אור שמח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ג · הלכה ח
פרצופות המקלחות מים בפני עו"ג לא יניח פיו כו'.
ובגמרא כתוב עוד, מעין המושך לפני עו"ג לא ישוח וישתה מפני שנראה כמשתחווה לעו"ג כו'. ושם בגמרא ואי תנא הני תרתי משום דליכא סכנה, אבל מעין דאיכא סכנה דאי לא שתי מיית אימא לא צריכא, וכתב רבינו ניסים דכיון דאינו אלא משום מראית העין מותר היכי דאיכא סכנה, והא דאמרינן דאי לא שתי מיית הוא במקום דלא אתי לידי סכנה רק אפשר שאם לא שתי מיית בטרם שימצא מים. אבל לא במקום דאיכא סכנה. - ואמנם מהגמרא דשלהי הנשרפין ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר, בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה שפיר כו' אע"ג דתעמוד לפניו ערומה ובפרט סיפור עמו, הוי רק מדברי סופרים, ואפילו הכי על זה ימות ואל יעבור, א"כ הוא הדין במעין, וכן הביא רבינו נסים לקמן ראיה זו, דעל לאו דגלוי עריות יהרג ואל יעבור אולם למה שהביאו בתוספות בשם הירושלמי דהא דאין מתרפאין מעצי אשירה הוא דוקא באומר הב לי עלין מאשירה אבל באומר עלין סתם ולא מצא רק אשירה יתרפא, אם כן הכא נמי לא דמי דבמעין דצמא לשתות ואין הרפואה תלוי במעין זה, רק שאין לו לשתות עכשיו שפיר על עבירות דברי סופרים ישתה ולא ימות, מה שאין כן תמן הלא מתאווה לגוף זה האסור לו ודווקא במה שהוא מספר עמה הוי רפואתו לכן ימות ואל יעבור וזה ברור.
אולם בירושלמי אמר במסקנא לפי הגירסא בספרים שלנו דאסור בכל ענין ומייתי דמתניתא אמרה כן דתניא שבת הותרה מכללה, נערה המאורסה לא הותרה מכללה, שבת שהותרה מכללה לא להתרפאות ודכוותיה נערה המאורסה לא הותרה ואפילו להתרפאות. ופירושו דאף על גב דאין הרפואה תלוי דווקא במה שהיא אשת איש [ולא סבר דלא מייתבא דעתיה אם לא באיסור דמים גנובים ימתקו כדמוכח משילהי הסוגיא דשמה דאמר דפנויה הואי ואיתא רובא הוות ולא שמעה להינשא לו וכל מה דעביד באיסור הוי עבוד יענש ודו"ק] בכ"ז לא הותרה והוא הדין עצי אשירה אף באומר לו הבא לי עלין סתם.
אולם נראה לדעתי דהא דאסור מדברי סופרים, או אפילו לאו דבהו, הוא דוגמא דמה דאסור עיקרא דמצוה זו מן התורה, ואם אסרה רחמנא שלא לגלות ערוה, הלא רק אגילוי ערוה קפדא רחמנא, ולא על כוונה דיליה. דאין נפקא מינה אף אם לא יקפיד במה שהיא אשת איש ואיהו רק להנאה מביאה דילה קא מכוון, אבל במה שהיא אשת איש, לא מכוון מידי, דאטו רצונו לבוא עליה רק מחמת שהיא אסורה, ועל זה עיקר איסור התורה, וכן לחייבו חטאת גם בשוגג ומכוין להיתר דמתעסק חייב שכן נהנה, ותו כי גלי רחמנא דיהרג ואל יעבור, כן אמרו חכמים אף ע"ג דהוא רוצה לספר עמה, או שתעמוד לפניו ערומה, אין נפקא מינה לו במה שהיא אשת איש, בכ"ז ימות ואל יעבור, מה שאין כן במשתחווה לע"ג דמשום דהיא עבודה זרה לכן משתחווה לה, משו"ה אמר בפרק ד' מיתות דשגג בלא מתכון בעו"ג היכי דמי, אי דקסבר בית הכנסת והשתחוה לה הרי לבו לשמים. ואין כאן עבירה ולא שוגג ולא מזיד עכ"ל. ולכן גם ברוצה לשתות ושוחה לזה, אף ע"ג דאסור מדברי סופרים מכל מקום הואיל ועל אופן שאינו מתכוין להשתחויה כלל ואף כי אינה של ע"ז, ג"כ היה שוחה לשתות ממנה, תו לא אמרו ע"ז שימות ואל ישתה. ולפ"ז גם על ראיה של הירושלמי יש לפקפק דמייתי מהא דנערה המאורסה לא הותרה מכללה, לאומר לו הבא לי עצי סתם והביא לו עצי אשירה, דיש לאמר כיון דעיקרא איסורא דע"ז, הוא דוקא משום שיודע הוא שהיא עבודה זרה משתחווה לה וכמוש"ב. לכן אפילו אביזרייהו דילהו דהוא להתרפאות בעצי אשירה, גם כן אינו אסור דווקא באומר לו עצי אשירה, הא בא"ל עצים סתם, במקום סכנה יתרפא מעצי אשירה וז"נ. אם לא דסובר הירושלמי דכיון דלאו דאיסור הנאה משל ע"ז, הוא אף באין נפקא מינה ליה שהיא עבודה זרה, תו גם במקום סכנה ימות ואל יעבור ודו"ק.
ובמה שהוכיחו רבוותא דעל לאו דשלש עבירות יהרג ואל יעבור, והא דאמר בסנהדרין דאי לא תימא הכי הני קוקי ודמינקי היכי יהבינן להו אלא הנאת עצמן שאני, משום דתמן אין עושין ישראל מאומה, רק משום לפני עור איכא, וזה לא הוי לאו דע"ז כלל, רק לאו דבכל דתורה כולא איתא, בזה הנני מבין דברי רבוותא בתוספות פרק כל הצלמים דף מ"ד: ד"ה נהנין ממנה בטובה ועוד נראה לר"ת דמה שאנו אופין עתה בתנור של כומרים ודאי ליכא למיחש כו' אבל הכא אין עושין אלא הנאת הכומרים וה"נ אמרינן כו' אלא הנאת עצמן שאני כו' שלא הבנתי כלל דהתם משום אונס ויהרג ואל יעבור, אבל משום הנאת עצמן שאני אבל אסור הוא ומאי מייתי דמותר וצ"ע. לכן נראה דכיוונו דאם הוי לאו דע"ז ומשום מהנה לעבודה זרה דהוי כל שכן מנהנה, ובזה הוי יהרג ואל יעבור אף בהנאת עצמן כעבודה זרה ועריות, ועל כרחין דבזה לא שייך מהנה לעבודה זרה כיון שאינו מהנה רק לכומרים, רק משום לפני עור, וכיון דידעינן דאם אין אנו אופין וטוחנין ג"כ יהיה להם כל דבר לצרכי עבודה זרה ויאפו ויטחנו אחרים. - ותו לא הוי עבודה זרה לפני עור וכמו דאמרו שם דף ו' אי אמרת משום לפני עור לא כו' הא אית ליה לדידיה, וזה פשוט, ועיין משנה למלך ותבין יותר פירושי המוכרח. אחר זמן רב מצאתי בשו"ת משאת בנימין סימן פ"ו שהרגיש בזה וע"ש מ"ש ודו"ק.