אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
פרשת ויקהל
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם וכו' (לה, א). להבין מה שאמר את כל, וגם מה שאמר לעשות אותם, מה עשיה שייך בשמירת שבת:
ונראה, דידוע דכל עבודתינו ותפלתינו וקיום מצותינו עד ביאת המשיח במהרה בימינו אמן הכל לזווג יסוד ומלכות, וזווגם על ידי הדעת:
להבין זה אפשר לומר, דהנה הרב המגיד זלה"ה אמר, השי"ת הרכיב ארבעה יסודות ביחד, והם הפכיים אש ומים, ואין הוא המחברם, מחמת שכל אחד שרואה אין שלו, אינו מגביר על יסוד חבירו, עד כאן, ויסוד ומלכות הם בחי' אש ומים, וחיבורם על ידי הדעת, על ידי אין ובחי' מ"ה המחברם :
וזהו פירוש (במדבר יט, ב) זאת חוקת התורה, כי אמרו רז"ל (תענית ז, א) למה נמשלה התורה למים, מה מים הולכים ממקום גבוה למקום נמוך, אף דברי תורה אינו מתקיים אלא במקום נמוך, ולשון מתקיים הוא קיום המצות, והוא זווג יסוד ומלכות, והוא על ידי הדעת ובחי' מ"ה המזווגם, וזאת הוא לשון מיעוט, כמו שדרשו רז"ל (זבחים פד, א) זאת היא העולה, הרי אלו שלשה מועטים, וזהו זאת, רצה לומר המיעוט שימעט את עצמו, הוא חוקת התורה, כי אינו מתקיים אלא במקום נמוך, ומשה היה בחי' הדעת:
וזהו ויקהל משה את, הוא השכינה, כל, הוא מדת יסוד , ואמר אחר כך עדת בני ישראל, כי עדת הוא אותיות דעת, רצה לומר לפי שהוא דעת כל ישראל, לפיכך עשה זווג יסוד ומלכות, ויאמר אליהם אלה הדברים, רצה לומר הדברים האלו לזווג יסוד ומלכות, אשר צוה ה' לעשות אותם, רצה לומר בכל עשיותינו ועבודתינו וקיום המצות, הכל הוא לזווג יסוד ומלכות תמיד:
או יאמר, דהנה אמרו רז"ל (מדרש תלפיות ערך חנוך, וראה בעשרה מאמרות מאמר כח ח"ג סי' כב) חנוך תופר מנעלים היה, ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד קב"ה ושכינתיה , ורז"ל דרשו (שבת ע, א, צז, ב, ועי' רש"י שם) אלה גימטריא ל"ו, הדברים הם שלשה, הרי ל"ט מלאכות שנאמרו למשה מסיני, וזהו אלה הדברים, רצה לומר אפילו בל"ט מלאכות, אשר צוה ה' לעשות אותם, גם כן צוה ה' לזווג יסוד ומלכות, כענין שאמרו בחנוך, שהיה מיחד קב"ה ושכינתי' על כל תפירה ותפירה, כי אין דבר בעולם שלא יהיה מצוה או עבירה, ואין לך דבר רשות בעולם, כמו שכתוב בחובת הלבבות (שער עבודת האלקים פ"ד) עיין שם:
או יאמר ויקהל משה, דהנה אמרו רז"ל (שבת קיח, ב) כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו, ויש לומר הטעם, דהקללות על עוברי דרך התורה ועובדי עבודה זרה הם ל"ט קללות, וכשמשמר שבת כהלכתו ונזהר בל"ט מלאכות, וכן מקיים (ישעי' נח, יג) וקראת לשבת עונג, ובינה עולם התענוג נקרא ברכה, וכשמשמר שבת כהלכתו, ונזהר בל"ט מלאכות, וממשיך עולם התענוג הנקרא ברכה אל שבת, אז אפילו נתחייב בל"ט קללות מחמת שעובד עבודה זרה, ממשיך ברכה, ומוחלין לו, ואמרו רז"ל (עי' רש"י שבת ע, א) דברים שנים, הדברים שלשה, אלה בגימטריא ל"ו, אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה מסיני, ומלת עשיה הוא לשון תיקון, כמו שפירש"י ז"ל בפרשת בראשית (בראשית א, ז) ויעש אלהים את הרקיע שהוא לשון תיקון, תיקנו על עמדו:
וזהו שאמר ויאמר אליהם אלה הדברים, ואלה הדברים הם ל"ט, רצה לומר הל"ט קללות, אשר צוה ה' לעשות אותם, רצה לומר שצוה השי"ת לתקן הל"ט קללות, ולהמשיך ברכה תחת קללה, ומהו התקונין, ששת ימים תעשה מלאכה ויום השביעי יהיה לכם קודש, רצה לומר לשמור שבת כהלכתו, ולזהר בל"ט מלאכות, ולהמשיך אל השבת עולם התענוג, שהוא בינה הנקרא ברכה, ואז הקללות יהפכו לברכה, וזהו תיקונם: או יאמר ויקהל משה וכו', מה דאמר ששת ימים תעשה מלאכה שהוא רשות, ולמה כלל וביום השביעי יהיה לכם קודש וכו' שהוא מצוה, והוה ליה למימר ביום השביעי יהיה לכם קודש:
ונראה, דכתבתי בסיום התורה (סוף דברים) דכל התורה, הן בלימוד הן בעשיות המצות, אחר כוונת הלב הולכין, ואם מתכווין לשמים הוא צדיק, ואם מתכווין להנאת עצמו הוא פושע, כמו שאמרו רז"ל (נזיר כג, א, הוריות י, ב) שנים שאכלו פסחיהן, אחד לשם מצות פסח, ואחד לשם אכילה גסה, זה שאכל לשם אכילת מצוה, נאמר (הושע יד, י) צדיקים ילכו בם, וזה שאכל לשם אכילה גסה, על זה נאמר (שם) ופושעים יכשלו בם, וכן בלימוד התורה אמרו (שבת פח, ב) למיימינים בה סמא דחיי, למשמאילים סמא דמותא, וזהו שנרמז בב' מן בראשית ולמ"ד מן לעיני כל ישראל, שהוא לב, ורחמנא לבא בעי (סנהדרין קו, ב) עיין שם :
ובש"ע (א"ח סימן רל"א) כתב וז"ל בקיצור, אם אי אפשר בלא שינת צהרים, ישן וכו', וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוין להנאתו, אלא לעבודת הבורא ית', כדכתיב (משלי ג,ו) בכל דרכיך דעהו, ואמרו חכמים (אבות ב, טז) כל מעשיך יהיו לשמים, שאפילו דברים של רשות כגון אכילה ושתיה ושינה והליכה והקימה והישיבה והתשמיש והשיחה, וכל צורכי גופך, יהיו לעבודת הבורא, או לדבר הגורם עבודתו וכו', עיין שם שיהא שגורה בפיך ותמצא מרגוע לנפשך, ומסיים שם ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד:
וכן כתוב בחובת הלבבות (שער עבודת האלקים פ"ד) שאין דבר רשות, אלא הכל נכלל בצווי ואזהרה, רצה לומר אם מתכווין לשמים הוא נכלל בצווי, ואם מתכוין להנאת עצמו הוא נכלל באזהרה, ורז"ל דרשו (שבת, ע, א) דברים שנים, הדברים שלשה, אלה גימטריא ל"ו, אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה מסיני:
וזהו שאמר ויקהל משה, שהוא בחי' דעת, הקהיל את כל ישראל, והזהיר אותם שיהא כל עשייתם אפילו בעסק מלאכות וצרכי הגוף שיהיה בדעת, לקיים בכל דרכיך דעהו, וכוונתו יהיה בהתעסקות במלאכה, שיוכל להחיות נפשו ונפש בני ביתו לעבודת הבורא, וזה התעסקות גורם לעבודת הבורא, וכשמתכוין בזה בעת עשיית המלאכה, הוא עובד השי"ת בעשיית המלאכה, כי העיקר כוונת הלב בשעת עשיה, ואפילו אם עושה עבירה ומתכוין לשמים, אמרו רז"ל (נזיר כג, ב, הוריות י, ב) גדולה עבירה לשמה: וזהו ויאמר אליהם אלה הדברים, רצה לומר הל"ט מלאכות, אשר, ואשר היא בינה, כמבואר בסידור האר"י ז"ל, ובינה הוא עולם המחשבה, בינה לבא וכו', וזה אלה הדברים הל"ט מלאכות, אשר צוה ה' לעשות אותם, רצה לומר עם עולם המחשבה, היא לבא, צוה ה' לעשות אותם, שיהא כוונתם לשמים בשעת עשייתם, ששת ימים תעשה מלאכה, וכוונתך לשמים בשעת עשייתם כנ"ל, שזהו גורם שיוכל לעבוד השי"ת, וכוונתם גם כן בששת ימי המעשה וביום השביעי יהיה לכם קודם שבת שבתון לה', כלומר, שיהיה כוונתך בשעת עשיית המלאכה בששת ימי המעשה, שיהיה הכוונה לשבת, שתוכל לעבוד הש"י בשבת:
או יאמר ויקהל משה וכו', ואחר כך אמר ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' לאמר. קחו מאתכם תרומה לה'. עיין פירש"י ז"ל הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר, שאינו דוחה שבת, להבין מה שאמר ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר, מה שייך כאן מלת לאמר, אל מי יאמרו בני ישראל, וגם דאמר זה הדבר אשר צוה ה' לאמר, מלת לאמר מיותר, כיון דאמר זה הדבר אשר צוה ה' קחו מאתכם וכו', היינו אמירה להם:
ונראה, דרש"י ז"ל פירש ויקהל משה למחרת יום הכיפורים היה כשירד מן ההר, והנה ציווי מלאכת המשכן היה תיקון על עון עגל, ואיתא בספר חרידים בסופו (חתימת הספר פרק ע"ג) שיש רפואות הגוף, ויש גם כן סגולות, ומה שצריך רפואה להשהות כמו רבע שנה, עד שיתרפא, יכול הסגולה לרפאות חולי זה בזמן קצר מאוד לפי סגולתו, וכן הוא ברפואות נפש שחטא, שצריך לתשובה ותענית וסיגופים כפי גודל החטא, עד שיתרפא מחולי נפש אשר חטא, יש גם כן סגולת הנפש שיוכל לטהר נפש החוטאת בזמן קצר, ונמצא בגמרא, ומנה שם סגולות הנפש, כל האומר אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו, אף על פי שיש בו שמץ מינות, מוחלין לו, וכן כל השומר שבת כהלכתו, אף עובד עבודה זרה כאנוש, שנאמר (ישעי' נו, ב) שומר שבת מחללו, כלומר מחול לו, ומנה שם סגולת הנפש עיין שם:
ומלת עשיה הוא לשון תיקון, כמו שפירש"י ז"ל בפ' בראשית (בראשית ב, ז) ויעש אלהים את הרקיע ביום שני, ובאמת נברא שמים בראשון, אלא ויעש לשון תיקנו על עמדו עיין שם, וכן גבי מפיבושת לא עשה שפמו (שמואל ב יט, כה) גם כן לשון תיקון, וזהו ויקהל משה, למחרת יום הכיפורים שנתרצה השי"ת לו, אמר אל כל עדת בני ישראל אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, היינו לתקן אותם מן החטא שחטאו, ואמר מקודם סגולת הנפש על חטא זה שעשו, היינו שמירת שבת כהלכתו, וסגולתו, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש, מוחלין לו, ואחר כך אמר רפואות הנפש מחטא זה עם התשובה הקודמת:
וזהו שאמר ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר, ומלת אמירה הוא בלב, כמו (דברים ז,יז) כי תאמר בלבבך, ובינה לבא (הקדמת תיקו"ז יז, א, תיקו"ז קכג, א), הלב מבין, ובינה ה' ראשונה של שם הוי"ה הוא עולם התשובה, ובפירוש כתב האריז"ל בלקוטי תורה בפ' יתרו בפסוק (יט, כה) כה תאמר לבית יעקב, ומביא שם הפסוק לדעת חכמה ומוסר וכו', וז"ל וזה שאמר לדעת חכמה ומוסר, היינו הטפה דאבא וכו', דהיינו דאתי מחכמה, ואחר כך להבין אמרי בינה, הרי אמירה בבינה, עכ"ל: וזה שאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר, כשיעשו תשובה מקודם, ואחר כך יתנו למלאכת המשכן תיקון חטא, על שם (הושע ב, י) וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל, ויתקנו, ויתנו זהב וכסף ונחושת וכל הדבר הצריך למלאכת המשכן, ובהקדים התשובה, זה יתנו רפואתם לחולי נפש החוטאת, ועל כן הקדים אזהרות שבת, שזהו סגולה לרפאות את הנפשות מחטא זה שעשו, ויהיה להם תיכף רפואה, ואחר כך יותר נקל להם לתשובה ולרפואה הצריך לחטא זה:
ואחר כך אמר זה הדבר אשר צוה ה' לאמר, דהנה כתבתי בפרשת חוקת (יט, ב) ברש"י שם לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל, מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה, כלומר, טעם המצוה כדי שתבוא אמה ותקנח את בנה, וזו מונין את ישראל, לשון אונאות דברים, כדי להזכיר חטא העגל, ומשיבין ישראל, חוקה הוא, כלומר, עשייתן שנכשלו בעגל, חוקה הוא, וגזירות מלך להכשל בחטא זה, כדי להורות תשובה לרבים , והבאתי שם הגמרא בעבודה זרה (ד, ב) אמר רבי יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעל תשובה, והיינו דאמר רבי יוחנן משום רשב"י לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, ולא היו ישראל ראויים לאותה מעשה, אלא לומר לך, שאם חטא יחיד וכו', ואם חטא צבור וכו', עיין פירש"י ז"ל וז"ל לא עשו ישראל את העגל, כלומר גבורים ושליטים ביצרם היו, ולא היו ראויים להתגבר יצרם עליהם, אלא גזירות מלך היה, לשלוט בהם היצר הרע, כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שלא יאמר לא אשוב בתשובה, שלא יקבלני, אומרים לו צא ולמד ממעשה עגל, שכפרו בעיקר ונתקבלו בתשובה, עכ"ל, וזהו שהשיבו בני ישראל להמקטריגים, חוקה הוא, גזירות מלך היה החטא זה, ואין אנו חייבין בדבר:
וזה שאמר משה לבני ישראל לאמר, שיעשו תשובה מקודם, ואם תאמרו שלא יקבלו אתכם בתשובה, זה שאמר אחר כך זה הדבר אשר צוה ה', כלומר, שהשי"ת צוה שתעשו חטא זה, וגזירות מלך הוא, בשביל לאמר, כדי להורות פתחון פה לרבים שיעשו תשובה, אף אם יחטא חס ושלום בדבר זה יקבלו אותם בתשובה, כי אין לך דבר שעומד בפני תשובה, ובעולם התשובה נברא עולם הזה, כמו שכתב רש"י ז"ל בפרשת בראשית על פסוק (בראשית ב, ד) בהבראם כי ביה ה' צור עולמים (ישעי' כו, ד), עולם הזה נברא בה"א ראשונה, ועולם הבא ביו"ד, וה"א ראשונה בינה, הוא עולם התשובה, ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ), וצריכין הכל לבוא לשורשן עולם התשובה:
ואמר קחו מאתכם תרומה לה' (לה, ה), מלת מאתכם אין לו פירוש: ואפשר לומר, על פי שכתבתי לעיל בשם חותני הגאון החסיד מוהר"ר ישכר בער זללה"ה פירוש הפסוק (ל, טז) ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד, מפני שכתב בתיקונים (תיקו"ז כב, א) דערב רב, כל חסד עבדין, לגרמייהו עבידן, וצוחין ביוה"כ ככלבא הב לנא מזונא, הב לנא סליחה, הב לן חיי, ובאמת, סליחה הוא דבר טוב, אלא שצוחין סליחה מיראת עונש, ולא חסין על צער השכינה, שגרמו לניצוצות הקדושות להורידן בקליפות, אלא צריך האדם להפשיט את עצמו מיראת עונש לנפשו, רק לשאול סליחה כדי להחזיר ניצוצות הקדושה לשורשן, וזהו ולקחת את כסף הכפורים, לשון (בראשית לא ,ל) נכסף נכספתה, כלומר, חשק וחפץ הסליחה והכפורים, ונתת על עבודת אהל מועד, כדי להחזיר ניצוצות לשורשן, עכ"ד, ודפח"ח : וזהו שאמר בהקדמת תשובה וחרטה, קחו מאתכם, כלומר, שתפשטו מחשבותיכם מאתכם, כלומר, לא תהיה כוונתכם בנתינת זהב וכסף למלאכת המשכן, לכפר החטא לצורך עצמן, אלא יהיה כונתכם תרומה לה', כלומר, תרום ה' אחרונה לה':
ומה שאמר אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, ששת ימים תעשה מלאכה וכו', יובן על פי שאמרתי פירוש הפסוק (ישעי' נו, ב) אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע, דכבר כתבתי (כ, ח) פירוש הפסוק (לא, טז) לעשות את השבת לדרותם, האיך שייך לשון עשיה בשבת, והוה ליה למימר לשמור השבת שלא יחלל במלאכה, כי שבת הוא מדריגה שביעית, מדת מלכות סוד נקודה, וצריך לעשותה בבחי' פרצוף, וזהו לעשות את השבת, שיהא בבחי' פרצוף, והאיך יכולין לשמור שבת כתיקונה לעשותה בסוד פרצוף, שיהא ראויה לזווג, צריך לעשות תשובה קודם השבת, ולהתחרט על עוונותיו, וזהו ר"ת של שבת למפרע, תשוב בתשובה שלימה, רצה לומר כשאתה תשוב בתשובה שלימא מתתא לעילא, אז ישרה עליך מעילא קדושת שבת, אותיות שבת כסדר:
וזהו פיר[ו]ש (ישעי' נח, יג) וקראת לשבת עונג, כי עולם התשובה הוא עולם התענוג, על דרך משל, אדם שמצא אבידתו שאבד ממנו זמן רב, יש לו תענוג, וכן כשהוא ח"ו רשע לפני המקום כתיב (ויקרא כג, ל) והאבדתי את הנפש ההוא, שהנפש הוא בבחי' אבידה, וכשעשה תשובה, הש"י מצא אבידתו, ויש לו תענוג, על כן עולם התשובה הוא עולם התענוג, וזהו וקראת לשבת עונג, אל השבת תמשך עולם התענוג, היינו עולם התשובה, ובדבר זה עושין את השבת בבחי' פרצוף, שיהא ראויה לזווג: וזהו אשרי אנוש, אף מדריגה פחותה, יעשה זאת, כלומר, שיעשה מדת שבת הנקרא זאת, שהוא מדרגה שביעית, וכלולה מא' ועד תי"ו, כמו שכתוב בספרים , שיעשה זאת שיהא בבחינת פרצוף, ובן אדם, אף שהוא במדרגת אדם, בחי' מ"ה, אף על פי כן יחזיק בה, לעשות את השבת בבחי' פרצוף, על ידי התשובה, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ), וצריך לעשות תשובה, ואז יכול לשמור את השבת, כי מקבל הארת קדושת שבת, ואז שומר שבת, ואז מחול לו, כמו שדרשו רז"ל (שבת קיח, ב) אף עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו, ואחר כך שומר ידו מעשות כל רע, יכול לשמור השבת בל"ט מלאכות, ורז"ל דרשו (עי' רש"י שבת ע, א) דברים שנים, הדברים שלשה, אלה בגימטריא ל"ו, אלו ל"ט מלאכות שנמסרו למשה מסיני: וזה שאמר אלה הדברים, רצה לומר ל"ט מלאכות שתשמור אותם בשבת, אשר צוה ה' לעשות אותם, רצה לומר לעשות את השבת, בבחי' פרצוף, וזהו על ידי תשובה, שממשיך עולם התשובה עולם התענוג, אל השבת מדה שביעית:
וזהו את שבתותי תשמרו, כי כתוב בתיקונים (תיקו"ז מ, ב) ששבת הגדול נקרא בינה עולם התשובה, ושבת הקטן נקרא מלכות מדה שביעית, וזהו את שבתותי תשמרו, שיהא ביחוד השני שבתות, וכשתקיימו אשר צוה ה' לעשות, את יום השבת בבחי' פרצוף, על ידי אותם, שיהא ביחד עם שבת הגדול עולם התשובה, אז תוכל לשמור ולקיים אלה הדברים, לשמור בשבת הל"ט מלאכות:
קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לב יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחושת (לה, ה). מה דאמר יביאה, ולא אמר יביא את תרומת ה', וגם לכאורה יביאה את תרומת ה' מיותר:
ונראה, דהנה כתבתי (ד, א) פירוש התרגום יהונתן בפרשת בראשית על פסוק (בראשית ד, ז) הלא אם תטיב שאת וכו' ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו, וז"ל ובידך מסרית רשותיה דיצרא בישא ולותך והא מתויה, רצה לומר תאוותיה, ואנת תהא שליט ביה בין למזכי בין למחטי, עכ"ל, ולכאורה הוא תמיה מאי למזכי ולמחטי שייך גבי היצר הרע:
ואמרתי (בראשית שם, שמות ד, א) דהנה הרב הגדול בוצינא קדישא מו' דוב בער זלה"ה אמר פירוש על מה שאמרו (קידושין ל, ב) בראתי יצר הרע, בראתי תבלין, היינו התורה, הלא אין המשל דומה לנמשל, אם נותנין תבלין לתבל הבשר, הבשר עיקר, וכאן אמר בראתי יצר הרע, בראתי תבלין התורה, והאיך נאמר כאן, שהיצר הרע הוא העיקר, והתורה תבלין:
ואמר שהאמת הוא כך, שהיצר הרע הוא עיקר העבדות, שהשי"ת ברא לאדם להיות עובד את ה' בהתלהבות ובכחות היצר הרע, אבל אם יאחז בכחות היצר הרע, היה יכול לפול לעשות גשמיות, והתורה הוא תבלין, לשמור האדם שלא יפול עם התלהבות במעשה הגשמיות, אבל עיקר העבדות הוא בהתלהבות, כמו שכתוב (תיקו"ז כה, ב) אורייתא ומצוה בלא דחילא ורחימא לא פרחת לעילא, עכ"ד בקיצור, וכתבתי במקום אחר (בראשית ב, יח עה"פ לא טוב היות) באריכות :
וכשעובד השי"ת בהתלהבות היצר הרע, נמצא עושה מיצר הרע יצר הטוב, ומקדש ומטהר כחות היצר, אבל כשהולך אחר פיתוי היצר הרע ועושה עבירות, נמצא הוא מקלקל, ומחטיא היצר הרע, כי היצר הרע בעצמו, חשקו ורצונו, שהאדם לא יציית אותו, כמו ששמעתי מאדמ"ו הגאון החסיד בוצינא קדישא מוהר"ר שמואל שמעלקא אב"ד דק"ק ניקלשפארג בקש שלום ורדפהו (לד, טו), כלומר, אם תבקש שלום עם היצר הרע, ורדפהו, תרדוף אותו ולא תציית אותו, כי רצונו וחפצו בזה, אבל הוא עושה עבודתו, עכ"ד. ודפח"ח:
וזהו ואנת תהא שליט ביה למזכי אותו, אם לא תציית אותו, ובין למחטי אותו, ולפי זה נכון בנוסח על חטא, ששם פרט כל העבירות בפרטות, וגם אמר שם על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע, כלומר שחטאנו לפניך ביצר הרע, שהלכנו אחר עצתו, שנברא בשביל זה לפתות בני אדם, וכמו שכתב בזוהר (ח"ב קסג, א) במשל הזונה , וכשהלכנו אחר עצתו, קלקלנו אותו ממש כנ"ל, ופירושו של אתכם הוא בכל מקום שהוא דבוק אתכם, וזהו קחו מאתכם, ממי שהוא דבוק עמכם, היינו היצר הרע, מכחותיו תקחו, שיהיה תרומה, שיהיה התרוממות השכינה תרומה לה':
ואחר כך אמר כל נדיב לב יביאה, כי ידוע שכל עבודתינו עד ביאת המשיח לתקן השכינה ה"א אחרונה שהוא בסוד נקודה, שיהיה בחי' פרצוף, ויהיה זווג יסוד ומלכות, וזהו כל נדיב לב יביאה, רצה לומר ה"א אחרונה שהוא בסוד נקודה, את, שתהיה כלול מא' ועד תי"ו, ותהיה בחי' פרצוף, ותתרומם, ולאקמא אותה מעפרא, ותהיה תרומת ה', שיהיה יחוד ו"ה, על ידי זהב וכסף ונחושת שהתנדבו למלאכת המשכן מנדיבת לב, יעשו יחוד כנ"ל:
ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה' (לה, כב). ועיין פירש"י ז"ל על הנשים, עם הנשים, ע"כ, ולהבין מה בא ללמדנו, והוה ליה למימר וכל נדיב לב הביאו חח ונזם וכו', וגם מה בא ללמדנו בזה וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה': ונראה, דהנה [רבותינו] (רבינו) ז"ל דרשו (ויק"ר לד, ח, רות ה, ט) על פסוק (רות ב, יט) האיש אשר עשיתי עמו היום בועז, והוה ליה למימר שם האיש אשר עשה עמי, אלא יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, ע"כ. והנה, אם יחשוב האדם זה בשעת נתינת צדקה, כי זה הוא לו טובה גדולה, מה שנותן להעני דבר מועט ינתן לו מן השמים שפע רב, היה נותן צדקה מנדבת לבו מרצונו הטוב בשמחה רבה, כשמחה שיש לו ממשא ומתן אשר ידוע לו ריוח גדול, וביותר, כי קנה עולם הבא גם כן, וכן בכאן בנדבת המשכן, היו מאמינים זה, ונותנין בשמחה גדולה ובתענוג גדול והתלהבות, והיו חושבין שבעת נתינתן זהו קבלתם שמקבלין שפע רב בזה ובבא:
וידוע שבחי' המשפיע נקרא על שם דכר, ובחי' המקבל שפע נקרא בחי' נוקבא, וזהו ויבואו האנשים, רצה לומר המביאים למלאכת המשכן הם המשפיעים, על הנשים, כפירוש רש"י ז"ל רצה לומר שבאו בבחי' נשים המקבלים, מפני שהיו חושבין, שהם מקבלין שפע רב בזה ובבא בזה הבאה, ונתנו בשמחה גדולה ומנדבת לבם, וזהו כל נדיב לב, רצה לומר על ידי מחשבה זו, נתנו מרצונם הטוב מנדבת לבם:
ואחר כך הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב, כי ידוע (קהלת י, ב) לב חכם מימינו ולב כסיל משמאלו, ובאמת, בכל האדם הלב משמאלו, אלא רצה לומר, שלב חכם לימינו, לעורר רחמים וחסדים שהם מימין, ולב כסיל הוא לשמאלו, לעורר גבורות, שהם מצד היצר הרע, וידוע, שזהב הוא מסטרא דשמאלא, והם הביאו חח ונזם וכו' כל כלי זהב, רצה לומר כל הכלים המעוררים גבורות מסטרא דשמאלא, הביאום הכל לימין לעורר חסדים, והביאו אותם למלאכת המשכן, ואחר כך אמר וכל איש אשר הניף תנופת זהב, רצה לומר כל איש אשר נשא והניף כח של מדה שמאלית, שהוא בחי' זהב, לה', נתן אותו כח לה':
או יאמר וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה', דיש בני אדם שיש להם תענוג גדול מזהב, וזהו התרוממות שלהם, וזהו וכל איש אשר הניף תנופת זהב, רצה לומר שהיה מניף עצמו על ידי תנופת זהב, שזהו היה תענוג והתרוממות שלו, נתן זה התענוג לה':
או יאמר, דבאמת, לפי השכל היו אז הנשים במעלה גדולה, שלא רצו ליתן נזמיהן ותכשיטיהן לעגל, ולמלאכת המשכן הביאו, אבל האנשים שנתנו תכשיטיהם גם כן לעגל, לא הי' חשוב למעלה נתינתם כל כך, אבל באמת לא היה כך, כי האנשים, מחמת שנתנו תכשיטיהם לעגל, בשעת נתינתם למשכן היו בושין מאוד, שנתנו גם כן לעגל, ואם כן, האנשים היו במדרגת בעלי תשובה, והנשים היו במדרגת צדיקים, ובמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד (ברכות לד, ב), ואם כן, מדריגת האנשים בנתינתם למשכן, גדולה יותר מנתינת הנשים:
וזהו ויבואו האנשים על הנשים, ותרגם אונקלוס ומייתן גוברייא על נשיא, כלומר, שמדריגת ומעלות הבאת של האנשים, היו על הנשים, גדולה יותר למעלה מהם, כי האנשים היו במדריגת בעלי תשובה כנ"ל:
ורש"י ז"ל פירש עם הנשים, כלומר, שהביאו האנשים, וגדלה מעלתם עם הנשים, כלומר שהיו הנשים טפילה להם במדרגת הבאה כנ"ל:
או יאמר ויבואו האנשים על הנשים וכו', לפי שבאמת בנתינתן על המשכן, לכפר על עון עגל, היו האנשים בבושה גדולה נגד הנשים, כל איש היה לו בושה מאשתו, שהנשים לא רצו ליתן על עגל, ואמרו להם אתם רוצים לעשות אלהי זהב וכו', עד שהאנשים פרקו נזמיהן ונתנו, וכאן על המשכן נתנו תכשיטיהן, לכפר על מה שפגמו בעליהן, והיו הנשים במעלה גדולה במחשבה של האנשים, והיו האנשים בבחי' מקבל מן הנשים, שנתנו תכשיטיהן כדי לכפר על בעליהן:
ועל כן כתיב ויבאו, גימטריא כ"ה, בחי' מקבל, לרמז, שהאנשים היו בדעתן בבחי' מקבל מן הנשים, ושפלין בעיניהם, וכיון שהיו בושים מן חטאם, ושפלים בעיניהם, היו בבחי' בעלי תשובה, ונמצא גדלה מעלתם מן הנשים, שהנשים היו בבחי' צדיקים, והאנשים היו בבחי' בעלי תשובה, ומקום שבעלי תשובה עומדין וכו' (ברכות לד, ב), וזהו ויבואו האנשים, שהיו האנשים בבחי' מקבל, הוא כ"ה, גמטריא ויבאו, נגד הנשים, ושפלין בעיניהם על חטאם, ועל כן במחשבה הזאת באו, שהיו על הנשים, למעלה מנשים, כי במקום שבעלי תשובה עומדין וכו', וזהו שתרגם אונקלוס ומייתן גבריא על נשיא וכו':
כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו את תרומת ה' וכל אשר נמצא אתו עצי שטים לכל מלאכת העבודה הביאו (לה, כד). ונראה דרמז בזה, דהאדם צריך לעבוד את השי"ת בטובות שנתן לו השי"ת, ומי שהוא בעל מעלה יתירה, צריך לעבוד השי"ת בזה, כמאמר רז"ל (עי' פסיקתא פיסקא י, ג, פיסקא כה) כבד את ה' מהונך (משלי ג, ט) אל תקרי מהונך אלא מחונך , וכן בכל המעלות שנתן לו השי"ת, צריך לחשוב שנתן לו השי"ת זה המעלה, כדי לעבוד אותו, כי כל פעל ה' למענהו (משלי טז, ד), ואף במעלת מדת הענוה, צריך לראות לעבוד הש"י בזה, ולירא ממנו שח"ו לא ירחיק מהשי"ת עבור המעלה אם יקח להנאת גופו, ולשון כסף כמו (בראשית לא ,ל) נכסף נכספת, ונחושת מורה על קטנות כמו שכתוב בזוהר (ח"ב קלח, ב), וסימנך כי מזבח הנחושת קטן מהכיל (מלכים א ח, סד) דדוד הוא הקטן (שמואל א, יז, יד) עיין שם : וזהו כל מרים, כל מיני מעלות והרמת תרומת כסף של כל מיני כוסף, ונחושת ומעלות מדת הקטנות, הביאו את, רצה לומר הביאו מדת יראה הנקרא את, לזה המעלה, ואז נעשה זה המעלה תרומת ה':
וכל אשר נמצא אתו עצי שטים וכו', דהנה האדם צריך לרחוק ממדת עקשות, רק כנגד היצר הרע צריך להיות עקשן גדול, כמו שכתוב (משלי א, י) אם יפתוך חטאים אל תובא, ובכל מיני פתוים מחשבת יצה"ר צריך עקשות גדול, וזהו פירוש הפסוק (תהלים קא, ד) לבב עקש יסור ממני רע לא אדע, שהתפלל דוד המלך ע"ה שלא יהיה לבב עקש, רק באופן רע לא אדע, רצה לומר שלא יהיה לו יצה"ר, כמו שקראו השי"ת (בראשית ח, כא) רע כי יצר לב האדם רע מנעוריו (עי' סוכה נב, א), ואם לא יהיה לו יצה"ר כלל, אז לב עקש יסור ממני, שלא יהיה עקשן כלל, כמו שדרשו רז"ל (תענית כ, ב) לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, וזהו שאמר וכל אשר נמצא אתו עצי שטים, מדת העקשות שקשה כארז, למלאכת העבודה הביאו, רצה לומר עבד בזה השי"ת במדה זאת, ונלחם עם היצה"ר במדה זאת:
וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים (לה, כו). עיין פירש"י ז"ל שזה היה אומנות יתירה וכו':
ואפשר לומר, דכבר כתבתי פירוש התיקונים (תיקו"ז ה, ב) מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה, דאיהו שכינתא עלאה וכו', דכיון דאית בו יראת ה' יראה תתאה, שיהא ירא לנפשו תמיד, שלא יפול למטה בתענוגי היצר ככל הנבראים, ואם רואה שכבר נכשל, עושה תשובה מחמת יראה תתאה, וזהו תשובה תתאה, תשוב ה' לגבי וא"ו, וכיון שיש לו יראה בשלימות, הוא בחי' אשה יראת ה', והוא בבחי' אשה העלאת מיין נוקבין, ומצפה שיבוא אליו בחי' אהבה מאת הש"י, שהוא בחי' דכר, וכיון שהוא מצפה על זה, בא לו בחי' אהבה, כדרכו של איש לחזור אחר אשה : וזהו רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו, בזה היראה רוצה השי"ת, אז בא לו בחי' אהבה וחסדי השי"ת, אבל לא ביראה מחמת עונש, והוא אינו מצפה שיבוא אליו אהבת השי"ת, כי אינו חפץ בהשי"ת, רק יראתו בשביל הנאת עצמו, שלא יבוא אליו עונש עבירה:
וזהו גם כן פירוש הפסוק (ישעי' סד, ג) עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו, כי כשזכה אדם שיש לו יראה בשלימות, שיבוא אליו בחי' אהבה, אז הוא שמח ביסורין, וכמו שכתוב (שבת פח, יומא כג, א, גיטין לו, ב) השמחים ביסורין עליהם נאמר (שופטים ה, לא) ואהביו כצאת השמש בגבורתו, הרי, שהשמחין ביסורין הם אהביו, כי בטוחים הם בהשי"ת שהיסורין שלהם אהבה גדולה, ואינם דינין, וזהו עין לא ראתה אלקים, שאינם רואים שום דין בכל הדברים שבאים עליהם, רק העין רואה תמיד זולתך, בחי' אהבה ורחמים גמורים, ועל כן הם שמחים ביסורין, כי מחמת אהבת הש"י אינו רואה ביסורין שום דין כלל, רק אהבה עזה, זה העין יעשה השי"ת למחכה לו, מי שיש לו בחי' יראה בשלימות, הוא בחי' מיין נוקבין, ומצפה ומיחל לחסדו ואהבתו שיבוא אליו, אז יעשה לו השי"ת עין כזה, שלא יראה בחי' אלקים לעולם, רק אהבת הבורא:
ואמרו רז"ל (יומא פו, ב) השב מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות, כי כיון ששב מאהבה ובא לתשובה עילאה, היינו בינה עולם התשובה שהוא עולם הענוה, ומקיים (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, על כן הוא בענוה ושפלות תמיד, וזהו מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה, דאיהי שכינתא עלאה, בינה עולם התשובה, וחכמה ובינה הם תרין רעין דלא מתפרשין, וחכמה לא אשתמודע אלא בביתיה, היינו בינה, וכמו שכתוב בתיקונים תיקונא תליתאה (תיקו"ז יח, ב) וז"ל ורזא דמלה חכמה לא אשתמודע אלא בביתיה, כגוונא דא עמודא דאמצעותא דאיהו הוי"ה לא אשתמודע לנביא וחוזה, אלא בהיכליה דאיהו אדני, וכיון שבא לבינה עולם התשובה, אז בינה ממשיך עליו חכמה דאשתמודע בבינה, וכמו שכתב האריז"ל בכוונות זמירות שבת (תפילת שחרית לשבת) אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים וז"ל הוא אמא נקרא יושב בשמים, כי הוא יושבת תוך זעיר אנפין, ויסוד דאבא מלובש בה בסוד יו"ד, וזהו היושבי, היושב יו"ד, בשמים:
וכיון שבינה ממשיך עליו חכמה, וכל השתנות והתחלפות נעשית מן חכמה שהוא יו"ד, וכמו שאמר הרב בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער וחלופיהן בגולם, כל התחלפות והשתנות נעשית בגולם שהוא יו"ד הוא גולמא, עכ"ד, ודפח"ח , וכיון שבינה ממשיך עליו חכמה נעשית חלוף והשתנות, וזדונות נעשות כזכיות:
וידוע (הקדמת תיקו"ז יז, א, תיקו"ז קכג, א) דבינה נקרא לבא, וזהו וכל הנשים, רצה לומר אותן האנשים הנזכרים למעלה , שהיו בבחי' מקבלים מן הנשים, ובושים מן הנשים, ומחמת זה הבושה על עוונותיהם, היו באים לבחי' בעלי תשובה, והיו למעלה מן הנשים, שהנשים היו בבחי' צדיקים, וזהו אשר נשא לבן אותנה בחכמה, כלומר שבינה הגביה אותם בחכמה שהוא בבינה, וזהו טוו את העזים, ועזים מרומז על קליפות החטאים (עי' טעמי המצות פר' ואתחנן ד"ה ענין פרק שירה), וטוו בגימטריא אהי"ה, שהיה בינה, ואת, פירושו עם העזים, היינו עבירות היו באים בכח התשובה שהוא בינה אל חכמה, וזהו טוו את העזים, וכיון שבאו עם תשובת אהבה שהוא בינה אל חכמה, אז זדונות נעשות וכו':
כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה' (לה, כט). להבין, הלא זה הפסוק מיותר לגמרי, שכבר נכתב למעלה שצוה ה' למשה, ומשה אמר לבני ישראל, ואחר כך ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' וכו', ואחר כך כתוב ויבואו האנשים על הנשים וכו' כל הפסוקים שלמעלה ומה בא ללמדנו בזה הפסוק: ונראה, דהנה כתבתי פרשת תרומה בפסוק (כה, ב) ויקחו לי תרומה, ועיין שם פירש"י נדבה לשון רצון הטוב, והעולה(ם) משם, שהעיקר שיתנו הרצון שלהם שיש להם על הממון, זה יתנו לה', ואולי הטעם, מפני שנתרצה להם השי"ת ביום הכיפורים על מעשה העגל, לפיכך גם הם יביאו אל הרצון עליון במעשיהם ובמחשבתם, שיתנו הרצון שלהם שיש להם על הממון לה', ויבטלו כל כחותיהם ותענוגיהם ורצונם אשר הוא למעלה מעולם התענוג, יתנו לה', ובזה גם יבואו אל הרצון עליון, וזהו נדיב לב, רצה לומר רצון הלב, כי הרצון הוא למעלה מלב:
ובאמת, כל ישראל לאו כל אפין שוין, אותן שהיו במדריגה גדולה ובחי' מוחין של ישראל, היו נותנים רצונם לה', ושאר המוני עם, שלא היו להם שכל כל כך, וגם בזה יש מדריגות שונות, כמו שכתוב אור החיים בפסוק ויבואו כל איש אשר נשאו לבו ואשר נדבה רוחו אותו, כי יש שני מדריגות בהתנדבם, אחד, המתנדב ברצון נפשו כפי יכולתו ערך ממונו, ולזה נקרא נדבה רוחו, והשני, המתנדב יותר מיכולתו מגודל טוב לבו, ולזה נקרא נשאו לבו, שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר, יותר ממה שהוא, עכ"ל:
ובאמת, יש מדריגה יותר גדולה מזה, זהו נדיב לב, כמו שכתוב באור החיים עצמו בפסוק שלאחריו, עיין שם וז"ל ומדרגה הגדולה מכולם הוא נדיב לב, רצה לומר רצון הלב, וזהו שיעור הכתוב ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו הביאו את תרומת ה' למלאכת אוהל מועד, רצה לומר השני מדריגות אלו, שלא היה להם שכל כל כך שיתנו רצונם שלהם לה', אלא להביא למלאכת אוהל מועד, ואחר כך ויבואו האנשים על הנשים, הם היו במעלה גדולה, שבאו במדריגה שנהנים ושמחים בנתינתן כאילו קבלו הון יקר לאין ערך, וזהו עם הנשים, כמו שכתבתי למעלה, והם כל נדיבי לב, בעלי רצון הלב, שנתנו רצונם לה', ובסוף הפרשה אמר כל איש ואשה אשר נדב לבם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה, רצה לומר שלא היה להם שכל כל כך ליתן רצונם לה', אלא הביאו סתם, שנדבו לבם ליתן למלאכה זו אשר צוה ה' לעשות ביד משה, הביאו בני ישראל, ובני ישראל נקרא אותם שיש להם מוחין, כי אותיות ישראל הם לי ראש, והם הביאו מחשבתם ורצונם אל ה', וזהו הביאו בני ישראל מחשבתם של המנדבים סתם, נדבה לה', ונדבה הוא רצון, כמו שפירש"י ז"ל (כה, ב), והם העלו מחשבתם ורצונם לה', ועל ידי זה באו כולם אל רצון עליון: ויצו משה ויעבירו קול במחנה וכו' ויכלא העם מהביא (לו, ו). להבין, שאמר ויכלא העם מהביא, וכל מקום שנאמר העם הוא ערב רב:
אפשר יש לומר, דהנה העובד הש"י מאהבה, עושה לעשות נחת רוח להש"י, אף על פי שאינו מחויב על פי הדין, אבל העובד מיראה, העבדות אצלו כמשאוי, ואם הוא פטור בדין, אינו עושה כלל, וכן היה בכאן, אחר שהעבירו קול במחנה שאל יעשו עוד, בני ישראל העובדין מאהבה, עדיין היו עושין ביתר חריצות המלאכה, ויביאו ביתר שאת מלאכתם למשכן, אבל הערב רב שעשו מיראה, כאשר הכריזו שאל יעשו עוד מלאכה, ויכלא העם מהביא:
והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר (לו, ז). להבין, כיון שאמר והותר, למה אמר בתחילה היתה דים:
ונראה, דהנה האדם בעשיית המצוה, צריך לכוין לעשות יחוד הויה ואדני, כמו שתקנו (פרי עץ חיים שער הזמירות פ"ה, שער רוה"ק דף יב) לומר קודם עשיות כל המצות לשם יחוד קב"ה וכו', ובפרט בכאן בעשיות המשכן, ומקודם עשייתם בנדבתם על המשכן עשו יחוד למעלה, ואחר כך בעשיות המשכן, שיודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, וכתבתי למעלה (לא, ד) פירוש על ולחשוב מחשבות לעשות מלאכת חרש וחושב, שרצה לומר בשעת עשיית הדבר הזה, היה חושב באותן הצרופים השייכים לזה דוגמת העולם , ובוודאי בעשיותם המצוה הגדולה כזו, ובחשבם בצרופים שנבראו העולם, גרמו יחוד גדול למעלה בעולמות העליונים:
ויש לומר, שהיחוד שעשו ישראל למעלה והורידו השפע למטה, זהו היתה השראת השכינה הקדושה, שבא מלמעלה למשכן, והמשכן היה דוגמת העולם, וידוע מה שכתבו בספרי קבלה (עץ חיים שער א ענף ג) שהשי"ת צמצם עצמו לחיות העולמות, והאור שלא היה יכול לכנס בכלי, מפני גודל בהירתו נשאר למעלה, בבחי' אור מקיף על כל העולמות, וכן בעשיות המשכן, גודל בהירת האור שלא היה יכול לכנס לצמצם בתוך המשכן, נשאר בבחי' אור מקיף, וזהו והמלאכה, אותיות ו"ה ואותיות מלאכה, רצה לומר היחוד ו"ה שבא על ידי המלאכה שעשו ישראל למעלה, על ידי עשיות מלאכת המשכן, היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה, היה די לכל האור שיוכל לכנס לעולם העשיה למשכן לשרות שם, והותר, והאור שלא היה יכול לכנס מחמת גודל בהירתו, נשאר בחי' מקיף על המשכן, וזהו והותר, כדוגמת העולם שהיה אור פנימי ואור מקיף, וכל זה גרמו על ידי יחודים למעלה בעשיות המשכן ומחשבתם:
או יאמר והמלאכה היתה דים וכו' על פי פשוטו, דהנה כל מלאכת המשכן במדתו ומשקלו הכל מאת ה', וכן במקדש כתיב (דברי הימים א כח, יט) הכל מיד ה' עלי השכיל, ובמשכן לא כתיב מפורש שכל מדתו ומשקלו הכל צוה ה' למשה, שיהיה כך דווקא כסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקודש, מאת ככר למאת אדנים, ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים ווים לעמודים, ולא ידענו אם נצטוה שיהיה דוקא כך, או אפשר אם היה כסף כפלים, הי' עושה שני ככרין לאדן, לכך בא הכתוב להשמיענו שכל מלאכת המשכן נעשה במדה ובמשקל, כמו שנאמרה למשה מפי הקב"ה, וזהו שאמר והמלאכה היתה דים, רצה לומר מלאכת ההבאה היתה דים לכל מלאכת המשכן אשר נעשה, כמו שנצטוה משה במדתו ובמשקלו, והראיה על זה, והותר גם כן, מההבאה אשר לא נעשה למלאכת המשכן, אם כן זו ראיה גדולה מה שנעשה המשכן במדתו ומשקלו הכל נצטוה משה מפי הקדוש ב"ה שיהיה דוקא כך ולא לפי הכסף: