אור שמח על משנה תורה, הלכות שכירות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק י · הלכה ד
נתן צמר לצבע כו' אמר בעל הכלי איני רוצה בתקנה זו אלא יתן לי דמי הצמר או דמי העצים אין שומעין לו:
בהשגות א"א אין לזה טעם. והאחרונים הבינו שדבריו קאי על בבא זו, ותמוה, דבסוגיא דריש פ' הגוזל שקיל וטרי תלמודא בטעמא דר' מאיר אי סבר שנוי קונה או לא, ואמר שם דממשנה דילן דסבר ר' מאיר נותן לו דמי צמרו מוכח דסבר שינוי קונה דאם אינו קונה דמי צמרו ושבחו בעי למיתב ליה, פירוש דאף אם תימא דר"מ לטעמיה דכל המעביר על דעת בעה"ב נקרא גזלן וכמו דאמר בהאומנין, ולכן קניס ליה לאומן דכי שינה צריך ליתן לבעל הצמר דמי הצמר ולא מצי להחזיר צמרו ושבחו בעינא אם בעל הבית רוצה בדמי צמרו, הלא דמי צמרו ושבחו בעי למיתב, אבל הא ודאי ליכא למימר דאם בעה"ב רוצה בצמרו וליתן לו ההוצאה לא יכול, זה אין סברא כיון דשנוי אינו קונה, ובכ"ז פליג ר' יהודה ואמר דנותן לו ההוצאה ומחזיר לו הצמר, א"כ מוכח דאף אם בעה"ב אומר הב לי דמי צמרי לא מצי למישקל מהאומן בעל כרחו כיון דשנוי אינו קונה ולא קנסוהו לאומן לר' יהודה, ומהיכא תיתי לומר דלמסקנא דטעמא דר"מ דשינוי קונה אז לר' יהודה אם בעל הכלי מבקש דמי הצמר שומעין לו ומוכרח האומן ליתן דמי הצמר, זה לא נהירא ואין לאומרו, דבדר"י לא שמענו לחלק בין אם נוקים טעמא דר"מ משום דשינוי קונה, או נאמר דסבר אינו קונה, ועוד אף אם סבר ר"מ שנוי קונה כדמסיק הגמרא בטעמו, מכל מקום ודאי אם הבעלים רוצה בהצמר ודאי לרבינו נוטל הבעלים הצמר מהאומן ונותן לו ההוצאה כיון שלא נתכוין לקנות האומן את הצמר וכמש"כ בפרק א' מגניבה הלכה ט"ו מי שגנב כלי ושברו או פחתו כו' ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור וישלם להם הפחת שומעין להם, הרי דאינו מתכוין לקנות בהשבירה דגרוע טפי כשהוא שבור שומעין לבעל הכלי ליטול את הכלי, א"כ לר' מאיר בצבעו כעור ודאי אם הבעלים רוצה ליטול הצמר ולמיתב ליה דמי הוצאה לחודיה אף בלא שכרו נותנין לו כיון שהפסיד שכרו על ידי שפשע, א"כ לר' יהודה אף אם בעל הצמר אינו רוצה להטפל בצמר ורוצה למישקל דמי צמרו בזה סבר דאין שומעין לו, וזה ברור. והא דקיי"ל כאן דשנוי לא קני פירושו משום דלא קיימא לן כר"מ, והמעביר ע"ד בעה"ב אינו נקרא גזלן ושינוי לא קני במי שאינו גזלן כיון שלא נתחייב באונסיה ואטו אם ישתנה ברשות מפקיד יקנה כיון שהאומן אינו מתכוין להוציאו מרשות הבעלים, והא דדחי הגמרא בהאומנין דילמא טעמא דר"מ משום דשנוי קני פירשו קדמאי הואיל ומשנה ודאי נקרא גזלן יעו"ש בשמ"ק, אמנם מזה אין הוכחה חזקה דאפשר דלר"מ במבקש הבעלים ליטול הצמר ואינו נותן לו רק הוצאה כיון דלא יהיב ליה השכירות מצי אמר האומן דיהיבנא ליה דמי צמרו. אך זה נדחה ממסקנת הגמרא דשילהי הבית והעליה, דר' יוחנן סלקא דעתיה לומר כך דבלא טעמא דר' יהודה סבר דאסור ליהנות מממון חבירו הוי יהיב ליה שכרו, אך למסקנא בזה נכלל בכל המשנה ידו על התחתונה, וכיון ששינה בטל הפסיקה ואין לו רק שכר טרחו יעו"ש. ומזה דייק רבינו דעל כרחין אף בשאמר בעל הצמר אני רוצה בדמי צמרי אין שומעין לו, ודוק:
והברור דהראב"ד קאי על סוף דברי רבינו מה שכתב וכן אם אמר האומן הא לך דמי צמרך כו' שאין האומן קונה בשבח כלי שעשה, ע"ז השיג דאין לזה טעם, דאף ע"ג דאומן קונה בשבח כלי דוקא בשעשה האומן אומנתו והפך אותה לצורה זו שרצה הבעלים דנוטל שכרו משלם וכי גמיר לצורת הכלי אז קנוי לו כל השבח אף אם הושבחה יותר מדמי שכרו ואף אם השבח הוא ע"י דבר שאין בו ממש בכ"ז קנוי לו בבגד כשיעור שהושבח, אבל כאן דאינו נוטל רק הוצאה ולא יותר וא"כ אינו כאומן כלל רק כשכיר יום וכיורד שלא ברשות [ולשיטת תוס' ורא"ש גרוע כחו במה שבעה"ב נוטל כפי שראוי היה להשביח] א"כ אינו כאומן כלל והבעה"ב צריך לשלם לו סממנים שהוציא אבל אינו קנוי לו השבח על זה, ואם הזיק אחרי זה הצבע צריך לשלם לו גם דמי השבח רק שמנכה ההוצאה, כן נ"ל ברור. ומוכרח כן מהא דאמר בריש פרק הגוזל עצים דף צ"ה ואי ס"ד סבר ר"מ שנוי אין קונה דמי צמרו ושבחו בעי למיתב ליה, והא הגמרא רוצה לומר בדף צ"ט דר"מ סבר בעשה לי שירים ונזמים דכיון שעשאן מקודשת דאומן קונה בשבח כלי, וא"כ איך יהיב ליה דמי צמרו ושבחו הא שבחו דיליה הוי, וראיתי שהרגיש בזה הרשב"א בחידושיו. אך לפי מה שבארתי ניחא, כיון דשינה וידו על התחתונה היינו דבטל הפסיקה והבטחת השכר שפסק לו וא"כ הוי כיורד שלא ברשות ואין לו רק שכר כשכיר יום שכר טרחו, לא קנוי לו בהבגד בעד ההוצאה שהוציא והשבח הוי של בעלים, כיון שהשביח שלא מרשות הבעלים אינו קנוי לו בשבח שהושבח הבגד ושבח שעל הבגד קנוי לבעלים, ולכן השיג על לשון רבינו שנתן טעם שאין אומן קונה בשבח כלי דאין זה טעמו, רק דאינו כאומן שיקנה את השכר כנ"ל, אבל דא אין להקשות כי נמי קונה בשבח כלי בכ"ז הא דכל אומן צריך לשלם לו שכרו וכי יהיב ליה שכרו שוב הוי שבח שלו בע"כ, א"כ כאן שמשלם לו ההוצאה כיורד שלא ברשות שוב הוי כל השבח של בעלים בעל כרחו דאומן, דזה ניחא, דהרשב"א כתב בחידושיו דאומן כי השביח אדעת בעה"ב אשבח, ולכן אינו משלם אם הזיקו כ"ז שלא החזירו לבעליו שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב עצמו בתשלומי נזק של שבח, וזה בלא שינה, אבל בשינה הלא כי אשבח אדעת עצמו קא אשבח וא"כ שפיר מצי תבע ליה לדמי שבחיה או לשבחי גופיה, וכן מדוייק לשון חידושי הרשב"א בסוגיא דשינוי קונה בד"ה אלא ש"מ דילמא לעולם שנוי אינו קונה והכא שאני משום דקסבר אומן קונה בשבח כלי דכל ששינה מדעת הבעה"ב לא על דעת להשביח לבעה"ב צבעו אלא להשביח לעצמו וזהו כדפרישית, אבל השגת ראב"ד חזקה דאינו אומן כלל כיון ששינה וחשוב כיורד שלא ברשות, כן נ"ל ברור ודוק היטב:
ובתוספתא סוף פרק ז', אמר לו חלוק אמרתי לך והוא אומר טלית אמרת לי על בעל הבית להביא ראיה, ר' יהודה אומר אם היה עושה אצל בעה"ב יקבל את שלו, ואם אצל אומן ובעה"ב יוצא ונכנס יקבל בעה"ב את שלו, ואצל אומן ואין בעה"ב יוצא ונכנס עליו אומן צריך להביא ראיה, פירוש דפליגי ר"מ ור"י, ור"מ סבר דהנותן לפועל לצבוע שחור כו' דנותן לו דמי צמרו דקנה בשינוי, וא"כ הכא הבעה"ב מבקש שיתן לו דמי צמרו או פשתנו, דהא שנה דעשה טלית, וא"כ אם הוא כדברי הבעה"ב הטלית של אומן דקנאו בשינוי דהוי כמו גזלן, ובעה"ב צריך להוציא מחזקתו ולכך הוא צריך להביא ראיה, אבל ר"י לטעמו דסבר תמן דלא קנה בשינוי והוי של בעה"ב, רק אם שנה בפעולתו אינו צריך ליתן לו רק אם השבח יתר על הוצאה נותן לו רק כפי ההוצאה, וא"כ הבעה"ב הלא הבגד שלו והפועל צריך להוציא ממנו שכר האומנות כפי מה שפסק עמו ולכן צריך הוא להביא ראיה [ובדאיכא עדים דראו דאז ליכא להאומן מיגו דלקוחה] אבל לר"מ ממ"נ, אם אמר לו טלית הרי מחויב לשלם לו כל שכרו, ואם אמר לו חלוק הרי שינה והטלית שלו דקנאו בשינוי וא"כ הבעה"ב צריך להוציא דמי צמרו ממנו וא"כ הוא המוציא ועליו הראיה, וכן לר' יהודה אם ההוצאה יתירה על השבח האומן הוא מוציא דצריך להביא ראיה להוציא מן הבעה"ב כפי פיסוק שכרו, אבל כשעושה אצל בעה"ב או בעה"ב יוצא ונכנס עליו לא מצי לומר אני אמרתי לו חלוק, דאנן סהדי דא"ל כמו שעשה מדשתק עד עכשיו לפעולת האומן, וכ"ז ברור: