אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק ב · הלכה ט

הלכה ד

אדם טריפה שהרג את הנפש נהרג שנאמר ובערת הרע מקרבך והוא שיהרוג בפני ב"ד:
כבר נתקשו קדמאי ע"ז, דבריש פרק ראוהו ב"ד אמר לרע"ק דב"ד שראו באחד שהרג כולן נעשין עדים ואין עד הרואה נעשה דיין כיון דקטלו לא מצי חזו ליה זכותא יעו"ש, ואף לר"ט שם דמקצתן נעשין עדים ומקצתן דיינים, [אמנם לר' טרפון אמר שם בהחובל דמיירי בראוהו בלילה יעו"ש אבל לר"ע קשה]. והנראה לדעתי ע"פ איזה הקדמות, דבפרק י' מנזקי ממון פסק דשור טריפה שהרג פטור, ועמד שם ההמ"ג דטעמא דאיתקוש לאדם ובאדם גופיה לא מיפטר אם הרג בפני ב"ד ותו יתחייב השור מיתה בהרג בפני ב"ד מצד שעל זה ליכא ההיקש, ובשור הוי עדות שאתה יכול להזימה דכי מתזמי משלמי דמי שור לבעליו, והגם דנודה דסברת ובערת הרע לא שייך בשור דמצי לשוחטו ולאוכלו ובזה ג"כ יוסר המזיק, אבל מהיקשא לא שייך לפוטרו בהרג בפני ב"ד כיון דגם בעליו חייב, ונראה לי דבאמת מי כייל לחדא דין דשור ואדם, ועל כרחין דכיון דעל מעשה חדא נתחייב השור סקילה ועל בעליו כתיב יומת הרי הגמר דין חייל עליהם כאחד וכיון דכחדא נגמר דינם איתקושי שיהא גמר דינם בכ"ג, וההוא קרא בגמר דין כתיבא, אבל לא בעצם הסקילה והמיתה שאח"כ שבזה אין שייכות השור להאדם, וכן לשון הגמרא פ"ק דב"ק י"ג והא השור יסקל בגמר דין הוא דכתיב יעו"ש. ולפ"ז יתכן דבנגמר דינו ובאו עדים והכחישום דחייב בכופר מספק דכופרא כפרה וכבר נגמר דינו, דגם השור נהרג מספק ומיושב קושיית התוס' בכריתות ריש דף כד יעו"ש ודוק]. וכיון שכן נתבונן באדם טריפה שהרג הלא דין לא שייך גביה דאין דין בלא עדים והוי עדות שא"א יכול להזימה, וכן כי הדיינים גופייהו נעשין עדים ועדותן וגמר דינם באה כאחד מטעם דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, הלא הם בעצמן אינם יכולים להזימם רק משום ובערת הרע מקרבך חייב, ובגמר דין לא נתקיים הך דובערת הרע כ"ז שלא נהרג, וא"כ הוי מיתה בלא דין ובזה לא איתקוש שור לאדם דמאן כיילינהו כחדא אם לא הגמר דין ובמידי דאתי מהגמר דין, אבל הריגת הטריפה שלא הגיע למטרתו בלתי המיתה בעצמה וטריפה שהרג נהרג בפני ב"ד בלא דין דלא שייך שיוגמר דינו למיתה דבזה אין תועלת כלל רק במה שממיתין אותו, ובזה לא השוה אותן הכתוב, לכן שור שהרג בפני ב"ד והוא טריפה פטור, דע"ז לא שייך להקיש אותו רק דילפינן דכמו דליכא גמר דין באדם אפילו בהרג בפני ב"ד, כן ליכא גמר דין בשור ותו לא שייך ובערת הרע בשור ומיפטר לגמרי ונכון מאד:
ונקדים עוד הקדמה והוא, דבפרק אלו נערות אמר ואי ממונא לקולא שכן הותרה מכללה בב"ד, ופרש"י דחובל בחבירו הותרה עפ"י ב"ד בחייבי מלקיות, וצריך להתבונן א"כ רציחה נמי הותרה מכללה בב"ד להרוג את המחויב וזה לא אשכחן בשום מקום ויעוין תו"כ פרשת ויקרא שבת הותרה מכללה יעו"ש דמוכח דרציחה לא הותרה מכללה. ונראה פשוט, דהמחויב מלקיות אם יוסיפו עליו אחת הרי חייב הלוקה מלקות ואם מת גולה ע"י, וכן אם הלקוהו אחד שלא בפני ב"ד חייב, אכן המחויב מיתה וגמר דינו למיתה אז לאו בר דמים הוי ומיפטר כל ההורגו דגברא קטילא איקטול, נמצא דהב"ד ממיתין גברא דכל ההורגו פטור, ולא הותרה רציחה להרוג מי שאינו מחויב מיתה, רק ב"ד פוסקין דינו דנגמר דינו למיתה ומודיעין המשפט אשר לפי חוקי התורה, ואחרי זה גברא קטילא הוא וממיתין אותו אבל במלקות הלא הוא גברא דכל הנוגע בו חייב ומלקין אותו והוי שפיר הותרה מכללה ודוק:
ואחרי שזכינו לזה עלה בידינו דהריגה בפני ב"ד דמחייבין משום ובערת הרע מקרבך אינו רק הריגה בלא גמר דין ורציחה לא הותרה לב"ד רק באופן שגברא בר קטלא הוא וכל ההורגו פטור, א"כ מובן, דבכאן בטריפה שכל ההורגו פטור דמחתכי סימנים דיליה וכמ"ש רבינו פרק י' מנזקי ממון, וכיון שבעליו כמת הם חשובים לכן משום ובערת הרע מקרבך מחייבין ליה ב"ד מיתה בלא גמר דין, אבל כי ראוהו ב"ד שהרג אם יהרגוהו ב"ד הלא תו לא מצי חזו ליה זכותא וליכא גמר דין על פומייהו ולהרגו בלא דין הלא רציחה לא הותרה רק באופן דהך גברא נתחייב מיתה שכל ההורגו פטור, אבל להרוג משום ובערת הרע גברא דלית ביה דין מיתה ולא נגמר דינו לא הותרה רציחה כזאת בב"ד אם לא בטריפה דכבר גברא קטילא הוי ופשוט. [וכמו דמצאנו במה דהוי בגדר חדא עם טריפה, הוא עובר, דאין ישראל חייב עליו קטלינן ליה כי קטלינן לאמו אף ע"ג דהוא לא נגמר דינו וב"נ דנהרג על העוברין נהרג גם על טריפה כמש"כ רבינו פרק ט' מהלכות מלכים], והא דאמר בפרק החובל אלא מעתה זוממי עבד לא יהרוגו ומשני ובערת הרע, התם מובן אחר הוי, דאם כפי מובנו הפשטי הלא לא יתחייב רק בהרג בפני ב"ד והב"ד הם עדיו, אמנם פירושו, דשם אחיו מצאנו בשלוח גם על עבד כמו בצדקה [עיין תוספות] ומצאנו כה אמר אחיך ישראל, רק פירושו ע"ד הפשוט אחיו ממש [וכמו דאמרו בפרק הזהב גבי יד יעו"ש] וכאן דכתיב ובערת הרע חזינא מכוון התורה שלא לפטור העבד הרוצח, וכיו"ב מצאנו בפ"ק דקדושין י"ז ואימא כפחות שבערכין אשר ברכך ד' אלהיך כתיב יעו"ש וכיו"ב בפרק כל הצלמים (דף מו) להכי כתב כו' שקץ כו' לא תיתי יעו"ש ועוד מקומות כיו"ב, ומסתמא אחיו המכוון שלו בשילוח אחיו במצות ודוק היטב בכ"ז:
נ"ב. ובזה אתי שפיר דרבינו לא זכר גבי בן סורר ומורה דעיר שאין בה זקנים אינו נעשה בן סורר ומורה וכן אינה מביאה עגלה ערופה ופסק כמ"ד דזקני עירו רק למצוה [ולא כן גבי רוצח ביהושע] ויעוי' משל"מ ולפ"ז אתי שפיר כיון דכתיב גבי בן סורר ומורה ובערת הרע מקרבך ובעגלה ערופה כתיב ואתה תבער הדם הנקי מקרבך גלי קרא דדא נדרוש זקני עירו רק למצוה וכמו דמצינו גבי יבום זקני עירו וגבי מוציא ש"ר דהאב אומר לפני זקני עירו דאינו רק למצוה וכנהוג דברה תורה ודו"ק. ופסק כר' אלעזר דרק גבי רוצח שוגג זקני העיר מעכב.

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה