אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק כ · הלכה ב

הלכה א

שכל התופס לבע"ח במקום שיש עליו חוב לאחרים לא קנה:
הנה בב"מ אמר, דבמציאה פליגי משום מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, ובחוב לא נזכר הך סברא דמיגו דזכי לנפשיה כגון באם התופס גופיה הוא הבעל חוב. ולכאורה היה נראה דבאמת היכי דחב לאחרים לא מצי תפיס אף בהוא עצמו הבע"ח משום דכיון דשעבודא דאחרינא איכא ע"ז וצריך לחלק ביניהן לשוה ואיך מצי זכי לאחר מאי דהוי חייב לאחרים וזה דוקא בדבר דאיכא שעבודא לכולהו עליה, אבל במילי דהפקר שאין שום שעבודא וזכיה איך שייך שום חובה דמאי חייב לאחרים מאן נימא דאתא לידייהו ואטו חובה לאדם שאינו מוצא. אמנם לפ"ז מאי מקשה מפאה, ולכן היה נראה לפרש דאין החוב לאחרים במה שמפסיד העניים רק במה שמפסיד לבעל השדה דבתוספות ר"ה (דף ד) כתבו דאם עניים לא באו לזכות פאת שדהו או אם אין כאן עניים לא אמרינן דלעניים שייך רק שייך לבעה"ב ואין אדם אחר יכול לזכות יעו"ש, א"כ הכא שמזכה לעני שעדיין לא זכה א"כ חב לבעל השדה שאם לא זכה איכא לבעה"ב קנייה בהו והכא חשיב חוב, אבל מה דחב להלוה אין זה חוב שמחויב לפרוע חובו:
ולהבין סברת רב נחמן ור"ח במציאה גופה היה נראה קצת דר"נ ור"ח מיירי במציאה שאפשר שהיא של ישראל רק מחמת יאוש ויאוש גופא עד דאתי ליד זוכה אם יראה המייאש האבידה אינו צריך לקנות מחדש רק מיד, האבידה שלו, וא"כ התופס גופיה הוא המגביה חב להמייאש דכיון שקנה הוא שלו, ובזה היה מיושב קושית תוספות מר"נ על ר"נ בביצה, והגמרא דפריך משמועה דפוסל דמוקי לה בכל גוונא אף בעיר שרובה ישראל רק אין בה סימן ודרך נפילה וא"כ חב בהגבהתו להאובד, אולם אכתי לא נתברר סברת רב ששת בביצה, ועוד לפי דרך זה הלא היה לרב חסדא בפ"ק דגיטין למימר דר"א וחכמים לטעמייהו אזלי דכו"ע סברי דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, ובפאה הא להעניים לא חב כמש"כ רק דחב לבעל השדה, וניחזי דנהי דמצד מצות פאה אם ליכא עניים שייך לבעל השדה, אבל השתא דהרשה רחמנא לעניים למישקל ובעל השדה חושב שזה יטלו העניים א"כ בלא המצוה של פאה הוא מפקיר את תבואת שדהו ותליא זה בפלוגתא דר' אליעזר שמותי הוא וסבר כב"ש דהפקר לעניים הוי הפקר, וכן מצאנו לר' אליעזר בפ"ד דרה"ש בכרם רבעי שהיה לו ובקש ר"א להפקירו לעניים ועיין טורי אבן שם, וא"כ אף אם לא יטלו עניים ג"כ צריך בעל השדה לזכות מחדש שיהיה שלו ואינו חב לבעל השדה, אבל חכמים סברי כב"ה דאינו הפקר ולא נפקא מרשות בעל השדה רק מה דזכינה רחמנא במצוה דעזיבה וכי ליכא עניים שייך לבעל השדה א"כ חב לבעל השדה ולכן הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ולא זכה וא"ש, וצריך ע"כ לפרש כפירוש קדמאי דגם על הרשות דיכולים לזכות מקרי ג"כ תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ולכן פסקו קדמאי והובא לפסק בסימן ק"ה סעיף ב' דבע"ח גופיה כיון דאי בעי זכי לנפשיה מצי תפיס לאחריני ג"כ, אמנם יש לפקפק דבשלמא במציאה שבידו ובר זכייה הוא בגווייהו א"כ מצי זכי נמי לאחר ולהגביה לזכות בה לחבירו ואין לאחרים עסק בהו כלל, אבל בבעל חוב שתופס מאי תופס הלא רק בשביל שעבודו מצי לזכות ובמה נפקע שעבודו הלא שעבודו של התופס לבע"ח אחר קאים ובאופן זה דיהיה שעבודו שלו קיים הלא לא מצי לזכות בהו דכאחר לגמרי דמי, ורק על ידי הפקעת שעבודו מצי לזכות בהו, ולכן אף כי אין בידינו לחדש נגד רבותינו, אבל הבו דלא להוסיף עלה שיתר מחובו אינו יכול לתפוס ודלא כהש"ך ודוק:
ומה שכתב הקצות דאי הוי מגבה אדעתא דידיה ואדעתא דחבריה ודאי דהוי קנו מכש"כ דשותפין שגנבו לשיטת רש"י ותו אמרינן תרי מיגו, ז"א דבשותפין שגנבו גם לרש"י הוי טעמא משום דעל מחצה השניה שהוציאה בשביל חבירו, אף דהשתא מגביה לחבירו אי אמרינן דאין שליח איהו חייב כולא קרן וכפל וזכי ביה להתחייב כפל כדין כל גנב הגונב בשביל חבירו לכן נתחייב חבירו ג"כ בהוצאתו, אבל כאן אם חבירו לא הוי זכי איהו לא הוי מצי זכי בכולא יתר מכדי חובו, לכן לא מהני מה דזכי לנפשיה, ורבא שפיר מייתי ראיה לדחות ראיה דרמי ב"ח לשנים שהגביהו דיהיה המחצה שהגביה שמועיל הגבהתו גם לחבירו דלא יהיה נגד חבירו כמונח ע"ג קרקע מיגו דמועיל הגבהתו לעצמו, וע"ז מביא משותפין שגנבו דאף ע"ג דבכ"מ אין שליח לד"ע הכא מועיל הגבהתו גם לחבירו הואיל ואית ליה מחצה וזכי בה, ואם תאמר אין שליח יהיה ההגבהה מועלת לעצמו שיתחייב בה איהו וכמו דאמרו בדף יו"ד אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי ה"נ דלא מחייב שולחן כו' התם כו' אלמא דגונב לצורך חבירו חייב כפל ודוק היטב:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה