אור שמח על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ב · הלכה יב
ואם נטמאו באב הטומאה או שנטמאו בחוץ ואפילו בוולד הטומאה אעפ"י שנכנסו לירושלים הרי אלו נפדין ונאכלין בכל מקום כו' כד"א בשהכניסן ע"מ שלא תתפשם המחיצות כו'.
לשון רבינו צ"ב, דמדבריו משמע שנפדין בירושלים וכאילו נטמאו באב הטומאה בפנים, וזה אינו, דכיון דטהור הוא דבר תורה רק משום שהכניסו שלא יקלוטו אותו המחיצות לכן נכנס ויוצא אבל אינו נפדה בקרוב מקום היינו בירושלים רק שלא קלטוהו מחיצות ויכול להוציאו מירושלים לחוץ ושם יפדה אותו אבל מי שנטמא באב הטומאה כי לא תוכל שאתו קרינא ביה ונפדה בירושלים, ואיך סתם רבינו בשניהן יפדו ויאכלו בכ"מ והא מקום הפדיה חלוק ביניהן שזה יפדה בכ"מ וזה יפדה דוקא בחוץ. אולם ראיתי בתוספתא דלר"י סברי ב"ה הכל יפדה ויאכל בחוץ חוץ מי שנטמא בוולד הטומאה בפנים ולרשב"א סברי ב"ה בנטמא באב הטומאה בפנים ובולד הטומאה בחוץ שיפדה במקום ויאכל בכל המקומות, וכפי הנראה דפליגי אם הוא נפדה בירושלים דלר"י אינו נפדה בירושלים ולרשב"א נפדה הוא אף בירושלים. ואפשר דסברת רשב"א כיון דמדרבנן הוא אינו ראוי לאכול תו קרינא ביה כי לא תוכל שאתו. והכין סברי חברייא למימר בירושלמי פסחים פ"ק הלכה ד' דבשעה חמישית לר"י דאסור באכילה אם עשה חמץ תרומה אינה תרומה שלא ניתנה אלא לאכילה בלבד ולו ולא לאורו קרינא ביה אעפ"י שמן התורה טהור הוא, כן הכא אע"ג דמדרבנן הוי בכ"ז הוא אינו ראוי לאכילה דבר תורה וחזיא לפדיה אף בירושלים, אבל רבינו דפוסק כהירושלמי דמשום דלא קלטוהו מחיצות הא בל"ז הרי הוא טהור דבר תורה ואינו נפדה וכמו סברת ר' ייסא שם דאמר דאם תרם תרומתו תרומה דטהור הוא דבר תורה, א"כ ודאי דבירושלים אינו נפדה ורבינו סתם, ואולי גם כוונת רבינו כן דהפדייה עם האכילה תהיה במקום אחד לאפוקי שלא יפדה בירושלים ויאכל בגבולין וצ"ע:
ולפ"ז א"ש מה דבירושלמי פסחים פ"א ה"ה בעי על רבי יודא דתרומה נאכלת כל חמש מפני קדושתה או מפני שאין אוכליה מצוין מ"מ מביניהון חלות תודה כו' ולמה לא בעי מע"ש מי נאכלת כל חמשה שעות דהא אוכליה מצויין שאף טבו"י אוכל במעשר ובכ"מ בירושלים. ולפ"ז ניחא דלסברת חברייא כיון דאינה ראויה לאכילה מדבריהם תו נפדית בשעה חמישית אף בירושלים ולמה יקילו בה טפי מחולין. אמנם למה דמסיק ר' ייסא ודאי אינה נפדית בשעה חמישית כיון דמה"ת בת אכילה הוי מסתברא דנאכלת דחשו לקדושתה כמו לקדושת תרומה, יעוין ירושלמי שבת פרק כל כתבי ה"ג היא תרומה היא מע"ש ובפרק הגוזל ומאכיל (דף קט"ו) וכל היכי דאיכא פסידא לכתחילה לא יאמר יעו"ש דחייש לפסידא דמע"ש כמו תרומה ואכמ"ל ודוק:
והנה בירושלמי כאן רי"ד בעא קומי ר' יוסי נטמא חוץ לירושלים ונכנס לא יצא שלא יהו אומרים ראינו מע"ש נכנס לירושלים ויוצא, פירוש היכי דנטמא בולד הטומאה בחוץ אמאי יפדה ויאכל בחוץ הא יאמרו מע"ש נכנס ויוצא והו"ל למימר יפדה ויאכל בפנים, בשלמא בנטמא באב הטומאה בפנים אפילו כיון דמותר הוא לפדות אותו אף בירושלים לא שייך הך גזירה, אבל בהך דאין פודין אותו בירושלים הרי הוא כמע"ש שבקדושתו עומד וא"כ איכא הך גזירה, ומשני דאלא מה יהא הלא ע"כ יפדו אותו בירושלים ויאכלו אותו שם בירושלים הלא יהו אומרים ראינו מע"ש שנכנס לירושלים ונפדה כיון שצריך הוא לאכול בפנים ובקדושת מעשר קאי לאחר הפדיון ג"כ ואיכא למיגזר משום מע"ש דעלמא, וזה שמתרץ קול יוצא ליוצא ואין קול יוצא לפדיון, פירוש בתמיה הלא קול יוצא לפדיון וא"כ כשיפדה ויאכל בפנים ג"כ איכא הך גזירה ולכן אמרו יפדה חוץ לירושלים ויאכל שם משא"כ לב"ש לעיל מדחה הא דאמר שלא יהו אומרים ראינו מע"ש שנכנס לירושלים ויוצא דאלא מעתה לא יפדה גזירה כו' אלא תמן לא שייך גזירה כלל דכיון דנטמא ונפדה אינו בכלל מעשר כלל דפקע ממנו קדושת מעשר שטמא הוא דבר תורה ודוק. וזה כמו שביארנו לעיל דמקום הפדיי' והאכילה יהי' במקום אחד, והבן זה: