אור שמח על משנה תורה, הלכות עבדים· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ה · הלכה ד
אבל המסרס עבדו בביצים [או] (ו)החותך לשונו אינו יוצא לחירות:
פירוש אף ע"ג דלגבי מומין פסק דרוב המדבר בלשונו הוי מום לשחוט עליו וכן בסרוס בביצים פסק כר' יהודה דהוי מום לשחוט עליו במדינה, סבר דלא דמי, דשם אמר הגמרא ריש פרק על אלו מומין דכל מום ריבה וצריך לשחוט גם על מום שבסתר רק דלא מיקרי מום רע יעו"ש, לכן אמרו בדף ל"ט ע"ב דסבר ר"י דבביצים הוי מום דמינכר דכווצי או תליין, אבל כאן בעינן דומיא דשן ועין בעי שיהא האבר ששחתו אבר שבגלוי [ועיין תוס' בבא קמא צ"ח ד"ה מתיב רבא הכהו כו' דאע"פ שהשחיתו בטמון מ"מ האבר שבו הקלקול הוא בגלוי] והביצים טמונים בכיס והלשון בפה ומאי איכפת לן שההשחתה מינכר כיון שהאבר עצמו מכוסה, והא דפריך הגמרא ממומין על רבי בלשון, פירושו כיון דסבר דסירוס בביצים אע"ג דמכסין בכיס סובר דכגלוי הן לענין שחרור, א"כ בלשון טפי מנכר המום וההשחתה מלגבי ביצים ואמאי סבר סירוס ולא לשון. וכן הא דאמר כתנאי על סירוס הפירוש לבן עזאי דסבר דבלשון הוי שחרור ולא בביצים ורבי פליג, זה תליא בהך דר' יהודה ור"י אי מיחשב מום ניכר בביצים, כן הכא אם השיחות ניכר ודומה ללשון, אבל לדידן גם בלשון גם בביצים כיון דהאברים מכוסים אף ע"ג דההשחתה ניכר אינו יוצא לחירות, וזה נכון בסברת רבינו: