אור שמח על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ב · הלכה יד
ואם עשה מהם עיסה ה"ז כו' ולהוציאה שאינן בכלל הפירות.
ראה בהשגות.
ונראה סברת רבינו דלפום מסקנא דקל הוא שהקילו בכרשינין מותר אפילו להוציאן ולפדותן ולהיות נאכלין בחוץ ומאי דאמר כדי לעשות עיסה ולחזור פירוש משום דמוכח דגם ר' טרפון דפליג בנטמאו ואסר לפדות מודה ברישא דנכנסים לירושלים ויוצאין ואיהו הא סבר דאין פודין להאכילן לכלבים הוה"ד דגם בחוץ לירושלים אין פודין אותן להאכילן לכלבים לכן למה נכנסים לירושלים ויוצאים לדידיה כיון דאינן נפדים ע"כ לעשות עיסה ולחזור ופשוט. ושם בסוף הלכה בגבולים לא יפדו כו' ובגמרא שם א"ר יונה נראו דברים הראוי לאוכל אדם אין פודין אותו לאוכל בהמה ושאינו ראוי לאוכל אדם פודין אותו לאוכל בהמה. ואם נהפוך הגירסא א"ש, דלרבנן קאמר דברים שאינו ראוי לאוכל אדם אין פודין אותו לאוכל בהמה והראוי לאוכל אדם פודין אותו לאוכל בהמה [ועיין מראה"פ], אבל לפי גירסא דילן נראה דמפרש לרבנן דאם היו בשעת ההקדש יותר ראוים משעת הפדיון היינו כמו צבי שלקחו בכסף מעשר ומת דבשעת חלות ההקדש היה ראוי לאוכל אדם ואח"כ מת ואינו ראוי רק לכלבים לכן אין פודין אותו להאכילו לכלבים, אבל אם בשעת ההקדש לא הי' רק ראוי לכלבים [ולב"א נאכל ע"י הדחק] אז פודין אותו אפילו לכלבים וכמבואר לקמן פ"ג ה"ו דאם הקדיש מתה נפדית כשאר מטלטלין ועיין מראה"פ שם שהטיב לדבר ואצלינו מבואר במק"א, וא"כ הנך כרשינין מתחלת הקדשם לא היו ראוים למאכל אדם שפיר נפדין למאכל בהמה ודוק:
אולם ז"א עפ"י מה ששנינו בתמורה (דף י"ז) אמר שמואל המקדיש את הטריפה צריכה מום קבוע לפדות עליה ש"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כו' חזינא דאע"ג דבעת חלות ההקדש לא היה ראויה רק לכלבים מ"מ אין פודין את הקדשים בכה"ג, ואם נחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים אז ניחא, אבל לפי מה שביארתי בחידושי דדוקא בהך דתו"כ דמעיקרא כשהקדיש המתה תיכף היתה ראויה לפדיון אבל המקדיש הטריפה לשמואל מעיקרא בלא מום עדיין לא היתה ראויה לפדיון ולכך אין פודין, א"כ עדיין קשה לרבנן דהא קודם שנטמאו לא היו ראוין לפדייה והיו צריכין טומאה כמו טריפה לשמואל שצריך מום, א"כ אף אם מעולם לא היו ראוים לאוכל אדם ג"כ אין פודין ואמאי יפדו. אולם לפי מה שביארתי לשיטת הירושלמי דלרבנן נכנסים ויוצאים היינו דיוצאין ונפדין בחוץ א"כ מעולם הן ראוין לפדייה והוה כמקדיש את המתה ולכך יפדו, וטעמא דר' טרפון נראה דסבר דקודם שנפדו אם ישארו בקדושת מעשר בודאי יאכלו בני אדם שאסור להאכילן לבהמה ולכשיפדו סתמן קאי לבהמה ולכך לא דמי למקדיש מתה, ועוד דאם לא יפדו יהיו נשארים בקדושת הגוף משא"כ במקדיש מתה דאינו רק קדושת דמים ולכך תני נטמאו להורות לרבנן שרי גם בנטמאו, וכ"ז לשיטת רבינו אבל לשיטת הראב"ד א"ש דדוקא בנטמאו סובר רבי טרפון דמעיקרא לא היו ראוים לפדייה רק לאח"כ כשנטמאו אבל בגבולים שעדיין לא נכנסו לירושלים כלל דמתחלת קדושתן עומדין לפדייה שפיר נפדין אף לכלבים [רק אם היו לקוחין בכסף מעשר ונטמאו אז אין פודין אותן כיון שכשהיה טהור אינו נפדה] ולדידיה צריך להפוך הגירסא וכמו שביארתי בהך דר' יונה ודוק. אולם רבינו סובר דפירות עצמן של כרשינין אינן יוצאין מירושלים רק בעיסה, אך לא נתברר בדבריו אם מן הפירות של מע"ש יוכל לעשות עיסה ולהוציאן ולפדותן. ואם נהפוך הגירסא א"ש הכל, דרבנן סברי כיון דראוי לאוכל אדם ע"י הדחק לא איכפת לן אע"ג דאם יפדו יאכילו אותן לבהמה. אולם הגר"א בשנות אליהו פירש הך דאמר לעיל ובלבד בעיסה של כרשינין ובלבד בעיסה של מע"ש, היינו שעל דברי ר"ט קאי דיפרדו לעיסות היינו לעיסות כרשינין של מע"ש פחות מכביצה, וכוונתו דאז יפדו את העיסה הטמאה הפרודה ובודאי יאכל לאדם כי לא יוכלו להאכילן לבהמה מחמת העיסות מע"ש אבל אם תפדה בפ"ע הלא יאכילו אותה לבהמה כפי מה שהוא לרוב מאכל בהמה, ודלא כרבינו שפירש הך ובלבד על נכנסין ויוצאין ודוק בכ"ז: