אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק ח · הלכה ג

הלכה ב

אילן שנטעו מתחלה כו' וכן המשתחוה לאילן כו'.
פסק כשמואל וכאתקפתא דרב אשי, דר' יוסי בר"י סבר בנטעו ולסוף עבדו עיקרו נמי אסור, ורבנן סברי עיקר אילן שרי דכתיב ואשריהם תגדעו איזהו אילן שגידועו אסור ועיקרו שרי זה אילן שנטעו ולבסוף עבדו. ולפ"ז הדר הפלפול מגמרא דף מ"ה מרבי יוסי בר"י לרבנן דמנא ידעי רבנן דביעור ע"ז אחר כיבוש הארץ נפ"ל מאבד ואח"כ תאבדון, ומנין לעוקר עו"ג שצריך לשרש אחריה נפקא ליה מאבדתם את שמם, אבל ר"י בר"י ע"כ מוקי הא דאשריהם תגדעון להורות דביעור ע"ז אחרי כיבוש הארץ, ואבד תאבדון הוא שצריך לשרש אחריה, ואבדת את שמם הוא לכנות לה שם, והלח"מ במח"כ לא דק בזה, ובאמת לרב אשי דר' יוסי בר' יהודא יליף מואשריהם תשרפון באש לנטעו ולסוף עבדו דעיקרו נמי בשריפה א"ש לשון הברייתא ת"ל ואשריהם תשרפון באש ולא צריך לאמר אילו לא נאמר קאמר יעוי"ש.
ולכאורה נ"ל לדון דהא דמחלקינן בין נטעו ולסוף עבדו לנטעו מתחילה, הוא דוקא להך תנא דסבר דע"ז של גוי אסורה מיד, אבל למאן דאמר דאינה אסורה אלא עד שתיעבד, אם כן כי נטעו מתחילה לכך בזה לא נאסרה רק כשנעבדה אחרי כן והא היא כבר נטועה והוי נטעו ולסוף עבדו. ולפ"ז לא מיירי רבינו רק בע"ז של נכרי אבל לא בע"ז של ישראל וכמו שפסק לעיל פרק ז' יעו"ש.
ובזה הוי אתי שפיר מה דמפרש רב אשי באתקפתא דיליה, דר"י בר"י סבר דעבדו ולסוף נטעו עיקרו נמי אסור דכתיב ואשריהם תשרפון באש, והא צריך לנטעו מתחילה לכך ועל כרחין כדפרש"י דיליף דאשריהם תרי משמע וזה לא נזכר בגמרא. ולפי מש"ב הוי שפיר דר' יוסי יסבור כר' ישמעאל דע"ז של גוים אינה אסורה עד שתיעבד ואם כן אף בנטעו מתחילה לכך כיון דאז בשעת נטיעה לא נאסרה תו כי עבדו אח"כ לעולם הוי נטעו ולסוף עבדו ושפיר יליף דגם עיקרו אסור בעבדו ולסוף נטעו וז"פ אבל מדברי רבותינו בתוספות דף מז: ד"ה העמיד תחתיו עו"ג ונטלה הר"ז מותרת, ואע"ג דכי לא נטלה נמי לא הוי משמשין דהא אליבא דרבנן מוקמינן לה דאמרי נטעו ולסוף עבדו מותר והכא מסתמא לא נטעו מתחילה לכך, מדלא מפרש עלה שנטעו מתחילה לכך כו' מפורש דבנטעו מתחילה שיהא להכניס ע"ז תחתיו הוי אסור, והא במשמשין לכולי עלמא אינם אסורים עד שיעבדו ואם כן בתחילת נטיעתן לכך לא הוו מיתסרי, ולא חל האיסור רק כשהוא מחובר א"כ לעולם הוי נטעו ולסוף עבדו אלא ע"כ דאף דאינו נאסר בשעת נטיעה מ"מ כיון שנטעו מתחילה לכך הוי תפיסה מעליא וכי עבדו אח"כ אסור, ואם כי זה מוזר קצת מצאנו לקדמאי בריטב"א ובטור בשם הרא"ש, דהא דהחופר בורות שיחין ומערות לע"ז אסרה דוקא כי השתחוה אח"כ אבל קודם השתחוואה לא נאסרה כלל במעשה שלו אף למ"ד דע"ז של גוי אסורה מיד. ואפשר דגם רבנן דתוספות לא פליגי ע"ז, והא שכתבו בד"ה גדעו ופסלו לשם עו"ג כו' שאם נתכוין העו"ג לעשות עו"ג ודאי אסור כיון שעושה מעשה בגוף האילן ודמי לחפר בורות כו' שנאסר גם שאר הקרקע לפי שעושה בה מעשה, הוא משום דלשיטתן לקמן מ"ח אזלי, דמפרשי דבגדעו ופסלו לחוד לא מיתסרא רק משום דהשתחווה אח"כ, עיי"ש.- לכן כתבו דאם נתכוין לעשות גוף האילן עו"ג הוי כמו חפר בורות כו' דמתסר גם שאר הקרקע כיון שהשתחווה ג"כ. מצאנו בקרקע שאם נעשה מעשה לעו"ג אף דלא נאסרה בכך, שוב נאסרה בהשתחויה שאח"כ, הכא נמי בנטעו מתחילה לעו"ג אף דלא חל האיסור שוב נאסר בהשתחוי' ודוק.
וזכיתי שהגיע לידי חידושי רמב"ן ע"ז, וראיתי שהביא די"א דנטעו מתחילה לכך ואח"כ עבדו מתסר בע"ז דעד שתעבד דמהני' ליה תפיסת ידי אדם, וכתב דאינו מוצא בזה טעם, ודעתו דדוקא למ"ד עו"ג של עו"ג אסורה מיד, והלכך באילן שתחתיה ע"ז לא משכחת דמתסר אלא כשהיתה שם ע"ז ונטעו עלי' לצל כו'. וכוונתו דמשמשין אינם אסורים אלא עד שיעבדו וכמוש"ב. ושמחתי שכוונתי לדעתו הגדולה. ולפ"ז מדויק לן דברי רבינו אילן שנטעו מתחילה שיהא נעבד אסור בהנייה וזו היא האשרה האמורה בתורה, דאם נטעו שיכניסו תחתיו ע"ז ולסוף הכניסו לא מתסר כיון דאיסורא אינו חל אלא כשהוא מחובר הוי נטעו ולסוף עבדו וז"ב. ומי יוכל להכריע בין אבות העולם.
אולם מצאנו גמרא ערוכה בירושלמי פרק אר"ע בשבת ושם הגירסא מתוקנה והושמט קצת בדפוס פרק כל הצלמים ז"ל, ר' בא בשם רב המשתחוה לבית אסרו לאילן לא אסרו, והא תנינן שלש אשירות הן תיפתר שנשתחווה לזמורה ואח"כ נטעה עכ"ל. וזה פלא דאדרבא אם נימא דמשתחווה לאילן אסרו, תקשה למה לן נטעו מתחלה לכך וכמו דפריך על רב דאמר המשתחווה לבית אסרו יעו"ש. ועל כרחין דאזיל למ"ד דע"ז של גוי אינה אסורה עד שתיעבד וכמו דמייתי לקמן פרק ר' ישמעאל ואית דמחלפין כו' ואם כן נטעו מתחילה לכך בזה אינו נאסר רק במה שנעבד והוי כנטעו ולבסוף עבדו דמותר לרב דאמר המשתחוה לאילן לא אסרו, לכן מתרץ שהשתחווה לזמורה ואח"כ נטעה דכבר נאסרה בתלוש, הרי מפורש כשיטת הרמב"ן ולשון הזהב של רבינו וזה ראיה שאין עליה תשובה.
והנה בספרי פרשת ראה מוקי הך דפסילי אלהיהם תגדעון לגדעו ופסלו לעו"ג דנוטל מה שחידש, ולפ"ז ניחא לשיטת תוספות דאם גדעו ופסלו לעשות את העיקר של האילן עו"ג אסור כל האילן דדמי לחפר בה בורות שיחין ומערות דנאסר כל שאר הקרקע. והא דכתוב בפרשת ואתחנן ואשריהם תגדעון לנטעו ולסוף עבדו ופסיליהם תשרפון באש, דמיירי בגידעו ופסלו לעבוד כל האילן וזה נכון. וביותר לפי מה שחידשו בתוספות דגידעו ופסלו לעבוד רק הגדולין לא מיתסר דוקא רק היכי שהשתחווה להגידולין ג"כ יעוי"ש, א"ש מה דכתיב ופסילי אלהיהם תגדעון כיון דגדוע ע"כ בלא נתכוין רק לעבוד את הגידולין בלבד, ואם כן לא מיתסר בפיסול וגידוע בלבד רק מי שישתחוה לע"ג ג"כ, אולם רבינו ורמב"ן פליגי עליהם בזה ובזה ודו"ק. ועיין דף נ"ב. מה דדריש מהנך קראי משפסלו נעשה אלוה יעו"ש. ואם כן להספרי דמוקי לה בגידעו ופסלו מוכח איפכא דגם בזה נאסר מיד ודוק היטב.

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה