אור שמח על משנה תורה, הלכות נדרים· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק יב · הלכה יז
נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה כו' הר"ז מיפר ביום שמוע האב.
כוונתו הוא, דושמע אישה ביום שמעו אין לו פירוש כלל והו"ל למיכתב ואם ביום שמעו יחריש כו', ועוד דזה מיותר לגמרי דבכולהו אב ובעל לא כתיב רק אצל ההפרה ואם הפר כו' ביום שמעו וכאן כתיב ואם ביום שמוע אישה יניא אותה כו' וע"כ דבא להורות דאם יחריש ביום שמיעת האב ג"כ מוקם ובעי שיפר שניהן בבת אחת היינו ביום אחד. והסמ"ג הביא ראיה לרבינו מהא דאמר גבי הך בעיא דגירושין כשתיקה דמיא או כהקמה דמוקי מתני' כגון ששמע אב ולא שמע ארוס דבו ביום הוא דמצי מיפר דמשמע בו ביום הוא דמיפר ארוס הא ביום אחר לא, ועיין בלח"מ שתמה עליו. ולדעתין א"ש כוונתו. דזה ניחא הך דתני נתארסה בו ביום דאל"ה שוב לא מצי למיתני אביה ובעלה האחרון מפירין כמו"ש, אבל הך דתני נתגרשה בו ביום למה לי, לו יהא דתתגרש אחר הנדר אפילו כמה ימים ג"כ מצי להפר חלק הארוס שלא שמע ביום שתתארס להאחרון, וא"ת דמטעם דצריכי להפר גם חלק האב ז"א דהוא אפשר דהפר קודם הגירושין דביה לא מיירי כלל בהך משנה וע"כ כרבינו דהפרת שניהן בעי ביום אחד. אולם זה דוקא לשיטת רבינו, אבל לשיטת רבותינו בעלי התוס' דבשמע אביה והפר לה ולא הספיק הארוס לשמוע כו' דלב"ה אין האב והארוס האחרון מפירים מוכרח למיתני בו ביום ודוק. ויש לדחות קצת דאי לא הוי תנא בו ביום קמא דנתגרשה אז ע"כ הפר האב חלקו ואיך שייך למיתני אח"כ נתארסה בו ביום הלא אפילו אחר כמה ימים מצי להפר כיון דלאו בידו להפר אחר הגירושין לב"ה אם לא בהצטרפות ארוס אחרון אבל זה דחוק ולשיטת רבינו א"ש ברווחא ודוק:
והנה בירושלמי אמרינן הוו בעי מימר כשהפר הבעל חלקו ומת (נתרוקנה רשות לאב) אבל לא הפר לה חלקו ומת לא נתרוקנה רשות לאב נשמעיניה וכו' נדרה והיא ארוסה נתגרשה כו' הדא כו' אפילו לא הפר לה חלקו ומת כו'. ופירש בנועם ירושלמי דמשנתינו מיירי בששמעו שניהן ושעות שאינן ראוין להפרה אינן עולין כשיטת הירושלמי, א"כ אפילו לאחר כמה ימים וע"כ דנתרוקנה רשות לאב וא"כ היה האב יכול להפר ובעי ששוב תתארס בו ביום, ונכון. אולם לדעתי הכוונה פשוטה, דאם נאמר דלא נתרוקנה רשות לאב א"כ קודם האירוסין לא הוי מצי מיפר ואיך יפר אח"כ ארוס בקודמין אם לא משום שותפות דאב. והכא שגם האב לא הוי מצי להפר קודם האירוסין א"כ במה אלים כח הארוס להפר בקודמין טפי מבעל, בשלמא אם נתרוקנה רשות לאב א"ש דקודם האירוסין ג"כ היו ראוים להפרה משו"ה מיפר בקודמין, וזה אמת למעיין בירושלמי שם. ואף דלשיטת הגמרא דילן בהפר האב ומת הבעל [ולרבינו גם בהפר הבעל] דלא נתרוקן רשות לאב, בכ"ז מצי האב והארוס האחרון להפר מלבד דטעמא משום קלישותא דלא נתרוקן לאב הואיל וקליש טובא וכי עברה על הנדר אינו לוקה, לכן היכי דאיכא ארוס אחרון מצי להפר דככרעא דראשון הוא, לא כן כאן בירושלמי בלא הפר בעל דמשום דאלים טובא וחלקו של בעל מעכב להאב מלהפירו ואם עברה לוקה תו איך מצי ארוס אחר כך להפר הא לא עדיף מבעל, לבד זה הירושלמי גריס גבי הפר האב ומת הבעל דלב"ה לר' נתן אינו צריך להפר כלל יעו"ש, א"כ לא מצאנו כלל שיהא ארוס מיפר במידי דלא הוי מצי האב להפר קודם ודוק:
והנה אין להוכיח מדברי הרא"ש בפירושו (דף ע"א) שכתב בהפר אביה ולא הספיק בעל לשמוע ונתארסה בו ביום דהך בו ביום קאי על יום המיתה ולא על יום הנדר כיון שלא שמע הבעל, דלא סבר כרבינו דבעינן שישמעו שניהם ביום אחד, דאיכא למימר דהרא"ש לטעמיה אזיל דסבר (בדף ס"ח) דאף הפרת האב שהוא קיים מיבטל בטיל כשימות הבעל נמצא דמיפר כל הנדר ביחד חלקו וחלק הבעל, אבל מדברי הר"ן שם ד"ה שמע אביה מוכח דגם הוא מפרש דבו ביום על מיתת בעל קאי ולא על נדר, ולדידיה שסובר דהפרת האב שהוא קיים מקויימת אף במיתת בעל א"כ אי סבר כרבינו הוי מוכרח לפרש בו ביום על יום נדר כי היכי שיהיה הפרת האב חלקו וחלק הבעל ביום אחד. וע"כ דלא סבר כוותיה ודוק בכ"ז: