אור שמח על משנה תורה, הלכות שכירות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק י · הלכה ה
בהמה לטבח ונבלה חייבין לשלם דמיהן:
בההמ"ג ומבואר בהלכות, פירוש דוקא ניבלה חייב אבל אם עשה בה טריפות הפוסלה מספק כגון שהה במיעוט סמנים פטור וכן מוכח בגמרא בעובדא דמגרומתא, ע"כ, והדבר צריך מובן כיון שסוף סוף אינו יכול לאכול דמספקא לן אם הלכה כרב או שמואל א"כ פשע בה דעשה דבר דמספק יהא אסור לאכול ומאי שייך ע"ז קים לי דהלכה כפלוני הלא סוף סוף אסור לאכול מספק ואסר ממונו של חבירו ואין לך פשיעה גדולה מזו. ולדברי ר"ת דלכו"ע כשר הוי א"ש קצת, דמצי למימר דלכו"ע הוי שרי, אבל לשיטת ר"י דספק גמור הוי בשאר טבעות קשה אמאי [דהא דקרי ליה ספק איסורא אע"ג דצריך לאוקמא אחזקה דלא נשחטה, זה אינו, דבספק הלכה לא שייך לאוקמא אחזקה ולא הוי רק ספק נבילה], ויותר מזה אמרו בירושלמי סוטה דלב"ש דמספק נוטלת כתובה דכגבוי דמי מודו בארוסה ושומרת יבם שכיון שיודעת שאינה שותה ותהא אסורה עליו מספק ע"י סתירה לכן הפסידה כתובה דהיא גרמה להאסר עליו כש"כ כאן:
והעיקר דבאמת אם ניבלה הוי היזק ניכר כמש"כ רמב"ן בדינא דגרמי דזה גופא מעשה השחיטה הוא היזק שעשה לבהמתו שהמית אותה כיון שלא התירה לאכילה ניכר הנטילת נשמה בבהמה, וזה רק בודאי נבילה, אבל בספק יאמר קים לי כמאן דאמר דזו שחיטה כשירה וגוף הבהמה אין בה היזק רק מה דלא ידענו ההלכה לאמיתה ומוטעין אנו מחסרון ידיעה להטריפה באכילה [אם קמי שמיא גליא דכשרה היא] זה הוי היזק שאינו ניכר והוי ענין צדדי אשר אינו בגוף הבהמה, רק נולד מחסרון דעתו של המורה שאינו יודע איך ההלכה, והוי כמו פיגול שאינו בגוף הבהמה ופטור כל כמה דלא כוון להזיק בידים. ומיושב בזה הא דאמרו מטמא כו' ומ"ט אמרו חייב שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו, ואכתי מאי תקנו הא יטמא במידי דנחלקו בה חכמים אם טמא ויהא מופסד מאכילה ויפטר מלשלם. ולפ"ז א"ש, דאם מתכוון להפסיד וחייב על היזק שאינו ניכר תו גם על ספק חייב, ולכן לחזקיה פטרו היזק שאינו ניכר כדי שיודיעו בשוגג, ואי דיכול להודיעו שהוא טימא אותו בדבר ספק טומאה, ז"א דאם תחייבו על היזק שאינו ניכר תחייבו ג"כ על ספק, וא"ש מש"כ הש"ך ביור"ד סימן ד' סק"ה דבמנסך של שותפו דכוון להזיק דחייב על היזק שאינו ניכר חייב ג"כ אם מתסר מספק הלכה, דהא היזק שאינו ניכר הוי וחייב במזיד כשכיון להזיק כמו שבארנו ודוק: