אור ברסלב
אורח לחיים פרשת ויצא

אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב

פרשת ויצא

פרשת תולדות

ויפגע במקום וכו' ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וכו' (כח, יא), עיין פירוש רש"י ז"ל עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות ע"ש (בראשית רבה סח, יא), ולהבין זה איך היה יעקב אבינו ע"ה ירא מחיות רעות, ואיתא בספר חובת הלבבות (שער י שער אהבת השם, פ"ו) על חסיד אחד שהיה שוכב במדבר, במקום חיות רעות, ושאלו אותו, איך אין אתה מתירא מחיות רעות, והשיב לשואלו, בוש אני מהבורא, שיראני מורא זולתו, ואיך ירא יעקב מחיות רעות:

ואפשר לומר דהנה רש"י ז"ל פירש בפסוק (כח, יז) אין זה כי אם בית אלהים, וז"ל אני אומר שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזהו היא קפיצת הארץ האמור בשחיטת חולין (חולין צא, ב), שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזהו ויפגע במקום עכ"ל, וכן פירש רש"י ז"ל בפסוק ויפגע במקום, לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה שנאמר (כב, ד) וירא את המקום מרחוק, ע"כ: וידוע שבהר המוריה בעקידת יצחק, שם נכלל אברהם ביצחק, ויצחק באברהם, וידוע מה שכתוב בספר היצירה (פ"ד מי"ב) שהאותיות נקראים אבנים, ואפשר לומר שיעקב אבינו ע"ה ראה שירא מחיות רעות, יראה תחתונה, על כן המשיך על עצמו מדת יראת ה': וידוע כי מדת יראה נקרא א"ת, לפי שהוא כלול מריש דרגין, היינו האלף עד תי"ו סוף כל המדריגות, וזהו ויקח מאבני המקום, מאותיות של המקום ההוא, היינו הר המוריה, שכלול שם אברהם ויצחק, מן האותיות של המקום לקח, וישם מראשתיו, ומלת מראשתיו כתב חסר וא"ו, וזהו מראש תי"ו, והמשיך על עצמו מדת יראת ה', הכלולה מראש עד תי"ו:

ואחר שהמשיך על עצמו שלא לירא מיראה תחתונה, רק מיראת ה', וישכב במקום ההוא, ויכול להיות שעשה פעולה גשמיות גם כן, ועשאן כמין מרזב, כי מה שנוכל לעשות פעולת הטבע יש לעשות, אבל אין להאמין בפעולה הגשמיות:

ויחלום וכו', וכיון שראה יעקב כל מה שראה בחלום, הכל אהבה גדולה, והבטחות מן השי"ת, וראה גם כן שירא במקום הזה מחיות רעות, יראת דין ועונש, ועל כן המשיך על עצמו יראת ה', אמר אין זה, כלומר אין זה המקום, כי אם, כלללות אהבה ויראה ביחד, וזהו אין זה כי אם בית אלהים, מן הדינין, וזה שער השמים, ממדת אהבה הנקרא שמים, מחמת אהבת גדולות שהבטיחו השי"ת במקום הזה, והמקום כלול משניהם, מאהבה ויראה, ונטה כלפי חסד, וקרא את המקום בית אל, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל במסכת פסחים דף פ"ח (ע"א) לא כאברהם שכתוב בו הר וכו', ולא כיצחק שכתוב בו שדה וכו', אלא כיעקב שקרא בית וכו':

וישכב במקום ההוא וכו' והנה ה' נצב עליו ויאמר וכו' ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים (כח, יא- יז):

ונראה דהנה הרב בוצינא קדישא החסיד המפורסם מוהר"ר דוב בער זצלה"ה אמר, שאדם צריך להמשיך עליו מדת יראה, וכשיש לו יראה בשלימות, ממילא שורה עליו מדת אהבה, כי מדת יראה הוא בחינת נוקבא, ומדת אהבה הוא בחינת דכר, ודרכו של איש לחזור אחר אשה (קידושין ב, א), וזהו שכתוב (דברים י, יב) ועתה ישראל מ"ה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו', ואהבה בא לו ממילא, ע"כ : והנה האדם שבא לו יראה מאיזה דבר, צריך להפשיט עצמו מאותה יראה, ולדבק עצמו ביראת ה', שורש היראה, ויחשוב מה לי לירא מנברא יראה שפילה, טוב לי לירא מה', שהוא עיקרא ושרשא דכל עלמין:

והנה יעקב אבינו ע"ה היה ירא בכאן מפני חיות רעות, כמו שפירש רש"י ז"ל וישם מראשותיו, עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות ע"כ, ומפני שהיה ירא, עשה פעולה גשמיות מה שאפשר, ואחר כך המשיך על עצמו מדת יראת השם, בשכבו שם, ומדת יראה נקראת מקום, כמו שכתוב בזוהר דף קמ"ח (ע"ב), וז"ל ויפגע במקום, למלכא דאזיל לבי מטרוניתא, בעי למיפגע לה וכו' ע"ש:

וזהו שאמר ויפגע במקום, רצה לומר שהיה שוכב במדת יראה שנקראת מקום, ואמר אחר כך, ההוא, לשון מועט, כפירוש רש"י ז"ל, באותו מקום שכב אבל י"ד שנים וכו' היה עוסק בתורה (בראשית רבה סח, יא), רצה לומר בבית עבר, אותן הי"ד שנה, לא שכב במדת יראה, כמו שעשה כאן, אבל היה משביע את עצמו בדברי תורה שהוא למעלה מן היראה:

ומאחר שהמשיך על עצמו מדת יראה ושכב, חלם לו, והנה ה', הוא מדת אהבה, הוא שורה עליו, כי הויה הוא מדת אהבה, שורה עליו, כי דרכו של איש לחזור אחר אשה, ומאחר שהמשיך עליו מדת יראה בשכבו, חלם לו שמדת אהבה שורה עליו, והבטיח לו כל הבטחות של אהבה:

וזהו שאמר ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה, רצה לומר יש ה', שם הויה, מדת אהבה, במקום הזה, במדת יראה שוכן מדת אהבה גם כן, ואנכי לא ידעתי, רצה לומר שאם ידע, היה ממשיך על עצמו יותר מדת יראה, והיה יכול להשיג יותר מדת אהבה, ועיין באור החיים שפירש כך, ואנכי לא ידעתי לפי דרכו , וכיון שראה, שמחמת מדת יראה שהמשיך על עצמו, זכה שה', מדת אהבה, שורה עליו, והבטיח לו כל הברכות, התחיל להמשיך עליו עוד מדת יראה, וזהו שאמר, וירא, רצה לומר שהיה ממשיך על עצמו מדת יראה, ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה וכו': דהנה הרב המגיד זללה"ה אמר פירוש (ישעיה מ, ג) קול קורא במדבר, רצה לומר לחשיבות של הקול בדיבור, אבל קול בלא דיבור אין לו חשיבות, וקורא לשון חשיבות, כמו (במדבר א, טז) קרואי העדה וכו' ע"כ, ועיין בסידור האר"י ז"ל (ח"ב ו, ב) בפירוש שהכל נהיה בדברו ע"ש, וזהו הוא מדת יסוד (פרדס רימונים שער כג פ"ב), וזהו שאמר אין זה, רצה לומר אין חשיבות של זה, רק כשהוא בית אלהים, רצה לומר כשהוא במדת יראה, הנקרא בית, וזה שער השמים, רצה לומר מדת יראה הוא שער, כמו שכתוב (תהלים קיח, כ) זה השער לה', השמים, לבוא על ידי זה למדת אהבה, הנקרא השמים, כי על ידי זה שהמשיך על עצמו מדת יראה, זכה, שהיה שורה עליו שם הויה, שהוא מדת אהבה:

וזהו שקרא אחר כך למקום ההוא, בית אל, כי אל הוא חסד, מדת אהבה, ויראה נקראת בית אל, רצה לומר בית של חסד, מי שיש בו יראת ה' בשלימות, שורה עליו מדת אהבה, כי דרכו של איש וכו':

ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו והנה ה' נצב עליו וכו' (כח, יב- יג), ונראה דהנה האדם בחושבו את עצמו כאין ואפס, והוא מוצב ארצה, אז וראשו מגיע השמימה, כמו שכתוב בזוהר (ח"ג קסח, א) מאן דהוא זעיר הוא רב:

ואמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, רצה לומר אפילו עולם המלאכים, עולים, עם האדם בעבדו את השם, וח"ו להיפך, הם יורדים, על ידו, ואמר אחר כך, והנה וכו', רצה לומר אם האדם חושב עצמו כאין, אז והנה ה' נצב עליו, רצה לומר השי"ת שורה עליו כמו שכתוב (ישעיה נז, טו) אשכון [ו]את דכא: או יאמר ויחלום והנה סולם וכו', דהנה כתיב (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר, ושמעתי בשם הרב הקדוש בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה דתפארת נקרא גופא, שהשי"ת אינו מתפאר במלאכים ובשרפים שעובדים אותו, שהם מוכרחין בעבודה, ואין להם יצר הרע ובחירה, אבל השי"ת מתפאר באדם, שהוא מלובש בגוף ויצר הרע, ויש לו בחירה לנטות איזה דרך שירצה, וכשעובד השי"ת הוא גורם התפארות, וזהו ישראל אשר בך אתפאר, ועל כן נקרא תפארת גופא, מפני שהגוף שהאדם מלובש גורם התפארות, ודברי פי חכם חן:

והנה סולם מלא בוא"ו גימטריא קל"ו, והוא גימטריא צום קול ממון, שעולים למספר אחד, והם תשובה תפילה צדקה, שמעבירין רוע הגזירה, ובאמת הם דברים גשמיים, אף שקול אינו דבר גשמי, לגבי עולמות העליונים הוא דבר גשמי, כי שם, אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם (תהלים יט, ד), רק המחשבה עולה למעלה למעלה, וגורם התפארות למעלה, בעשותו למטה תשובה תפלה וצדקה, שהם צום קול ממון, שהם גשמיים, וגורמים התפארות, כי אין התפארות למעלה רק מדברים הגשמיים, שאדם המלובש בגוף עושה למטה:

ומדת תפארת הוא בחינת יעקב, והיא ניקוד חולם, וזהו שאמר ויחלום, כלומר שבא לבחינת התפארות, שהם בחינת חולם, ועל ידי מה, והנה סולם, שהם צום קול ממון, מוצב ארצה, שהם עצמם מוצבין ועומדים ארצה, שהם גשמיים, אבל גורמים וראשו מגיע השמימה, רצה לומר מחשבתו עולה למעלה, השמימה, וגורמים התפארות גדול למעלה: ואחר שבא למדת התפארות, והנה מלאכי אלהים עולם ויורדים בו, כי אלהים, הם גבורות ודינין, וכשגורם האדם התפארות למעלה, ונמתקין בחסדים, וזהו (תהלים מז, ו) עלה אלהים בתרועה, וכל המסטינין ומקטריגין יורדין ונופלין למטה, וזהו מלאכי אלהים, של הגבורות, עולין, רצה לומר הגבורות הקדושות, עולין למעלה, ונמתקין בחסדים, ויורדין, רצה לומר המסטינין והמקטריגין, יורדין ונופלין למטה, בו, רצה לומר על ידי הסולם הזה, שהוא צום קול ממון, שאדם המלובש בגוף עושה למטה:

והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך (כח, יג), ועיין בבעל הטורים שמתמה, למה לא אמר גם ביצחק, אביך, כמו באברהם:

ולפי מה שכתבתי בפרשת תולדות פירוש הפסוק אברהם הוליד את יצחק (כה, יט), כי יצחק בשעת הלידה לא היה ראוי להוליד, כי היה גלגול חוה, ולא היה לו בת זוג, רק בשעת העקידה שהיה התכללות יצחק באברהם, ואברהם ביצחק, מאז בכח אברהם שבו, נעשה ראוי להוליד, ונולד לו רבקה בת זוגו:

וזהו פירוש אברהם הוליד עם יצחק, שהיה יצחק בחינת אשתו של אברהם, בהעלם, כי אברהם היה גלגול אדם, ויצחק גלגול חוה אשתו, וזהו אברהם הוליד את יצחק, ואת פרושו עם, כלומר אברהם עם יצחק ביחד, הולידו את יעקב, ועל כן אחז יעקב בתרין סטרין באברהם ויצחק (זוה"ק ח"א קנ, א):

ומזה הטעם לא אמר ביצחק, אביך, כי לא היה אל יעקב בחינת אב, רק היה אל יעקב בחינת אם, ועל כן אמר אלהי אברהם אביך, ואלהי יצחק, וא"ו של ואלהי, הוא התחברות אברהם ויצחק, שמהם יצא יעקב:

ואמר הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך, כי רש"י ז"ל פירוש, שנעקר הר המוריה, ובא לכאן, והוא אבן שתיה שממנו הושתת עלמא (יומא נד, ב), ומתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין, וראה שאין מתקיים ושיתף למדת רחמים (בראשית רבה יב, טו), ונמצא הר המוריה, שממנו הושתת עלמא, הוא בחינת יעקב, אחז בתרין סטרין, דין ורחמים, וזהו הארץ אשר אתה שוכב עליה, בחינתך, לך אתננה ולזרעך, וכן יעקב נקרא בתיקונים (תיקון ע' קיט, ב) אבן שתיה שממנו הושתת עלמא: או יאמר והנה ה' נצב עליו וכו', ועיין בבעל הטורים וז"ל תימה, למה לא אמר יצחק אביך, כמו באברהם, ויש לומר לפי שאמר באברהם אני ה', אמר אלהי אברהם אביך, וביצחק לא אמר אני ה', לא אמר אלהי יצחק אביך עכ"ל, ודבריו סתומים, מאי טעם הוא, לפי שלא אמר ביצחק אני ה', לכן לא אמר גם כן אביך, וגם היא גופא קשיא למה לא אמר ביצחק אני ה':

ונראה דידוע (זוה"ק ח"א רד, ב) דאני הוא מדת מלכות, לשון התגלות, ושם הויה הוא מדת רחמים, ואם ישראל הולכין בדרך הישר לפני ה', אז נקרא שם ה' עליהם בהתגלות, וממשיך עליהם חסדים גדולים, וידעו הכל כי הם עמו, הם בבחינת בנים, כמו שכתוב (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, וכמ"ש רבינו ז"ל במסכת קידושין דף ל"ו (ע"א), בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים, כלומר שעושין רצונו של מקום אתם קרוים בנים וכו', ואם חס ושלום אינם עושים רצונו של מקום, הם בבחינת עבדים, וגם ששם ה' אינו בהתגלות מלכותו עליהם, וכמו שכתוב (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר פני (מהם):

וידוע (זוה"ק ח"ב קעו, א) דאברהם הוא מדת חסד , ויצחק הוא מדת גבורה ודינין וזהו שאמר אני ה', כשבמדת מלכות שורה שם הוי"ה, חסדים ורחמים, ואז אלהי אברהם, שאני משפיע חסדים, ואז אני אביך, וקאי אביך על השי"ת, לפי שאז הם ישראל בבחינת בנים, ואמר לו השי"ת, כשתלך בדרך הישר, ויתגלה מלכותו עליך, ועל בניך, ואז אשפיע עליכם חסדים, ואקרא אלהי אברהם ואביך, ואתה ובניך, קרוים בנים:

ואלהי יצחק, כלומר כשחס ושלום ישראל אינם עושין רצוני, ואז אקרא אלהי יצחק, בבחינת דינים והסתר פנים, ולא נקרא מלכותו עליהם בהתגלות, ועל כן לא כתיב ביצחק אני ה', כי אז בבחינת יצחק, בבחינת הסתר פנים, ולא בבחינת אני ה' בהתגלות, וגם אז כשאינם עושין רצונו, הם בבחינת עבדים, ולא בבחינת בנים, ועל כן לא כתיב בבחינת יצחק אביך:

וידר יעקב נדר לאמור אם יהיה אלהים עמדי וכו' (כח, כ), להבין מה שאמר לשון אלהים, ובהבטחה נאמר שם הוי"ה רחמים, והנה ה' נצב עליו וכו' והנה אנכי עמך (שם יג- טו), יש לומר על דרך שאמרו חז"ל במסכת ברכות דף (ז') [יז, ב], שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה (ישעיה מו, יב), שרחוקים מצדקת ה', ואינם צריכים לצדקה, שכל העולם כולו ניזונין בצדקה, והם הצדיקים גמורים, ניזונין בזרוע, רצה לומר בדין שמגיע להם:

וזהו שהתפלל יעקב, שיהיה צדיק גמור, ויזון בכל הטובות בזרוע, בדין, ולא בצדקה, וזהו אם יהיה אלהים עמדי, ומלת לאמר לכאורה הוא מיותר, ויש לומר כי נדר הוא בבינה, ואמירה הוא בלב, כמו (דברים ז, יז) כי תאמר בלבבך, ובינה לבא, ובה הלב מבין, וזהו וידר יעקב נדר לאמר, שעשה נדר בלבא, כנ"ל: או יאמר וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים וכו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (כח, כ- כב):

להבין הלא זה נקרא חס ושלום עובד על מנת לקבל פרס, וכן הקשה בספר פענח רזא עיין שם, ונראה דיעקב אבינו לא התפלל רק על עבדות השי"ת בלבד, ולא על דבר גשמי, דידוע (עי' סוכה נב, ב) דאי אפשר לאדם לעבוד השי"ת, רק בעזר השי"ת, ולא מבעיא כל זמן שהוא במדריגה התחתונה, בנפילת המוחין, אז צריך שמירה מהש"י, שלא יחטא, ואז צריך שיהיה יראת עונש תמיד לפניו, שלא יכשל בעבירה ח"ו: אלא אף שהוא במדריגה גדולה, במוחין גדולים, ואז הוא מרוחק מעבירה, אף על פי כן צריך עזר השי"ת, כמאמרם ז"ל (סוכה נב, ב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו', שנאמר (תהלים לז, לב) צופה וכו', וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו (שם ע"א), וכל מה שהוא גדול כן יצרו מתגבר עליו:

וזהו שאמר יעקב אם יהיה אלהים, הוא בחינת דין ועונש, עמדי, כלומר בעת שאני בבחינת עומד, ואין אני הולך ממדריגה למדריגה, רק שאני בנפילת המוחין, יהיה בחינת אלהים, יראת עונש, שלא אחטא, ושמרני בדרך הזה, כי יעקב אבינו היה תמיד מקושר אל הש"י, והיה הולך ממדריגה למדריגה, ומלת הזה הוא מדת התקשרות, וזהו ושמרני בדרך הזה, של התקשרות, אשר אנכי הולך, ממדריגה למדריגה: ונתן לי לחם לאכול, כי התורה נקראת לחם, כמו שכתוב (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי, וזהו ונתן לי לחם לאכול, שיהיה לי תענוג מהתורה, כי כל התענוגים נקראים על שם אכילה, ועל ידי זה שיהיה לי תענוג מהתורה, אהיה תמיד דבוק בתורה, כמו שאנו מתפללין והערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו וכו', ובגד ללבוש, ובגד לשון (ירמיה ה, יא) בגדו בי, כלומר העבירות והבגידה שבגדתי בה, אתקן, שיהיו זכיות, ויהיה חלוקא דרבנן, וזהו ובגד ללבוש:

ושבתי בשלום אל בית אבי, רצה לומר שאבא אל שורש נשמתי, והיה ה' לי לאלהים, על דרך שאמרו ז"ל (מדרש תלפיות ערך חנוך) חנוך תופר מנעלים היה, ובכל תפירה ותפירה היה מיחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, והטבע בגימטריא אלהים (פרדס רימונים שער יב פ"ב; ר"ח שער האהבה פ"א א"ג), וזהו והיה ה' לי לאלהים, רצה לומר אף בטבעיות וגשמיות איחד שם ה', ואעבוד השי"ת בכל הדברים הגשמיים, ואמר והיה, לשון שמחה, רצה לומר שאעבוד אותך אף בטבעיות בשמחה:

וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (כח, כב), ודרשו רבותינו ז"ל במסכת תענית דף ט' (ע"א) עשר בשביל שתתעשר, ואמרו רבותינו ז"ל שם דמותר לאדם לנסות השי"ת בזה, שנאמר (מלאכי ג, י) ובחנוני נא בזאת אמר ה' וכו', ובאמת כשהאדם מקבל טובות מהשי"ת, הוא תענוג גדול למעלה, בשביל זה ברא השי"ת כל העולמות, כדי להיטיב לברואיו, כי יותר משעגל רוצה לינק, הפרה רוצה להניק (פסחים קיב, א): וזהו שאמר יעקב, אעשר בשביל שאהיה עשיר, אבל לא בשביל תענוג ממון, רק לך, כלומר בשבילך, כדי שתקבל תענוג, שתוכל להשפיע ולהיטיב לברואיו, ולא בשביל הנאתי, וזהו עשר אעשרנו לך, בשבילך, ולא בשבילי:

וראיתי בתרגום יונתן על פסוק זה ושמרני, וז"ל ויטריני משפיכות אדם זכאי, פולחנא נוכראה, וגילוי עריתא, באורחא הדין דאנא אזיל, עכ"ל, ולכאורה הוא תמוה, האיך רמז בפסוק זה השלש עבירות אלו, עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, ונראה דתיבות אלו, ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, עולה למספר אלף וארבעה מאות ותשעים ושנים, ועם הכולל הוא תשעים ושלש, ועולה למספר עבודה זרה גילוי ערוה שפיכת דם:

וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם (כט, א), עיין פירוש רש"י ז"ל, ויש לפרש דהנה יעקב אבינו ע"ה קבל עליו בשעת הנדר, ושבתי בשלום וכו', והיה ה' לי לאלהים, צריך להבין הלא קודם הנדר נמי עבד יעקב השי"ת, אלא יש לומר דהנה הטבע בגימטריא אלהים, ואיתא (מדרש תלפיות ערך חנוך) דחנוך תופר מנעלים היה, ובכל תפירה ותפירה היה מיחד קודשא בריך הוא ושכינתיה ע"כ, הרי דבטבעיות וגשמיות היה עובד השי"ת, ומיחד יחודים, וזהו שאמר והיה ה' לי לאלהים, רצה לומר דאף בטבעיות וגשמיות יהיה לי ה', שאעבוד אותו אף בטבעיות וגשמיות: וזהו שאמר אחר קבלת הנדר, וישא יעקב רגליו, רצה לומר שהגביה מדריגת התחתונים, בחינת העשיה, שהם בחינת רגליים, ועבד השי"ת עמם, ומיחד יחודים אף בדברים גשמיים:

וזהו וילך ארצה, רצה לומר הוליך מדת יראה, מדת מלכות הנקרא ארץ, בני קדם, וקדם הוא מזרח, בחינת תפארת, מדת יעקב, ובני קדם הוא יסוד, כמו בני ישראל הוא מדת יסוד, והוליך ארצה מדת מלכות, אל בני קדם, מדת יסוד, והיה מיחד מדת יסוד ומדת מלכות, בדברים הגשמיים:

ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה (כט, יח), וכתב באור החיים וז"ל ויאהב יעקב וכו', פירוש לא לצד יופיה, אלא מצד שהיתה רחל בת זוגו עכ"ל, והאיך מרומז זה בפסוק:

ואפשר לומר דהוה ליה למימר ויאהב יעקב לרחל, ולמה אמר ויאהב יעקב את רחל, כי ידוע (עץ חיים שער לח פ"ג מ"ת) דרחל היא מדת יראה, יראת ה', מדת מלכות היתה שורה עליה, ומדת מלכות נקרא את, שהיא כלולה מא' ועד תי"ו, וזהו ויאהב יעקב את רחל, רצה לומר שהיה אוהב מדת יראה, מדת מלכות אשר היתה שורה על רחל: וידוע דמדת יראה מדת מלכות, הוא שער הראשון, וצריך האדם להכניע כל שבע מדותיו, שהם אהבה ויראה והתפארות וניצוח וכו', תחת יראת ה', כמו שאמר דוד המלך ע"ה (דה"י א' כט, יא) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וכו', וכן יעקב, קודם שנכנס לשער יראת ה', אמר אעבדך שבע שנים, ושנים הוא שנוי, כי המדות הם שונין זה מזה, ואכניע השבע מדות תחת יראת ה', וזהו ברחל, עם מדת יראה, בתך הקטנה:

כמו שאמר הרב הקדוש בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער, שם הגדולה לאה (כט, טז), רצה לומר שם ה"א גדולה, לאה, כי שם אותיות המחשבה, הם אותיות גדולים, ושם ה"א, קטנה, רחל, כי מדת מלכות הם אותיות קטנים, ה"א זעירא, עכ"ד, ודברי פי חכם חן , וזהו ברחל בתך ה"א קטנה:

ויתן לבן לה את זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה (כט, כד), הענין שנשא יעקב השפחות, והוליד מהם ארבעה בנים, ונמנו בתוך הי"ב שבטים, ויעקב קיים התורה, ועל פי הדין (קידושין פ"ג מ"יב) הבא על שפחה, הולד כמוה, ואינו נחשב לזרע אב: אבל התירוץ מבואר בפשטות הכתובים, שאמר אצל לבן, ויתן לבן לה את זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה, ואצל רחל כתיב (שם כט) ויתן לבן לרחל בתו את בלהה שפחתו לה לשפחה, הרי שנתן שני שפחותיו ללאה ולרחל במתנה, כמו שכתב ויתן, לשון מתנה: ואחר כך כשאמרה רחל אל יעקב (ל, ג) הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה, על זה לא השיב לה יעקב כלום, כי לא רצה לבא אל שפחה, שיהא הולד כמוה, רק אחר כך כתיב (שם ד) ותתן לו את בלהה שפחתה לאשה, כשראתה רחל שאינו רוצה לבא אל שפחה, נתנה ליעקב את בלהה במתנה, להיות לו לאשה, וזהו ותתן לו, במתנה, את בלהה שפחתה, להיות לו לאשה, ואחר כך כתיב ויבא אליה יעקב: ואצל לאה כתיב (שם ט) ותרא לאה כי עמדה מלדת, ותקח את זלפה שפחתה, ותתן אותה ליעקב לאשה, לפי שראתה לאה, שאין רצון יעקב לבא אל שפחה, לא אמרה כמו שאמרה רחל, הנה אמתי בלהה בא אליה, רק שנתנה ליעקב את זלפה במתנה לאשה, תיכף, וזהו ותקח את זלפה שפחתה, ותתן אותה ליעקב לאשה:

ועל כן קראם הכתוב נשים, והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו (לז, ב), וזהו דבת רעה על אחיו שמזלזלין בני השפחות לקרותן עבדים (בראשית רבה פד, ז) ולא כן הוא, שרחל ולאה נתנו השפחות במתנה ליעקב, להיותן לו לנשים, ובדבר זה יצאו לחירות:

ויבא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה (כט, ל). ולהבין השני פעמים גם, שהוא מיותר, וגם דאמר מלאה, לכאורה ללא צורך, ונראה דהנה כתוב למעלה (שם כא) שאמר יעקב הבה את אשתי וכו', ואבואה אליה, ועיין פירש"י, והלא קל שבקלים אינו אומר כן (בראשית רבה ע, יח), אמת שכתוב בזוהר (תיקו"ז תיקון נב צב, ב) באתר דאית ערוה אית בושת, באתר דלית ערוה לית בושת. ויעקב היה איש תם, ולכן אמר דברים אלו בלי בושת, כי לא היה בו ערוה, אבל באמת יש לדקדק עוד, שאמר ואבואה, במפיק ה"א, וכיון דאמר במפיק ה"א מלת אליה, מיותר, ואם כתוב מלת אליה הוה ליה למימר ואבוא בלא ה"א:

ונראה דיעקב הוא מדת תפארת הוא וא"ו, ורחל הוא ה"א אחרונה מדת מלכות, וזהו שאמר ואבוא ה', רצה לומר אבוא אל ה' אחרונה, ויהיה זווג תפארת ומלכות, ואזווג במוחין, ואעלה הזווג אל י"ה, הם בחינת מוחין, וזהו אליה, אל י"ה, בחינת מוחין, ויעשה יחוד גמור בכל העולמות:

וזהו פירוש רש"י ז"ל, להוליד תולדות אמר כן, כי מאחר שנעשה יחוד בכל העולמות, ממילא יצאו תולדות, וזהו המחשבה והיחוד שייך עם רחל, שהיא ה"א אחרונה, ולא עם לאה, שהיא ה"א ראשונה, סוד המחשבה:

כמו שאמר הרב הקדוש בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער זללה"ה, שם הגדולה לאה, ושם הקטנה רחל, שם ה"א גדולה לאה, שהוא סוד המחשבה, ובמחשבה הם אותיות גדולות, ושם ה"א קטנה רחל, סוד הדיבור מלכות, ושם אותיות קטנות, עכ"ד: ונמצא לא שייך יחוד זה עם לאה, ונמצא גרם לבן שהטעה את יעקב, וחשב מחשבה והיחוד של רחל, בלאה, שהיא יחוד אחר, ובלבול הקדושה, כמו שכתוב באור החיים ז"ל על פסוק (שם כג) ויהי בערב וכו' וז"ל צער גדול גרם בהטעת הצדיק, וגרם פיזור תוקף הקדושה, וצא ולמד כי זו סיבה שנעקרה קדושת הבכור, עיין שם לפי דרכו:

וזהו שאמר ויבוא גם אל רחל, רצה לומר זה הזווג שעשה עם לאה שלא כהוגן, זה היחוד עשה פעם שנית עם רחל כהוגן, ויאהב גם את רחל מלאה, דהנה באמת צדקת גדול, ונסיון גדול, עשתה רחל, בהמסרה סמנים ללאה, שלא תכסיף אותה, ומקודם היתה אהבת יעקב ברחל, כמו שכתוב ויאהב יעקב את רחל וגו', ועכשיו לאחר מעשה זאת, שמסרה סימנים לאחותה (מגילה יג, ב), אוהבה יעקב ביותר: וזהו ויאהב גם את רחל, רצה לומר אהוב אותה תוספות אהבה אשר מקדם, וזהו מלאה, בשביל העובדה והצדקת שעשתה עם לאה, שמסרה סימנין, בשביל זה אוהבה יותר כנ"ל: ותרא וכו' ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ויחר וכו' התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן (ל א- ב), להבין מה שאמרה רחל ואם אין מתה אנכי ותשובת יעקב אבינו ע"ה אליה:

דהנה אמרו רבותינו ז"ל (מו"ק כח, א) בני חיי ומזוני לאו בזכותיה תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, ופירוש האר"י ז"ל מזלא, היינו מזלא עילאה, הנקרא כתר, שהוא אי"ן. והנה איתא בזוהר כמה פעמים (ח"א קנח, א) דלאה הוא מעלמא דאתכסיא, רצה לומר מעולם המחשבה, ורחל מעלמא דאתגליא, רצה לומר מעולם העשיה, והנה מי שהוא מעולם המחשבה, הוא ביותר קל לבא לאי"ן, ממי שהוא מעולם העשיה, כי מי שהוא מעולם העשיה צריך שבירה גדולה, שיבא לאין:

וזהו שאמרה רחל ליעקב הבה לי בנים, רצה לומר אתה תמשיך עלי מן האי"ן, ממזלא עילאה, שאוכל להוליד, ואם אין, רצה לומר ואם אתה תאמר שאבוא בעצמי לאין, מתה אנכי, הוא אצלי שבירה גדולה, שצריך אני שבירה גדולה לשבור עצמי, שהיא מעולם העשיה:

ותשובת יעקב אבינו ע"ה אליה, התחת אלהים אנכי וכו', שאוכל להמשיך אליך, אשר מנע ממך פרי בטן, ואת בעצמך תראי ותזכי, ותבא על ידי תפילתך, ומעשים טובים, וקבלת היסורין, כמו שפירש"י (שם ג) שאמר לה זקנתי הכניסה צרתה לביתה, ועל ידי זה תזכה בעצמך לקבל מן האין, ממזלא עילאה:

והכשבים הפריד יעקב ויתן פני הצאן אל עקוד וכל חום בצאן לבן וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן (ל, מ) עיין פירוש רש"י ז"ל, ולפי פירושו וישת לו עדרים לבדו, מיותר, כי הוא זה הנאמר למעלה, וכמו שפירש רש"י ז"ל בעצמו, על וישת לו עדרים, כמו שפירשתי עכ"ל:

ונראה דהנה ידוע מה שכתוב בזוהר (ח"ג קיז, א) דיעקב אבינו ע"ה אחיד בתרין סטרין בחסד וגבורה, והמתיק הדינין והגבורות בחסדים, ונעשה רחמים שהוא דרגי' ממוצע בין החסד והגבורות, כמו שכתוב בזוהר דף קס"א (ע"ב) ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון וכו' (ל, לז), וז"ל ונטיל ליה לעדביה מקל לבנה לח, היינו דרגא חוורא דסטר ימינא, ולוז וערמון היינו דרגא סומקא דסטר שמאלא, ויפצל בהן פצלות לבנות, דאעבר דינא מן דא ואתחבר ליה בימינא (רצה לומר שהמתיק הדינין בחסדים), והוא עאל בינייהו ונטל לון כחדא, ואתעביד כלא חד בתרי גווני, ועם כל דא מחשוף הלבן דיתגלי חוורא על סומקרא ע"ש, עכ"ל:

וידוע דכשבים הוא ממדת תפארת, וזהו והכשבים הפריד יעקב, לחלקו נטל מדת תפארת, כלול חסד וגבורה, ויתן פני הצאן אל עקוד, רצה לומר עקידת יצחק, מדת גבורה, להמתיקם בחסדים מדת אברהם, וכל חום בצאן לבן, רצה לומר כל חום לשון חמימות, מדת גבורה, וגם לפי פירוש רש"י ז"ל לשון אדמימות, הוא גם כן מדת גבורה, כלומר כל הדינין והגבורות שהיה בצאן לבן:

וידוע (זוה"ק ח"א כח, א) דמראה לבן מורה על חסדים, כלומר המתיק הדינין בחסדים, וישת לו עדרים לבדו, ואמר עדרים לשון רבים, רצה לומר אחר שהמתיק הדינין, הוא עאל בינייהו ונטל לן כחדא, כמו שכתוב בזוהר שהבאתי שבריר לעצמו, מדת תפארת רחמנות כלול חסד וגבורה, ולא שתם על צאן לבן, רצה לומר שלא המשיך על הצאן מדת לבן חסדים לבד, רק המתיק הדינין בחסדים ונעשה רחמים: אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר. עתה קום צא מן הארץ הזאת וכו' (לא, יג), עיין פירוש רש"י ז"ל אשר נדרת לי, וצריך אתה לשלמו, שאמרת יהיה בית אלהים, שתקריב שם קרבנות עכ"ל. ולהבין הלשון אנכי האל בית אל, ועיין בתרגום אונקלוס:

ונראה דהנה כתבתי בפרשת וישלח על פסוק (לג, כ) ויקרא לו אל אלהי ישראל, ודרשו חז"ל במסכת מגילה דף י"ח (ע"א) שקראו הקב"ה ליעקב אל , והעולה משם, דמדת אל הוא מדת חסד והשפעה, כמו שכתוב (תהלים נב, ג) חסד אל, הוא, כל היום, ויעקב אבינו ע"ה היה משפיע תענוג גדול למעלה, על ידי מעשים טובים שלו, ושהיה יכול לקבל השפע מלמעלה, זה הוא תענוג גדול למעלה, כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק, רוצה הפרה להניק (פסחים קיב, א):

וזהו שקראו הקב"ה ליעקב אל, שהוא הוא המשפיע תענוג למעלה, על ידי מעשים טובים שלו, ועל ידי קבלת השפע, שיכול לקבל, ומי קראו אלהי ישראל, על דרך (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר ע"כ:

ומלת בית הוא התקבלות, וזהו שאמר כאן, אנכי האל, רצה לומר אף על פי שאנכי האל, ומשפיע מחסדי ומטובי לכל העולמות, אף על פי כן, בית אל, רצה לומר אני מקבל ממך שפע ותענוג ממך, שקראתי לך בשביל זה אל, שאתה משפיע תענוג למעלה, ועל כן אשר משחת שם מצבה ואשר נדרת וכו', צריך אתה לשלם ולהביא קרבנות, ותשפיע תענוג למעלה כנ"ל:

תוכן העניינים

אורח לחיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה