אור שמח על משנה תורה, הלכות עבדים· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ה · הלכה יב
הנה בירושלמי פרק שור שנגח ה"ה, אבא יוסי בן חנן כו' מה ת"ל הרה מגיג שאינו חייב עד שיכה במקום עוברה הא אם הכה על כף ידה או כף רגלה פטור כו', ר' יסא בשם ר' יוחנן עוברין אין יוצאין בשן ועין ניחא בשן ועין למה, יעוין מפרשים, ואולי צ"ל בהיפוך ניחא עין ושן למה, פירוש הא אף נולד, בשן דחלב אינו יוצא, ריב"ב כיני כו' עוברין אינן יוצאין בשן ועין של אמן, ופירשתי בחידושי עפ"י מה שפירשו בתוס' ריש פרק הפרה דבכל מקום עובר ירך אמו מכל מקום למידי דמסתברא כמו גבי טריפה דחיותא דעובר לא תלוי באמו לא מתסר ולד טריפה יעו"ש, כן סבר ירושלמי דעובר ירך אמו רק לגבי שן ועין דמה שצותה תורה לשלחו לחפשי בזה הוא כדפרש"י גיטין (דף כא) דזה משום דאינו רשאי לחבול בעבדו לכן אם חבל יצא לחירות. והנה השפחה כולה יוצאת לחירות משום שגופה הזיק ונוגע לכל גופה ההיזק, אבל להעובר מאי נפקא מיניה ליה בההיזק שהזיק לאמו וא"כ למה יצא לחירות, רק ע"צ המקרה וההזדמנות באפשרי לפעמים שירגיש העובר הרגש פנימי מעט מן החבלה שחבל באמו באיזה מקום שיהיה, אבל כיון שאנו רואים שאם הזיק להאשה במקום דלא סליק שחמא לולד ויצאו הולדות אמרינן כיון דאין זה חוק תמידי רק ענין מקרי פטרתו התורה מה שאפשר שבדרך מקרה יורגש איזה ענין וצער לולד כיון דהוא במקום דלא סליק שחמא לולד, ולזה אמר דלאבא יוסי בן חנן ה"נ אינן יוצאין בשן ועין של אמן, ולפ"ז א"ש מה שהשמיט רבינו דברי הירושלמי, דגם לענין דמי ולדות לא פסק רבינו כהך תנא וסבר כרבנן דהרה לשבח ולדות דהוי לבעל יעו"ש, ויעוין טורי זהב יור"ד סימן ע"ט בשם ה"ר פיווש יעו"ש:
אולם כעת התבוננתי, דיתכן בסוגיית הגמרא דסוף פרק האומר בקדושין דמסיק לרבנן מ"ט כו' אלא האשה וילדיה תהיה לאדוניה למה לי לכדתניא האומר לשפחתו הרי את ב"ח וולדך עבד הולד כמותה דברי ריה"ג וחכ"א דבריו קיימים כו', וזה פלא דמוקי רבנן דפליגי על ר"ש כריה"ג, ולפ"ז ניחא דגם חכמים סברי קרא דריה"ג אולם סברי דקרא מיירי ביציאות שיוצאת האשה היא השפחה בעל כרחו דאדון וכמו דמיירי קרא ביציאת עבד עברי דבשש יוצא בע"כ דאדון, וע"ז אמר בזמן שהאשה לאדוניה ולדה לאדוניה אבל בזמן שאין האשה לאדוניה אין ולדה לאדוניה, וזה בזמן שיוצאת בשן ועין בעל כרחו דאדון והיא מעוברת אין ולדה לאדוניה, אבל כו"ע אית להו להך קרא, רק דריה"ג מוקי גם במשחרר האדון מרצונו ורבנן מוקמי לה ביציאות העבד בע"כ דאדון. ומדוייק היטב לפי שיטת רבינו דפסק דלרבנן גלי בהך קרא דכל האומות המסירים נכללו בלאו דלא תתחתן וכמו שפירש בביאורי הגר"א סימן ט"ז דכן אזלא סוגיא דקדושין, וחכמים דפליגי על ריב"י בבת אשת אביו דחייב שתים אינם ר' שמעון לבד דדריש טעמא דקרא רק חכמים ג"כ, ודלא כמסקנת השמועה דיבמות וקרא דוהאשה וילדיה מוקי להך דעוברין יוצאין בשן ועין של אמן ומיושב כל פסקי רבינו כמין חומר, ועיין מש"כ בהלכות איסורי ביאה פט"ו ה"ג: