אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק ד · הלכה טז

הלכה יד

המפריש נקיבה לאשמו כו' הפריש נקיבה לעולתו כו'.
בגמ' פליג ר' שמעון דמפריש נקיבה לעולתו קדשה קדושת הגוף משום דנקיבה כשרה בעולת העוף יעו"ש, אבל מפריש נקבה לפסחו ולאשמו לא קדשה קדוה"ג ומשו"ה אינו עושה תמורה, ורבי סבר בפסח דקדשה קדוה"ג משום דמותר פסח קרב שלמים, ופריך ולודי לרבנן באשם הואיל ומותר אשם קרב עולה ופרש"י דבעולת נקבה קדשה גופה הואיל ובעוף כשר בנקיבה, וזה תמוה לדמות פסח דמותרה בא שלמים לאשם, דשם בשלמים גם נקיבות כשרים בהקרבה (אם לא הך דהפריש לפסח דדיחוי הוי) ובאשם גם במותרו ליכא נקיבה דעולה בא רק מן הזכרים רק דקדוש קדוה"ג בהפריש משום דבעוף כשר, והוי דוגמא להך דאמרו תרי רואין לא אמרינן (פרק עושין פסין) תרי הואיל (פרק כל שעה) ומאי מקשה. ולכן נראה דקושיית הגמ' על הך דתניא בברייתא אשם בן שנה והביא בן שתים בן שתים והביא בן שנה דסבר ר"ש דאינן קדושים כל עיקר, והרי מותרו קרב עולה ועולות כשרים בכבשים ואילים וע"ז שפיר דמי לפסח, וא"ש מה דמשני מותרות לנדבות צבור אזלי ואין צבור עושין תמורה דעל נקיבה לאשם הוי ליה למימר דבציבור אין מקיצין בעוף שבועות (דף י"א) עיי"ש. וכזה אמר בירושלמי שקלים פ"ד טעמא דר"ש בן יודא דבעולה ג"כ לא קדשה נקיבה קדוה"ג אם מין במינו חלוק עליו כש"כ מין בשאינו מינו יעו"ש, ובתוס' כאן ד"ה יחיד שהפריש כו' וזה פשוט, ויעוין שם בירושלמי שמביא הך דרבי ופריך ולימא אין אני רואה דברי ר"ש באשם שהמותר אשם קרב עולה, ג"כ פי' כנ"ל, אמר ר' אבין אם הקדיש לפסח בא שלמים גופו קרב שלמים אם הקדיש אשם בא עולה אין גופו קרב עולה ופירושו אע"ג דאשם שניתק לרעיה ושחטו לעולה כשר מכל מקום בעי שיהא ניתק לרעיה ודלא כשיטת רבינו תם וכמו שנראה גם מדברי רבינו לעיל הט"ו:
ובזה מתבאר לן ירושלמי סתום מאוד מעשר שני פ"ג זה לשונו אין מוסיפין חומש אלא על תחלת הקדישות כו' ר' שמואל כו' שלמים שלקחן בכסף מעשר הוממו ופודין מוסיף חומש [משום דשלמים קדושה חדשה והוי תחלת הקדש] ר"ש כו' שלמים שלקחן מדמי פסח הוממו ופודין מוסיף חומש כו' פסח צורכא כו' שלא תאמר הואיל ופסח משתנה לשם שלמים כהקדש אחד הוא ואינו מוסיף חומש, פירוש דסד"א הואיל והוי שניהם להקרבה לכן הוי כמו הקדש ראשון ואינו מוסיף חומש פעם שני לכן צורכא להשמיענו דהוי קדושה אחרת ולגבי קדושת שלמים הוא פעם ראשון ומוסיף חומש. א"ר הונא טעמא דר' שמעון דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונה ופירש הפני משה דר' שמעון סבר דאין ממירין וחוזרין וממירין בקדשים, המיר בו עודו פסח ממיר בו כשהוא שלמים, משום דזה אינו תמורה פעם שני דבקדושה חדשה של שלמים ליכא רק תמורה פעם אחד, א"ל ר' מנא ולאו דמיי רבי הוי מדמי לה, וזה צריך ביאור. והפירוש פשוט דרבי אמר דמודה לר' שמעון דמפריש נקיבה לפסחו עושה תמורה הואיל ומותר פסח בא שלמים ובמפריש נקיבה לאשמו סבר דאינו עושה תמורה אע"ג דמותרו קרב עולה הואיל ואין גוף האשם קרב עולה אבל פסח הואיל וגופו קרב שלמים הוי קדושה חדא וגם בעודו פסח דנקיבה לא חזיא לפסח עושה תמורה, הרי דסבר דקדושה אחת הואי פסח ושלמים וא"כ אם המיר בו כשהוא פסח תו אינו חוזר וממיר כשהוא שלמים דעל הקדושה כבר נתפס חדא בתמורה דפוק חזי במפריש נקיבה עושה תמורה משום דחזיא אחר פסח לשלמים ואטו אם תשאר אחר פסח ימיר בה פעם שני משום דשלמים קדושה אחרת והלא התמורה ראשונה לא חלה רק משום ההבטה על סופה שתהא שלמים, ואטו יהא חלוקה בין המיר בפסח זכר להמיר בפסח נקיבה בכולהו השלמים קדושה חדא עם מה שהיתה עומדת לפסח או לדמי פסח, ובתמורה (דף ט') איתא להך סוגיא גבי אשם אבל להירושלמי פסיקא ליה כיון דאין גופו קרב עולה רק ניתק לרעיה ודאי דהוי קדושה חדשה וכמו דמחלק לרבי בשקלים דמשו"ה מפריש נקיבה לאשמו אינו עושה תמורה וברור:
ויש לאמר דבמכוון נקיט בירושלמי דר' שמעון דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונה בו בפסח טפי מכל קדשים דלרבותא נקט פסח, דרבינו פסק בהלכות תמורה פ"ג הלכה ל' דבהמיר בפסח קודם חצות תמורתו רועה ובהמיר בו אחר חצות קרבה שלמים וזה כר' שמואל בר יצחק דאמר בירושלמי המיר בו בי"ג רועה יעו"ש סוף פרק מי שהיה טמא, לכן אמר דאף על גב דדין תמורה אינו שוה שקודם זמנו תמורתו רועה ובהמיר בזמנו קרב שלמים ובכ"ז כיון שהמיר בו פעם אחד אינו חוזר וממיר אף שעכשיו אחר חצות התמורה קרבה אין ממירין שני פעמים דמה הוא אחד אף תמורתו יחידה ודוק היטב:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה