אור ברסלב
אורח לחיים פרשת האזינו

אורח לחיים· רבי אברהם חיים מזלוטשוב

פרשת האזינו

פרשת וילך

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי (לב, א). להבין מה שאמר אצל השמים לשון דיבור קשה, ואצל הארץ לשון אמירה רכה:

ונראה דאמרתי פירוש הפסוק (תהלים כד, א) לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, למה אמר תבל ויושבי בה, דהו"ל למימר תבל ויושבי עליה, כמ"ש (שחרית לשבת-ברכת יוצר) המאיר לארץ ולדרים עליה. דידוע דהארץ הוא מדת יראה, ומי שיש בו יראה בשלימות, אז כל מעשיו וכל דיבוריו וכל מחשבותיו הוא ביראת ה', ועושה יחוד בכל מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו, וממשיך אל מדת יראה, הוא מדת מלכות, ה"א אחרונה שבשם, שפע מן וא"ו שבשם, כי מדת יראה לית ליה מגרמיה כלום, רק ע"י יחוד יסוד ומלכות מאיר בבחינת יראה מדת מלכות, מן וא"ו שבשם. וזהו הארץ, מי שהוא בחי' יראה, ומלואה, מי שהוא ממלא בחי' יראה וממשיך לה שפע מן וא"ו שבשם : ויש אנשים אשר הם במדריגה תחתונה, וכל מעשיהם ודבוריהם ומחשבותיהם הם על פי הטבע הארציות, והולכין כל ימיהם במחשבותיהם ודבוריהם ומעשיהם על פי הנהגת הטבע הגשמי, וזהו תבל ויושבי בה, ר"ל שיושבין ושוכנים ממש תמיד בטבעיות הארציות, והכל הוא מאת ה', בין מי שהוא במדריגה עליונה, שעושה יחוד בכל מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו, ובין מדריגת התחתונות:

וזהו לה' הארץ ומלואה, שעושה יחוד וממלא שפע במדת יראה בכל מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו, ובין שהוא מדריגה תחתונה, שמתנהג בכל מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו עפ"י הטבע הגשמיות, ויושב ושוכן תמיד בגשמיות, וזהו תבל ויושבי בה, תמיד הכל לה':

ורש"י ז"ל פי' בפרשת יתרו (שמות יט, ג) בפסוק כה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים, תאמר להם בלשון רכה, ותגיד לבני ישראל, עונשין ודקדוקין פרש לזכרים, דברים הקשין כגידין. וזהו האזינו השמים, מי שהוא בבחי' השמים, וממשיך שפע תמיד מן השמים, הוא בחי' וא"ו שבשם, לה"א אחרונה, ואדרבה, להם דיבור קשה. ותשמע הארץ, מי שהוא בבחי' הארץ ממש, ויושב ושוכן תמיד בארץ ממש, אמרי פי, לקלי הדעת אמירה רכה:

יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב, כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו (לב, ג-ד). להבין תחלה אמר לשון נסתר, יערוף, ואח"כ אמר לשון נוכח, תזל כטל אמרתי. וגם תחילה אמר כי שם ה' אקרא, הוי"ה רחמים, ואח"כ אמר הבו גודל לאלהינו, הוא דין:

ונראה דאמרו רז"ל בראש השנה דף י"ז (ע"ב), ויעבור ה' על פניו ויקרא (שמות לד, ו), א"ר יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ והראה לו למשה סדר תפלה, אמר לו, כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. ואמרו שם, ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם. ואמרו שם, למי נושא עון, לעובר על פשע לשארית נחלתו, למי שמשים עצמו כשיריים: ונראה לפרש למי שמשים עצמו כשיריים, כי במנחה יש קומץ ושיריים, וקומץ נקטר על גבי המזבח, ושיריים נאכלין לבני אדם, ובקומץ עובדים השי"ת ולא בשיריים. וזהו למי שמשים עצמו כשיריים, כלומר שפל בדעתו שלא עבד עדיין השי"ת, כשיריים הללו שהם אכילת אדם ואינן עולין לגבוה. וזהו שאמרו שם אליה וקוץ בה, לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו, למי שמשים עצמו כשיריים:

ונמצא מה שאמרו שם כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם, צריך לעבור לפני התיבה ולקרות י"ג מדות מי שהוא שפל בדעתו כנ"ל, כמ"ש וקוץ בה לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו, למי שמשים עצמו כשיריים:

ולפי שאמר משה רבינו ע"ה למעלה תוכחת, אמר להם כאן עצה, שאם יבא להם ח"ו צרה וישיגם דבר תוכחה, וזהו יערוף לשון הכאה, כמו (דברים כא, ד) וערפו את העגלה, ומטר הוא גבורות, כמ"ש (תענית ב, א) מאימתי מזכירין גבורות גשמים. וזהו שאמר אם יערוף כמטר לקחי, פירוש לימודי, כלומר אם יכה כגבורות לימודי שאני לומר אתכם התוכחת, אמר אח"כ זהו העצה, תז"ל כטל אמרתי, ולשון אמירה נופל על המחשבה שבלב, כמו (דברים ז, יז) כי תאמר בלבבך, כלומר תמשוך עולם המחשבה, ועי"ז ימתיקו הדינין. ואמר כטל, כלומר כמו השפעה משם מ"ה לה"א אחרונה גי' טל, כך תמשוך עולם המחשבה העליון לה"א אחרונה, ועל ידי זה ימתקו הדינין: והנה השפעה הבאה מלמעלה מעולם העליון למטה, צריך לצמצם כדי שיוכלו תחתונים לקבל, כמו גשמים שנקראין גבורות עי"ז, וכמו דד האשה נקב קטן שיוכל התינוק לקבל כפי יכולתו. והנה השפעה הבאה מעולם העליון אל מדת מלכות כללות ומשביע לכל חי רצון. וז"ש אם תמשוך עולם ישראל משם מקבל כל אחד ואחד רצונו ומחסורו כמ"ש העליון אל מדת מלכות, אז יצמצם השפעה לכללות ישראל:

ועיין פי' רש"י בפרשה בראשית (א, יא) כללות העשבים כשהארץ מכוסה נקרא דשא, וכל שורש לעצמו נקרא עשב . וזהו כשעירים עלי דשא, יבא השפעה כשעירים עלי דשא, אל מדת מלכות כללות ישראל, כמו דשא שהוא כללות העשבים, ומשם יקבל כל א' וא' חפצו. וזהו כרביבים עלי עשב, לשון יחיד, יקבל משם כל א' וא' חפצו: ואמר אח"כ איך ימשיכו עולם העליון אל מדת מלכות, כי שם ה' אקרא, וידוע שמדת משה ענו מאוד מכל אדם (במדבר יב, ג), וידוע מ"ש בזוהר (תיקו"ז קיד, א) איתפשטותא בכל דור ודור בכל צדיק וחכם. וז"ש כי שם ה' אקרא, ר"ל שאני בעצמי אקרא הי"ג מידות, כמו שאמר שם (שמות לג, יט) וקראתי בשם ה', ויקרא, אחד הי"ג מדות מי שמים עצמו כשיריים, הבו גודל לאלהינו, כלומר אז, הבו, ינתן גודל, וידוע (זוה"ק תוספת שב, א) כי גדולה הוא מדת חסד , ר"ל ינתן מדת חסד, לאלהינו, מדת הדין, וימתקו הדינין. והבו גימטריא אחד, כלומר גודל לאלהינו, כשיבא חסדים לגבורות אז נעשין אחד, ממותקין הגבורות בחסדים: או יאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, דהנה שמעתי משל מן הבעש"ט זללה"ה כשבא לאדם יסורין, יחשוב, אב שיש לו בן קטן משנה לבושיו כדי להבעית את בנו ומטיל עליו פחד, וכשהבן יודע ומבין שהוא אביו וקורא לו אבי, נתמלא רחמיו עליו, ומפשיט מלבושיו ומראה עצמו לפני בנו, ונתבטל הצער, וכן לאדם כשבא לו איזה צער ח"ו, אם מבין בדעתו שאין בלעדו ית', והוא המפחידו בצער זה לראות אם יהיה לו דעת לקרוא אל ה', אז נתבטל הצער, אבל כשאין לו דעת שהכל הוא מאתו ית' ומבקש רפואה ופעולות גשמיות להנצל מצער זה, אז ח"ו נשאר בצער : ומשה רבינו ע"ה היה בחי' דעת (זוה"ק ח"ב רכא, א), וזהו שאמר כי שם ה' אקרא, ר"ל אם יהיה איזה צער ויש לו דעת זה שהכל מאתו ית', ואני קורא אל השי"ת, אז הבו גודל, וידוע דמדת חסד נקרא גדולה, אז הוא ממשיך חסדים לאלהינו הוא מדת הדין, ונמתקו הדינים ונתבטל הצער:

זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור וכו', בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל (לב, ז-ח). עיין פירוש רש"י ז"ל בהנחל עליון גוים על דור המבול, בהפרידו בני אדם הוא דור הפלגה, וכשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם, ולא עשה כן, אלא יצב גבולות עמים, ולא אבדם, למספר בני ישראל, שעתידין לצאת מבני שם, ולמספר שבעים מבית יעקב הציב גבולות עמים שבעים לשון עכ"ל . ולהבין איך שייך זה למעלה אל זכור ימות עולם: ונראה דהנה אמרו רז"ל בראש השנה דף ט"ז (ע"א), אמר הקב"ה אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר:

ונראה דהש"י ברא כל העולמות בשביל ישראל להיטיב להם, כי מדרך הטוב להיטיב, כמ"ש בעץ חיים (שער הכללים פרק א') כשעלה ברצונו יתברך לברוא העולם כדי להיטיב לברואיו וכו', כדי להקרא רחום וחנון וכו', וכדי שיתגלה מלכותו: וזהו דרשות רז"ל (ויקרא רבה לו, ד) בראשית, בשביל ישראל שנקרא ראשית, כי עליהם נתגלה מלכותו, כי הם ממליכין אותו עליהם, וכדי להיטיב להם להקרא רחום וחנון כשמרחם עליהם, ולהמשיך עליהם י"ג מכילין דרחמין באהבת רצון ברכה ונדבה, להיטיב לישראל, לא בחיוב, כי אז לא היה שום מעשה מצוה ועבודה הגורם למחשבת הטבה הזאת, רק ברצון ברכה ונדבה להיטיב לעמו ישראל:

והנה בראש השנה דנין את כל העולם אם ראוי והגון לעמוד, ורואין ודנין אם נתמלא כוונת הבריאה שברא את העולם כדי שיתגלה מלכותו, הוא מדת יראתו , על כן אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, ונמצא נתקיים כוונת הבריאה. זכרונות כדי שתבא זכרוניכם לפני לטובה, ר"ל אעפ"י שאין בנו שום זכות, אנו מזכירין לפני הש"י אהבה ראשונה שברא כל העולמות להיטיב לישראל, לא בזכותם, רק ברצון ברכה ונדבה, ובזה שאנו מזכירין אהבה ראשונה, אנו מעוררין אהבה ראשונה להיטיב גם עתה ברצון ברכה ונדבה, אעפ"י שאין בנו שום זכות: וזהו פירוש נוסח התפלה (זכרונות-מוסף לראש השנה) וגם את נח באהבה זכרת וכו', בהביאך את מי המבול לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם על כן זכרונו בא לפניך ה' אלהינו להרבות זרעו וכו'. מלת על כן אין לו פירוש. ולפי דברינו יובן, שאנו מזכירין אהבה ראשונה שאהב את ישראל ברצון ברכה ונדבה בלי זכותם, וזהו וגם את נח באהבה זכרת, ר"ל באהבה ראשונה שבראת עולמך בשביל ישראל להיטיב להם, זכרת בהביאך את מי המבול להציל את נח ובניו ולהרבות זרעו, וכל זה שיצא מזרעו בית ישראל וירחם עליהם וייטיב להם, וזהו על כן זכרונו בא לפניך, ר"ל על כן על אהבה ראשונה זו, זכרונו בא לפניך להרבות זרעו שיצאו ישראל: ובזה שאנו מזכירין אהבה ראשונה, אנו מעוררין אהבה ראשונה לרחם עלינו גם עתה בלי זכות, וזהו אמרו לפני זכרונות, שתזכרו אהבה ראשונה שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ר"ל שתעוררו אהבה ראשונה, שעלה ברצונו ית' לברוא העולם להיטיב לישראל ברצון ברכה ונדבה:

ובמה בשופר, ר"ל במה אנו מעוררין אהבה ראשונה, בשופר, כי שמעתי בשם הרב בוצינא קדישא מהו' דוב בער זללה"ה פירוש הפסוק (ישעי' נח, א) כשופר הרם קולך, ר"ל האדם צריך לחשוב את עצמו כאין, ואין בו שום זכות ומעשים טובים, ואעפ"י שעושה מצות ומעשים טובים, הוא אינו עושה, כי עושה בכח הש"י, ובשכלו ובחסדו ובטובו שהיטיב לו, על דרך (איוב מא, ג) מי הקדימני ואשלם . וגם בתפלתו יחשוב שעולם הדיבור מדבר בו, ומחשבתו הוא עולם המחשבה, והוא כשופר, שאין בו שום קול רק מה שתוקעין, וזהו כשופר הרם קולך ודפח"ח:

ואם אנו מחשבין זאת בראש השנה שאין בנו שום זכות, כי הכל מאתו ית', וכל המצות ומעשים טובים ותפילות הוא הכל מאתו ית', בכוחו ודיבורו ושכלו, ואי אפשר לנו לעשות שום דבר שיהא בנו שום זכות שיתחייב להיטיב לנו, רק אנו מבקשים מהש"י שייטיב לנו באהבה ראשונה ברצון ברכה ונדבה בלא שום זכות, ובזה אנו מעוררין וממשיכין עלינו אהבה ראשונה:

וזהו ובמה בשופר, שאין בו שום קול, רק מה שתוקעין בו האדם בכוחו, כך אין בנו שום זכות שיתחייב להיטיב לנו, כי הכל מאתו ית', רק אנו זוכרין ומבקשין אהבה ראשונה, ובזה תעוררו אהבה ראשונה, ויבא עליכם חסדים גדולים ורחמים גמורים פשוטים שאין בה תערובות דין כלל:

וזהו פירוש מה שאמרו בגמרא (ראש השנה כו, ב) בראש השנה כמה דכייף אינש טפי מעלי, ר"ל שצריך לכוף עצמו שאין בו שום זכות, ובזה מעורר אהבה ראשונה: וזהו זכור ימות עולם, אם תרצו להביא אל עולם הזכירה עולם, בינו שנות דור ודור, ותבינו מחשבת השי"ת, בהנחל עליון גוים בדור המבול, שזכר את נח להרבות זרעו בשביל אהבת ישראל כנ"ל, בהפרידו בני אדם בדור הפלגה, שהיה בידו להעבירם מן העולם ולא עשה כן, אלא יצב גבולת עמים בשביל מספר בני ישראל, בשביל שבעים נפש לבית ישראל הציב שבעים לשון ולא אבדם, וזהו הכל בשביל אהבת ישראל ברצון ברכה ונדבה, ועי"ז תעורר אהבה ראשונה לישראל, וימשוך על ישראל חסדים גדולים ורחמים גמורים, ויתקיים העולם, ויבוא ימות עולם, ששת ימי המעשה שנברא העולם, אל עולם הזכירה, להזכיר אהבה ראשונה לישראל, ועי"ז יתקיים העולם שנברא בשביל ישראל אמן:

או יאמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, דידוע (קהלת ב, יג) שיתרון האור מן החושך, כלומר שיתרון אור נודע מן החושך, ע"י החושך נתודע מעלת האור, כי אם לא היה חושך בעולם לא היה נודע מעלת האור. כן השי"ת ברא כל העולמות בשביל ישראל, ואם לא היה בעולם רק ישראל, לא היה נודע מעלת תפארת ישראל, וע"י שברא השי"ת שבעים אומות נתודע מעלת ישראל, כי ראינו אף פחות שבישראל מוסר נפשו על קדושת שמו, משא"כ בשאר העמים, אם בא עליהם שום צרה, ויקצוף באלהיו , ונמצא נודע קדושת ובהירות עם בני ישראל ע"י שאר העמים, שהם נבדלים מהם. ומספר הוא לשון בהירות, כמו (איכה ד, ז) ספיר גזרתם. וזהו יצב גבולות עמים, בשביל למספר בני ישראל, כדי שיתגלה קדושת ובהירות בני ישראל:

ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר (לב, יב). נראה על דרך (ישעי' נז, טו) אשכון את דכא, וז"ש השי"ת מי שהוא בד"ד, ור"ת הוא בדלי דלות, ר"ל מי שהוא בתכלית השפלות, ינחנו, ר"ל ינהג השי"ת אותו וישכון אצלו, ומי שהוא בתכלית השפלות אינו מתאוה לשום דבר, ואינו מקושר לאהוב שום דבר. וז"ש ואין עמו אל נכר, וכל אהבת נק' חסדים, ואל הוא חסד, על דרך (תהלים נב, ג) חסד אל כל היום, וזהו ואין עמו, אינה שורה עם השי"ת מי שיש לו תאות אחרים ומקושר לדברים אחרים כנ"ל:

יזבחו וכו' אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם (לב, יז). עיין פירוש רש"י ז"ל :

ונראה דהנה שמעתי בשם הרב הקדוש המגיד זללה"ה על פסוק (משלי כג, ז) כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך וכו', דהנה כללות ישראל הם תפילין דמרי עלמא, כמ"ש בגמרא (ברכות ו, א) דמשתבח הקב"ה בישראל עיי"ש . ובתפילין יש כתב ובתים ורצועות ושערות, וכולן הלכה למשה מסיני, וכללות ישראל הם נפש אחת, וידוע ששערות הם מרומזים על צימצום, ובכללות ישראל יש ג"כ אנשים כאלו צרי עין, והם מרומזין בשערות דתפילין דמרי עלמא, וזו פי' כי כמו שער בנפשו, כלומר הצרי עין הם כמו שערות המרומזים על צמצום בנפש בכללות נפש ישראל ודפח"ח: אבל באמת אנו בני אבות הקדושים הנק' נדיבים, כמ"ש (תהלים מז, י) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם, מחויב כל אחד מישראל לעבוד השי"ת בטובות שנתן לו השי"ת, כמ"ש (משלי ג, ט) כבד את ה' מהונך, וכל אחד מה שנתן לו השי"ת, אם חכם הוא מחויב לעבוד את השי"ת בחכמתו שנתן לו השי"ת, ואם גיבור בגבורתו, ואם עושר בעשרו, לפזר ממונו בשביל עבודת השי"ת וקיום מצותיו , אבל צרכינו צריך להיות בצמצום, רק מה שצריך לו ג"כ לעבודת השי"ת ולא מותרות:

וזהו פי' הפסוק (תהלים קיב, ה) טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט, כי יש שני מיני חונן, א' שחונן לעניים ונקרא חונן דלים. ויש אחר כמ"ש (משלי כח, ח) מרבה עונו בנשך ובתרבית לחונן דלים יקבצנו, עיין פי' רש"י שפי' שהסוף שהמלכות נוטל ממונו ועושה ממנו גשרים, וזהו חנינת דלים , אבל זה שלא מרצונו, ומי שנותן לעניים מרצונו, נקרא מלוה ה', כמ"ש (שם יט, יז) מלוה ה' חונן דל , אבל חונן השני אין נקרא מלוה ה':

וזהו שאמר טוב איש חונן ומלוה, ר"ל זהו איש חונן טוב, שהוא ג"כ מלוה ה', יכלכל דבריו במשפט, ר"ל צרכיו יהיו במשפט ולא מותרות, אבל הצורך לעבודת השי"ת ולקיים מצותיו, יהי' הכל בידו פתוחה ובנדיבות גדול ולעבוד השי"ת בטובותיו שנתן לו:

וזהו פי' (תהלים קטז, יב) מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי, ר"ל מה אשיב לה', ולעבוד אותו בטובותיו שנתן לו ולהשיב גמולו, ואמר כל תגמולוהו עלי, ר"ל שהוא גמל עמי חסד בכל הדברים, ומה אשיב ואעבוד אותו בטובותיו:

וכן מצינו באבותינו הקדושים שנקראו נדיבים, אבל היה בהם ג"כ צמצום לקמץ ממונם אם אינו נוגע לעבודת השי"ת, וכן מצינו ביעקב שחזר בשביל פכים קטנים (חולין צא, א), וכמ"ש רז"ל במסכת סוטה דף י"ב (ע"א) צדיקים ממונם חביב עליהן יותר מגופן וכו', לפי שאין פושטין ידיהם בגזל:

אבל בעו"ה יש בבני עמינו עשירים גדולין והם מתנהגים היפך מזה, על צרכיהם ולהנאת גופם ומלבושיהם הן מפזרים ממונם בנדיבות גדול, ולעבודת השי"ת ולקיום מצותיו ולחנינת דלים הם קמצנים, וסימנך עשירים קמצנים (מנחות פו, א). ואינם עובדים השי"ת בטובותיו שנתן להם, אבל עובדין עצמם בזה, וכל ימיהם הם עובדים להרבות ממונם עד אין מספר, ועוברים על אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם: וזהו שאמר אלהים לא ידעום, ר"ל שעובדים כל ימיהם לאסוף זהב וכסף עד אין מספר, ומזה אינו בא להם שום דעת, ואדרבא אמרו רז"ל (אבות ב, ה) לא כל המרבה בסחורה מחכים. חדשים מקרוב באו, ר"ל אלהים חדשים ומקרוב באו, ר"ל מקרבות השי"ת ומטובותיו שהשפיע עליהם בא להם שעוברין רצונו בזה. כמו שפי' רש"י ז"ל על פסוק (שמות לב, א) ויעשו להם אלהי זהב וז"ל, אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו, משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו, ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו, ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא עכ"ל: ואמר אח"כ לא שערום אבותיכם, ר"ל אבותיכם לא עשו צימצום כזה, רק נהגו בהיפך, הם היו נדיבי לב בעבודת השי"ת ועובדין השי"ת בטובותיו, ועל דבר שאינו נוגע לעבדות השי"ת היה מצמצמין, ושערום לשון צימצום, ועיין פירוש רש"י ז"ל שפי' ג"כ לא שערום לשון שערות עיי"ש, ושערות הם צימצום כנודע:

צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך, וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה בנים לא אמן בם (לב, יח-כ). מה שאמר ותשכח אל מחוללך, ולא אמר ותשכח אלהיך. וגם שקראם בנים לא אמן בם, וכיון שאין בהם אמונה אינם נקראים בנים אלא עבדים:

ונראה, דהנה יש צדיקים שהם בבחי' ענוה, ואינם מאמינים בעצמם במעשיהם הטובים, כל מעשיהם הטובים ותפלותיהם וצדקותיהם אינן נחשבין בעיניהם לכלום, וע"כ אינן מאמינים בתפלתיהם ובמעשיהם הטובים שיוכלו לפעול כלום בתפלתיהם, וסיבה לזה, לפי כשאדם עובד באמת להשי"ת, נתמלא אחר העבודה והתפלה ביראה ובענוה, לפי שרואה השי"ת בזה העבודה, ורואה בשכלו שהוא מקצר בעבודה, וע"כ נתמלא ביראה ושפלות, וכל מה שעובד והולך יותר למעלה, רואה יותר שפלותיו וקיצורו בעבודה: אבל בשביל זה צריך להאמין בתפלתו ובעשיתו שפועל למעלה, ואם נראה לו שמקצר בעבודה, מה שיוכל לתקן יתקן, ואם אינו יכול לתקן, יבקש רחמים על חסרונו הידוע לו, אבל לא בשביל זה לא יאמין בתפלתו ובעשיתו, כי אם לא יאמין שיוכל לפעול למעלה בתפלתו ובדיבורו, באמת אינו פועל, כי כאשר האדם מעורר למטה כן הוא פועל למעלה, ויחשוב שהוא עולם קטן , ונכלל בו כל העולמות מרום המעלות, על כן כאשר יפשפש במעשיו ומתחרט עליהם, יכול לפעול בעולמות עליונים עד מקום שורש נשמתו, ויוכל להפוך מדת הדין למדת הרחמים, ונותן כח ועוז למעלה, כמו שנאמר (תהלים סח, לה) תנו עוז לאלהים :

ואם ח"ו אינו מאמין במעשיו הטובים ובתפלתו, עליו נאמר צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך, רצה לומר ששכחת שה' מחולל אותך מעולמות עליונים מרום המעלות, ושתוכל לפעול בתפלתך ובמעשיך:

ואמר וירא ה' וינאץ וכו', ר"ל מהיכן בא זה שאינו מאמין בתפילותיו ובמעשיו הטובים, והנה מעשים הטובים נקראים תולדות אדם, כמו שפי' רש"י ז"ל בפרשת נח (ריש הפרשה) ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, ובתולדות יש בנים ובנות, וכן במצות שאדם עושה יש ג"כ בחי' זו, כמו עשר תעשר (דברים יד, כב), דרשו רז"ל (שבת קיט, א) עשר בשביל שתתעשר, ונמצא כשעושה מצות, ומחשב בזה שיקבל מזו המצוה, הוא בבחי' בת, שמחשב לקבל, וכמה מצות שכתוב למען יטב לך והארכת ימים. ושאר מצות שאסור בהם כוונה, הם בחינת בן, שמשפיע ועובד למעלה, ואינו מחשב קיבול שכר:

וזהו שאמר וירא ה', ר"ל שעובד באמת וירא ה' בעבודתו, ונתמלא יראה וענוה, ורואה קיצורו בעבודה ובמצות ובמעשים טובים שעשה, וינאץ, ר"ל הוא כועס בעצמו, מכעס בניו ובנותיו מן המצות שעשה, הן ממצות שהן בבחי' בנים, והן ממצות שהן בבחי' בנות הוא כועס, ואינם נחשבים בפניו לכלום, ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם, כלומר ויאמר בלבו שאני אסתיר פני מהם אראה מה אחריתם. אבל באמת לא כן הוא, כי דור תהפוכות המה, ר"ל שהם יכולין להפוך מדת הדין לרחמים, כי צדיקים גמורין הם, בנים לא אמן בם, ר"ל שהם בבחי' בנים, ועושין רצונו של מקום, אבל לא אמן בם, ר"ל אינם מאמינין בעצמם שיכולין לפעול כלום: לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם (לב, כט). ונראה, דהנה אמרתי פי' הפסוק (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה עומדת לעד. דהנה האדם צריך לירא מפני הש"י בלא שום טעם וסיבה, כמ"ש (קהלת ג, יד) והאלהים עשה, ר"ל העולם הזה שהוא בחינת עשיה, שיראו מלפניו, ותתגלה מלכותו, שהוא מדת יראה, בעולם : והנה אם האדם מראה עצמו כאלו הוא ירא מפני הש"י כדי לקבל הנאתו, זהו ח"ו עובד עבודה זרה ממש, כי הוא עובד את עצמו, וגם אם באמת יש לו יראה מפני השי"ת, רק מחמת הטעם כדי [ש]לא יענש, בהעדר הטעם הסיבה, בטילה היראה, וזאת היראה אינה עיקרית, רק צריך ליראה מפניו ית' מפני גדולתו ורוממותו בלי שום טעם. וז"ש יראת ה' טהורה, ר"ל שהיא נקיה מכל פסולת בלי שום פניה ובלי שום טעם, זהו היראה עומדת לעד ולא יתבטל לעולם, אבל הירא מחמת איזה טעם, בהעדר הטעם, בטילה היראה, ואינו עומדת לעד:

אבל באמת לרשעים גמורים, הלואי שיהיה להם יראת עונש, כמו שאמרו רז"ל בשבת דף ל"א (ע"ב), יודעין הרשעים שימותו, אלא שחלב על כסלם, וזהו (תהלים מט, יד) ואחריהם בפיהם ירצו סלה. וזהו פי' לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם, מדת יראה נק' זאת, כמ"ש בספרים שהוא מדריגה שביעית וכלול מא' ועד תי"ו. וז"ש הלואי לו חכמו ישכילו זאת, ר"ל זו היראה שנק' זאת, והלואי שיחכמו וישכילו המדריגה התחתונה של יראה, דהיינו יראת העונש, שיבינו לאחריתם, מה יהיה בסופם: ובאמת ליראה מפניו ית' מפני גדולתו ורוממותו, זהו המדריגה גדולה, אבל האדם צריך לירא מפני השי"ת מחמת אהבה, ר"ל שלא לעבור על רצונו, ושלא יחטא, שלא לדבק ח"ו ברע , כי ח"ו עבירה קשורה בו ככלב כמ"ש חז"ל במסכת סוטה דף ג' (ע"ב), ואינו מניח אותו לעבוד השי"ת, ואיך יעבור עבירה ח"ו ולא יוכל אח"כ לעבוד את השי"ת מפני זה, וזהו יראה מחמת אהבה:

וזהו פי' המשנה (אבות א, ג) ויהי מורא שמים עליכם, כי השמים הוא מדת אהבה, מחמת זה יהא ירא ה' מאהבה. וזהו פי' ואלהים עשה שיראו מלפניו, ר"ל עשה העולם הזה כדי שיראו מלפניו, ר"ל ממדריגה שלפני היראה, שהוא עולם האהבה, ויהיה היראה מחמת אהבה כנ"ל:

הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו (לב, מג). עיין פי' רש"י ז"ל כי דם עבדיו יקום, שפיכת דמים כמשמעו, ונקם ישיב לצריו, על הגזל ועל החמס :

ומה שאמר אצל דם עבדיו יקום, ולא אמר ישיב, כמו שאמר אצל הגזל והחמס, אפשר כוונתו למה שאמרו רז"ל במסכת ראש השנה דף כ"ג (ע"א), תחת הנחושת אביא זהב וכו' (ישעי' ס, יז), תחת רבי עקיבא וחבריו מה מביאין . כי לא יצדק בזה תשלום גמול איבוד נפשות יקרות מישראל. וזהו שאמר אצל הגזל והחמס ישיב לצריו, כי ישיב תחת הנחושת זהב וכו', אבל אצל דם עבדיו לא שייך ישוב, כי אי אפשר בזה תשלום גמול, אבל אמר יקום, שיעשה בהם נקמה מדמיהון:

ואמר וכפר אדמתו עמו, עיין פירש"י לשון פיוס . ואפשר לומר על דרך שאמרו רז"ל בילקוט תהלים ע"ט, שפך חמתו על העצים והאבנים ולא כלה את ישראל, והיתה זה כפרה על ישראל. וז"ש וכפר אדמתו, כלומר שכפר אדמתו על עמו, שהן חריבין מאין יושב, זהו כפרה על עמו ישראל:

תוכן העניינים

אורח לחיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה