אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק יד · הלכה ג

הלכה ב

בדבר הראוי לעבודה כיצד מנחת העומר כו'.
בהשגות מפרש כפירוש התוס' דלכן לא פסול מחשבת שלא לשמה בעומר הואיל ובלאו מצותו אינו ראוי לעבודה שכן לא חזי להקריב לגבוה עד שיביאו שתי הלחם מן החדש ורבוותא בתוס' פירשו כזה. אבל טעמם דאסור להקריב חדש קודם לעומר, והם לא רצו לפרש כהראב"ד משום דכיון דבדיעבד אם הביא קודם לשתי הלחם מנחות מן החדש כשרין תו לא מיקרי אינו ראוי לעבודה, והראב"ד לא רצה לפרש כפירוש התוס' משום דסבר דהואיל ובהקרבת העומר בא ההיתר להקריב מן החדש אם כן הוי ראוי לעבודה דהוא הראשון שממנו מותר חדש ואם מקריבין כשר, ואם נאחוז שני הסברות, בזה כהראב"ד דכיון דלכתחילה אין מקריבין תו מיקרי אינו ראוי לעבודה, ובזה כרבוותא בתוס' דכיון דקודם הקרבתו אינו ראוי להקריב מן החדש תו אינו ראוי לגבוה לעבודה ותו אין מחשבה פסולה בו. יצא לנו דבשתי הלחם גופיה ג"כ הוי אינו ראוי לעבודה דהא קודם הקרבתו לא חזי לכתחילה להקריב שום קרבן לגבוה, וא"כ כולהו פירקא דמנחות ובפרט הך דהקומץ השוחט שני כבשים לאכול אחת מן החלות למחר כו' דמועיל פיגול, וכן הך דכבשים מפגלים את הלחם כו' הלא אינו ראוי לעבודה, ולזה נראה דמכאן יצא לר' יוחנן ורשב"ל לפלוגי על תנאי דפרק רי"ש (דף ס"ח) דקתני משקרב העומר הותר חדש דהן אומרים דאף בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר וכבר תמהו רבנן בתוס' דמנא להו תנא דפליג על ר"י יעו"ש, ולפ"ז א"ש דהנהו תנאי דסברי דפיגול מועיל בדבר שאינו ראוי לעבודה זהו שתי הלחם וע"כ דסברי דהאיר המזרח מתיר ולכן כמו דעומר הקרבתו אינו רק למצוה והעיקר היום בעצמו, כן החמשים יום הוא מן האיר המזרח להאיר המזרח להיתר חדש לקרבנות וכמו זה כן זה אינו רק למצוה וא"כ מכי האיר המזרח הרי השתי הלחם ראוי לעבודה, וזה ישר. והך דאין מחשבה פוסלת אלא בדבר הראוי לעבודה הוא ברייתא בתו"כ פ' צו יעו"ש על הך דר"א דהמהלך במקום שא"צ להלך אין מחשבה פוסלת כו', אך לפ"ז צע"ק על ריש לקיש דסבר דמנחת העומר שלא לשמה כשירה דאזיל לטעמיה דסבר דהאיר המזרח מתיר והוי ממשקה ישראל וא"כ אמאי צריך מנחה אחרת של עומר להתיר הא איהו טעמיה דסובר דכיון דלכתחילה אינו ראוי לעבודה אין מחשבה פוסלת בו א"כ יהיה כמו שעשה זה לשמה כיון דאינו מועיל כלל. ואולי דריש לקיש סבר דרק על מחשבת פיגול אינו פוסל רק בדבר הראוי לעבודה או טעמיה דאזיל אם הביא מנחת העומר מהנך דנזרעו קודם לשתי הלחם דאישתקד ועבר עליהן העומר היינו שכעת האיר המזרח מתיר וסבר דשתי הלחם ועומר מתירין לגבוה שלא כסדרן, וכמו דבעי רמי ב"ח בפרק ר"י (דף ס"ח) ולהדיוט הותר כשהאיר המזרח, א"כ ההיתר להדיוט ולגבוה באו בבת אחת וז"ב. וכוונת רבינו הוא דמנחה בשמן ולבונה לא אשכחן בשעורים ומנחת קנאות אינה באה בשמן ולבונה ולא כתיב בהו אשה לד', ואם מנחת קנאות הוי עם לבונה הלא אז אינה ראויה לעבודה לכן מקריא מנחת העומר דבר שאינו ראוי לעבודה, ולכן סמך רבינו הך דמנחת קנאות אעפ"י שכתב עיקר הדין לקמן פט"ו ה"י יעו"ש:
ובעיקר הדבר שאין מחשבה מועלת אלא בדבר הראוי לעבודה מפרש הגמ' משום דחידוש הוא יעוין רש"י. ולפ"ז נראה דלמאן דאמר מפגלין בחצי מתיר אם חשב בליקוט לבונה או בהקטרתו למ"ד דבהקטרה אין זה מפגל בחצי מתיר אם חשב להקטיר קומץ בעת הקטרת לבונה כיון דפשטא בכולה מנחה, יעוין (דף י"ז) בשם חריפי דפומבדיתא, וכן תניא בתוספתא פ"ג הקטיר את אחד מהן אפילו חוץ לזמנו פסול ואין בו כרת הקטיר את אחד מהן היום על מנת להקטיר מחבירו למחר הכל מודים שפיגול וחייבין עליו כרת וזה כחריפי דפומבדיתא ובפרט לר"מ דמפגלין בחצי מתיר איכא בלבונה פיגול ובליקוט לבונה והולכה אמר ר"י דהולכה כקמיצה ובזה אינו שייך דחידוש הוא דלבונה דבר הבאה בשאר מנחות. ולפ"ז א"ש הא דאמרו פרק כל המנחות (דף נ"ט) פיגולא דחשיב דבעומר איכא פיגול ויעוין תוס' שם, ולפ"ז א"ש דבלבונה איכא פיגול כמו בלחם הפנים דפיגול בלבונה כן בעומר הפיגול בלבונה ולא בקומץ ודוק:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה