה, דבא ללמד אם יהיה לאדם ח"ו איזה חסרות בשום דבר בבריאת הגוף, או בשאר חסרות, יחשוב, למה בא החסרות במדת מלכות עולם המעשה, משום דכתיב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ, וכשאדם עובד עבירה הוא היפך חכמה, כי אין האדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ונמצא אינו דבוק אל השורש, על כן בא לו השבירה והחסרות:
ואמרו רז"ל (בבא בתרא קטז, א) ילך אצל תלמיד חכם ויבקש רחמים, כלומר, שתלמיד חכם שהוא בבחי' אין, יעלה זה המאורע שהוא בבחי' מלכות אל חכמה, כי שם נמתקו כל הדינין על ידי פלא עליון הוא חכמה, ובא ללמד, שיתנו צדקה מקודם, ועל ידי הצדקה יבטל כל הגזירות רעות, כמו שכתוב בשולחן ערוך (הלכות צדקה סימן רמ"ז) כי הצדקה מנשאת לכל השבירות, כמו שכתוב (משלי יד, לד) צדקה תרומם גוי, וכל העליות הוא על ידי הצדקה דוקא, והראיה שאמרו רז"ל (גיטין ז, א) אם רואה אדם שנכסיו מתמוטטין יעשה בהם צדקה, אף על פי שהוא היפך הטבע:
וזהו שאמר כי תשא לשון הרמה, כפשוטו, כלומר, אם תרצה לישא את מדת מלכות הנקרא את, ראש בני ישראל, כלומר אל ראש בני ישראל הוא חכמה, נקרא ראשית, ואמר לפקודיהם, כמו (במדבר לא, מט) לא נפקד ממנו איש, לשון חסרון, כלומר, לחסרונם שיהיה להם, תרצה לישא המאורע, וחסרות הזה של מדת מלכות אל חכמה, ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם, בחסרונם יתנו צדקה, ועל ידי הצדקה יוכל התלמיד חכם לבטל גזירות רעות:
והטעם הנכתב על ונתנו, הוא קדמא ואזלא, כלומר, שיקדם וילך עם הצדקה, על דרך (תהלים פה, יד) צדק לפניו יהלך, קודם שיתפלל התלמיד חכם, ועל ידי הצדקה ומעשה התלמיד חכם, ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם, כלומר בהתחלת חסרונם, רק יתמלא חסרונם וירפא כאבם:
זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש. עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'. אפשר שרומז בתורה בכאן דברי מוסר, דאמרו חז"ל (קידושין מ, ב) לעולם יראה אדם כאילו כל העולם כולו חציו חייב חציו זכאי, עשה מצוה אחת, אשרי שמכריע אותו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת וכו', והנה לפי דברי רז"ל הכלל לכל האדם, הן אם הוא צדיק, או רשע, כי אף על פי שהוא רשע, אף על פי כן לא יחזיק עצמו כרשע, כמאמרם במשנה (אבות ב, יג) ואל תהי רשע בפני עצמך, שאם כן יתיאש עצמו מן מעשים טובים, אלא יחזיק עצמו כבינוני, וגם אם הוא צדיק גמור, יחזיק עצמו כבינוני, ובהעלותו על לבו בשעת עשיית המצוה, שהוא וכל העולם תלוי בעשיית המצוה הזאת, יתלהב לבו, ויעשה המצוה בדביקות גדול ובחשק גדול עד מאוד, וכן יברח מן העבירה:
וזה שאמר זה יתנו כל, רצה לומר מי שהוא במדריגת צדיק, הנקרא כל העובר על הפקודים, ומי שהוא רשע שהוא עובר על פקודי התורה, מחצית השקל בשקל הקודש, כלומר שהוא באמצעות המשקל, כלומר, שהוא בינוני מחצה על מחצה, ועיין באור החיים טעם למה מבן עשרים שנה ולמעלה בשם הזוהר, כי קודם כ' עדיין לא נתישבה נשמתו בו, שבאתה אליו בן י"ג למאוס ברע ולבחור בטוב, ע"כ, וזה שאמר עשרים גרה השקל, רצה לומר המשקל של עשרים השנה, שנשמתו בגירות עצלו, ולא נתישבה עדיין בעשרים שנה הראשונים, אף על פי כן מחצית השקל, יחשוב בלבו שהוא מחצית השקל כנ"ל שהוא בינוני, תרומה לה', ועל ידי זה ירום לה' בהתלהבות גדול: ואמלא אותו רוח אלהים וכו' לחשוב מחשבות ולעשות בזהב ובכסף ובנחושת (לא, ג-ד). להבין מה שאמר לחשוב מחשבות וכו', דהנה אמרו רז"ל (ברכות נה, ב) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, ע"כ, והנה המשכן היה דוגמת העולם, וכל מה שעשה דוגמת העולם היה חושב באותן הצרופים ואותיות שנבראו בהם העולם, אשר עשה מהם דוגמתו, וזהו לחשוב מחשבות, בעת עשיית המשכן וכליו, היה חושב באותן צרופים ושמות שנבראו בהם העולם, ועשה דוגמתו ובמחשבה ובצירופי אותיות שנבראו בהם שמים וארץ:
ויאמר ה' אל משה לאמר ואתה תדבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדורותיכם וכו' (לא, יב- יג). להבין מלת ואתה מיותר, גם מלת אך, גם אמר שבתותי לשון רבים:
ונראה, דהנה הרב המגיד זלה"ה אמר פירוש על מה שכתוב בזוהר (הקדמה ב, א) אמא אוזפית מ[א]נהא לברתא, רצה לומר שאימא הוא עולם המחשבה בינה, אוזפיה מנהא, רצה לומר אותיות שבמחשבה, לברתא, לעולם הדיבור הנקרא מלכות, עכ"ד: ואפשר לומר, שזהו פירוש המוזכר בזוהר (הקדמה א, ב) באימא תמן קיימא לשאלה, רצה לומר שלמעלה מבינה אין השגה לתחתונים, אבל באימא שהוא בינה קיימא לשאלה, שהוא אוזפית ומשאלת האותיות למטה לעולם הדיבור, המושג אלינו, ולעולם נקרא בלשון הגמרא (בבא מציעא מג, ב, סט, ב) שאלה הדרא בעינא, דבאמת, בעומד האדם להתפלל או לעסוק בתורה, צריך לחשוב שעולם הדיבור הוא השכינה, מדבר בו דיבורים לפני עולם המחשבה, ונמצא שהוא מחזיר אותיות לשרשם לעולם המחשבה, ועל כן נקרא שאלה והדרא בעינא:
ואפשר שזהו פירוש (ברכות פ"ה מ"ה) אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל, שמלת שגורה הוא לשון שילוח, כמו (עי' בבא מציעא פז, א) משגר כוס של ברכה, ואותיותיהם נשלחין ומושאלין מעולם המחשבה לעולם הדיבור, וזהו פירוש רש"י ז"ל (ברכות לד, ב) וז"ל ותחינתי נובעת מלבי אל פי כל מה שאני חפץ להאריך עכ"ל, ועולם המחשבה נקרא בינה ליבא, כמו שאמרו (ברכות סא, א, הקדמת תיקו"ז יז, א, תיקו"ז קכג, א) הלב מבין, ופי הוא עולם הדיבור מלכות, וזהו מלבי אל פי הן מושלחין ונשאלין במרוצה, יודע אני שהוא מקובל:
וזהו פירוש (שבת קיח, ב) אלמלא שמרו ישראל שני שבתות, מיד היו נגאלין, דאיתא בתיקונים (תיקו"ז מ, ב) שבת הגדול הוא בינה, שבת הקטן הוא מלכות, וזהו אלמלא שמרו ישראל שני שבתות, רצה לומר שיהיה תמיד ביחד עולם הדיבור עם עולם המחשבה, ולא יהיה נפסק משורשו, ובכל דבורים ובכל המצות ובכל העבדות יהיה תמיד דבוק עולם הדיבור עם עולם המחשבה ביחד, ויהיה תמיד שני שבתות ביחד, מיד היו נגאלין:
ובאמת האיך אפשר לבוא לזה שיהיה דבוק תמיד אל השורש עולם המחשבה, צריך להחזיק את עצמו כאין לגמרי, שעולם המחשבה הוא עולם הענוה שער אין, וזהו שאמר ואתה, שיש בך (ו)מדה של ענוה, כמו שכתוב (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאד מכל האדם, דבר אל בני ישראל לאמר אך, רצה לומר שימעטו עצמם, כי כל מקום שנאמר אך ורק אינה אלא מיעוט (ראש השנה יז ,ב, ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה), ואם ימעטו את עצמם, את שבתותי תשמרו, יוכלו לשמרם שיהיה תמיד ביחד עולם המחשבה עם עולם הדיבור, ויהיה תמיד דביקות אל השורש, ועולם הדיבור מלכות נקרא כנסת ישראל, וזהו שאמר כי אות הוא ביני וביניכם, רצה לומר כי אות הם האותיות, ביני וביניכם, ונשלחין מעולם המחשבה אל עולם הדיבור הנקרא כנסת ישראל, ועל כן תראו שיהיה תמיד ביחד, ויהיה שגורה בפיכם:
או יאמר, כי אך הוא אהיה, גימטריא כ"א, ואת היא השכינה, שבתותי, והם שבתותי תשמרו, שיהיה תמיד ביחד כנ"ל:
או יאמר ואתה דבר אל בני ישראל לאמר וכו', מלת לאמר אין לו פירוש, כיון שאמר דבר אל בני ישראל מהו לאמר, ומה שאמר אך את שבתותי תשמרו פירש"י וז"ל אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה, כל אכין רקין מועטין הם, למעט שבת ממלאכת המשכן, עכ"ל, צריך להבין, מאיזה סברא הוה אמינא לדחות שבת, שצריך הכתוב למעט, וגם הקושיא מפורסמת בספרים מה שאמר למעט שבת ממלאכת המשכן, הלא אין זה מיעוט שבת, אלא ריבוי כח שבת, שאסור במלאכה אף במשכן, וגם מה נתינת טעם היא, כי אות הוא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדשכם, ומה טעם לדעת על איסור שבת במשכן:
ונראה, דאמרו בגמרא (שבת קיח, ב) אלמלא שמרו ישראל שני שבתות מיד היו נגאלין, ובמקום אחר אמר (שם) כל המשמר שבת כהלכתו אף אם עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו, ולמדו מפסוק (ישעי' נו, ב) אשרי אנוש יעשה זאת וכו' שומר שבת מחללו, אל תיקרי מחללו, אלא מחול לו, הרי שדי בשבת אחד:
ונראה, דידוע (תיקו"ז מ, ב) דשבת הוא מדת מלכות יראה תתאה, ובשביל זה נבראו כל העולמות בשביל יראה תתאה מדת מלכות שיתגלה מלכותו, ועל כן נקרא יראה תתאה, לפני שהאדם צריך להיות תמיד ביראה שלא יפול למטה, להתענג בתענוגי עולם הזה ככל הנבראים , ולהתפלל תמיד על זה, כי הוא יודע שאי אפשר לו לשמור את עצמו ולעבוד את השי"ת, אלא הכל הוא מאתו ית', ולית ליה מגרמיה כלום, על כן אנו מתפללין אל השי"ת, וממליכין אותו על כל טובותיו ועבודתו ית', וכמו שכתבתי כמה פעמים שצריך להמליך השי"ת על כל טובות הנשמה וצרכי הגוף הגשמי, שהכל הוא מאתו ית', והוא מנהיג עולם הזה הגשמי כרצונו וחפצו:
וכתבתי במקום אחר (כא, ב) בשם הרב בוצינא קדישא מהו' אברהם בן הרב הקדוש בוצינא קדישא מוה"ר דוב בער זללה"ה שעל כן צוה הקב"ה לקדש כל השביעית, דהיינו בימים ימי השבת, ובשנים שמטה, ובשמיטין יובלות, וכולם לאסור במלאכה, לפי שמדרגה השביעית נגד עולם המעשה, וצוה לנו השי"ת לאסור במעשה, ולא להאמין בפעולה הגשמית, רק הוא ית' מנהיג עולם הזה כרצונו וכחפצו, ועל כן בשבת ובכל השביעית אסור במלאכה הגשמי , עכ"ד, ודפח"ח:
ועל כן שבת הוא עולם היראה תתאה מדת מלכות, שממליכין השי"ת על הכל, אף על מעשה עולם הזה, והוא מדת יראה שיהא ירא תמיד, ורואה שנפל למטה להתענג עם יצר הרע ככל הנבראים, עושה תשובה, ונקרא תשובה תתאה, תשוב ה"א אל וא"ו שבשם ית', ואמרו בתיקונים (תיקו"ז ה, ב) מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה, דאיהו שכינתא עילאה דאיהו תשובה עילאה בינה, ושם זדונות נעשות זכיות, וכתבתי פירושו לפי מה שאמר הרב הקדוש בוצינא קדישא המפורסם מו"ה דוב בער זלה"ה שאדם אין צריך לראות רק שיהיה לו בחינת יראה בשלימות, ואהבה באה לו ממילא, כי דרכו של איש לחזור אחר אשה (קידושין ב ,ב) ודפח"ח:
וכיון שעושה תשובה מיראה בשלימות, בא לו אחר כך אהבה מהשי"ת, ועושה תשובה מאהבה, ובא אל עולם התשובה עילאה בינה, וזדונות נעשות כזכיות, ועל כן מאן דאית ביה יראת ה', אייתי ליה לידי ענוה שכינתא עילאה, ועל כן שבת שהוא יראה תתאה תשובה תתאה, מרומז במלת שבת, תשובה תתאה, שצריך האדם לעשות מתתא לעילא, והיפך מלת שבת ר"ת תשובה בתשובה שלימה, היינו תשוב ה' אל וא"ו שבשם, וכשיעשה תשובה מיראת ה', יצפה שיבא אליו מדת אהבה מאת השי"ת, וישוב אחר כך מאהבה, ויבוא לתשובה עילאה בינה, ששם זדונות נעשות זכיות:
ואיתא בתיקונים (תיקו"ז מ, ב) שבת הגדול נקרא בינה, ושבת הקטן נקרא מלכות, וזהו אלמלא שמרו ישראל, ושמרו לשון המתנה, כמו (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר, אלמלא ישראל עושין תשובה מיראה כראוי, תשוב ה' אל וא"ו שבשם ית', וימתינו ויצפו שיבוא אליהם שבת שני, הנקרא שבת הגדול, תשובה מאהבה, ואז זדונות נעשות זכיות, מיד היו נגאלין:
וזהו כל המשמר שבת כהלכתו, לקיים שלא לעשות ל"ט מלאכות ותולדותיהן, ולא להאמין במעשה הגשמי, רק שהוא ית' מוליך עולם הגשמי כרצונו וכחפצו, והוא יראה ותשובה תתאה, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו, כי אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ויצפה גם כן שיבוא אליו אהבה, וישוב גם כן מאהבה, וזדונות נעשות זכיות:
וזהו פירוש (ישעיה נח, יג) אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך, שתשוב מחמת שבת, מן הרגילות שלך בכל ששת ימי המעשה לעשות בטבעית, כמו שכתוב (דברים יד, כט) וברכתיך בכל אשר תעשה, ובשבת תשוב מזה מעשות חפציך במעשה, ואם נכשלת כבר, תשוב אליו ית' תשובה תתאה, וכבדתו מעשות דרכיך ודבר דבר, ודרשו רז"ל (שבת קיג, ב, קנ, א) דבור אסור, הרהור מותר, כי העיקר שלא לעשות שום מעשה, כמו שאמרו בגמרא (סנהדרין סה, ב, כריתות ג, ב) עקימת שפתיו הוה מעשה, ועל כן דיבור אסור והרהור מותר:
והנה מלאכת המשכן היה תיקון למעשה עגל, וזהו שאמר דבר אל בני ישראל לאמר, שיעשו תשובה מתחילה קודם עשייתם, כי אמירה הוא בלב, עולם התשובה, בינה לבא, ומביא ראיה בליקוטי תורה (פר' יתרו עה"פ כה תאמר לבית יעקב) מלשון הכתוב (משלי א, ב) אמרי בינה, אך את שבתותי תשמרו, ופירש"י ז"ל מפני שהיו רדופין וזריזין במלאכה, כלומר שהיו חושקין לעשות תיקונים, ולבל יעלה כונתם לדחות שבת ח"ו, מחמת קל וחומר, אם דוחין שבת מחמת תיקון הגוף, מכל שכן שידחה שבת מפני תיקון הנפש, לזה אמר אך, לשון מיעוט, למעט שבת ממלאכת המשכן הגשמי, וישבר שבת מלאכת המעשה של משכן, בל"ט מלאכות שהיה מלאכת המשכן בחול, ובשבת ימעט עשיית הגשמי, רק ושמרו שבת כהלכתו, בל"ט מלאכות, ולשבר מעולם עשיה, כי מה לכם להיות זריזין ורדופין במלאכת המשכן ולחלל שבת, אדרבה ישמרו שבת כהלכתו בל"ט מלאכות, וזהו יהיה תיקונ[י]ם על עבודה זרה שעבדו, כי המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מחול לו:
וכן היה באמת, עדים שהתנצלו מהר חורב על ידי מעשה עגל, הוחזר להם בשבת, כי עיקר תיקונם הוא שמירת שבת כהלכתו במעשה הגשמית, ועל כן אמר אך את שבתותי תשמרו, שתשמרו שבת כהלכתו, והשבת ימעט מלאכת המשכן הגשמי, וישובו תשובה תתאה שבת הקטן, ויצפו וימתינו שיבוא אליהם שבת הגדול:
ואמר הטעם על שמירת שבת במעשה הגשמי במלאכת המשכן, ולא תהיו רדופין וזריזין למאכת המשכן לתקן תיקונים, כי אות הוא ביני וביניכם, ובחינת אותיות הוא בחינת המעשה, ובשבת ישברו בחינת המעשה, ולא יאמינו בבחינת המעשה שלהם אף בתקונם במלאכת השבת, כי אי אפשר להם לתקן החטא ולשוב בתשובה בלעדו ית', וזה לדעת כי אני ה' מקדשכם ומטהר אתכם, ועל כן אל תהיו זריזין ורדופים במלאכה כנ"ל: ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם וכו' (לא, טז). להבין מה שאמר את השבת, מלת את מיותר, והוה ליה למימר ושמרו בני ישראל השבת, ומלת לדורותם דרשו חז"ל (זוה"ק רעיא מהימנא ח"ג רלח, ב, תיקו"ז ע, א) לשון דירה, ומה שאמר ברית עולם ביני ובין בני ישראל, וכי שבת מדת ברית, הלא שבת היא מדת מלכות:
ונראה, דכתיב בהתחלת עץ חיים (שער א פ"א) כשעלה ברצונו ית' לברוא העולם, כדי שתתגלה מלכותו, כי אין מלך בלא עם, ולהיט[י]ב לברואיו, למען דיתקרי רחום וחנון, כי מדרך הטוב להיט[י]ב, ולא היה מי שיקבל טובו שלשה עשרה מכילין דרחמי, על כן ברא העולמות בהשתלשלות עד העולם העשיה הוא מדת מלכות: והשני טעמים הם אחד , כי אמרו (בראשית רבה א, א, ויק"ר לו, ד) בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית היה בריאת עולמות, ובני ישראל הם מקבלין עליהם עול מלכותו, כדי להיטב לנשמות ישראל שימשוך עליהם שלש עשרה מכילן דרחמי, כי הם מקבלין מדת מלכותו עליהם, ולא אומה אחרת:
וידוע (זוה"ק ח"ג רכה, א), דמדת מלכות לית ליה מגרמיה כלום, והוא מדת יראה תתאה, ואנו בני ישראל המקבלין עלינו עול מלכותו ומקיימין מצותיו על פי התורה שנתן לנו, להפריש בתענוגי עולם הזה, בין אסור ובין מותר, ועל כן ברא השי"ת את האדם בעולם הזה נשמה מן העליונים וגוף מן התחתונים, ונתן לנו התורה והמצוה, לבל לדמות לברואי עולם הזה הממלאים תאותם בתענוגי עולם הזה, בעצת היצר הרע המסיתו לתענוגי עולם הזה בין אסור ובין מותר, אלא אנו בני ישראל המקבלין עלינו גזירת מלכותו ומצותיו, צריכין לילך בגזירות התורה ומצותיו: ומדת מלכותו הוא מדת יראתו, כמו שכתוב (דברים יז, טו) שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך (סנהדרין פ"ב מ"ה), וזהו (קהלת ג, יד) ו[ה]אלהים עשה, כלומר שברא עולם העשיה, שייראו מלפניו, וזהו יראה תתאה שיהא ירא תמיד בלי הפסק, שלא יפול למטה, ולמשוך אחר תענוגי הגוף המדובק ביצר הרע למלאות תאותו, אלא להנהיג את הגוף אחר שכל הנשמה על פי התורה, ובשביל יראה תתאה הנקרא מדת מלכות, ברא כל העולמות, וכשישראל מקבלין עליהם עול מלכותו, הוא ממשיך חסדו וטובו עליהם, ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ), ופשיטא המוני עם, על כן צריכין שימשוך עליהם שלשה עשרה מכילין דרחמין, ולרחם עליהם אף על פי שנלכדו בעצת היצר הרע:
וידוע (פסחים קו , א), דששת ימי המעשה יום ראשון ושני ושלישי הם נקראין אחר השבת, ואנו מעכבין השבת שעבר שלא ילך מאתנו קדושתו לגמרי, היינו נפש רוח ונשמה שקבלנו בשבת העבר, אלא ביום הראשון בסופו מסתלק בחי' הנשמה לגמרי, וביום ב' מסתלק בחי' הרוח לגמרי, וביום ג' מסתלק בחי' הנפש לגמרי, ואחר כך מתחיל יום רביעי וחמישי וששי, וביום רביעי מקבל בחי' הנפש קצת משבת הבאה, וביום ה' מקבל בחי' הרוח קצת משבת הבאה, וביום וא"ו מקבל קצת בחי' הנשמה משבת הבאה, ועל כן הם נקראים קמי שבתא:
ונמצא כל ששת ימי המעשה, צריכין אנו לעבוד שנקבל שבת הבאה, ובמה אנו עובדין השי"ת, ומקבלין שבת הבאה היינו עם שבת, כי שלשה ימים הראשונים הם אחר שבתא, ושלשה ימים האחרונים הם קמי שבתא כנ"ל, ומלת ושמרו יש לו שני פירושים, האחד לשון שמירה, ותרגומו ויטרון בני ישראל, והשני לשון המתנה, כמו (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר, שהיה ממתין ומצפה עליו, וכן כאן פירוש ושמרו הם שני פירושים, כי בשלשה ימים ראשונים של ששת ימי המעשה אנו משמרין השבת, ותרגומו ויטרון, ואנו נוטרין אותו שלא יסתלק תיכף לגמרי, ובשלשה ימים האחרונים אנו ממתינין ומצפים על שבת הבאה, ומקבלין הארתו בנפש רוח ונשמה כנ"ל: וזהו ושמרו בני ישראל את השבת, כלומר, ואת, הוא עם, כלומר עם השבת, שבכל ששת ימי המעשה, שבשלשה ימים ראשונים יהיה נוטר השבת העבר שלא יסתלק, ובשלשה ימים אחרונים אנו ממתינים ומצפים על שבת הבאה, ובדבר זה יקבל קצת קדושתו בנפש רוח ונשמה שלו, ובכח שבת שבששת ימי המעשה, יעשה השבת הבא מדת יראה, שהוא מדרגה שביעית, לדרתם, שיהיה דר תמיד במדת יראה תתאה, שלא יפול בתענוגי התחתונים בעצת היצר הרע:
וידוע מה שכתוב בספרים (שערי אורה שער א), שמדת אל, חסד הראשון כדי להיטיב לישראל (זוה"ק ח"ג לא, א), הוא נקרא כל, הוא מדת ברית, וזהו ברית עולם, כי חסד עליון נקרא יסוד האויר, כלומר, מה שאני התקשרתי ונגמרתי שיהא עולם הזה, בשביל שבת, יראה תתאה מדת מלכות, וזהו ביני ובין בני ישראל, שהם יקבלו עליהם מדת מלכותי ויראתי, ואני אמשיך עליהם י"ג מכילין דרחמין, וכן עשיתי אות זה בעולם, ובששת ימים עשיתי השמים והארץ ונחתי ביום השביעי:
או יאמר ושמרו בני ישראל, להבין מה שאמר לעשות את השבת, ומה עשייה שייך בה, דודאי אין כוונתו על עשיות השבת במאכלים הגשמיים:
ונראה, דהנה אמרתי פירוש הפסוק (שיר השירים ח, ח) אחות לנו קטנה ושדים אין לה מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה, דידוע דאי אפשר לקבל שום שפע מן העולמות העליונים אלא על ידי מדת מלכות הוא השכינה, ויש לה עליה על ידי ישראל, אם עובדין הש"י אז עושין אותה בבחי' פרצוף גמור, ואם ח"ו הוא להיפך, אז מדת מלכות בסוד נקודה, וזהו אחות לנו קטנה, על דרך שאמרו ז"ל (שמות רבה נב, ה, במדבר רבה יב, ח, שהש"ר רבה ג, ב) לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, וזהו אחות לנו קטנה, רצה לומר שהוא בסוד נקודה קטנה, ואינו בבחי' פרצוף, ומחמת זה, ושדים אין לה, אי אפשר לינק ממנה ולקבל שפע ממנה:
מה נעשה לאחותינו, דידוע מה שכתב האריז"ל (עץ חיים שער ט) כי אחר שבירת הכלים היתה תיקון העולמות על ידי שם מ"ה, וכן אי אפשר לאדם לתקן שום דבר, רק אם הוא בבחי' מ"ה, אז יוכל לתקן השבירה, וזהו מ"ה נעשה לאחותינו, רצה לומר נעשה אותה בבחינת פרצוף על ידי שם מ"ה, ואמר אחר כך ביום, רצה לומר נעשה אותה בבחי' פרצוף ביום עכ"פ, כי בלילה היא תמיד בבחי' נקודה קטנה, כמו שכתב האריז"ל בסידור בברכת המפיל (סדר השכיבה) עיין שם, וזהו ביום, עכ"פ נעשה אותה בבחי' פרצוף, ואמר אחר כך שידובר בה, רצה לומר אם תהיה בבחי' פרצוף, אז נעשה הנהגה על ידה, ומלת שידובר מלשון (סנהדרין ח, א) דבר אחד לדור, וינהגו העולמות על ידה, ויקבלו ממנה השפע:
וידוע, דכל עבודתינו וקיום מצות עד ביאת המשיח הכל לעשות זווג יסוד ומלכות, ובני ישראל הוא מדת יסוד, ושבת הוא מדת מלכות (תיקו"ז מ, ב), וזהו שאמר ושמרו, כלומר, שישמרו שיהיו בני ישראל, רצה לומר מדת יסוד, את השבת, מדת מלכות, רצה לומר שיהיה תמיד בבחי' יחוד גמור מדת יסוד ומלכות, ואמר לעשות את השבת, רצה לומר שתעשו מדת מלכות הנקרא שבת, שתהיה תמיד בחי' פרצוף ולא נקודה, וזהו לעשות את השבת, לעשותה בחי' פרצוף, שיהיה ראוי לזווג, וזהו לדרתם (זוה"ק רעיא מהימנא ח"ג רלח, ב, תיקו"ז ע, א) לשון דירה, כלומר, שיהיה בבחינת בית, שיהיה נקרא ביתא דיליה:
וביום השביעי שבת וינפש (לא, יז). אמר ריש לקיש כיון ששבת וי אבדה נפש (ביצה טז, א), כלומר, במוצאי שבת, עיין פירש"י:
ויש לפרש, דהנה מצות יראה שצונו הבורא ית' הוא אין סוף, ואם רואה האדם שיש לו יראה גדולה, אף על פי כן יתחזק יותר בעבודתו וביראתו, כי יראתו גם כן אין סוף, אבל אם יחשוב אדם שיש לו יראה בשלימות, אז אין לו כלל, ואבדה יראתו ממנו, ובחי' יראה הוא מדריגה תחתונה בחי' נפש, ושבת היא בחי' יראה, וזהו שאמר כיון ששבת, רצה לומר אם יחשוב אדם ששבת, שיש לו יראה בשלימות, אז וי אבדה נפש, כלומר אבדה יראתו שהיא בחינת נפש:
ויחל משה את פני ה' אלקיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה (לב, יא). להבין, למה הזכיר משה רבינו ע"ה בתפילתו אשר הוצאת מארץ מצרים, ולכאורה זה הוא קטיגור, כמו שאמרו בגמרא (שבת פח, ב, גיטין לו, ב) עלובה כלה וכו' , ובשביל זה שהוציא אותם מארץ מצרים על ידי נסים ונפלאות ותיכף חטאו, על כן חרה אפו בם:
ונראה, דהנה אמרתי פירוש הפסוק (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, ולכאורה מלת עבדי הוא מיותר, והוי ליה למימר כי לי בני ישראל עבדים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים:
דאמרו רז"ל (קידושין לו , ב, בבא בתרא י, ב) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הם בבחי' בנים, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום הם בבחי' עבדים, והנה במצרים היו ישראל במדריגה תחתונה שהיו עובדי עבודה זרה כמו שאמרו רז"ל (זוה"ק ח"ב קע, ב) שהיה מקטרגים עליהם, הללו עובדי עבודה זרה, והללו עובדי עבודה זרה, נוסף לזה שהיו משוקעים בשערי טומאה, כמו שכתב האריז"ל (סידור האר"י הגש"פ) ולא יכלו להתמהמה, שאלולי היה מוציאן בזו השעה, והיו נכנסין בשער הנו"ן, לא היה יוצאין עולמית, והוצרך השי"ת בעצמו להוציאן, לא על ידי שרף, כי מלאך ושרף כשהיו באין שם היו נפגמין כמ"ש האר"י ז"ל:
וכל זה מפני שבריאת העולמות היה בשביל ישראל, כי (דברים לב, ט) חלק ה' עמו, וכל מקום שישראל הם, אף במדריגת התחתונים, הם של השי"ת, שבחר לחלקו, ושכינה תמיד עמהם, ועל כן אף במצרים שהיו בתכלית השפלות, לא היה מניח אותם להשתקע ח"ו בטומאה, והוציא אותן בעצמו, כי אי אפשר בענין אחר, וזהו כי לי בני ישראל עבדים, אף על פי שהם בבחי' עבדים, שאין עושין רצוני, אף על פי כן, הם שלי, שבחרתי בהם לחלקי, והראיה על זה, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, ובארץ מצרים היו בודאי בחי' עבדים, ואף על פי כן הוצאתי אותם בעצמי, מפני שהם שלי לעולם, בכל מקום שהם, אף במדריגת התחתונים:
וזהו שאמר משה רבינו ע"ה, למה ה' יחרה אפך בעמך, שהם עמך לעולם בכל מקום שהם, אף במדריגת התחתונים הם שלך, והראיה על זה, אשר הוצאת בעצמך מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, ושם היו ישראל יותר במדריגה תחתונה בשערי טומאה, ואף על פי כן הוצאת אותם בעצמך, מפני שהם שלך ועמך לעולם, בכל מקום שהם, ועל כן למה יחרה אפך בעמך, שהם שלך וחלקך לעולם:
ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם (לב, ל). מה שאמר אולי אכפרה בעד חטאתכם, הלא אין בידו לכפר, וגם שאמר בעד חטאתכם, הוה למימר אולי יכפר חטאתכם, וגם מה שאמר בכל הפרשה בלשון חטא והוא שוגג, והלא עשו במזיד, וכן כשהשיב לו השי"ת מי אשר חטא לי וכו', וכן ופקדתי עליהם חטאתם, הכל לשון שוגג:
ונראה, דהנה כתבתי בפרשת חוקת (במדבר יט, ב) פיר[ו]ש דברי רש"י ז"ל מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, על פי הגמ' בעבודה זרה (ד, ב) אמר ר' יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר (דברים ה, כו) והיה לבבם זה (ליראה אתי ולשמר את כל מצותי) כל הימים, והיינו דאמר ר' יוחנן משום רשב"י לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, ולא היו ישראל ראויים לאותה מעשה, אלא להורות תשובה, לומר שאם חטא יחיד, ללמוד מדוד שנתקבל בתשובה, ואם חטא צבור, ללמוד מצבור, ועיין פירש"י ז"ל וז"ל לא עשו ישראל את העגל, כלומר גבורים ושולטין ביצרם היו, ולא היו ראויין להתגבר יצרם עליהם, אלא גזירת מלך היה לשלוט בהם היצר הרע, כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שאם יאמר לא אשוב, שלא יקבלני, אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל, שכפרו בעיקר ונתקבלו בתשובה, עכ"ל:
ואפשר לומר, מה שהיה גזירת מלך שישלוט בהם היצר רע, כדי להורות תשובה, דרש"י ז"ל כתב בפרשת בראשית בפסוק (בראשית ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, והוא מהגמ' (מנחות כט, ב), וז"ל, דבר אחר בהבראם, בה"א בראם, שנאמר (ישעי' כו, ד) כי ביה ה' צור עולמים, ולמדך כאן, שעולם הזה נברא בה"א, רמז שירדו למטה לראות שחת, כה"א זאת, שפתוחה למטה וחתומה מכל צדדים ופתוחה למטה, לרדת דרך שם, עכ"ל:
והנה ה"א ראשונה הוא עולם התשובה, ונברא עולם הזה עם התשובה, מפני שהאדם כללות קומת ישראל, אשר בשבילם נברא כל העולמות בהשתלשלות עד העולם הגשמי הזה, שהוא מלובש בבשר וגידין, כמו שכתוב (איוב י, יא) עור ובשר תלבישני וכו', ומדובק ביצר הרע, ממעי אמו מוכן לחטוא, כמו שכתוב (קהלת ז, כ) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, על כן נברא העולם הזה עם התשובה, לשוב אל הש"י ולבא אל השורש:
ועל כן אמרו (סנהדרין צז, ב) כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, וזהו (שם צז, א) אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת, והוא פלא, וכי אפשר ח"ו שישראל ח"ו יסיחו דעתן, ויתיאשו מן הגאולה, וח"ו לא יתפללו ויבקשו על הגאולה, בשמונה עשרה כאשר תקנו, ובשאר מקומות, אלא כוונתן כנ"ל, כי כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, וכשאדם מפשפש במעשיו ובדבוריו ומחשבתו, בחיפוש היטב, מה שעשה מיום עמדו על דעתו, אם הוא על פי התורה, אז יראה וימצא חטאו וחסרונו בכל הדברים, והרוצה בתשובה מזכיר לו עונות שעשה כבר, ונשכחו ממנו, וממילא, יבין בשכלו מה שפגם בדבורו ומחשבותיו, אשר לא נזכר בהם להשמר מן החטא, ונעשה שפל מאוד בעצמו, ורואה בעיני השכל שלו, שרחוק הוא שיבא משיח, ומסיח דעת מזה, ומתחרט על העבר, ומשים על לבו לראות בעינא פקיחא על כל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו,וכשכולם יעשו כן, אז יבא משיח לגאלנו, וזהו ממש דבריהם, כלו כל הקיצין, ואינו תלוי אלא בתשובה, לבא אל השורש שממנו נברא: ועל כן היה גזירת מלך שישלוט בהם היצר, כדי להורות תשובה לרבים, כמו שפירש"י ז"ל, שאם יאמר לא אשוב, שלא יקבלני, אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל, שכפרו בעיקר ונתקבלו בתשובה:
ואין לומר, כיון שגזירת מלך היה שישלוט בהם היצר כדי להורות תשובה, אם כן לא היו חייבים כלל בדבר, אלא צריך לומר, שהיה הדבר הזה כמו נסיון, כמו ששמעתי ענין הנסיון כמו העקידה ודומיהן, שאמר הש"י לאברהם קח נא את בנך ובקש ממנו הש"י לעמוד בנסיון זה, כמו שפירש"י ז"ל שם , ומה היה צורך שיבקש ממנו הש"י לעמוד בנסיון, ולהעלות את יצחק לעקידה, וכי לא ידע אברהם, שאם לא ישמע ח"ו, ימות יצחק ביסורין גדולין, והיה לו צער יותר מן העקידה, אבל הענין הוא, כשמנסה השי"ת את האדם, אז לוקח ממנו זו האמונה שבידו ית' להמית ולהחיות, ושמן תורק שמך (שיר השירים א, ג), כמו שמן ערב עם בשמים שעומד בכלי, ואף על פי ששופך השמן מן הכלי נשאר הריח בכלי, כן כל דבר שבקדושה שאף על פי שיצא האור, נשאר הרשימה בו, ומזה הרשימה שנשאר בו, הוא מתחזק, ומתאמת ומתגבר לעשות רצון הבורא ית', ועומד בנסיון:
וכן היה בזה המעשה, שישראל שבאותו הדור היו גבורים אז, ושליטין ביצרם, ולא היו ראויין לאותה מעשה, והיה גזירת מלך ליקח מהם האמונה גדולה שהיה להם אז, ויוכל היצר לשלוט בהם, אבל לפי גודל הארתם שהיו להם, אז נשאר להם גם כן גודל הרשימה מהאור שנלקח מהם, והיו להם להתאמץ ולהתגבר בזה הרשימה שלא לחטוא, והבחירה נתנה ביד האדם, ואם היו מתאמצין ומתגברין ועמדו בנסיון, ולא לעשות מעשה זו, היה חירות ממלאך המות, ולא היו חוטאין לעולם, כמו שאמרו שם בגמרא (עבודה זרה ד, ב), ולא היו צריכין לעשות תשובה, אבל כיון שלא עמדו בנסיון, ועשו אותו מעשה, ונתקבלו בתשובה, מזה הוא הוראת תשובה לרבים, וזהו היה גזירת מלך, לנסות אותם וליקח מהם האמונה גדולה, שיוכל היצר לשלוט בהם, והבחירה בידם כנ"ל:
על כן מעשה זו, כיון שגזירת מלך לנסות אותם וליקח מהם האמונה גדולה, אף על פי שלא עמדו בנסיון, אינם נקראין מזידין, רק שוגגין, שלא היה להם אמונה גדולה, רק חטאם שלא התחזקו ברשימה גדולה, מהאור שנשאר בהם, ולעמוד בנסיון, וזהו שוגג גמור, ועל כן נזכר בכל הפרשה לשון חטא כנ"ל:
ובאמת, אף השוגג צריך כפרה, וזהו שאמר להם משה, ועתה, כלומר תעשו תשובה, כמו שכתוב במדרש (בראשית רבה לח, ט, תנחומא בשלח סי' טו) אין ועתה אלא תשובה, ובזה שתעשו תשובה אעלה אל ה', והיה לי עליה אל ה', שהיה לו ירידה עבור חטאם, כמו שכתוב (לב, ז) לך רד, וכשתעשו תשובה, יהיה לי עליה, ומשה רבינו מסר נפשו עליהם, כמו שכתוב (לב, לב) ואם אין מחיני נא מספרך, כן הודיע לישראל שימסור נפשו עליהם, כדמיון הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו (ביצה טז, א), וזהו שאמר אכפרה בעד חטאתכם, לשון מדבר בעדו, אמר על עצמו שהוא יהיה כפרה, ויקבל על עצמו מיתה בעד חטאתם:
והביטו אחרי משה עד באו האהלה (לג, ח). יש מרבותינו שדרשו (במדבר רבה יח, כ, תנחומא קרח י) מלמד שחשדוהו באשת איש , והוא פלא גדול לומר, שהיו טפשים כל כך לחשוד את משה באשת איש:
ונראה דאמרו חז"ל בסנהדרין בפרק ואלו הנשרפין (סנהדרין פא, א) דרש רב אחא ברבי חנינא, מאי דכתיב (יחזקאל יח, ו) אל ההרים לא אכל, שלא אכל בזכות אבות, ועיניו לא נשא אל גלולי ישראל, שלא הלך בקומה זקופה, ואת אשת רעהו לא טמא, שלא ירד לאומנות חבירו, ואל אשה נדה לא יקרב, שלא נהנה מקופה של צדקה. ע"כ: ולהבין, למה דרש ואת אשת רעהו לא טמא, שלא ירד לאומנות חבירו, ועל פי פשוט יש לומר, דדרש שלא רצה להנות מתענוג שנהנה חבירו ממנו, ועל כן דרשו זה, כי התחיל אל ההרים לא אכל, שלא אכל בזכות אבות, ואם כן מיירי בצדיק גדול שאינו צריך לזכות אבות, רק בזכותו, ואם כן למה אמר ועיניו לא נשא אל גלולי ישראל, מה רבותא שלא עבד עבודה זרה, ועל כן דרשו שלא הלך בקומה זקופה, כי המתגאה כאלו עובד עבודה זרה (סוטה ה, א), ועל כן דרשו נמי ואת אשת רעהו לא טמא, כי מאי רבותא על צדיק גדול שלא בא על אשת איש, ועל כן דרשו נמי שלא ירד לאומנות חבירו, רצה לומר שלא רצה להנות מהתענוג שחבירו נהנה ממנו, שזהו אצל צדיק גדול כמו אשת איש, שנהנה מתענוג של חבירו, כן מי שירד לאומנות חבירו, נהנה גם כן מתענוג של חבירו:
והנה פירוש של (תפילת שמו"ע של שחרית בשבת) ישמח משה במתנת חלקו, נדפס בסידור האריז"ל (שחרית לשבת) שנטל משה האורות והכתרים שהם עדים של ישראל שנתנצלו מהם בחורב, ונטלם משה, והוא אינו רוצה להשאר באותן כתרים, ושמח בחלקו, ואינו מתאוה לחלקם של ישראל, ואינו אומר אחר שאני לא חטאתי והם חטאו, וכבר זכיתי חלקם, אם כן אקח את שלי ואת שלהם, אמנם הוא שמח בחלקו, ומחזיר להם חלקם, כי עבד נאמן קראת לו, ע"כ בקיצור:
וזהו הפסוק והביטו אחרי משה כתוב אחר מעשה העגל, אחר שהתנצלו עדים מהר חורב, והוא לקח אותם, והם חשדוהו שלא יחזיר להם האורות והכתרים שנטל משלהם, אלא יחזיק אותם לעצמו, וזהו מלמד שחשדוהו באשת איש, שחשדוהו שרוצה להנות מתענוג של חבירו, שנקרא אשת איש כנ"ל:
ובזה יובן מה שאמרו בגמרא במועד קטן פרק אלו מגלחין (יח, ב) על פסוק (תהלים קו, טז) ויקנאו למשה במחנה, אמר רב שמואל בר יצחק, מלמד שכל אחד ואחד קנא לאשתו ממשה, והמאמר זה יותר הוא תמוה על פי פשוטו, האיך אמר שכל אחד קנא לאשתו ממשה, אף מי שהיה לו אשה גדמת ומכוערת ביותר, אף על פי כן קנא לה ממשה, ועוד קשה האיך דרש מפסוק ויקנאו למשה שכל אחד קנא לאשתו ממשה, ואם כן הוי ליה לכתוב ויקנאו ממשה, ולמה כתוב ויקנאו למשה:
ולפי דברינו הנ"ל יובן זה, דלשון קנאה אינו יוצא מפשוטו, כמו (אבות ד, כח) הקנאה והתאוה והכבוד, ומי שהוא רואה איזה דבר בחבירו עשירות או שאר טובות מהשי"ת, ואין לו מזה הטובה, הוא מקנא בחבירו, ופשיטא, מי שהיה לו איזה טובה גדולה ונאבד ממנו על ידי מעשיו, ובא זה הדבר בעצמו ליד חבירו בהיתר גדול, שלא עשה חבירו שום פעולה שיבוא לידו, אף על פי שיודע שחבירו אינו חייב בדבר, שלא עשה שום פעולה שיבוא לידו, אף על פי כן הוא מקנא את חבירו ביותר, בכל עת שרואה טובה שהיה אצלו, ועכשיו הוא ביד חבירו:
ואם כן כיון שחשדוהו למשה שלא יחזיק להם האורות והכתרים שנטל משלהם, רק יחזיק אותם לעצמו, להנות מהם, ורוצה להנות מתענוג חבירו שנקרא אשת איש, לפיכך היו מקנאין אותו עם התענוג הזה, האורות והכתרים שכל אחד היה מקבל תענוג ממנו, המכונה בשם אשתו, ועכשיו הוא ביד משה, שהוא מקבל תענוג מהם: וזהו שדרש הפסוק ויקנאו למשה, שהיו מקנאין למשה, שכל אחד קינא לאשתו, רצה לומר לתענוג של משה, רצה לומר שהוא ביד משה, היו מקנאין אותו על זה, שבא התענוג שלהם לידו, ולפי דברי הגמרא דאמר התם משום שנאה הוא דעביד, וזהו שכל אחד קנא לאשתו, רצה לומר שהיה מקנא לתענוג שלו ממשה, משום דבא ליד משה שהיו שונאין אותו, היו מקנאין על זה התענוג ביותר, וזהו שדרשו ויקנאו למשה, שהיו מקנאין שבא ליד משה, אבל אם היה התענוג שלהם בא ליד אוהב נאמן דבוק מאח בלי שום השתדלות היה להם הנאה שבא לידו, ולא ליד אחר, רק מחמת שנאה, היה מקנא כל אחד ואחד על התענוג שלו שבא ליד משה, וזהו שכל אחד קנא לאשתו, שהיה מקנא לתענוג שלו, ממשה, בשביל שבא ליד משה שהיה שונאין אותו, והתענוג שלהם בא ליד שונא, היו מקנאין ביותר:
ואשר דרשו רז"ל זה הדרש בחשדוהו באשת איש מזה הפסוק והביטו אחרי משה עד בואו אהלה, והאיך נרמז זה הדרש בזה הפסוק, יש לומר דהנה קשה על מלת האהלה דכתוב בשני ההי"ן, והוי ליה למימר לכתוב עד בואו אהלה, כדין (יבמות יג, ב) כל תיבה שצריך למד בתחילתה הטיל ה"א בסופה, א"כ נכון ה"א אחרונה במלת אהלה, אבל ה"א הראשונה למה לי:
והנה רש"י ז"ל כתב בפ' לך לך (בראשית טו, ז) כל הבטה הוא מלמעלה למטה, וכך דרשו זה הפסוק והביטו אחרי משה, לפי דברי הגמרא שהיו שונאים אותו, והביטו אחרי משה שהוא במדריגה למטה והם הביטו עליו מלמעלה, עד בואו רצה לומר שהיו מביאין אותו במחשבתם האהלה, כי ידוע מי שיש לו הנאה מדבר ומתענג ממנה הוא מקבל, ובחי' נוקבא הוא שמקבל תענוג, וזהו שהיו מביאין אותו במחשבתם, וזהו עד בואו, רצה לומר שהיו מביאין אותו במחשבתם האהלה, וזהו עד בואו האהלה, וה"א ראשונה של האהלה מורה בחי' נוקבא, כלומר, שמקבל תענוג מן האוהל, כי ביתו זו אשתו (ראה יומא פ"א מ"א), ורוצה לקבל תענוג שלהם, ולא יחזיר להם האורות, וזהו מלמד שחשדוהו באשת איש:
ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה וכו' ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה (לג, יב- יג). עיין פירש רש"י ז"ל על ראה אתה אומר אלי וז"ל, תן עיניך ולבך על דבריך וכו', ולהבין שאמר משה דברים כאלו לפני השי"ת, וכן אחר כך שאמר וראה כי עמך הגוי הזה, האיך שייך כאן פירש"י ז"ל תן עיניך ולבך וכו', וגם מה שאמר הודיעני נא את דרכיך ואדעך וכו', מלת את מיותר, והוי ליה למימר הודיעני נא דרכיך, וגם מה זה שאמר אחר כך ואדעך פעם שני:
ונראה, דהנה רש"י ז"ל פירש בפסוק (לב, לב) ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת וז"ל, מספרך מכל התורה כולה, שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים, עכ"ל, ולכאורה הוא תמוה, הלא משה רבינו ע"ה שהיה בבחי' מה, ובכל ביתו נאמן, ולא היה מכוון להנאת עצמו בשום דבר, ירע בעיניו שלא יאמרו שלא היה כדאי לבקש רחמים:
אבל לפי פשוט נראה, דרש"י ז"ל פירש בפסוק (לג, א) לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית וז"ל כלפי שאמר לי בשעת כעס לך רד, אמר לו בשעת רצון לך עלה, עכ"ל, מזה נראה, כשאמר לו הש"י לך רד, היה לו ירידה, כמו שפירש רש"י ז"ל בפסוק (לב, ז) לך רד, לפיכך אמר לו אחר כך לך עלה, שיהיה לו עליה, כי עליית משה רבינו ע"ה היה על ידי ישראל, ובשעת כעס היה לו ירידה:
וכן מצינו שאותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא היה הדיבור עם משה, ואם כן בשעת ירידה שאמר לו השי"ת לך רד, שנפל ממדריגתו בחי' מה בשביל ישראל, היה קשה בעיניו, שלא יאמרו שלא היה כדאי לבקש רחמים, אבל באמת משה רבינו ע"ה הרגיש בזה שנפל ממדריגתו בחי' הדעת ומ"ה שלו:
והנה הרב הקדוש בוצינא קדישא מו"ה דוב בער זללה"ה אמר פירוש (שמות לד, ז) נושא עון, רצה לומר שנושא העון למקום גבוה, הוא חכמה, ודרך משל, אם מדברים דברי שטות לפני חכם גדול אינו כועס, אבל הוא מלא שחוק פיו על השטות, וכן אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג, א), ונושא עון למקום גבוה אל החכמה, ושם הוא שחוק, ונמתקו שם כל הדינין, ודפח"ח: והנה השכינה נקראת כנסת ישראל, רצה לומר כללות נשמות ישראל, ולפי מעשה האדם אם לטוב אם לרע, כן הוא פועל במדת מלכות, שיהיה כך הנהגה, אבל כשמביאין העון למעלה אל חכמה, שם נמתקו הדינין כנ"ל, וחכמה ובינה הם תרין רעין דלא מתפרשין (זוה"ק ח"ג ד, א), וחכמה נקרא בחי' עינים בחי' ראיה, וזהו שאמר משה ראה, רצה לומר שיבא העון אל חכמה ובינה בחי' עינים, וזהו שפירש"י ז"ל תן עיניך ולבך, כי חכמה הוא בחי' עינים, ובינה לבא (הקדמת תיקו"ז יז, א, תיקו"ז קכג, א), אל דבריך, אל השכינה הנקרא דיבור, רצה לומר שתעלה הנהגה של מדת מלכות שפעלו במעשיהם, תעלה למעלה אל חכמה ובינה, וימתקו הדינין:
ובא בטענה זו, שהשי"ת אמר לו לך עלה אתה והעם הזה, ואמר לו בשעת רצון לך עלה כדי שיהיה להם עליה, ואמר לו אתה והעם הזה, רצה לומר שהוא יעלה את העם הזה, למדריגתם שהיו בראשונה, ומשה הרגיש בעצמו שלא בא עדיין לבחינתו בחי' הדעת ומ"ה שלו, כאשר כתבתי למעלה, וזהו שאמר אתה אומר אלי העל את העם הזה, כלומר שאני אעלה אותם למדרגתם הראשונה, ואתה לא הודעתני, רצה לומר אני לא באתי לבחי' הדעת, שאוכל להעלותם, את אשר תשלח עמי, כי משה רבינו ע"ה זכה לבינה כמאמרם ז"ל (ר"ה כא, ב), שהוא בן י"ה, כמו שכתוב בזוהר (זוה"ח ח"ב כה, ב), וכן בתחילת השליחות שאמר לו השי"ת (ג, יב) כי אהיה עמך, ואהיה הוא בינה, וכן אמר לו (שם) כי אנכי שלחתיך, הוא אנכי דיציאת מצרים, הוא בינה, ואשר הוא בינה:
וזהו שאמר לו לא הודעתני, עדיין לא באתי לבחי' הדעת שאזכה, את אשר תשלח עמי, שהוא אהיה, שמשה רבינו ע"ה זכה ששכינה היתה מדברת מתוך גרונו, ומדת מלכות נקרא את, וזהו את אשר תשלח עמי, ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא וכו', כי מי שהוא בבחי' דעת, הוא עובד הש"י בכל הדברים הגשמיים, ומקיים (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, וכמו שכתוב בש"ע (א"ח סימן רל"א) עיין שם , ונמצא, הכל הוא מצות, אפילו דברים הגשמיים, ומלת את דרשו רז"ל על הטפל, כמו שאמרו (עירובין ד, ב, פסחים כב, ב) את בשרו, את הטפל לבשרו:
וזהו שאמר הודיעני נא, שבא לבחינת הדעת, את דרכיך, רוצה לומר אפילו דברים הגשמיים הטפלין אל התורה והמצות, יהיה הכל דרכיך, רצה לומר יהיה הכל מצות, בעשותן בבחי' הדעת, ומקיים בכל דרכיך דעהו, וזהו ואדעך, בכל הדברים, למען אמצא חן בעיניך, וזהו וראה, שתבוא הכל אל בחי' החכמה הנקרא ראיה, כי עמך הגוי, ובשבילם תעשה ולא בשבילי:
ועל ואתה אמרת ידעתיך בשם, פירש"י ז"ל שאמר לו וגם בך יאמינו לעולם, וזה שאמר לו השי"ת אחר כך, גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה וכו' ואדעך בשם, אם נאמר גם כן פירוש שבכך יאמינו לעולם, כבר אמר לו, ודבור שיצא מפי השי"ת לטובה אינו חוזר:
ואפשר לומר, לפי שאמר משה הודיעני נא דרכיך למען אמצא חן בעיניך, כלומר, שביקש שיודיע לו מה שיעשה בעת כעס, שימצא חן ולעשות בקשתו, והשיב לו השי"ת ואדעך בשם, מלת בשם, הוא ב' שם, רצה לומר שני שמות, הויה אחד קודם החטא, ואחד, שמרחם לאחר החטא ועשיית תשובה, אודיעך, שלש עשרה מדות, כשישראל ח"ו בצרה אינם חוזרין ריקם:
ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (לג, יט). ועיין פירש"י ז"ל וחנותי את אשר אחון, אותן פעמים שארצה לחון, ורחמתי את שאחפוץ לרחם, עד כאן לא הבטיחו אלא עתים אענה ועתים לא אענה, אבל בשעת מעשה אמר לו הנה אנכי כורת ברית, הבטיחו שאין חוזרות ריקם, ע"כ. ולהבין, מה שאמר חנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם, הלא מדת רחם הוא קודם למדת חנון, והוי ליה למימר ורחמתי את אשר ארחם וחנותי את אשר אחון, וגם למה אחר כך בשעת מעשה אמר הנה אנכי כורת ברית, וחזר מדברי הראשונים שאמר את אשר ארצה לחון ולרחם, לעתים אענה ולעתים לא אענה, ואחר כך כרת ברית שיענה תמיד, ולא יחזרו ריקם:
ונראה, דקושיא אחת מתרצת בחברתה, כי מתחלה לא נתרצה עדיין לגמרי, על כן היה צריך להקדים מדת חנון, כי כבר כתבתי בשם הרב הגדול בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה ששלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן הם נגד שלש עשרה מדות שבתורה שבכתב , ועל כן כשהתפלל משה על מרים, והתחיל במדת אל נא רפא נא לה, ומדת אל מדה ראשונה מי"ג מדות הכלול מכל, השיב לו השי"ת, שאי אפשר להיות כך, מפני הקל וחומר שבתורה שבעל פה, המכוון נגד מדת אל, ומחמת קל וחומר הלא אביה ירוק ירק בפניה וכו' הלא תכלם שבעת ימים, וקל וחומר לשכינה י"ד ימים, אלא דיו וכו', כמדת תורה שבעל פה, ועל כן תסגר מרים שבעת ימים, ודפח"ח:
ושמעתי מהרב הגאון הגדול המפורסים מוהר"ר לוי יצחק זללה"ה אב"ד דק"ק בארדיטשוב פיר[ו]ש על רחום וחנון, איך שהם נגד גזירה שוה ובנין אב, כי אי אפשר לעשיר לרחם על עני, כי העשיר אינו חסר לו כלום, ואינו יודע בחסרונו של עני, שירחם עליו, אלא אם גם משים מחשבתו, ומצייר בדעתו, חסרונו של עני שאין לו מה לאכול, והולך ערום ויחף, ואז מרחם עליו, אם כן אי אפשר לרחם עליו אלא אם כן משים עצמו בגזירה שוה עם העני, וחנון הוא מתנת חנם, הוא כנגד בנין אב, שרצה האב ליתן לבנו מתנת חנם, אף על פי שבנו אינו הולך בדרך הישר, הוא מטיב לו, כמו שמטיב לעצמו, כן מתנת חנם הוא חנון, הוא כנגד תורה שבעל פה בנין אב, עכ"ד, ודפח"ח:
והנה כתב האר"י ז"ל (עץ חיים שער לו פ"ב) שבדורות הראשונים קודם אברהם אבינו בחטא[י]ם הגדולים היו דוחים השי"ת עד לרקיע שביעי, עד שבא אברהם אבינו ע"ה, הוריד השי"ת ופרסמו שיהא שוכן בארץ, כמו שכתוב (בראשית כד, ז) אלקי השמים אשר לקחני מבית אבי, שהיה אז אלקי השמים לבד, ולא אלקי ארץ עד עכשיו וכו' (רש"י שם) :
ועל כן, מתחילה, שלא נתרצה השם יתברך עדיין לגמרי, והיה מסלק שכינתו מבין התחתונים, אי אפשר היה לרחם עליהם בגזירה שוה, ולראות בצרתם לרחם עליהם, כי היה מסולק מתחתונים, ואם כן כיון שאמר פעמים אעלה, והאיך אפשר לפעמים לרחם, אלא אם כן אחז במדת חנון תחילה, שהוא בנין אב מתנת חנם אב לבניו, אף על פי שאינם הולכין בדרך הישר, רצונו להטיב להם, ואחר כך מרחם עליהם ורואה בצרתם, ועוזרם מכל צרה, ומשפיע טובו עליהם, אבל אחר כך בשעת מעשה, כשקרא הי"ג מדות, נתרצה לגמרי, והזכיר מדת אל הוא חסד גמור, שעלה רצונו להיטיב לישראל עמו, ולהמשיך עליהם שלש עשרה מדות הרחמים, וברצון זה התקשר השי"ת עם ישראל עמו קודם בריאתם, שיקבלו עליהם עול מלכותו ויראתו, וכשח"ו ילכדו במצודות היצר, ויפרקו עול מלכותו ויראתו, כשיהיו עושין לפניו כסדר הזה, ויצערו אליו, יזכור הברית שהתקשר עמהם קודם בריאתם, כמו שכתבתי בפסוק (לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת, פיר[ו]ש ברית עולם ביני ובין בני ישראל:
ועל כן אמר הנה אנכי כורת ברית, שלא יחזרו המדות ריקם, כשתקראו ותצעקו אלי, אזכור הברית שהיה לי עם ישראל קודם בריאת העולמות, ועל כן הזכיר רחום קודם לחנון, כי כשיהיו עושין כסדר הזה, תמיד אני מרחם עליהם, ולא יחזרו ריקם, ולא אצטרך למדת חנון בנין אב מקודם כנ"ל:
ועל דרך זה אפשר לומר, בארך אפים, דהנה האר"י ז"ל מנה י"ג מדות, ומנה ארך למדה אחת, ואפים למדה אחת, ומצא ארך נגד כלל ופרט, ואפים נגד פרט וכלל, ובגמרא דרשו (סנהדרין קיא, ב) [ארך] אפים, לצדיקים ולרשעים הוא מאריך אף עליהם, ואני שמעתי פירוש ארך הוא לשון רפואה לשון ארוכה ומרפא, ושולח רפואה לצדיקים, ולרשעים רפואת הנפש, אם ישובו הרשעים בתשובה, וכן הצדיקים, כי אדם אין צדיק בארץ וכו', ורפואות גופם אם יצעקו לפניו ועושין כסדר הזה, אז אינן חוזרות ריקם, ואיך שיהיה פירושו, הם שני מדות:
וארך נגד כלל ופרט, וכלל נקרא הש"י, שהוא כולל הכל, ופרט הם עולם קטן, ויש פרטים הרבה בנבראים לאין שיעור, ונמצא מה שהשי"ת מעורר לפעמים לאדם לשוב בתשובה שלימה, והוא שב אליו בהתעוררותו, או שהשי"ת מעורר אותו לבקש על איזה דבר, והוא מבקש ונענה, זהו כלל ופרט, כלומר שהכלל הוא שהשי"ת מעורר לאדם, הן לשוב אליו, הן לבקש רחמים על איזה דבר, אז אין בכלל אלא מה שבפרט, אין התעוררות הכלל אלא מה שבפרט הוא צריך, ואם שב בתשובה מן התעוררות, מועיל התשובה לו לבד, וכן בהתעוררותו על האדם לבקש רחמים על איזה דבר, וביקש ונענה, זה שביקש רחמים לו לבד, ולא לכלל, כי זה האדם לא היה מעורר מעצמו, רק שמן השמים חסו על זה, ועל כן אין בכלל, כלומר אין בטובת התעוררות הכלל, אלא מה שבפרט בלבד, שחסו עליו:
אבל פרט וכלל, כלומר שהפרט הוא האדם, הוא מעורר הכלל, בהתעוררות התחתון בתשובה, או בתפלה על איזה דבר שצריך, וכיון שנענה אז, נעשה הכלל מוסיף על התעוררות הפרט, והוא נגד אפים לצדיקים ולרשעים, ואם מעורר עצמו בתשובה ועשה תשובה שלימה, אמרו בגמרא (יומא פו, ב) גדולה תשובה, שאפילו יחיד שעשה תשובה, מוחלין לו ולכל העולם וכו', שנאמר (הושע יד, ה) כי שב אפי וכו', עיין שם, וכן בכל הדברים כשאדם נושע בה' על התעוררותו מתתא, נושע עמו גם אחרים הצריכין לזה, ועל כן פרט וכלל הוא כנגד אפים לצדיקים ולרשעים, והוא מוסיף על הפרט, כענין שאמרו (בראשית רבה נג, ח) הרבה עקרות נפקדו בו ביום: וראית את אחורי ופני לא יראו (לג, כג) עיין פירש"י ז"ל שמביא הגמ' דברכות (דף ז, א) אמר ר' חנן בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא, מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין, ופירש"י ז"ל שם בגמרא וז"ל, קשר של תפילין מאחוריו הוא, ואמרינן לעיל (שם) דהקב"ה מניח תפילין:
ואפשר לומר, דלמה הראה הקב"ה למשה קשר של תפילין, ומה תועלת בזה, דהנה אמרו לעיל (שם דף ו') שהקב"ה מניח תפילין שנאמר (ישעי' סב, ח) נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו זו תפילין, ואמרו שם הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו (שמואל ב ז, כג, דברי הימים א יז, כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל, אין, דכתיב (דברים כו, יח) את ה' האמרת היום וה' האמירך היום, עיין שם:
והנה ידוע, כשישראל עובדין השי"ת כרצונו, אז הם ממשיכין רחמים גדולים, ואז נקראים בבחי' פנים, וכשאין עושין רצונו של מקום, ח"ו הם נקראים בחי' אחור, והם בבחי' דין, וכמו שכתוב (ירמי' ב, כז) כי פנו אלי עורף, ולא פנים, וזה שהראה הקב"ה קשר של תפילין מאחוריו, לרמז אף שישראל הם בבחי' אחוריים, בחי' דין, אף על פי כן השי"ת קשור עמהם, עמו אנכי בצרה (תהלים צא, טו), ובכל צרתם לו צר, וזהו וראית את אחורי, אהבה שיש לי לישראל כשהם בבחי' דין ואחוריים תוכל לראות, אבל ופני לא יראו, כלומר האהבה ותשוקה וחיבה וקיבול שכר של ישראל, כשהם בבחי' פנים, ועושין רצוני, זה האהבה והשכר שיהיה להם לעתיד, מחמת שעושין רצוני, לא תוכל לראות, כי עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו (ישעי' סד, ג) ולא תוכל לראות בעולם הזה:
והיה נכון לבוקר ועלית בבוקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר (לד, ב). מה שאמר ועלית בבוקר אל הר סיני, ולא אמר על הר סיני, וגם מה שאמר ונצבת לי, מלת לי אין לו פירוש, ותרגם אונקלוס ותתעתד קדמיה, לא מצינו מלת לי שיהיה לו פירוש לפני:
ונראה, דאיתא בתקונים (תיקו"ז נד, ב) דמשה אמר שלא יאמרו בני עלמא, דאנא כנח דלא בעי רחמי על דרא, לכך מסר גרמי, ואמר ואם אין מחיני נא, וכן רש"י ז"ל פירש ואם אין מחיני נא, שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש רחמים עליהם, ועיין מה שכתבנו בפסוק (לג, יב) ויאמר משה אל ה' ראה אתה וכו', שמחמת שאמר לו השי"ת בשעת כעס לך רד מגדולתך, כמו שפי' רש"י ז"ל לא נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, היה לו ירידה ממדרגתו בנבואה, כמו שכתוב באור החיים, וגם בבחי' מ"ה שלו אפשר היה לו גם כן ירידה בשעה זו, ועל כן היה קשה לו, שלא יאמרו עליו, ולא מצדו, רק מחמת ירידת ישראל:
וכאן בשעת ריצוי, שנתרצה לו השי"ת, אמר לו ועלית בבוקר, כשיבא בוקר וימשיך החסדים, יהיה לך עליה, אל הר סיני, ותבוא למדרגת הר סיני מדת ענוה, כמו שדרשו רז"ל (תהלים סח, יז) למה תרצדון וכו' , ועל כן אל הר סיני, כלומר למדרגת הר סיני, שתבוא למדת ענוה, ולא תחפוץ לשום דבר הנאתך, ותהיה בבחי' מ"ה, ואז ונצבת לי שם על ראש ההר, כלומר אז יהיה עמידתך בשביל ישראל, לי לשמי, ולא בשביל הנאתך שלא יאמרו עליך וכו', רק לי לשמי, כי טובות ישראל הם טובות השי"ת החפץ בטובתן של ישראל, ויש לו תענוג כשמשפיע לעמו ישראל בפנים שוחקות, וח"ו בצרתם לו צר, כמו שאמרו במשנה (סנהדרין פ"ו מ"ה) בזמן שאדם בצער, שכינה מה אומרת קלני וכו', ועל כן אמר ונצבת בלשון נפעל, שיהיה לך עליה, ותבוא למדריגת מ"ה, וממילא לא תחפוץ לשום הנאתך, ונצבת לי, לשמי, שם על ראש ההר: ויאמר הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה וכו' (לד, י). להבין מה שאמר אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים, דהנה באמת התורה קדמה לעולם אלפיים שנה (ב"ר ח, ב, פסחים נד, א, מדרש תהילים צ, יב), ונמצא כתוב בה מעשה עגל, ואף על פי כן אינו מוכרחים על החטא, כי אם לא היו חוטאין היתה התורה ניתנה בצרופים אחרים ובעובדות אחרות, כענין שאמרו שיעקב אבינו ע"ה קיים מצות תפילין במקלות אשר פיצל וכו', וקיים פנימות התורה וסודות התורה בעובדות אחרות, וכעת שחטאו, התורה ניתנה בצרופי אותיות אלו, שהם עתה לפנינו:
וידוע מה שכתוב בזוהר (ח"ב קיד, א, קצא, א) שערב רב עשו את העגל, ולא ישראל, וזהו לך רד כי שחת עמך ולא עמי, ואלו לא חטאו ערב רב, לא היתה ניתנה התורה בצרופים אלו שהם עתה, ובמופתים ונפלאות אשר עתה, רק בצרופים אחרים, ובנסים ונפלאות יותר גבוהים, וזהו שאמר נגד כל עמך, שעשו את העגל אעשה נפלאות אשר לא נבראו, בשעת בריאת התורה, בכל הארץ ובכל הגוים, כלומר, בכל הארץ ובכל הגוים אצטרך לעשות נפלאות שלא נבראו בעת בריאת התורה, ותצטרך התורה לבוא בצרופים אלו ובנסים ובנפלאות שהם עתה לפנינו:
ואמר אחר כך וראה את מעשה ה' וכו' אשר אני עושה עמך, כי השי"ת עושה נפלאות בכל העולם על ידי הצדיק, וזהו פירוש (תהלים צט, ב) ה' בציון גדול, כי ציון נקרא הצדיק, כי ציון לשון סימן ואות, ואמר בזוהר (ח"א רכה, א) אמר רבי שמעון אנא סימנא בעלמא וכו', וזהו ה' בציון גדול, רצה לומר על ידי הצדיק, נתגדל שמו בעולם, וזהו אשר אני עושה עמך, רצה לומר שאני עושה נפלאות על ידיך: ויהי ברדת משה מהר סיני וכו' ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו (לד, כט). במדרש (שמות רבה מז, ו) הובא באור החיים פסוק זו וז"ל רבי יהודא בר נחמן אמר כשכתב משה התורה נשתייר בקולמוס קימעא, והעביר על ראשו, ומשם נעשה קרני הוד, ע"כ. ודבריהם ז"ל סתומים:
ואולי שיכוונו לומר, כי מצינו שמדת ענוה למעלה מכל, כאומרם ז"ל (ירושלמי שבת פ"א ה"ג, שיר השירים רבה א, ט) מה שעשה חכמה עטרה לראשה כו', ומצינו שהעידה תורה על משה (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאוד מכל האדם, וכשאמר לו השי"ת לכתוב הדברים, מצינו שלא כתוב עניו ביוד, אלא ענו חסר יוד, ואף זה מן הענוה, ובשכר זה זכה לקרני הוד וכו', הוא מה שרמז ר' יהודא באומרו נשתייר בקולמוס קימעא, והוא אות יוד שהיה צריך לכתוב, ולא היה כותב לרוב ענותנותו, וממנה זכה כנזכר, ע"כ לשון אור החיים, וגם דבריו סתומים, וגם מה שאמר במדרש והעביר על ראשו, וגם מה טעם שזכה לקרני הוד עבור זה:
ונראה, דהנה יש שני סוגים בענוה, אחד הוא מצד החכמה, כשהוא דבוק בחכמה, כמו שכתוב (איוב כח, יב) והחכמה מאין תמצא, ואותיות חכמה הם כח מ"ה, וסוג השני שאין בו חכמה, והוא עניו ומכיר שפלותו, ומי שהוא עניו מצד החכמה, הוא עניו ביוד, כי יוד מרומז על חכמה שיש בו, וסוג השני שאין בו חכמה ומכיר שפלותו, הוא ענו חסד יוד, לרמז שאין בו חכמה:
והשי"ת צוה למשה שיכתוב בתורה והאיש משה עניו מאוד וכו', והיה מתחזק עצמו שעדיין לא השיג חכמה, רק שרצון השי"ת ליתן תורה על ידו, כמו שאמרו בגמרא מנחות פרק ג' (כט, ב) במעשה דר' עקיבא, שחזר ובא משה לפני השי"ת, אמר לפניו, רבש"ע, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי, אמר לו שתוק, כך עלה במחשבה לפני, עד כאן, ולפיכך היה מחזיק עצמו שלא השיג עדיין חכמה, רק כך עלה במחשבת השי"ת להנתן תורה דווקא על ידו, ולפיכך היה כתוב בתורה ענו בלא יוד, לרמז שאין בו חכמה:
ובאמת, היה משה רבינו ע"ה דבוק בחכמה, וזהו שנשתייר בקולמוס קימעא, ואמר אחר כך והעביר על ראשו, כי חכמה נקרא ראשית כמו שכתוב (תהלים קיא, י) ראשית חכמה וכו', וזהו שאמר והעביר על ראשו, רצה לומר שהיה מעביר על חכמתו וראשיתו, ולא כתב יוד, לרמז שאין בו חכמה, ובאמת שהיה דבוק לחכמה, וכתיב (קהלת ח, א) חכמת אדם תאיר פניו, ולפיכך הראוהו השי"ת שיש בו חכמה יתירה, וחכמת אדם תאיר פניו, ובעבור שיש בו חכמה יתירה, לפיכך נעשה לו קרני הוד יותר משאר בני אדם: