אור שמח על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ו · הלכה יז
וכל אלו המתערבין בחיים אם הקריב הורצה כו'.
הכס"מ הביא הסוגיא (בדף ע"ג) אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי אקריב לא מרצי, והקשו בתוס' חדשים בש"ס ווילנא החדש הא איך יכלו רבנן למיעקר דבר תורה בקום עשה בחטאת כו' וכמו דפריך בהאשה רבה ותירץ דרבנן אפקעינהו מרשות בעלים עיי"ש דברי נועם. ונראה לכאורה אימת יתכן לאמר דרבנן יפקיעו ממונו דוקא היכי שהבעלים יכול להפקיר בזה יפה כח החכמים ככח הבעלים, אבל לאחר שחיטה דלא מהני פדייה וגם המוכר עולתו לא עשה כלום איך יכלו חכמים להפקיע מרשותיה כיון שהבעלים אין בידו להפקיע מרשותו דלא יהיה שלו לכפרה, ולפי מה שפירשו בתוס' קדושין (דף נ"ד) דבמתכוין לגזול מועיל לר"מ אף בקדשים קלים יעו"ש. אמנם כ"ז קודם שחיטה אבל אחרי שחיטה דאפילו ע"י מום אינו נפקע צ"ב אם יכולים חכמים להפקיעו בלא מום מרשות בעלים ואכמ"ל, ויעוין גיטין (דף נ"ה) על חטאת הגזולה שלא כו' שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ופירשו בתוס' דהא איך יכולים חכמים לעקור בקום עשה כו' ולפ"ז א"ש דרבנן הפקירו לממוניה והוי כחטאת דחבריה דיפה כח חכמים להפקיע אף מה שאינו יכול למכור ולהפקיר הבעלים:
אמנם לדעתי נראה, דהנה כל הקרבנות צריך דעת יעוין תוס' יומא (דף י"ט) דאם שלוחי דידן אם אמר לא בעינא שיקריב לי פלוני מצי לעכב, ואפילו אם שלוחי דרחמנא הוי נראה דאמר בכריתות פ"ק (דף ז') דאם אמר לא תכפר לי חטאתי דברי הכל אינו מכפר ובפרט היכי דאמר לא תקריב דכתיב לרצונו ויעוין ערכין (דף כ"א) וכל אדם רצונו לשמוע דברי חכמים עד כי גם באנסוהו אמרינן דניחא ליה לשמוע דברי חכמים ובאמת גמר ומקריב, כן להיפוך אמרינן גם בזה דניחא ליה לשמוע דברי חכמים, וכיון דניחא ליה לשמוע לחכמים והם לא ירצו להקריב חטאתו באופן הזה אמדינן דעתו דבטח אמר כי אינו רוצה להקריב ואינו רוצה שתכפר לו ועושה על דעת החכמים, ולכן כיון דאמרי דאף בדיעבד לא יהא עולה קרבנו, גמיר בלב שלם ואינו רוצה שתקריב ותכפר לו לכן מביא חטאת אחרת ואין זה עקירת דברי תורה. והא דפריך ביבמות בכה"ג מי מצי חכמים לעקור דברי תורה הוא בדם שנטמא וזרקו במזיד דלא הורצה דאז כי יודע כי טמא הדם ועושה במזיד נגד דעת החכמים חזינן דלא עביד עפ"י דעת החכמים ואפ"ה אמרו חכמים דאינו מרצה ושפיר מקשה איך יכלו חכמים לעקור בקום ועשה להביא חטאת אחרת, והסוגיא קאי לרבינא דזריקתו במזיד לא הורצה אבל לרב שילא לא קשה דאיהו מפרש דאם נטמא במזיד וזרק בשוגג לכן מביא חטאת אחרת דהוי כמאן דאמר דלא ניחא ליה בהקרבתן ולא הוי לרצונו ולא כפר, רק דא קשה במחוסרי כפרה שאין צריך דעת מאי איכא למימר כיון דאפילו על שוטה דלאו בר דעת מייתי איך שייך בזה לומר דהוי כמו דלא ניחא ליה כיון דאדם מביא על אשתו שוטה (בנדרים דף ל"ה) וכאן פריך על יולדת, אך תמן בנתערבו מחצה על מחצה דמן התורה לא בטלי והוי דחוי דאורייתא דאסור להקריב מספק דיש כאן עולות ואיך יעשה למטה ודוק:
אמנם קשה ממשנתינו פרק ב"ש לפיכך נתן כולן כתקונן ואחת שלא כתקנה פסול כו' ובתוספות (דף מ"א ע"ב) ד"ה במאי פירשו דכיון דאין מפגלין בחצי מתיר הוה"ד דלא פסול מן התורה רק דגזרו חכמים יעו"ש, א"כ איך אמרו חכמים להביא חולין לעזרה ובפרט בחטאת יוהכ"פ להביא חטאת אחר והוי קום ועשה ומשנתינו סברה בפרק א"מ דשירי פנימיות ג"כ לא מעכבי וצ"ע. ונראה דהא דמחייבי חכמים להביא קרבן אחר ולא מיחשב עקירת דבר תורה בקום ועשה הוא דכיון דקיי"ל באבד או נשרף האימורים ולא נשתייר כזית מבשר בנאכלין לא יזרוק הדם ואם זרק לא הורצה א"כ זה בכח חכמים לומר דהזבח פסול ולא יקטיר את האימורים ולעשות האימורים כאילו אבדו לגמרי ולא נשאר מהן מידי ותו הוי כדם בלא אכילה לא להדיוט ולא לגבוה, וזה דוקא גבי פיגול דרבנן יש כח להם לעשות בשב וא"ת שלא להקטיר מחמת דהוי מדרבנן פיגול והוי מן התורה תו כאילו הוי דם לחוד, אבל ביבמות בנטמא דם דלו יהא דרבנן שדינהו פסולא אכולה קרבן לומר דלא יקטיר ולא יאכל מחמת דנטמא דם לא עדיף מאילו נטמא כל הזבח הלא ג"כ מן התורה הציץ מרצה על העולין ושפיר פריך הגמרא תמן דהוי עקירה בקום עשה, אבל בפסול פיגול אם הוי פיגול צריך להביא קרבן אחר ויש כח על האימורים לעשותן כאילו נתפגלו דבר תורה על העדר הקטרתן בשב וא"ת והוי דם בלא בשר ודוק בכ"ז: