אור שמח על משנה תורה, הלכות עבדים· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ד · הלכה ה
היתה הבת אילונית וכו' כיון שבגרה תצא לחירות:
הנה בריש קדושין אמר לא נצרכה אלא לבגר דאילונית סד"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק קמ"ל, מתקיף לה מר בר"א ולאו קו"ח הוא ומה סימנים שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון, בגרות שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון, והקשו רבנן בתוספות נימא מיתת האב תוכיח שמוציאה מרשות אב ואינה מוציאה מרשות אדון. וליישב זה נראה עפ"י מה דאמר ר"ל לקמן (דף טז) דמיתת האב מוציאה מרשות אדון מקו"ח מה סימנים שאינן מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון, מיתת האב שמוציאה מרשות אב לא כש"כ, וצריך להבין דמאי צריך קו"ח ואמאי איתותב ריש לקיש נימא כלום מוכר אדם אלא מה שהוא ברשותו, וכיון שאין לו זכות בבתו רק כ"ז שהוא בחיים, הא לאחר מותו לא זכתה תורה לו בבתו מקרא דוהתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם, ואיך מצי למכור בתו לאחר מותו ולמה לן קו"ח דסברא הוא:
ויפה אמר בזה גיסי הרב ר' שמואל ליפשיץ נ"י, דבלא קו"ח הוי אמינא דהא דלא מצי להנחיל בתו לבנו אין זה משום דלאחר מות האב אינה ברשותו, רק משום שלאחר מיתתו הוא, כמו שבמקום בין אין לבת כלום ואף להנחיל בתורת ירושה גם לריב"ב לא מצי כמבואר ביש נוחלין (דף קל), כן בזה היינו לנחול הבת אין לבן במקומה כלום, והיא הנוחלת זכותה מהאב ואין להבנים בה כלום, וכיון שהוא רק מתורת נחלה שיורשת זכות אביה בה, כמו שבכל נחלה אם מכר האב קודם שימות הלא מכור, כן סד"א שאם מכרה האב טרם שימות לא נפקא גם במיתתו, ונכון דבר. וצ"ל דאפ"ה עביד קו"ח ומה סימנים כו' מיתת האב שמוציאה מרשות אב כו', אף ע"ג דלפי מה דאמרן הוא מתורת נחלה, בכ"ז כיון דלא מצאנו שיהיה ברשות האב בפועל אחר מיתתו ובסימנים מצאנו שעדיין היא ברשות האב לגבי קדושין ומעש"י והפרת נדריה שפיר עביד קו"ח. וגדולה מזו פירשו רבנן בתוס' (דף טו) סד"ה אמר קרא יגאלנו ומה מי שאינו נגאל באלה היינו שאינו כתוב בפירוש יעו"ש, ולפ"ז תו לק"מ נימא מיתת האב תוכיח, דכאן כיון שבגרות מוציאה מרשות אב סברא הוא דאין אדם מוכר אלא במה שיש לו בה, וכיון שהוא אין לו רק עד שתבגר איך מצי למכור דבר שאינו שלו, גדולה מזו אמרה משנתנו בערכין פ"ז שדה מקנה יוצאה ביובל לבעלים הראשונים שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, כיון שאם היתה ברשותו יצאה ביובל, ועיין תוספות פרק השולח (דף מ) ד"ה הקדש, והא דמיתת האב אינה מוציאה מרשות אדון כמו דאיתותב ר"ל, היינו משום דגם מרשות האב אינה מוציאה רק שהבת היא יורשת זכות האב בה ואין הבנים יורשים, לכן אם מכר זכותו בה טרם שמת אינה יוצאה מן האדון. ואם תאמר א"כ למה יליף מר בר"א מקו"ח נימא סברא הוא דאין אדם מוכר יותר ממה שיש לו בה, זה פשוט דבלא זה הוינא יליף זכות האב לענין מכר מזכותו שזכתה תורה לו בקדושי בתו, דאע"ג דכשנתבגרה אינה ברשותו לקבל קדושיה, מ"מ אם קידשה כשהיא קטנה או נערה תו לא נפקעו הקדושין כשנתבגרה, והוי אמינא לענין מכר ג"כ שאם מכרה כשהיא קטנה אינה יוצאה בבגרות, אע"ג דלמוכרה בבגרות אינו יכול, לכן מייתי דלא דמי זכותו של אביה לענין מכר לזכותו בה לענין קדושין, דמצינו שכן סימנים דלמעשה ידיה הוי שלו ולהפרת נדרים ואפ"ה יוצאה מרשות אדון, הרי שאע"פ שלאחר יציאתה מאדון אכתי ברשותו הואי בכ"ז נפקא מרשות אדון, כש"כ דלמכור יותר ממה שהיא ברשותו דלא מצי, וזה פשוט וברור:
ורואה אנכי לפרש מה דאמר הגמרא סוף המוכר את הבית דר"י ור"ש אזלי בתר פדיון מצד הסברא, לכן סברי דקנה שדה מאביו והקדישה ומת אביו הרי היא כשדה אחוזה עיי"ש, דתמיה לי טובא לפי טעם משנתנו בערכין שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, א"כ כשהיתה תחת אביו הרי היתה שלא ברשותו ואין מקדיש דבר שאינו שלו, א"כ תו כי ירשה אח"כ מאביו, איך לא תצא מיד ההקדש ביובל כדין שדה מקנה שאף אם לא נגאלה מיד ההקדש אינה יוצאה לכהנים ביובל כמבואר בדברי התוס' ערכין סוף פ"ז בשם רש"י בחומש, דהא דלא מצי להקדיש דבר שאינו שלו הוא נפקא לן מסברא, וכיון שלא היה שלו אז בשעת ההקדש רק עד היובל איך יחול הקדושה לעולם אף בתר יובל, ועיין נמוק"י פרק יש נוחלין על משנה דהכותב נכסיו לבנו דאם מכר האב ומת הבן וירש אותו האב אין ללוקח אחר שימות האב יעו"ש ג"כ מה"ט והובא בשו"ע יעו"ש, ואין לומר כמו ששיטת בר פדא בנדרים פ"ג דקדושת דמים לא פקעה בכדי ונטיעות אלו עד שיקצצו נקצצו צריכים פדיון, אלמא דפשטה קדושה בכולה היינו שאף דהוא לא הקדישה רק לזמן פשטה קדושה ולא פקעה לעולם, ה"נ אף שבשעת ההקדש אינה שלו, מ"מ אחרי שמת אביו וירש השדה ממנו פשטה ההקדש בה וקנויה להקדש אף לאחר יובל אם לא גאלה אחר, זה אינו דחזינא בקדושת הגוף שאם אמר רגלה של זו עולה כולה עולה ואפ"ה בבהמת שותפין אמר ר' יוחנן ריש פ"ק דקדושין, הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה כו' אלמא אי לא הקדישה לא נתפשטה הקדושה בכולה, ועיין תוס' גיטין פרק השולח בשמועה דחציה שפחה וחציה ב"ח שנתקדשה כו' דגמרי קדושי ראשון, שלפי תירוצם אינו שייך לנידון דידן לומר דנתפשטה ההקדש. ואין לומר שאני תמן שמתחלה לא היה קדוש רק חציה ואלו הוי דידיה הוי קדושה כולה, וכיון שבשעת ההקדש לא נתקדשה כולה תו לא גמרה ההקדש לאחר שלקחה, אבל כאן שרק בזמן הוא שמתחלה לא היתה מוקדשת רק עד היובל וכי מת אביו וירשה הרי עדיין היא ברשות ההקדש, לכן מתפשט ההקדש על כולה, שאין שינוי בין הקדש עד היובל להקדש לעולם, רק שזה לא קדוש רק עד זמן יובל וזה לעולם, לכן כל זמן שהיא ברשות הקדש מתפשטת ההקדש לעולם, זה אינו דכבר אמר בירושלמי דהקונה קרקע ביובל אינו רשאי לחפור בה בורות שיחין ומערות מ"ט ושב לאחוזתו בעינו משמע הביאו המשל"מ הלכות שמיטה ויובל, א"כ הפודה שדה מקנה מיד ההקדש אינו רשאי לחפור בורות שיחין ומערות דלא עדיף מן המקדיש שגם לו לא היה רשות לחפור בורות שיחין ומערות, ובשדה אחוזה שגאלה מן ההקדש ודאי דיש לו רשות לחפור בורות שיחין ומערות, וא"כ גוף ההקדש לא דמי שכאן היינו בחיי האב לא הקדיש אותה לחפור בה הפודה בורות ואיך יתפשט ההקדש אח"כ לגמרי:
ואפשר לפי שיטת רבינו תם שהביאו תוספות בפרק מי שהיה נשוי בעובדא דזבנה לכתובתה דאימיה, דבאומר שדה זו שאירש מאבא מכור דבכה"ג יכול למכור ולא הוי דבר שלב"ל, דא"כ כיון דבכה"ג הוי הקדש ואינו יכול לחזור בו, ומשו"ה אף כי מת המקנה ג"כ חיילא הקנין, ולכן בסוף פ' מי שמת בבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו, אי לאו דאמר בן הבן אנא מאבוה דאבא אתינא הוי המכר קיים אע"ג דליתא למקנה בעידן ירושה, ועל כרחין דחיילא הקנין קודם שבא לעולם ולא מצי לחזור, ולכן כיון דאם הקדישה אז לכשימות אביו הוי הקדש מעליא לכן גם השתא חיילא ופשטה קדושה בכולה למאן דאמר קדושת דמים לא פקעה בכדי, משא"כ בהקדש חציו דאף אם הקדיש אז לכשיקחנה לא חיילא קדושה, לכן לא פשטה קדושה אחר כך, וזה נכון בסברא לבר פדא דנימא דפשטה כל הקדישו מה שבזכותו וכיון שבזכותו להקדישה לאחר מיתת אביו פשטה קדושה ולכן שפיר דמי לשדה אחוזה, רק דפליגי דסבר כיון דבשעת הקדש לא דמי לשדה אחוזה לכן דינה כשדה מקנה, ואם תאמר כיון דלבר פדא פשטה קדושה א"כ לא דמיא לשדה מקנה שאינה שלו רק עד יובל לכן יוצאה ביובל משא"כ כאן דפשטה קדושה עכשיו שהיא שלו לזמן לעולם, זה אינו דחזינא בסוף השולח דאמר דלמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי גם במת אביו ואח"כ הקדישה ג"כ בעי קרא דמצד הסברא הוי אמינא דכיון דקנין פירות דשקיל כמו קנין גוף היה לו ע"י קניה מיקרי שדה מקנה, וע"כ אף ע"ג דלאחר מיתת אביו מצי להקדישה לעולם, אין זו שדה אחוזה, ועיקר קושייתן רק איך סד"א דדינה כשדה אחוזה כיון שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כמו ששנו במשנה, אבל אף ע"ג דפשטה קדושה בכ"ז אין זה הכרח להיות לה הלכות שדה אחוזה שזה חוק דתיי, וזה סעד נכון לפסק רבינו תם ז"ל, דאין לומר דאזיל בתר פדיון היינו שהיא כשדה אחוזה לפדותה בחומר בסלע ופונדיון לשנה ולא בשויו כדין שדה מקנה, אבל אין ה"נ דחוזרת להמקדיש ביובל, שזה לא מצאנו, וע"כ דהך סוגיא כבר פדא וכשיטת הר"ת, ועיין ירושלמי קדושין ריש פ' האומר שכן אשכחן בשדה מקנה ואכמ"ל: