אור שמח על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ו · הלכה יח
ומקריב האחד עולה ונסכיו משל צבור והאחר שלמים עם הלחם כו'.
זה אינו משל צבור אלא משל המוצא דעל נסכי העולה חששו שמא יניח אותה המוצא ויברח אבל שלמים דספק שמא נדבת המוציא הוא ואף אם היא מחוללת תחת הנמצאת ג"כ הבשר נאכל להמוצא וכיון דהוא אכיל בשר כמו בעלים לא יפרוש בשביל הנסכים שיביא למזבח ופשוט.
ודעת רבינו נראה דבתודה ושלמים כיון דשניהן נאכלין לכל אדם ובמקום אחד בירושלים אלא שהן חלוקין בזמן אכילתן בלבד אם הם בתערובות דאז ודאי ממעט באכילתן זה אסור לרבנן אבל בספק שמא היא שלמים שמא היא תודה ובפרט דעיקר מצות אכילת שלמים ביום הראשון היא לא חייש לספיקות ויביאן לבית הפסול ולכן מתנה בתודה ושלמים. ודוקא אשם ושלמים גם בספק לא מתנה משום דחלוקין במקום ובאוכלין דאשם קדשי קדשים הוא. אבל תודה ושלמים מתנה בספק והא דאמרו בפרק התודה דף ע"ז בתודה שנתערבה ומתה אחת דהוי ספק דאינו מביא בהמה ולחם ומתנה בשלמים משום דממעט באכילתן התם הוי מובן אחר. דכיון שצריך להניף הלחם מספק גם עם תודה הקיימת גם עם בהמה שמביא ורואה שספק תודה ספק שלמים הוי הבהמה שמביא אתי להקל ולהותיר ולאכול אותה ביום השני אבל כאן דאינו מניף הלחם אלא עמה לבד אין אנו חוששין להא דממעט באכילתן ואתי לידי פסול ודו"ק. ולכן במצא זכר בן שתי שנים דשמא אשם הוא אין לו תקנה דספק אשם ספק שלמים לא מצי מתנה דכיון דאשם קדשי קדשים הוא תו לא מביא לבית הפסול ולא מצי מתנה.