אור שמח על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק כ · הלכה ה
ראובן ושמעון כו' מורידין לתוכה ראובן כו':
רבוותא בתוספות פ"ב דגיטין סד"ה מפני מה תקנו זמן כתבו דאם מכר עבדו וכתב לו גט שחרור בלא זמן לא מצי לטרוף הלוקח אותו דהעבד מוחזק בעצמו, ואז מצי אמר דילמא שחרור דילי קדים, אף ע"ג דשטר המכר מבורר זמן שלו ובשחרור לא מבורר. ונראה לי לבאר בזה ירושלמי כתובות פרק מי שהיה נשוי על משנה דהיו כולן יוצאין בשעה אחת כו' חולקות בשוה, כהדא קריבין דר"י זבנין חקלוון מן אילין דבר תפקון אזלן אילין דבר תפקון ונסבין להו נשין אעלין להון שקיעין [פירוש שטרי החלטות להיות שקועין בידן] אתון בעיי מתגרי בקריביה דר"י כו', והנה לא יתכן לומר דנסבו נשים ואעלין להון שקיעין באותו יום שמכרו לקריביה דר"י שדותיהם. ונראה לומר דקריביה דר"י זבין בשטרות שיש בהם זמן אחר זה נתחכמו ונסבו להון נשים ואעלין להון שקיעין בלא זמן א"כ זמן של הלוקח מבורר וזמן של האשה אינו מבורר וא"כ היה צריך להחזיק את הלוקח:
אבל באמת הוא מתבאר עפ"י מש"כ רבינו בהלכות ערכין פ"ד הכ"ב, האיבעיא בגמרא, האשה שהקדישה שדה אחוזתה וגאלה בעלה מיד ההקדש והגיע היובל והוא תחת יד הבעל הרי הדבר ספק אם תחזור לאשה או לכהנים לפיכך כו' וכן אם קדמו הכהנים ותפסו אינה יכולה להוציאה מידן, וכתב ע"ז הראב"ד מסתברא שהאשה יותר מוחזקת מפני שיד הבעל כיד האשה בכל נכסיה כו' וכיון שהשדה ת"י הבעל הרי הוא זוכה לעצמו בה בשביל פירותיו, הרי דבספיקא דדינא סובר דמה שת"י הבעל הוי כאילו בחזקת האשה כיון דיד הבעל כיד האשה בכל נכסיה, א"כ כאן דעבדו שטרי שקיעין לנשיהון בלא זמן ומספקא לן אם הוי השטר שקיעין קודם המכר, וא"כ מה שמוחזקין בהנכסים שהמוכר היה עדיין מוחזק בהן שהלוקחים לא קנו רק בשטר או בקנין, הוי כאילו הנשים מוחזקין בהן וא"כ אוקי ארעא בחזקת הנשים, אע"פ שזמן של שטרות דילהו אינו מבורר וזמן שטר הלוקח מבורר מ"מ כיון דהם מוחזקין אין מוציאין מידן בלא ראיה, לכן אמר ר"מ ידעתון כד זבנתון אילין חקלין כו' לא הוון אילין שקיעין קדמיכון יעו"ש, אבל בל"ז הפסידו הלוקחים, וזה נכון וראיה לסברת הראב"ד, ואפילו למ"ד קנין פירות לאו כקנין גוף דמי אמרו סוף פ' השולח דאי נחית אפרי נחית נמי אגופא וא"צ הרשאה, לכן מסתברא כיון שאם תשאר של אשתו תהיה הפירות לבעל, חשוב השדה לאחזוקי להבעל בפירות עד שמטעם זה דיינינן כאילו היא ת"י האשה, אבל מה שדן הראב"ד מטעם דידו כידה ועדיפא מידה, זה צע"ק דהא בלא דן אפרי, בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ולא הוי כמפיק לעצמו, ה"נ לא חשיב כדן עם הכהנים לעצמו מה שמוציא להאשה מיד הכהנים לולא הפירות כן נלע"ד:
אמנם שם בערכין יש לדון, דדא ברור, דמה דכהנים זוכים בהשדה הוא בא מן זכות ההקדש והוי כמו שקנה השם ונתנו לכהנים וכדאמר בגזל הגר, ולכן אם לא נגאלה כלל לר' שמעון יוצאין לכהנים בלא דמים, ולרבנן כהנים נכנסין ונותנין דמיה, ועיין ריש פרק אין מקדישין אמר רב בהדיא דכהנים משלחן גבוה קא זכו עיי"ש, א"כ הלוקח מן ההקדש שדה אחוזה של פלוני אין לו בה רק קנין פירות, ובפרט לשיטת הירושלמי שילהי השולח דאינו רשאי לחפור בה בורות כו', וא"כ בשעה שגאל אותה הבעל של האשה מן ההקדש אז מספקא לן אם הוי כאחר או כמקדיש עצמו, והספק אם יצא מן ההקדש לגמרי גוף הקרקע או לא יצא רק קנין פירות עד יובל והזכות קנין גופיה נשאר תחת יד הקדש שמכח זה יזכו הכהנים בשנת היובל, א"כ אוקי ארעא בחזקת מ"ק ומרא קמא היה הקדש דבעת היותן תחת הקדש הרי גוף ופירות להקדש לעולם, א"כ בקרקע הלא אזלינא בתר חזקת מ"ק כדאמרו גבי נכסי דבר שטיא פ' האשה שנתארמלה דף כ' ואף בספיקא דדינא אזלינן בתר חזקת מ"ק בקרקע וכמו שפירשו רבנן בתוספות בב"ב (דף לב) סד"ה והלכתא יעו"ש, ויש קצת לחלק דהכא מחזיק בהשדה שגאלה מן ההקדש כדין, משא"כ תמן אנו מסופקים שמא לא הוי חזקה דהשתא דיליה כדין, כיון דכשהוא שוטה זבין, או בההוא דא"ל מאי בעית בהאי ארעא דטוען דגזולה היא ת"י, לכן מיחשב הראב"ד כאן לחזקה דהשתא, ויש לחלק קצת ע"פ דברי ירושלמי פרק מרובה ה"ד המקדיש אינו כמוכר ובירושלמי פ"ק דמעשרות א"ל תמן אף ידי בעלים לא יצא שא"ל פדה ראשון כו', וכ"ז דחוק, ויעוין משל"מ פט"ו ה"ה מטוען:
אולם השגת ראב"ד עצומה עפ"י מה שפסק רבינו שם דאם גאל אחר וגאלה המקדיש מידו הרי נשארת תחת יד המקדיש לעולם ואינה יוצאה ביובל לכהנים, א"כ לא שייך לאוקמי בחזקת מרא קמא הוא ההקדש כשגאל הבעל ואז נולד הספק אם יצא קנין הגוף של השדה מן ההקדש דהא בין כך ובין כך אין זה שייך כלל לההקדש רק אם יגאלנה המקדיש מיד הגואל תהיה חלוטה לו ואימת נתהווה הספק כשהיא תחת יד הגואל בשנת היובל ואז הספק רק בין כהנים לאשתו אשר היא הקדישה ולא שייך חזקת מ"ק כלל, דהא לא תליא כלל בההקדש רק מה שהיא תחת יד האחר בשעת שהגיע שנת יובל ובזה תלוי, וברור לפי צד דבעל לאו אחר הוי וכמקדיש דמי אם גאל אדם שדה ואחר כך נשאה הוי כאילו גאלה המקדיש מן הגואל, וא"כ עיקר הספק אינו רק בשנת יובל אם מה שהיא ת"י הבעל הוי כאילו היה כעת ת"י האשה, ואז אינו נופל הספק רק בין האשה לכהנים, מוקמינן בחזקת האשה דהבעל מחזיק אותה לפירותיה, ודוק בכ"ז: