אור שמח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ח · הלכה ב
אבני הר שנדלדלו ועבדן במקומם מותרות שהרי אין בהם תפיסת יד אדם.
בזה פליגי בגמרא ובירושלמי השתחוה לביצה חזקיה אמר לא אסרה ר' יוחנן אמר אסרה כו' ופסק כחזקיה לגבי ר' יוחנן דרביה הוא ופריך שם על חזקיה דאמר ביצת ע"ז שנעשית אפרוח, דאיך אפשר לביצת ע"ז יעו"ש דהגירסא מתוקנת וע"ז סמך רבינו כמוש"פ הש"ך. ויתכן בהא דיליף להתיר במה הצד ממחובר ובעלי חיים דהצד השוה שכן אין בהם תפיסת ידי אדם וקאמר דלהכי כתב שקץ תשקצנו כו' דאע"ג דאתיא מדינא להיתרא לא תיתי, וזה כביר פירשתי, דלהכי כתב רחמנא שקץ להורות דדין טומאה יש באיסור ע"ז, וטומאה לא מקבלי בע"ח ומחובר, אבל ביצה וכי"ב מקבל טומאה כן לענין אסור ע"ז, אולם למה דיליף במה הצד מבהמה תמה ומאילן יבש, מוכח דבאילן יבש ג"כ טהור לענין מלקבל טומאה דהוא מחובר. ורבינו כתב בפרק ב' מהלכות טומאת אוכלין וכן אם יבש האילן ובו פירות ה"ה כתלושין אמנם הראב"ד השיג ע"ז בתוקף יעוין במל"מ שם.
והנה נראה להוכיח כמאן דשרי מדלא אשכחן שום בעיא בגמרא בשער העומד לגזוז אם כתלוש דמיא לענין ע"ז וכדאשכחן גבי מעילה במקדיש עבדו בפרק השולח גט דף ל"ט וכן בענבים העומדין לבצור אם כבצורות הואיל ומכחשי כ"כ דשבקוה לה, וליכא למימר דילפינן מטומאה להקל דכמו דאין מקבל טומאה כל המחובר לקרקע אף שהגיע לבצור כן לענין ע"ז דז"א דהא המשתחווה לבית אסרה אע"ג דלענין טומאה ליכא כיון שקבוע בקרקע [וליכא למימר דשם טומאה איכא כמובן] ועל כרחין דכל שאין בו תפיסת יד אדם מותר אע"ג דתלוש הוא. והכא כגזוז ובצור בלא תפיסת יד אדם דמי. לכן לא אשכחן בעיא זו גבי ע"ז ודוק.
ולפ"ז נראה דא"ש מה דבעי רמי בר חמא אם יש שנוי בנעבד לגבוה ותמהו רבוותא קדמאי עיין חידושי רמב"ן ז"ל דמנ"ל מאתנן ומחיר דאסירי במחובר והמה שנוין מותר ונאמר דיו, והעלה רמב"ן דרמי בר חמא ידע דאסור נעבד במחובר לאו מקו"ח. ותמהו דלעיל מבע"ל לפי גירסת הספרים הקדמונים אם יש נעבד במחובר לגבוה ולא איפשיט ולפ"ז אתי שפיר דהך בעיא שניה אזלא למאן דשרי אבני הר שנדלדלו ואם כן להדיוט הטעם בבעלי חיים ומחובר חדא הוי דמותר משום דאין בהן תפיסת יד אדם, לכן כמו דאסור בע"ח לגבוה אע"ג דאין בהן תפיסת ידי אדם כן מחובר דמ"ש, אבל אידך בעיא אזלא למ"ד דאסור אבני הר שנדלדלו ודוקא מחובר ובע"ח שרי זה מצד שמחובר וזה מצד שאיהו בע"ח ומאן איהו דבידיה מתקלא להשוות איסור מחובר לבעלי חיים לענין גבוה כיון דמחובר הוא ענין בפני עצמו שגורם היתר ואין צורך לאמר כהרמב"ן דלבתר דבעי פשטא, בינה זה.