אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק כד · הלכה ח

פרק כד

שנים שהיו בעיר שם כל אחד מהן יוסף ב"ש אינן יכולין להוציא שט"ח זה על זה כו':
כבר התעורר ההמ"ג דבשטרי דלאו אקנייתא מוציאין זה ע"ז לפום מה דתלי הגמרא לפלוגתא דמשנה וברייתא בכותבין ללוה בלא מלוה עמו, ה"ה לדידן בשטרי דלאו הקנאה דאין כותבין עד שיהא מלוה עמו, א"כ גובה בו המוציאו מחבירו, ורבינו סתם בזה, והנראה דסובר כפירוש הרשב"ם במשנה דיוכל לומר לו השטר הזה היה בידי עליך ופרעתני והחזרתי שטרא לידך, רק זה ניחא לאחר זמנו, אבל תוך זמנו דלא חיישינן לפרעון א"כ איך מצי טעין שהשטר היה בידו ופרעו לאורועי שטרא, אבל לפי מה שבארתי לעיל פרק י"ד שיטת רבינו, דבמלוה בשטר שפיר פורע אדם תוך זמנו, כדי שלא ליתזלו נכסיו ולשייפי לנכסיה רק באופן שנוטל השטר מידו יעו"ש סברא נאותה, א"כ הכא מצי טעין שפיר פרעתני תוך זמנו והחזרתיו לך, דבכה"ג אדם פורע תוך זמנו כדי ליקח שטרו מיד המלוה, וכן מחוור טפי בזה מה דפריך פרק גט פשוט דף קע"א אי הכי שטרי הלואה נמי זימנין דיזיף בניסן וכתב ליה שטרא בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני וביני ופרע ליה כו' דלשייפי נכסיה עביד אינש דפרע, או להוציא השטר או לכתוב לו שובר שיהא זכותו בידו להראות לכל כי הוא נקי מכל ערעור, ולכך סתם רבינו דבכל גווני אין מוציאין שטר חוב זע"ז, וברור:
רק ליישב הא דתניא בברייתא דמוציאין ומסיק משום דסבר אין כותבין ללוה עד שיהא מלוה עמו ואמאי, יהא נאמן לומר פרעתי והחזרתי השטר לידך וכמש"ב, נראה דבהוציאו אותו יום שזמן הלואה היה בשטר זה, וע"ז אמרו פ"ק דב"מ, דלפרעון בת יומא לא חיישינן ואפילו נפל השטר ואין השטר ביד המלוה, ולפום מה דקיי"ל כרב כהנא לפרעון חיישינן. אולם לקנוניא לא חיישינן חזינא דבכל גווני אין אדם פורע תוך יום שנכתב השטר, א"כ בכה"ג אם אין כותבין ללוה עד שיהא מלוה עמו שפיר גבי בהך שטרא ולא מצי לומר פרעתני והחזרתי שטר זה לידך, דלפרעון בת יומא לכו"ע לא חיישינן. אך דחיקא מילתא טובא לאוקמי הך ברייתא דמוציאין שטר חוב זע"ז בהוציאו תוך יום שנכתב. ונראה דנפק"מ אם יבואו עדים ויאמרו יוסף ב"ש זה הוא הלוה והוא מסר שטר זה ליד המלוה אז שפיר גובה בהך שטרא מלקוחות, ואלו בלא זה אם נאמר דכותבין ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ומצינן שמוציא כתב על עצמו, וא"כ אע"פ שבאים עדים ומעידים הוי מלוה ע"פ ע"י עדים דלא נפיק קלא ע"י שטר זה כיון שאין מוכח מתוכו מי הוא הלוה וכמש"כ ההמ"ג, אבל אם אין כותבין ללוה עד שיהא מלוה עמו א"כ ביום הראשון דלפרעון ליכא למיחש נפיק קלא עליה שזה הידוע בכנויו לוה מיוסף ב"ש חבירו כך וכך, א"כ אע"פ שלמחר תו אינו מוכח מתוכו דאפשר שהמוציאו לקחו מיד מלוה שלו אחר שפרעו, מ"מ כיון דנפיק קלא תו לא איכפת לן במה שנתהווה אח"כ דלא בעינן שיהא מוכח מתוכו כל ימיו, וגדולה מזו כתבו רבנן בתוספות דף ק"ע ד"ה אין הלכה דאם נמחק שטרו באונס גבי מן הלקוחות שלקחו אחר שנמחק, דכיון דנפיק קלא נפיק אף דליכא שטרא כלל, ודא בעי עיונא דנטעון פרעתי, וראייתם צ"ב דמייתי דאי לאו בצינעא יזיף הוי גם במלוה ע"פ טריף ממשעבדי אף דמצי טעין פרעתי, וזה יש לדחות, דהתם כגון שתוך זמנו מת וכיו"ב דלא חיישינן לפרעון ואכמ"ל. אולם הא דידן פשיטא דגבי ממשעבדי ודוק:
ורבינו דסתם משום דעיקר מלתא דא שאמרנו לא מכרעא, דאף באותו יום לא הוי מוכח מתוכו דאימור בא ליד המוציאו אחר שפרע ליד יוסף ב"ש חבירו, ואם תאמר הא לפריעה בת יומא לא חיישינן, ע"ז אשיבך דילמא הוא מאוחר ושפיר פרעו טרם הגיע זמן הכתוב בשטר זה ונטלו מיד מלוה שלו ותובע אותו בו, וא"כ לא נפיק קלא מיניה כלל דאינו מוכח מתוכו מיום ומשעה שהסירו העדים עיניהם מתוכו ואין זה רק מלוה עפ"י עדים, [והא דאמר פרק שנים אוחזין דף י"ז המוציא שט"ח שכתוב זמנו לבו ביום כו' ואמאי ליחוש שמא מאוחר הוא ופרעו טרם הגיע זמנו, ע"כ למ"ד דמאוחר פסול וכן מצאתי בתומים ונהניתי] אך הברייתא אתיא כמ"ד כותבין שובר דקאמר לדידיה טרם דתקון ר"א למיכתב שטרא דא אחרנוהו או למכתב שובר סתם כל שטרא דיפקון כו' הוי מאוחר פסול, ואם כן לא חיישינן למאוחר ושפיר באות יום גובה בו, ותו אם יעידו עדים מי הוא הלוה ומי הוא המלוה דין שטר יש לו וזה נכון ודוק:
הן דיש לצדד לפי מה שפירש הלח"מ בהלכות מכירה בשיטת רבינו דסובר דלהוציא ממון חיישינן לנפילה ולכך מי ששטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה מן הלוה אלא בראיה שהמלוה כתב ומסר לו ואם לא, אמרינן אימור נפיל מיניה הך שטרא ואיהו מצאו, ואפילו לנפילה דחד חיישינן ולכך אייתי רבא ראיה בפרק האשה שלום דף קט"ו דלא חיישינן שמא יצחק ריש גלותא אחרינא בא והיה בקורטבא ואזיל לאספמיא, דאמרינן כאן נמצא כאן היה, ומסתמא הך דאזיל מקורטבא הוא היה בקורטבא מקודם [וכמו שפירש הרמב"ן] מהא דתרי שטרי דנפקי במחוזא כו' והא חבי בר ננאי וננאי בר חבי במחוזא שכיחי טובא, ופירוש ואמאי לא חיישינן לנפילה, וע"כ משום דאמרינן כאן נמצא כאן היה, הרי דחייש לנפילה דיחיד [כמש"כ תוס' שם ד"ה למאי] ורק במקום דאיכא למימר כאן נמצא כאן היה עי"ש, וא"כ בטוען שבא ע"י כתיבה ומסירה אמרינן שמא בנפילה בא לידו, דלא שייך כאן נמצא כאן היה, ולפ"ז בשני יוסף ב"ש אמרינן דמאן אמר לך שבא מיד יוסף ב"ש חבירו הך שטרא ע"י מעות שלוה הימנו, דלמא בא ממנו דרך נפילה, ואימור שלו היה על זה המוציאו עכשיו ונפל מידו ומצא זה, דאפילו לנפילה דיחיד חיישינן לרבא, והא דשני יוסף ב"ש מוציאים שטר חוב על אחרים, הוא דלא אמרינן שמיד יוסף ב"ש חבירו נפל דכאן נמצא כאן היה, וא"כ ודאי היה בידו מקודם מעת שנכתב מיד הלוה למוסרו למלוה, ולא היה ביד יוסף ב"ש חבירו מימיו, אבל כאן שע"כ תאמר שבא אליו מיד יוסף ב"ש חבירו, רק שאתה אומר ע"י הלואה ואני אומר ע"י נפילה, והלוה שאתה קורא אותו, הוא היה המלוה ולא שייך כאן נמצא כאן היה, אבל לפרעון כו"ע לא חיישי דודאי לא מסר השטר לידו עד שיקרענו דמצי גבי ביה ודוק:
ולפ"ז אביי ורבא אזלי לטעמייהו, אביי סבר דלא חיישינן לנפילה דיחיד וסברא דכאן נמצא כאן היה לית ליה, ולכך אמר ביבמות חיישינן לתרי יצחק, וא"כ קשה משנתנו אמאי אין מוציאין שט"ח זה על זה, דעל כרחין משום דכותבין ללוה אף עפ"י שאין מלוה עמו, וא"כ איך כותבין ניחוש שמא יכתוב בניסן ולא ילוה עד תשרי ואח"כ יוציא מלקוחות מניסן, ועל כרחך דעדיו בחתומיו זכין לו, דדחיקא לאוקמי משנתנו דוקא בשטרי הקנאה דסתמא קתני ודומיא דאין מוציאין שט"ח על אחרים, אבל רבא סבר דלנפילה חיישינן ולתרי יצחק לא חיישינן דאמרינן כאן נמצא כאן היה, להכי סבר בסוף פ"ק דב"מ דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו. והא דאין מוציאין שטר חוב זה על זה, הוא משום דחיישינן לנפילה, והא דמוציאין על אחרים משום כאן נמצא כ"ה כמש"ב ודוק. אח"ז ראיתי בתומים שהעיר הרבה מדברינו אלה אך הלך בדרכים שונים מדרכינו ות"ל דברינו פשוטים:
ומה שעמד לתמוה שם בשני יוסף ב"ש דמוציאין שטר חוב על אחרים, ולשיטת הריב"ש הא בעינן בכל שטרות מוכח מתוכו, ובגיטין אמר דשתי נשים ששמותיהן שוות לא הוי מוכח מתוכו ע"י עדי חתימה, הנה מלבד דדבריו תמוהים דבפרק כל הגט מוכח דאם אמרינן דשני יוסף ב"ש מוציאין שט"ח על אחרים ולא חיישינן לנפילה דתפיסתן מוכחת או משום כאן נמצא כ"ה, תו הוי גם בגיטין מוכח מתוכו, ומצאתי שהאריך בזה בנתיבות, זולת זה לדעתי לא דקו רבנן בהא מילתא במחכ"ת, דדוקא בגיטין דלא ידענא למי נכתב אם ללאה הגדולה או להקטנה אין זה גט כלום, משא"כ בשטרות דכיון שעל ידי הרשאה שאם יכתבו שני יוסף ב"ש הרשאה להדדי יגבו א"כ הוי מוכח מתוכו דנשתעבדו הנכסים לאחד משניהם וע"י הרשאה יגבו וזה כמו שכתב מאחד משני אנשים אלו לויתי מנה דשפיר נשתעבדו נכסים וגובים מן הלקוחות, וזה פשוט:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה