אור שמח על משנה תורה, הלכות שכירות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק י · הלכה א
המלוה את חבירו על המשכון כו' ה"ז שומר שכר:
בגמרא מפרש טעמא דרב יוסף משום דבההיא הנאה דלא בעי למיתב פרוטה לעניא הוי שומר שכר, והקשו בתוספות סוף פרק שבועת הדיינין, דנודר הנאה מהמעין מותר לו לטבול בו טבילה של מצוה ואמאי הא מתהני לרב יוסף דחשיב ליה בהכי כשומר שכר. ונראה ליישב, דהא מה שנהנה דנפטר מליתן פרוטה לעני אין זה הנאה שנהנה מגוף החפץ, רק הוי כמבריח ארי מנכסיו ובכל זה חשוב שכר משום דאיהו מבריח ארי מנכסיו בחפץ חבירו ולא דמי להיכי דחבריה מבריח ארי מנכסיו בממונו כפורע חובו של חבירו וכיו"ב [וכן כתבו תוס' בנדרים], א"כ דוקא במצוה שחיובה באה מסיבת חבירו כמו השבת אבידה שמסיבת שנאבד זה החפץ של פלוני צריך להחזירו, וכן בהלואה משום שצריך להלוות ובלא המשכון לא היה מלוה, בא מזה חיוב המצוה עליו להלוות לו, והחיוב נולד ונתהוה מחבירו שזה פוטרו מליתן פרוטה לעני בזה הוי שכר החיוב מצוה שנתהווה עליו מזה החפץ ופוטרו מלמיתב לעניא, אבל תמן חיוב הגוף עליו לתקוע בראש השנה וכן רמי חיובא עליה לטבול מטומאתו, רק דלפטר מחיובו נפטר בסיבת המעין והשופר, וא"כ מי פוטרו חיובו פוטרו, שעוסק במצוה חיובית חלה על גופו ועצמותו בודאי לא חשיבא הנאה מהמעין דמצות לאו ליהנות נתנו וא"כ הפטור שמשלם חובתו למקום אין זה הנאה, ומה דפוטרו מלמיתב לעניא הוא רק סיבה שיהא עסוק במצוה, אבל עצם הפטור מתייחס אל החיוב שחלה על עצמותו ודוק. ומה שהקשו גם מהמודר הנאה מחבירו מותר לו לתקוע תקיעה של מצוה דמהנה לו פרוטה דרב יוסף, זה צ"ע דכיון דאיהו לא עביד מעשה רק חבירו הוי מבריח ארי מנכסי חבירו דאין זה הנאה, ואולי אזלי בשיטתם שכתבו בפרק הכונס דהיכי דברי הפסדו הוי הנאה יעו"ש:
ולפ"ז יש מקום למה שפי' רש"י דבדלא שוי שיעור זוזי ליתא לדרב יוסף ולא הוי שומר שכר, דהקשו בתוספות דהא אדרבא כיון דעשה מצוה שהלוהו על משכון מועט למה יגרע, ולפ"ז ניחא לפירוש קדמאי דהמצוה עושה בעת ההלואה ואז נפטר ליתן לעני והוי כאילו קיבל שכר ונעשה שומר שכר, דמאי שייך זה אל המשכון דהחיוב לא נתהוה מגוף החפץ, רק הוא חיוב חל על גופו להלוות לפלוני מעות ואינו דומה לשומר אבידה דמן האבידה גופיה בא החיוב לשומרה ולהשיבה, וא"כ המשכון אינו רק סיבה שעל ידו יקיים מצות הלואה. אך ז"א, דאינו מחויב ליתן ממונו על הפקר במקום שאינו בטוח, רק כיון דנותן לו משכון הלא בטוח במעותיו ומצוה לקיים העבט תעביטנו, אבל כיון דלא שוי משכון שיעור זוזי ורק לזכרון דברים בעלמא נקטיה, א"כ החיוב להלוות לו בא שלא מסיבת המשכון דכיון דהאי גברא מהימן אצלו מחויב להלוות לו רק הוא סיבה לקיום המצוה כמו השופר למי שחייב לתקוע והמעין למי שחייב לטבול ואין החיוב בא מעצם המשכון, והתוספות דתמהו לשיטתם אזלי בפרק אלו מציאות דלא שכיח שיבוא עני בשעת ההלואה רק בעת השטוח והניעור כ"ז שמונח המשכון לכן הקשו שפיר, ונכון:
והנה בפרק הכונס אמר איכא דמפרשי לה הכי כיון דרחמנא שעבדיה בעל כרחו הלכך הוי שומר שכר, וכפי הנראה שהיא הוספה מגאונים שאחר חתימת הש"ס, אכן גם דבריהם יש להבין ולבאר. ונראה משום דרבנן בתראי פירשו דשומר אינו יכול לחזור אם הוא שומר חנם וכדברי ההמ"ג לקמן פרק ז' מהלכות שאלה ופקדון, משום דלא דמי לעבד שכיון שהניחו במקום המשתמר סגי ותו לא רמי עליה מידי להטפל בה ואין שום חיוב על הגוף, לא כן בשומר שכר שצריך למיתב בהדה ולמינטרה יומם ולילה הוי כעבד ויכול לחזור ככל פועל משום עבדי הם כו', ומצאנו בשומר אבידה דכתיב בה השב תשיבנו לו שאם היא אינה עושה ואוכלת צריך למכר ועליה רמי רחמנא לשוטחה ולנערה ושעבודא דגופא רמי רחמנא עליה בע"כ, א"כ הוי כשומר שכר וצריך לשומרה מגניבה ואבידה ולמיתב בהדה למינטרה, וזה עיקר הטעם דאותו שעבדיה רחמנא, והא דנקט בע"כ כוונו לאפוקי הך דפקדון שהלכו בעליו למדינת הים דכשם שאמרו באבידה כן אמרו בפקדון משום דהתם לא רמי עליה טפי מאחרינא, והבעה"ב היה לו ליטלה רק דשומרה משום שקבל עליו שמירה מקודם וא"כ אין לו להתחייב טפי ממה שקיבל עליו. אולם סוגיא דתלמודא בכ"מ אזלא כטעמא קמא משום דפטור ליתן פרוטה לעני לכן מדמה הך דמלוה על המשכון לאבידה, וכן לא הזכירו רבינו לעיל הלכות גזילה פרק י"ג יעו"ש ודוק בכ"ז: