אור שמח על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק כד · הלכה י
שנים שהוציאו כל אחד כו' אלא זה גובה חובו וזה גובה חובו:
שיטת הירושלמי דר"נ ור"ש פליגי בזה דרב ששת סבר דלא גבי כל חד מנייהו משום דהוי כפרעון וכשובר ויעו"ש נפ"מ בזה, ואמר מ"ד יוציא זה כנגד זה יליף לה משוורים תמים שחבלו זה בזה משלמין במותר ח"נ יעו"ש וכוונתו ברור כמו שכתבו בתוס' ב"ק (דף לג) דאשמע לן דאע"ג דתם אינו משלם אלא מגופו בכל זה כאן אם נאבד אחד מהם אינו יכול בעל הנאבד לגבות מהשני יעו"ש ומזה מוכח דכפרעון הוי ופשוט. ולפי זה מבואר היטב מה שהביא הנמוקי והובא ברמ"א סימן ת"ב דאם אחד אינו שוה כפי הח"נ גובה השני דלהירושלמי א"ש דבמה שמגיע להשתלם כגון ששור זה הזיק חבירו חמשים וחבירו את זה כן, דכל אחד צריך לשלם חמשה ועשרים דנפקע תשלומי כל אחד, אבל כשהשור זה מעיקרא תיכף בשעת הנזק אינו שוה וא"כ מעיקרא לא הוטל תשלומין ע"ז כמו על חבירו [דתם אינו משתלם אלא מגופו] ובמה יתנכה ויוציא זה כנגד זה וברור. אך מדברי רב"ח בתלמודין דיתמי מיגבי גבו אגבויי לא מגבי דהכא [לתלמודין] לא הוי מחילה, רק משום דהפוכי מטרתא דאל"כ הא ענין דתלמודין שמת אח"כ וגבו יתמי דומה ממש במשקל אחד להך דנאבד אחד שאינו גובה בתמים, וצ"ע בביאור הגר"א. אך הא דלא חייש לזה תלמודין, וכן ר"נ בירושלמי לא חייש לשינויא הא [ודחוק לחלק בין חיובא שמתחייב עפ"י עצמו למלוה שכתובה בתורה] נראה דתלי בפלוגתא דר"י ור' יונה בריש פרק נערה בירושלמי קנס אימתי הוא מתחייב ר"י אומר משעה ראשונה ור"י אומר בסוף, פירוש דחד סבר דמתחיל החיוב קודם וחד סבר משעת העמדה בדין [יעוין בתוס' ב"ק (דף לג) וחידושי הרשב"א בזה] א"כ אין ראיה מתמן דהא קודם העמדה בדין הזיקו שניהם זה את זה ולא התחיל עדיין החיוב כלל כיון שמעיקרא הזיקו זא"ז ואיך הוא דמי להך דשני שט"ח דלשניהן מגיע שעבוד הגוף ונכסים כל אחד בחבירו ופשוט. וזה בודאי שאם הזיק שור אחד חבירו ועמד בדין, ואחר כך הזיק השני לראשון ונאבד הראשון או השני גובה הבעלים של שור הנאבד ואינן מנכין ודוק:
היה לזה עדית ובינונית כו' זה גובה מן הבינונית כו':
ראה מש"כ ההמ"ג מה שדברי רבינו סותרים למש"כ לעיל פרק י"ט, ומכבר אמרתי דברור דעת רבינו דפוסק דבשלו הן שמין כדקיי"ל כרב נחמן נגד רב ששת בדיני רק דפוסק כאוקימתא דרבינא בריש ב"ק דבדעולא פליגי, דלמאן דלית ליה דעולא מסתברא בלית ליה רק בינונית וזיבורית לומר דיגבה מזיבורית שלא יקפוץ כו' רק משום נעילת דלת למאן דא"ל דעולא, סבר דכאן שייך נעילת דלת כיון שלא יגבה רק מזיבורית, וא"כ כיון דבאמת קיי"ל דבשלו הן שמין רק משום נעילת דלת, א"כ הכא שגובה מן הבינונית ואיכא לדידיה בינונית וזיבורית בכ"ז אינו גובה רק זיבורית דכיון דבשלו הן שמין הוי הבינונית לדידיה כעדית, זבורית כבינונית ולא שייך נעילת דלת כיון שהבינונית לא הוי ליה בשעת ההלואה, רק שקנה אחרי ההלואה ולא סמך על קרקע זו דעל קרקע זו לא הלוהו וכמש"כ דאקני לא משתעבד, ואף לדידן דקיי"ל דמשתעבד מ"מ לוה ולוה וקנה הלא משתעבד לתרווייהו ולשיטת כמה מהקדמונים מצי לחזור ולא אמרינן בזה אחריות ט"ס, וכיון דלא סמך המלוה ע"ז לא שייך נעילת דלת וגבי מן הזבורית, כן נראה. ובאית לחד בינונית ולחד זיבורית דאמר דליתי בעל בינונית ברישא וליגבי זבורית וליהדר וליגביה ניהליה, דפירושו דא"כ אם תאמר כך תו יעמוד כל אחד בשלו ולא יגבה כלום חד מחבריה, ובזה לא שייך נעילת דלת, דאטו בשביל שמעותיו כבר בידו ויחשב זה תחת זה יהא נעילת דלת. נעילת דלת לא שייך רק היכי שיבוא לידי גביה בעי למיחזי שיגבה מידי דקפצי עלה זבינא, אבל לא בכה"ג שכבר באו מעותיו תחת ידו ולא יגבה כלום לכן שפיר פסק דאם לזה בינונית ולזה זיבורית יעמוד כל אחד בשלו, וזה דרך אמיתי בכוונת רבינו:
והא דאמר בגמרא דאם בעל בינונית יגבה זיבורית יהדר ויגבה אותו זבורית, אף ע"ג דבעת ההלואה לא היה לו רק עדית, אין להקשות מהא דאמר בב"ק דבהיה לו עדית ומכרה לכו"ע גובה מן הבינונית דהיא אשתעבדא ליה בשעת הלואה אלמא דשעבודא עיקר, ואין לומר דהתם אכתי לא פקע שעבודא מינה דאם אשתדוף בני חרי טרפא ממשעבדי, דא"כ מלוה ע"פ מאי איכא למימר, דזה בדותא, דבשלמא כשהיה לו עדית הלא כבר אשתעביד לו הך בינונית אף אם בשלו הן שמין בתורת בינונית, א"כ כי מכרה וה"ה דאישתדפה עדית נשאר שעבודו על בינונית ולא פקע שם בינונית מינה, אבל כאן בלא היו לו רק בינונית האם הוי גבי מינה בתורת בינונית, קרא איך שתקראנה דלגבי דיליה כיון דלית ליה אחריתא בודאי הוי עדית ובכ"ז גבי בתורת עדית אם לית ליה רק עדית, וכיון שהשיג אחרי זה זיבורית דהוי לגבי דיליה בינונית גבי מינה דידה דהוי כאילו לא היה לו רק עדית והשיג בינונית דאטו מי מפקעת שעבודא מעדית רק דהיכי דאיכא עדית ובינונית גבי מן בינונית ופשוט מאוד: