אור ברסלב
אורח לחיים פרשת ואתחנן

אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב

פרשת ואתחנן

פרשת דברים

ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר (ג, כג). מלת לאמר אין לו פירוש: ואפשר לומר, דהנה לשון אמירה נופל על מחשבת הלב כמו שכתבתי כמה פעמים , וידוע (זוה"ק רעיא מהימנא ח"ג קכב, א) דעולם התשובה הוא בינה, ומשה רבינו נענש שנגזר עליו שלא יבא לארץ, כמו שכתב (במדבר כ, יב) יען לא האמנתם בי וכו', ומחמת חטא זה נגזר עליו שלא יבוא לארץ, ורצה לתקן חטא זה בתשובה, וידוע לו כי אי אפשר לעשות תשובה שלימה בלעדו ית', כמו שתקנו בשמונה עשרה שאנו מתפללין, השיבנו אבינו וכו' והחזירינו בתשובה שלימה לפניך, כי הוא הנותן יד לפושעים ועוזרם לשוב אליו. וע"כ התפלל תפילות כמנין ואתחנן, אפילו בעת ההוא שהיתה בחי' דין הרבה, והפציר בתפלה אל ה' לאמר, שיעזור לו השי"ת שיבוא אל עולם התשובה ולתקן עד שורשו:

ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה (ג, כו). מה שאמר כפל לשון רב לך אל תוסף דבר וכו', עיין באור החיים שכתב כמה פירושים : ויש לפרש, דהנה כוונת משה רבינו ע"ה שרצה לכנס לארץ כדי לקיים מצות התלוים בארץ, כמו שכתוב באור החיים (פסוק כה) ובשאר ספרים (סוטה יד, א). ואיתא בזוהר פרשת חיי שרה (ח"א קכב, ב) שאמר ריש מתיבתא מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר, והתורה העידה על משה רבינו שהיה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה (במדבר יב, ג):

וזהו שאמר הש"י אליו מה שאתה מתפלל לכנס לארץ, בודאי אין כוונתך בשביל שתהיה ראש על ישראל ויאריך גדולתך, הלא רב לך שאתה ממעט עצמך, ומאן דאיהו זעיר איהו רב, וזהו רב לך, ובודאי אין חפצך בגדולה וכבוד. ואם כוונתך לעשות רצוני ולקיים מצות התלוים בארץ, אל תוס, דבר אלי, כי אין רצוני וחפצי שאתה תקיים מצוות אלו התלויים בארץ, ותעשה רצוני וחפצי בזה כשתקיים ולא תדבר אלי עוד בדבר הזה:

לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצות ה' אלהיכם וכו', עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך וכו' (ד, ב-ג). וצריך להבין הסמיכות של עיניכם הרואות, ומה נתינת טעם הוא:

ונראה דאמרו בגמרא ברכות דף ל"ג (ע"א), אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, אבל עקרב פוסק, והלשון קשה, למה אמר אפילו נחש כרוך על עקבו, וקבע מקום האיך שהנחש כרוך, דהיינו על עקבו, לא יפסיק, הלא גם אם הנחש כרוך בשאר מקומות בגוף גם כן אין צריך להפסיק:

ונראה דהנה החסיד בעל חובת הלבבות (שער אהבת ה' פ"ו) מביא מעשה בחסיד אחד שהיה ישן במדבר, ושאלו אותו האיך לא יראת מחיות רעות, והשיב בוש אני מהבורא יתברך שיראני מורא זולתו. ופירוש הדברים, מפני שהחסיד הזה היה מקבל על עצמו מדת יראה מדת מלכותו ית' בתמידות, והי' ירא תמיד מן השי"ת בלבד, וע"כ לא היה ירא משום נברא, כי אי אפשר לשום אדם להזיק ולעשות שום דבר בלתי רצון השי"ת, והרבה שלוחים לפניו להיטיב ולהרע, ומבלעדו אי אפשר לשום נברא לא להיטיב לזולתו ולא להזיק ח"ו לזולתו. ועל כן נקרא מדת מלכותו מדת יראה א"ת, ר"ת של א"ת, א'ל ת'ירא משום דבר בלעדו ית', שצריך אתה לירא תמיד מפניו: ואמר בלשון בוש אני מהבורא ית', כי היראה הוא הבושה, כמ"ש (דברים כ, טז) למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו . כי היראה היא שמירה מן היצר הרע, שהוא מחשבות גדלות המביא לידי חטא, וכמ"ש כמה פעמים באריכות , ומקרא מלא (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וכו'. וכשמקבל עליו מדת מלכותו ויראתו תמיד, הוא נשמר מן הגדלות ומן היצר הרע, וכמ"ש (שם יז, יט) והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו וכו', לבלתי רום לבבו מאחיו: והטעם, כיון שמקבל תמיד יראתו ומלכותו, ולית ליה מגרמיה כלום בשום מעלה ברוחניות ובגשמיות, והכל של ה' יתברך שנתן כל המעלות במקום שרוצה יתברך, ואין מעלה זו של אדם שלקח מעצמו שיתגאה בזה:

וזהו (משלי א, י) אם יפתוך חטאים אל תובא, כלומר אם יפתוך חטאים לעבור עבירה, אל תאבה, ור"ת אל תאבה היא א"ת, מדת יראה, כלומר החזק עצמך היטיב במדת יראה הנקרא א"ת, והיא שמירה מן הגדלות, היינו היצר, ולא תשכח את ה' אלהיך, ואז ושמרת את מצות ה' אלהיך, והיראה תתאה נקרא בושה כמ"ש, וגם יראה עילאה יראה הרוממות, היינו חכמה, כי החכמה היא בחי' יראה הרוממות , שירא מן האי"ן שלמעלה :

ועל כן פירוש רש"י ז"ל בפרשת דברים (א, יג) על פסוק הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וכו', פירוש רש"י ז"ל על מלת חכמים, כסופים, כי חכמה היא יראה הרוממות ובושה תמיד מן האין שלמעלה:

וזהו פי' אפילו נחש, היינו יצר הרע, כרוך על עקבו, היינו שכרוך על יראה שלך הנקרא עקב, כמ"ש (משלי כב, ד) עקב ענוה יראה, כלומר אם היצר הרע רוצה לפתותך שיעבור עבירה, ורוצה להעביר ממך מדת יראה הנקרא עקב, לא תפסוק מיראתך, והחזק והתאמץ מאוד ביראתך, ולא תאבה ולא תשמע אליו, כמ"ש אם יפתוך חטאים אל תאבה: אבל עקרב פוסק, ומדת יראה נקרא בי"ת , וזהו אבל עקרב, היינו עקר בי"ת שלך, כלומר אם אין יראתך חזקה, וכבר עקר היצר הרע היראה שלך לגמרי, ומוכן אתה ח"ו לחטוא לשמוע אל היצר הרע ולעבור עבירה, וכשתראה בעצמך כך שאתה במדרגת עקר בי"ת, שכבר עקר היצר הרע הבי"ת שלך, היינו היראה, אז תפסיק מיראתך של הקב"ה ותאחז במדת יראה ובושה של בני אדם, שלא תעבור עבירה מחמת בושת של בני אדם, כמו שאמרו בגמרא דקדושין דף פ"א (ע"א) אצל רב עמרם שראה בעצמו שרוצה לעבור עבירה, וצעק נורא בי עמרם, שיבוא בני אדם, ומחמת שיהא לו בושה בפניהם לא יחטא ולא יעבור, וזהו אבל עקרב פוסק:

והנה באור החיים כתב בפרשת בלק (במדבר כה, ד) בפסוק וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב וז"ל, ונראה לפרש, שהכתוב יעיד סיבת הזנות, שהיתה לפי שיצאו העם לטייל חוץ למחנה ישראל, ושם נמצאו בנות מדין וכו', ושטים לשון טיולים, כמו שפי' רש"י ז"ל (במדבר יא, ח) שטו העם וכו', אין שיט אלא לשון טיול, וזה סיבת ויחל העם לזנות. ועל פסוק (שם, ב) ותקראן לעם לזבחי אלהיהן פירוש וז"ל, כי מלבד מה שהיו הולכין אחד אחד אצלם לזנות, הוסיפו לקרות להם שילכו בכנופיא לזנות עיי"ש:

נמצא בדבר זה שהלכו העם כשקראו להם בנות מואב לזנות בכנופיא, בדבר זה עקרו היראה שלהם מן השי"ת לגמרי, גם שלא ליבוש לעבור עבירה בפני בני אדם, כי אדרבה הלכו דוקא לעבור עבירה בכנופיא של בני אדם, וע"כ ויחר אף ה' בישראל: וזהו פי' הפסוק באיכה א' (פסוק ט), טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה, ופי' רש"י ז"ל שם טומאתה בשוליה, כלומר חטאתיה גלויין הרבה, עשאתן בגלוי עכ"ל. כלומר כיון שעברו עבירה שלהם בגלוי, ועקרו מעצמן מדת יראה לגמרי מליבוש לעבור עבירה בפני בני אדם . וזהו מחלל שבת בפרהסיא, כלומר שהוא מחלל שבת מדת יראה בפרהסיא, ולא זכרה אחריתה, שמא יבא עליהם שיבושו בעבירות שעברו, אלא סברו שהם יהיו תמיד בהפקירות, ועקרו מדעת מדת יראה מעצמם לגמרי, וע"כ ותרד פלאים, היתה ירידה שלהם ג"כ בפלא:

וזהו לא תוסיפו על הדבר, היינו על מדת יראה שנקרא דבר, לא תוסיפו על צוואת השי"ת כמו שהוסיפה חוה, עד שאמר לה הנחש כשם שאין מיתה בנגיעה וכו' (בראשית רבה יט, ג) . ולא תגרעו ממדת יראה, רק לשמור את מצות ה' ולהחזיק במדת יראה ולא יעבור:

וזהו עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור וכו', ודקדק לומר אשר הלך, היינו כשקראו להם בנות מואב שיבואו אצלם ויעברו העבירה בכנופיא, וכל האיש אשר הלך אצלם לעבור עבירה בכנופיא, ועקרו מעצמם מדת יראה לגמרי, השמידו ה' אלהיך וכו', אלא תחזיק במדת יראה בחוזק ולא יעבור, ופשיטא שלא יחלל שבת בפרהסיא כנ"ל:

ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום (ד, ד). ונראה דהנה הרב המפורסם בוצינא קדישא מוה' דוב בער זללה"ה אמר, כי האדם יכול לפעול בדיבורו ולהמשיך טובה, אף לפי הנראה הוא רעה, כמו נחום איש גם זו (תענית כא, א), ע"י שאמר גם זו לטובה היה ממשיך לשם טובה, ונעשה מרעה טובה גדולה עכ"ד : ואמרתי זהו פי' הפסוק (שיר השירים ד, ג) כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה, דהנה מצינו בדברי רז"ל שח"ו יוכל ג"כ להמשיך להיפך ח"ו לרעה, כמו שאמרו רז"ל בכתובות דף ח' (ע"ב) לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. ונמצא יוכל האדם להמשיך בשפתיו או מדת חסד כאשר ידבר טוב, או ח"ו מדת גבורה כאשר ידבר רע . ואמרו רז"ל ביומא דף ס"ז (ע"א) שהיו קושרין חוט השני על פתח אולם והיה מלבין, וזהו סימן שנמחל עונותיהם של ישראל, כי גוון לבן הוא בחי' חסדים, ולהיפך הוא מדת הדין, אם היה נשאר אדום מדת גבורה:

וזהו כחוט השני, שהיו קושרין בפתחו של היכל אם היה לבן הוא בחי' חסדים, ולהיפך ח"ו הי' בחי' דין, כן שפתותיך, שתוכל להמשיך בשפתים חסדים או ח"ו להיפך, וכשתדבר דברים טובים תמשוך הכל טובה וחסד, או חס ושלום להיפך תמשוך בחי' דין, וזהו ומדברך נאוה, ע"כ תראה שיהיה דיבורך נאוה, שתדבר טוב תמיד ולא תוציא מפיך דבר רע, ותמשוך טוב בדיבורך כנ"ל:

וידוע שהוי"ה הוא רחמים, ואלהים הוא בחי' דין, וזהו שאמר ואתם הדבקים בה', ר"ל שהוי"ה מדת רחמים אלהיכם, ר"ל אעפ"י שתהי' אלהיכם בחי' דין, אעפ"כ תהיה תמיד דבוק בהוי"ה מדת רחמים, ותאמר שהיה טובה גדולה ורחמנות מאת השי"ת, ועי"ז תמשיך לשם טובה גדולה, וזהו חיים כולכם, ר"ל חיים של כולכם יהי' היום, כי יום הוא בחי' חסדים, כמ"ש (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו, עי"ז שתהי' דביקים תמיד בהוי"ה מדת רחמים, אעפ"י שתהי' בבחי' אלהיכם, תמשיך לשם בדיבורכם חסדים, ויהי' חיים של כולכם תמיד בחסדים, וזהו היום כנ"ל:

ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי לעשות כן בקרב הארץ וכו' (ד, ה). להבין מלת כן הוא מיותר, והיה די באומרו לעשות בקרב הארץ. וגם להבין מלת ראה, מה ראיה שייך בה:

ונראה דהנה הרב הקדוש המגיד זללה"ה אמר על מה שאמרו רז"ל בכתובות דף ה' (ע"א) גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דהנה השי"ת ברא עולמו והוציא יש מאין, והצדיקים מפשיטין הכל מן הגשמיות וממליכין על הכל השי"ת, ועושין הכל בדחילו ורחימו במוחין גדולים, ומביאין הכל לחכמה ובינה הנק' שער אין, ונמצא עושין מיש אין עכ"ד :

וידוע מ"ש בזוהר (ח"א קכא, א) כי אורייתא מחכמה נפקת, וחכמה נקרא ראיה, כי הוא בחי' עינים . וז"ש ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר וכו', ר"ל מחכמה הנקרא ראיה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר וכו', כי אורייתא מחכמה נפקת. לעשות כן, ר"ל ותעשו אתם כן, ותכניסו כל הדברים הגשמיים לשורשם לחכמה, בקרב הארץ אשר וכו', ר"ל אף בדברים הגשמיים מאוד, שהוא בטבור הארץ , אעפי"כ כולם בחכמה עשה, ועיין מ"ש בזוהר (ח"א כ, ב) ובמחשבה איתבריאו, כי חכמה אומר ובינה עושה, ועיין מ"ש האריז"ל (פרע"ח שער הק"ש פ"א) , ולפיכך אתה צריך להביא כל הדברים הגשמיים לשורשם, שהם חכמה ובינה שער אי"ן:

ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (ד, ו). להבין הלא החוקים היינו לבישת שעטנז ופרה אדומה ודומיהן, שהם בלי טעם רק חוק וגזירת המלך, ושטן ואומות העולם משיבין ע"ז ומונין את ישראל בשביל החוקים, ואם ישמעו העמים את כל החוקים יאמרו על ישראל שהם עם חכם ונבון, הלא הסברא הוא להיפך: ואפשר לומר, דהנה כתבתי כמה פעמים (פר' אחרי ד"ה את משפטי תעשו) החילוק בין עובד מאהבה לעובד מיראה, שהעובד מיראה עושה רק כפי החיוב, ואם בא לידו המצוה צריך לעשותו תיכף ואינו מחמץ המצוה, כמו שאמרו במדרש (במדבר רבה יט, כז) כל המצות אין צריך לרדוף אחריהם כדי לקיימן, רק מצוה שבא לידך אל תחמיצנה, בר משלום שצריך לרדוף, שנאמר (תהלים לד, טו) בקש שלום ורדפהו. אבל העושה מאהבה, יושב וממתין ומצפה מתי יבוא לידו המצוה ויקיים אותה ויעשה רצון בוראו, וגם עשייתו המצוה שאהבה הוא בחשק והתלהבות גדול, לעשות נחת רוח ליוצרו. ובכל עשיית מצותינו אנו עושין יחוד יסוד ומלכות, וכשעושה מאהבה עושה היחוד בהתלהבות וחשק גדול, ולא כן העושה מיראה, וזהו נראה וניכר בחוש השכל : ונמצא אף בעשיות החוקים שהם בלי טעם, אם עושה החוקים באהבה, ויושב וממתין ומצפה מתי יבוא לידו ויקיימם, עושה יחוד באהבה בהתלהבות וחשק גדול, כדרך העושה מאהבה אף שאינו יודע טעם למה צוה השי"ת על זה, אבל הוא מאמין שהשי"ת צוה על החוקים לעשותם, ועושה רצון קונו, ועושה יחוד בחשקות והתלהבות גדול שזכה לעשות רצון קונו:

ונמצא אף שהעמים משיבין על החוקים ושואלין לישראל הטעם, וישראל משיבין שהם בלי טעם, אבל בראותן שישראל מקיימין החוקים באהבה, וממתינים ע"ז מתי יבא לידם, שיקיימם כדרך העובד מאהבה בחשקות ובהתלהבות גדול, ועושין יחוד גם בחוקים בחשקות והתלהבות גדול, יאמרו העמים שהם עם חכם ונבון, ויודעין מתיקות הטעם של החוקים, וע"כ עושין בחשקות והתלהבות, כי אם לא היו יודעין, לפי שכלם לא היה אפשר לבוא לידי התלהבות וחשקות גדול:

וזהו ושמרתם ועשיתם, כמו (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר, שתמתינו ותצפו גם על החוקים כדרך העובד מאהבה, כי הוא חכמתכם וכו' אשר ישמעון, לשון הבנה, את כל, וזהו היחוד בעשיית המצוה, שאנו עושין ומחברין את עם כל באהבה ובחשק ובהתלהבות גם בעשיית החוקים, ואמרו שהם עם חכם ונבון ויודעין מתיקות הטעם גם מהחוקים, וע"כ הם עושין בחשקות והתלהבות גדול גם היחוד של החוקים, כי אם לא היו יודעין מתיקות הטעם לא היה באפשרי להם לעשות בהתלהבות וחשקות גדול: וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול (ד, יב). לכאורה תיבת זולתי קול הוא מיותר, שכבר כתב קול דברים אתם שומעים. וגם דמשמעות הענין דתיבת זולתי קול מוסב על ותמונה אינכם רואים, אמר לשון ראיה, ואח"כ אמר זולתי קול משמע דנראה הקול:

ונראה דבאמת הפי' הוא כך, דלמעלה אמר קול דברים אתם שומעים אבל ותמונה אינכם רואים לראות ממי יצא הקול, זולתי קול שהיה נראה, דכתב בסידור האריז"ל במוסף של ראש השנה (שופרות) על פסוק (שמות כ, יח) וכל העם רואים את הקולות וז"ל, מלאכים הנבראים עכ"ל. וזהו שאמר כאן ותמונה אינכם רואים זולתי קול שהיה נראה, ר"ל המלאכים הנבראים מן הקול היה נראה לכל, כמ"ש וכל העם רואים את הקולות : ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך (ד, כט). להבין מתחילה אמר לשון רבים ובקשתם משם, ואח"כ אמר לשון יחיד ומצאת: ונראה דאמרו רז"ל ביומא דף ט' (ע"ב) מקדש שני מפני מה חרב, אעפ"י שהיו צדיקים, מפני שנאת חנם, ומפני שעדיין היצר מרקד בינן, על כן האריך הגלות בעו"ה, כמ"ש במקום אחר באריכות. ואמרו רז"ל בסנהדרין דף צ"ז (ע"ב) כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. כי כשנזכה לשוב אל ה' באמת, ויכיר כל אחד ואחד חסרונו ונגעו, ויהיה לבו נשבר, ממילא יתוקן חטא שנאת חנם, כי כשיכיר בחסרונו לא יגביה עצמו בדעתו על חברו:

כמו שאמר הרב הקדוש בוצינא קדישא מוה' דוב בער זללה"ה שהשי"ת ברא העולמות מארבע יסודות אש רוח מים עפר, והשמים מאש וממים, והם שני הפכים, רק מפני שכולם בחכמה עשית, וחכמה הוא כח מ"ה, ומחמת שכל אחד מהיסודות רואה בשפלותו, אין בו כח להגביר על חברו, וזה הוא קיום העולם עכ"ד ודפח"ח : וידוע שבתחילת התשובה בודאי לא יגיעו לתכלית מעלת התשובה, וזה שאמר בתחילת התשובה ובקשתם משם לשון רבים, ואמר אח"כ ומצאת לשון יחיד, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, כשתגיע למעלת תשובה שלימה, אז ומצאת, ע"כ אמר ומצאת לשון יחיד, כי תהיו כולכם בלב אחד כאיש אחד:

ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו בכוחו הגדול ממצרים (ד, לז). עיין בפי' רש"י ז"ל וז"ל, ויוציאך בפניו, בפני אבותיו, כמ"ש (תהלים עח, יב) נגד אבותם עשה פלא, ואל תתמה על שהזכירם לשון יחיד, שהרי כתבם בלשון יחיד, ויבחר בזרעו אחריהם עכ"ל. והנה רש"י ז"ל רצה לתרץ קושיא והוסיף עוד קושיא, ובאמת גם שם קשה למה אמר לשון יחיד:

ויש לפרש ויוציאך בפניו בכוחו הגדול ממצרים, דהנה יש שני פנים, כענין ישא ה' פניו אליך ויחנך (במדבר ו, כה), ויש ח"ו פנים של זעם, כענין שנאמר (שמות לג, יד) פני ילכו והנחותי לך . ובמצרים כביכול היו שניהם ביחד, דאיתא בזוהר פרשת בא (ח"ב לו, א), נגוף ורפא (ישעי' יט, כב), נגוף למצרים ורפא לישראל . למצרים הי' פנים של זעם ולישראל פנים שוחקות. וזהו ויוציאך בפניו, ר"ל ב' פנים, ר"ל היציאה ממצרים הי' בבחי' שני פנים, לישראל פני רחמים ולמצרים פני זעם: ואשר אמר ויבחר בזרעו, דקאי על ישראל שהם זרעו של יעקב, וכענין שאמרו (בראשית כא, יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ולא כל יצחק, אלא זרעו של יעקב לבד, וזהו ויבחר בזרעו, בזרע וי"ו, שהוא בחי' יעקב :

וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד (ד, לט). להבין דאמר והשבות אל לבבך, אמר לשון לבבך, מורה על שני לבבות, כמאמרם ז"ל (ברכות נד, א) . וגם דאמר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ודבר ידוע הוא שהשמים לעילא והארץ לתתא, והול"ל כי ה' הוא האלהים בשמים וארץ. וגם דאמר אין עוד, מלת אין עוד אין לו פירש:

ונראה דכתבתי כמה פעמים הטעמים הנכתבים ונאמרים על בריאת עולמות, האחד בשביל ישראל שנקרא ראשית, וגם מדרך הטוב להיטיב, ואם לא היו נבראים בעולם מי יקבל הטובה מאתו ית', וגם כדי שיתגלה מדת מלכותו , וכתבתי כמה פעמים שהכל הוא טעם אחד, כי הוא ית' צופה ומביט עד סוף כל הדורות, וראה נשמתן של ישראל שהם יקבלו עליהם מדת מלכותו ויראתו, עבור התלבשותם במלבוש העולם הזה, וצריכין לעשות כל מעשי ותענוגי העולם הזה ככל הנבראים הממלאים תאותם בתענוגי היצר, אבל לעבוד הש"י עם היצר, ואיזהו גבור הכובש את יצרו (אבות ד, א), שיהא כבוש תחת ידו לעשות בו רצון הבורא ית':

וע"כ צריכין להיות ביראה תתאה, הוא מדת מלכותו ית', שיהיו יראין תמיד שלא יפלו בתענוגי היצר ככל הנבראים, ויבינו שאי אפשר להם לעבוד אותו ית' עם היצר בלעדו ית', שהוא הוא העובד והוא המציל מיצר הרע, כמ"ש (תהלים לז, לב-לג) צופה וכו' ה' לא יעזבנו וכו'. ויבקש מאתו ית' תמיד ע"ז. וע"כ מדת מלכות הוא עולם התפלה, וכשישראל יקבלו עליהם מדת מלכותו ויראתו ייטיב להם וימשיך עליהם שלש עשרה מכילין דרחמי:

וזהו שנתגלה קודם בריאת עולמות חסד אל, חסד הראשון, להיטב לעמו ישראל, שיקבלו עליהם מדת מלכותו ויראתו בשלימות, ושידבקו במדותיו, ויקבלו עליהם התורה המרומז במדת אל, א' ר"ת אנכי, למ"ד לא יהיה לך, ששמענו מפי הגבורה, ובו כלול כל התורה:

וזהו ג"כ טעם בריאת עולמות בשביל התורה שנקרא ראשית, וכשיקבלו ישראל התורה ומדת מלכותו ויראתו, אז השי"ת ממשיך עליהם שלש עשרה מכילן דרחמי, ונותן מדת מלכותו בידיהם שהם ינהגו כל העולמות כרצונם, כמ"ש (שמואל-ב כג, ג) צדיק מושל יראת אלהים, בשביל יראת ה' שהצדיק מקבל עליו בשלימות נותן לו השי"ת מדת מלכותו, כמ"ש רז"ל במועד קטן דף ט"ז (ע"ב) מי מושל בי צדיק, שהשי"ת גוזר גזירה ומבטלה :

ואמר בלשון מי מושל בי, ב"י דייקא, כלומר שהצדיק הזה הוא דבוק אל אי"ן, היינו בי"ת בינה יו"ד חכמה, שהוא דבוק אל אין ממש, והצדיק הזה שהוא דבוק אל ב"י, זה הוא מושל בי, ומה שהצדיק מושל, הכל הוא על ידי יראת ה' שמקבל עליו בשלימות, ויראת ה' מביא לי' שכינתא עילאה בינה, ומשם נמשך עליו כח חכמה ודבק אל אין ממש. לכן אעפ"י שהוא במקום גבוה מאד, צריך יותר לאחוז ולהתחזק במדת יראה מדת מלכות, ולהבין דלית ליה מגרמיה כלום, והוא יתברך הוא העובד ומעלה אותו למקום גבוה, ונותן בידו להנהיג העולמות כרצונו:

וכאשר אמרתי פירוש המשנה (אבות ו, א) ומלבשתו ענוה ויראה, כי אעפ"י שזכה למדת ענוה, מדה גדולה מאד שאין למעלה, שנשתבח בה משה רבינו ע"ה והאיש משה עניו מאוד (במדבר יב, ג), מזה בעצמו יכול להיות בו גדלות ויפול ח"ו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ע"כ צריך להיות בו גם מדת יראה, מדת מלכות, להמליך השי"ת על מעלה גדולה זו שהוא פעל ועשה זאת, ולית ליה מגרמיה כלום . ואם אין בו בחי' עקב הוא בעל מום, וכן בכאן, אם אין בו בחי' עקב הוא בעל מום, גבר יהיר שהוא בעל מום, כמ"ש בגמרא דמגילה דף כ"ט (ע"א) :

וזהו פירוש וידעת היום, כי בחי' יום הוא בחי' אהבה וחסד, וכמ"ש (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו, ואמר שתדע היום בה"א הידוע, היינו חסד עליון הנגלה להיטיב לישראל שיקבלו עליהם מדת מלכותו ויראתו בשלימות, וזה תדע ותקבל תמיד מלכותו ויראתו, ויביא אותך היראה לידי תשובה, אימא עילאה, בינה:

ואז והשבות אל לבבך, ודרשו רז"ל בברכות דף נ"ד (ע"א) בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, כי ביצר הרע תעשו תשובה על העבירות, וביצר טוב תעשה ג"כ תשובה על מחשבת עשיית מצות, שלא חשבת בשעת עשיה שהוא יתברך הוא העובד והוא ית' הוא העושה, ולית ליה מגרמיה כלום:

ואמר הטעם כי ה' הוא האלהים, ואלהים בגימטריא הטבע, כלומר שעלה במחשבת ית' לברוא העולם הזה בשביל ישראל ולשכון בתחתונים, ומן ריש דרגין עד סוף כל המדריגות יתגלה מדת מלכותו, וזהו בשמים ממעל, כלומר לעילא מן שמים, היינו מן ריש דרגין, ועל הארץ מתחת, היינו בתחתיות הארץ מקום הקליפות ג"כ מלכותו בכל משלה. וזהו אין עוד, אין בכל המדריגות זולתו יתברך, ולכולן לית להו מגרמיהון כלום, וזהו תדע תמיד שהתגלות חסד עליון היה בשביל זה שיתגלה מלכותו בכל:

או יאמר וידעת היום, דידוע דהאדם נברא מעליונים ומתחתונים, דהיינו נשמה מעליונים, והלבישו במלבוש הגוף מתחתונים, כמ"ש (איוב י, יא) עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידין תסוככיני. וכדי שלא יהיה קנאה במעשה בראשית, וכמו שפי' רש"י ז"ל בפסוק (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, עשאו מעליונים ותחתונים עיי"ש . וע"כ יש בו שני לבבות, לב חכם לימינו ולב כסיל משמאלו (קהלת י, ב), לב חכם מצד הנשמה, היצר טוב הממשיך אותו לפעול חסדים, ולב כסיל משמאלו, הוא היצר הרע אשר היא מדובק אל תאות הגוף, והוא ממשיך אותו לילך אחר תאות העולם הזה, שהגוף נלקח מעולם הזה, ומי שישמע אליו הוא פועל גבורות ודינין:

ונברא האדם בשביל זה במלבוש הגוף מעולם הזה, המתנהג מן הטבע, ולעשות מעשה ותענוגי העולם הזה אכילה ושתיה ושינה ומשגל, כמו בהמה ושאר בעלי חיים של העולם הזה, ולעבוד הש"י בתענוגי העולם הזה, ולקיים בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו), וכמו שכתוב בש"ע או"ח סימן רל"א (סעיף א') :

ואז כשמקיים בכל דרכיך דעהו, ועובד הש"י עם תענוג עולם הזה, זה האדם עושה מן היצר הרע יצר טוב, ועובד הש"י בכוחות היצר הרע המדובק בתענוגי העולם הזה, וזה האדם שעובד הש"י עם היצר הרע, היינו עם ענוגי הגוף, אף כשעושה מעשה הגשמיות הטבעיות להכין צורכי הגוף ופרנסתו, כמו שאמרו (אבות ב, ב) טוב תורה עם דרך ארץ, אף כשעושה משא ומתן כדרך עולם הזה, אינו מאמין בעשיית הגשמיות, רק הוא מאמין שהשי"ת הוא הבורא כל העולמות ומנהיג אותם כרצונו וחפצו: וכמו שהזהיר הכתוב שלא להאמין בפעולה הגשמיות, ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל (דברים ח, יח), כי הוא המנהיג עולם הטבעי כרצונו וחפצו, ואם רצונו להיטיב לאדם בעשירות נותן בלבו לעשות זה המשא ומתן, וממציא לו קונים שיקנו ממנו, וחן מקח על מקחו, ונותן חן הסחורה על הקונים, ע"כ הוא מרויח, ואם ח"ו חפץ השי"ת בהפסידו נותן בלבו לקנות סחורה שאינה צריכה כעת, או שאין נותן חן בסחורה בעיני קונים, ע"כ הוא מפסיד:

וזהו ה' הוא אלהים, כי הטבע בגימטריא אלהים, כלומר השי"ת הוא השורה בעולם הטבע ומנהיג עולם הזה הטבעיות כרצונו וחפצו, והאדם הזה המאמין באמת עובד השי"ת גם במשא ומתן בהכינו צרכי הגוף, ועושה משא ומתן עפ"י התורה, ונזהר באונאה וגזל ורמיה ושקר, וזה האדם הוא מקיים כוונת הבריאה, שברא השי"ת האדם, והלבישו במלבוש עולם הזה לעשות מעשיות ותענוגי העולם הזה, שיעבוד אותו במעשה הגשמיות ובתענוגיהן, ובכל עשיית עולם הזה הגשמיות, כי הוא הבורא הגשמיות ומנהגם, וכמ"ש (ויקרא כה, כג) כי לי הארץ:

וזהו פירוש המשנה בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע , כי הוא עובד השי"ת עם היצר הרע המדובק אל כל תענוגי עולם הזה, וזה הוא באדם שהגביר על היצר הרע וכבשו תחתיו, וכמ"ש רז"ל (אבות ד, א) איזה גבור הכובש את יצרו, ועובד השי"ת עם היצר הרע, ובהתמדת העבודה עם היצר הרע עושה מן היצר הרע יצר טוב, וכמו שאמר דוד ע"ה (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי, ואז אין לו אלא לב אחד אל השי"ת. וכמו שאמרו (סוכה מה, ב) ישראל באותו הדור אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. והתנא באבות (ג, א) הזהיר שידע האדם תמיד לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה:

וזה שאמר הכתוב וידעת היום, כלומר שתדע תמיד ותזכור היום הדין הגדול, והשבות, כלומר שתעשה תשובה, כמו שאמרו (שם ב, י) שוב יום אחד לפני מיתתך, אל לבבך, כלומר שתעשה תשובה ותעבוד השי"ת בשני יצריך ביצר הרע וביצר טוב, כי ה' הוא אלהים, כלומר שהוא שורה בתוך העולם הזה המתנהג עפ"י הטבע, והוא מנהיג הטבע כרצונו וחפצו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, וע"כ צריך לעבוד אותו האדם שנברא משמים וארץ אף בתענוגי העולם הזה, אף ביצר הרע המדובק לתענוג הגוף, והיינו בשני יצריך:

או יאמר וידעת היום וכו', ע"ד (תהלים לד, ט) טעמו וראו כי טוב ה' , שהשי"ת הוא הבורא כל העולמות ומתעלם בהם, ומחיה אותם, ומנהיג אותם כרצונו וחפצו, והדבר אשר הוא בגשמי הטוב, הוא החיות הבורא ית' המתעלם בו, והוא הוא הטוב, ומה לו לאדם לדבק בתענוג הגשמי שהוא טוב מחמת שיש בו חיות הבורא ית', טוב לו לדבק בעולם התענוג תענוג התענוגים, והטעם אין יכולין לרגוש בחוש המישוש, רק חיך אוכל יטעם לפי שהוא דבר רוחני, וזהו טעמו בכל דבר הגשמי, וראו ותראו כי טוב ה', ר"ל הטוב שיש בדבר הגשמי הוא השי"ת חיותו המתעלם בו, וע"כ טוב הדבר ההוא, אבל אשרי הגבר יחסה בו, ר"ל בהשי"ת ממש תענוג התענוגים שלא לדבק עצמו בגשמי:

וידוע דעולם התענוג הוא בינה הנקרא לבא, כמ"ש בתפלת אליהו הנביא ז"ל (תיקו"ז יז, א) בינה לבא ובה הלב מבין, וכל החסדים ואהבת נקראים ומכונים בשם יום, ע"ש (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו. וז"ש וידעת היום, ר"ל כל החסדים ואהבת ותענוגים תסתכל בבחי' הדעת, ולא תאהוב התענוג הגשמי, רק תקשר עצמך בתענוג התענוגים, ותבוא התענוג הזה לעולם התענוגים ממש. וזהו והשבות אל לבבך, ר"ל תשוב התענוג שבתוך דבר הגשמי לעולם התענוג ממש, ותקשר שם בעולם התענוג היא בינה הנקרא לבא, כי ה' הוא אלהים, ואלהים בגימטריא הטבע, ר"ל שהשי"ת הוא מתעלם בכל הטבעיות, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד מבלעדי טובו, והוא הוא הטוב, ומה לו לדבק עצמו בדבר הגשמי שיש בו חיות ותענוג, טוב לו יותר לדבק בשורש התענוגים כנ"ל:

אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר (ה, ה). להבין מה שאמר אנכי עומד, לשון עמידה. וגם מלת לאמר הוא מיותר, ועיין פי' רש"י:

ונראה דהנה שמעתי ממח' הגאון אב"ד דק"ק פ"פ דמיין על פסוק (כג) קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' וכו', מלת ואת הוא לשון נוקבא, וגם הם אמרו בתחילה רצונינו לראות מלכינו ואח"כ אמרו קרב אתה ושמע, דבאמת הם לא חזרו ממחשבתם הראשון שרצונם לקבל מפי השי"ת בעצמו, דהנביא בעת שהיה מקבל הנבואה מפי השי"ת היה בבחי' נוקבא, ואח"כ כשהיה מגיד לישראל היה בחי' דכר. והם מחמת יראה, כמ"ש (פסוק כא) למה נמות כי תאכלנו האש וכו', הי' רצונם שמשה רבינו ע"ה יקבל הנבואה מפי השי"ת, ובעת שהוא יהיה בבחי' נוקבא שיקבל הנבואה, באותו העת יאמר לישראל, ונמצא מקבלין מפי השי"ת בעצמו רק בבחי' מסך המבדיל. וזה שאמרו ואת תדבר אלינו את כל אשר יאמר ה', ר"ל בעת שתהיה בבחי' נוקבא, בבחי' התקבלות הנבואה, אז תדבר אלינו את כל אשר יאמר ה', וכן היה שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה עכ"ד ודפח"ח:

והנה הנביא בעת שמקבל הנבואה נקרא עליה, כמ"ש (שמות כד, יב) עלה אלי ההרה, ובעת שמגיד לעם נקרא ירידה, כמ"ש (יט, כא) רד העד בעם וכו', והנה משה רבינו ע"ה כשהיה בבחי' הנ"ל שהיה מקבל הנבואה, ובאותו העת היה מדבר אל העם כנ"ל, לא שייך בו לא לשון עליה ולא לשון ירידה, רק לשון עמידה, שהיה במדריגה אחת. וזה שאמר אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההוא, ר"ל בעת ההוא הייתי בבחי' עמידה, כמו צינור, להמשיך לכם הנבואה מפי השי"ת דרך מסך המבדיל:

והנה איתא בזוהר פרשה זו דף רס"א (ע"ב) שהשי"ת רוצה שיקבלו ישראל מעולם העליון יותר מעולם המחשבה, וישראל לא היו רוצים לקבל מחמת יראה, ומפני כך לא קבלו רק ממדריגה תחתונה, מדרגת יראה . וזהו מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וכו'. והנה באמת שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה, מדריגת יראה, ומדריגת יראה נקרא דיבור, שהוא מדת מלכות :

וזהו שאמר להגיד לכם, לשון המשכה, להמשיך להם את דבר ה', הוא השכינה מדריגת יראה הנקראת דבר ה', כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר, ר"ל כי יראתם מפני האש ולא רוצים לעלות במדריגה היותר גבוה ולקבל מעולם המחשבה, וזהו ולא עליתם בהר לאמר, כי אמירה הוא בלב הוא עולם המחשבה , ר"ל שלא רציתם לקבל מעולם המחשבה הנקרא אמירה, רק ממדריגת יראה, ואנכי הייתי ממשיך לכם דבר ה' ממדריגת יראה כאמור:

ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאוד כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש (ו, ג). להבין מה שאמר ארץ זבת חלב ודבש הוא מיותר, וגם אין לו שייכות כלל למה שלמעלה:

ונראה דהנה ידוע (איכה רבה א, לג) דישראל הם המשפיעים חיות אל כל העולמות, כשעובדין השי"ת כראוי, וזהו (תהלים סח, לה) תנו עוז לאלהים , כי הם נותנין כח להשפיע לתחתונים, וח"ו להיפך כשאין עושין רצונו של מקום, אז כתיב (דברים לב, יח) צור ילדך תשי:

והחיות של כל העולמות הוא שם מ"ה, כמ"ש בתפלת אליהו ז"ל (תיקו"ז יז, א) וז"ל, מלגאו איהו שם מ"ה, דאיהו אורח אצילות, איהו שקיו דאילנא בדרועוי וענפוי, כמיא דאשקי לאילנא, ואתרבי בההוא שקיו, רבון עלמין אנת הוא עילת העילות וסיבת הסיבות דאשקי לאילנא בהאי נביעו, ההוא נביעו כנשמתא לגופא, דאיהו חיים לגופא עכ"ל:

והנה ישראל לא קיבלו אז רק מדרגת יראה, כמ"ש למעלה (ה, כה) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה וכו'. וכמ"ש (לעיל בסמוך) בפסוק אנכי עומד בין ה' ובינכם, בשם הזוהר. וכשעובדין השי"ת במדת יראה כראוי, ממילא בא להם מדת אהבה , ואח"כ כשבא מדת אהבה, אז יכולין למשוך שפע רב וחיות מעולמות העליונים שהם חכמה ובינה: והנה מי שעובד מיראה ולא מאהבה, כשבא לו המצוה הוא מקיים אותה, אבל אינו מצפה וממתין מתי יבוא לידו ויקיימנו, אבל מי שעובד מאהבה, הוא יושב ומצפה על המצות שיקיים אותם. וזהו פי' הפסוק (כד) ויצוינו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו וכו', וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, ר"ל שאנחנו נצטוינו במדת יראה, ומלת שמר הוא לשון המתנה, כמו (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר. וזהו וצדקה תהיה לנו, זו תהיה לנו לצדקה כי נשמור לעשות, ר"ל נמתין על המצות ונצפה מתי שיבואו לקיימם, כי זהו המדרגות אהבה וכנ"ל : וזהו שאמר ושמרת לעשות, ר"ל שתמתינו ותצפו על המצות לעשות ולקיים במדרגת אהבה, אשר ייטב לך ואשר תרבון מאוד, ומלת מאוד כתיב חסר וא"ו, והוא בגימטריא מ"ה, וזהו אשר תרבון מאד, ר"ל אתם תרבון החיות של כל העולמות בעבודתכם, שהוא שם של מ"ה. כאשר דיבר ה' אלהי אבותיך לך ארץ וכו', ומלת דבר הוא לשון הנהגה, כמו (סנהדרין ח, א) דבר אחד לדור. ומלת יראה נקרא ארץ, וזהו כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך ארץ, ר"ל כאשר הנהיג והמשיך לך מדת יראה שקיבלו ישראל בעת ההוא, כמ"ש למעלה (בסמוך) בשם הזוהר:

זבת חלב ודבש, ואיתא בתרגום יונתן (עה"פ) על מלות ארץ זבת חלב ודבש וז"ל, ארעא דפירהא שמינין כחלב וחליין כדבש עכ"ל. הרי שמפרש הקרא על מלת חלב שהוא מורה שהוא שמן, וידוע (ח"ג לד, א) דשמן הוא חכמה, ועל מלת דבש הוא מפרש חליין, הוא מתיקת בלשון הגמרא, והוא בינה, עולם התענוג , ומלת זבת הוא לשון זב, וזהו שאמר שהמשיך לך השי"ת מדת יראה הנקרא ארץ, וע"י היראה תוכל לזוב ולהמשיך שפע וחיות מעולמות העליונים, שהם חכמה ובינה, וזהו זבת חלב ודבש, שתוכל לזוב ולהמשיך שפע מחלב ודבש, כלומר מחכמה ובינה כנ"ל, ועי"ז תרבון מאוד כנ"ל:

לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה (ו, טז). ועיין פי' רש"י ז"ל במסה וז"ל, כשיצאו ממצרים שנסוהו במים, שנאמר (שמות יז, ז) היש ה' בקרבנו עכ"ל: ויש לפרש דהזהיר על עובדי ה' באמת, לבל יתגאו ויתנשאו עבור זה שעובדים ה', ולשון תנסו כמו (ישעי' סב, י) הרימו נס, לשון נשיאות. ולשון את הוא כמו עם, וזהו לא תנסו, לא תרוממו את ה' אלהיכם, כלומר עם ה' אלהיכם, בעבור זה שתעבדו את ה', לא תרוממו עמו חלף עבודתכם:

ואמר כאשר נסיתם במסה, ששאלו היש ה' בקרבנו אם אין, ודקדק בזוהר הקדוש פרשת בשלח דף ס"ד (ע"ב) דלא אמר היש ה' בקרבנו אם לא, אלא שהיו רוצים לידע דרגא דילהון השוכן אתם אם ה', אם אין, הוא דרגא עילאה השוכן אתם . והנה מי שאינו רוצה בשום נשיאות עבור עבודה, אינו שואל ומבקש לידע אם הוא באיזה מדריגה, כיון שאינו חפץ בשום התרוממות עבור עבודה, מה לו לידע אם הוא במדרגה: וזהו שאמר לא תנסו את ה' אלהיכם, לא תתנשאו את ה' אלהיכם כנ"ל, ואמר כאשר נסיתם במסה, ר"ל שאמתם רציתם לידע איזה מדריגה שלכם, ולא כן הדרך מי שאינו רוצה בהתרוממות עבור העבדות, כי מי שאינו רוצה בשום התרוממות עבור עבודה אינו חפץ במדריגה, ופשיטא שאינו שואל איזה מדריגה שיש לו כנ"ל:

תוכן העניינים

אורח לחיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה