אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק א · הלכה יג

הלכה ח

כל היכול להציל באבר מאיבריו כו':
המשנה למלך כתב בשם י"א דהנרדף עצמו אינו מדקדק בדבר ויכול להורגו אע"פ שיכול להציל עצמו באחד מאיבריו, ולכאורה קשה מהא דתניא בפרק הנשרפין אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אומדין אותו אומד שני לממון כו', והא לגבי דידיה רודף הוי שניתן להצילו בנפשו ואינו מת ומשלם וכמו דפריך (בדף עד) בקרא דכי ינצו אנשים יעו"ש, ואף דיתרץ דיכול להציל באחד מאיבריו מכל מקום גבי דידיה דיכול להרגו הוי מיתה ותשלומין לאחד, דמחויב מיתה עבור הנרדף וגם תשלומין לדידיה ואיך ישלם אומד דממון ומצאתי זה בדרוש וחדוש:
והנראה דהמשל"מ העלה דאם חזר הרודף והרג להמציל נהרג הרודף דדוקא בזמרי דרשות ביד המקנא לכן אם חזר והרגו לפנחס אינו נהרג אבל כאן דמצוה להצילו בנפשו ודאי דנהרג אם הרג להמציל, ולפ"ז א"ש, דכיון דיכול להצילו באחד מאיבריו תו אף כי הנרדף עצמו אינו צריך לדקדק בדבר ואם הרגו הנרדף פטור. אך מכל מקום רשות הוא ביד הנרדף להרגו ולא מצוה, דהא יכול להציל עצמו באחד מאיבריו, ואם בשעה שהנרדף רוצה להרוג הרודף תו אם יהרוג הרודף את הנרדף נראה דפטור, ובירושלמי פרק בן סו"מ מבעי לן ברודף שנעשה נרדף מהו להציל הרודף בנפשו של נרדף, ועד כאן לא מבעי לן רק גבי אחרינא אבל לגבי הרודף עצמו ודאי דמצי להציל עצמו בכל טצדקי דמצי למיעבד וכיון שכן תו לא מיקרי שנתחייב נפשות לזה כיון שאם יחזור ויהרגנו יפטר אין זה חיוב נפשות, ורק באין יכול להצילו באחד מאיבריו דאז חייב מיתה לכו"ע, ואם יחזור ויהרוג להמציל יהא נהרג לכן מיקרי חיוב נפשות, ופשוט דבא על הנכרית בפרהסיא דקנאין פוגעין בו, אם ישבר אז כלי יהא חייב דלא מקרי דמחויב מיתה לקנאין, כיון דאם יחזור ויהרוג להקנאי יהא פטור תו לא מיקרי חיוב נפשות דאוקי אותו נגד המקנא. ובזה א"ש דברי הגמרא (בדף עג) דפריך וכי עונשין מן הדין, אף דרשות להרוג הרודף ילפינן מבא במחתרת דכתיב והוכה בכל אדם כמש"כ תוספות, מקרי עונש דאם לא הוי אלא רשות אם הפך והרגו להמציל היה פטור, וכעת דנאמר דהוא מצוה אם יהרוג להמציל יתחייב מיתה, וזה עונש דנתחייב מיתה בכל גווני ואינו רשאי להציל א"ע ופשוט:
והנה ברודף קטן דאמרו דניתן להצילו בנפשו, מסתברא דלא אמרו רק ברודף להרוג חבירו דמשום פקוח נפש הורגין גם קטן דלאו בר דעת הוי, אבל קטן הרודף אחר עריות נראה לכאורה דתליא בפלוגתא דר"י דסבר דמשום ספק נפשות אתי עלה אפשר דהורגין, אבל לרבנן דהוא משום פגמא דילה מסתברא דכיון דלאו בר דעה הוא לא קטלינן ליה על מה דרוצה לעשות בלא דעת משום פגמא דילה ומסתבר טפי לישנא דקרא כי כאשר יקום איש על רעהו, דדוקא איש דקטן דלאו איש אינו נהרג ברודף אחר נערה המאורסה, וליכא למימר דפשטא דרודף א"צ התראה ל"ש גדול ל"ש קטן משמע בכל האופנים, דא"כ לר"ש ור"א קטן הרודף לעבוד ע"ג או לחלל שבת נהרג והלא קטן בשבת אין מפרישין אותו וע"כ דלאו בכל גווני, אמנם בספר המצות לרבינו מל"ת רצ"ג כתב מפורש, דקטן בן ט' הרודף אחרי עריות הורגין אותו, הרי פסיקא לרבינו כיון דאמרו (בדף נה) כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עליה, לכן כי רוצה לפגום אותה מצילין אותה בנפשו, וזה דבר חדש, ובחיבורו השמיטו:
ודע שמש"כ רבינו כל היכול להציל כו' ה"ז שופך דמים וחייב מיתה אבל אין ב"ד ממיתין אותו, נראה דוקא היכי שרודף שלא ברשות הא פנחס שבא להרוג זמרי כיון שיש לו רשות וזמרי יכול להציל את עצמו באחד מאיבריו של פנחס והרג לפנחס נהרג עליו, דכיון דיש לפנחס רשות להרגו לא אבד פנחס את נפשו במה שהיה באופן שזמרי יכול להציל את עצמו באחד מאיבריו של פנחס. ולפ"ז א"ש השמועה דאבנר שהקשה ראב"ד בהלכות מלכים פ"ט, משום שצ"ל שהיה להן רשות לעשות מלחמה ללמד בני יהודה קשת מדין המלוכה לכן אמר ישחקו הנערים לפנינו א"כ היה לעשהאל רשות להרוג את אבנר, ואבנר היה יכול להציל את עצמו באחד מאיבריו שלו לכן נהרג אמאי דהרג לעשהאל, ובזה א"ש דברי ירושלמי פרק א' דסוטה מ"מ נהרג אבנר על שעשה דמן של נערים שחוק כו' פירוש שע"י שהתיר זה מדין מלוכה, א"כ שפיר נהרג על שהרג לעשהאל שרדף אחריו שהיה יכול להצילו באחד מאיבריו ודוק:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה