אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק יד · הלכה ט

הלכה ו

אמר לו הלוה כו' הואיל והודה מעצמו שדמי השור הוא החוב ומדמיו נפרע (בעל) [בטל] השטר, ואף עפ"י שאין עליו עדים שפרע מדמיו ישבע הלוה היסת שפרעו וכן [כל] כיוצא בזה:
פשט דברי רבינו אף עפ"י שאין עדים שפרעו כלל רק דאיהו מודה שפרעו ואית ליה מיגו דלא היו דברים מעולם, מ"מ הוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי דכיון דחובו על דמי השור ומדמי השור פרע מן הלוקחים ודאי דחוב זה נפרע מאתו ואיתרע שטרא לגמרי, וכן הבינו הפוסקים הקדמונים בדעת רבינו. והנה בעל התרומות הביא מדברי הר"י בן מיגש בחידושיו שכתב כיון דקא מודה דאתורי יהיב ומתורי שקיל כו' כיון שמודה בעל השטר דשטר זה לא היה אלא מדמי השוורים שמכר ממנו ונתברר שישב אמסחתא בחנות שנמכר בו בשר אותם שוורים ונתקבל דמי הבשר הנמכר בידוע שלא היה פרעון אלא דמי השוורים עצמן כו', מדכתב "ונתברר" חזינא דוקא שיש עדים שישב אמסחתא, אבל היכי שאין עדים "נאמן במיגו דלהד"ם" לומר סטראי נינהו, ויש לדחות דדוקא לרב פפא דבשאר חוב סבר אפילו כי איכא עדים דפרע ליה מ"מ אם ליכא עדים דפרע ליה על שטר זה, סבר ג"כ דלא איתרע שטרא וטענת סטראי בעצמה טענה טובה, הכא דמתורי יהיב ומתורי שקיל נחתינן חד דרגא דכי איכא עדים שפרעו לא מהימן לומר סטראי נינהו, אבל לדידן דקיי"ל דסטראי בעצמה טענה גרועה הוי ולא מהימן רק במיגו, תו כה"ג דמתורי יהיב ומתורי שקיל נחתינן חד דרגא דאפילו במיגו לא מהימן:
אולם לדעתי למד זה רבינו מדברי הרי"ף ומדברי הר"י בן מיגש רבו, דגרסי בגמרא כיון דקא מודי דמתורי יהיב ומתורי שקיל, חזינא דצריך להודאתו, על כרחין דליכא עדים דמתורי יהיב, א"כ לרב פפא אם הוי אמר המלוה דלאו מתורי יהיב, במה דאיכא סהדי דאמסחתא יתיב בזה היה מהימן לומר סטראי נינהו לרב פפא דלא עדיף מאיכא עדים דנתן לו לשם פרעון דלא איתרע שטרא לרב פפא, ואפ"ה לא אמרינן מיגו ואינו נאמן לומר סטראי כיון דקא מודה דמתורי יהיב, כש"כ לדידן דס"ל דטענת סטראי טענה גרועה הוי באופן דמתורי יהיב ומתורי שקיל דלא מהימן במיגו דלהד"ם, והך דאמר הר"י בן מיגש "ונתברר" או דכוונתו שנתברר מתוך הודאתו או כמו דפרשתי לעיל. אולם בגמרא דילן הגירסא כיון דקאמר אתורי יהבת לי ומתורי שקלת ושפיר מצינן לאוקמי כגון דאיכא עדים. ועיין בש"ך סימן נ"ח ס"ק כ"ח, ולפי מה שאנו רואין שהריב"ם אזיל לרב פפא אין דקדוק על הר"י בן מיגש כלל, דאם לא הודה שמדמי השור הוא החוב היה מהימן לומר סטראי לרב פפא דעדי פרעון לא מרעי שטרא, ועיין בחידושי הר"י בן מיגש בעצמו ודוק:
והנה בפרעו בעד אחד וטען דסטראי הוי נחלקו הקדמונים בסימן נ"ח אם איתרע שטרא ועיין ש"ך בזה. והנה מקור הדין, דרבוותא בתוספות כתבו בכתובות פרק הכותב בעובדא דאבימי דהוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי כו' דדוקא אחר שתקנו שבועת היסת דקודם התקנה הוי השליח עד גמור דנאמן לומר למלוה פרעתי מיגו דאי בעי אמר אהדרינהו ללוה כו' הוי מחויב שבועה ואי"ל משלם, ומה שעד אחד מעיד שהוא פרוע הוי שבועה דרבנן כבר עמד בזה הש"ך. אמנם עיקר דברי תוספות נראה לנו דתליא בשני טעמים שהעלו בתוספות בנסכא דר' אבא הא דלא מהימנינן ליה במיגו, האחד משום דמיגו לא אמרינן דאינו רוצה לשבע ולהכחיש העד, ולפ"ז מדוייק שפיר, דאף אם תאמר דהשליח מחויב דלא פרע ליה באנפי סהדי והשתא הוי בעל דבר שטוען שפרע לבעל השטר ואם מהימנינן ליה שפרע יפטר מלשלם והוי בעל דבר ונוגע, בכ"ז הא אית ליה מיגו דאי בעי אמר להמשלח אהדרתינהו לך ומהימן במה דאמר פרעתי למלוה וחייב המלוה לשבע, אבל למה שכתבו דעד אחד כל זמן שאינו מכחישו הרי הוא כשנים ולא אמר מיגו במקום עדים, א"כ באופן דחייב השליח לשלם עבור מה דעוית לפרעו בלא סהדי ונוגע לו אם יחזיר המלוה השטר יפטר השליח והוי בעל דבר, ואם אמרת כיון דמצי אמר אהדרינהו ללוה ואז הוא נפטר הלא נאמן הוא שפרע למלוה וא"כ אין זה רק מתורת מיגו לא מתורת עד דלא דמי להא דקדושין דשם אם פרעו למלוה לא מחייבי לשלם, ואם כן רק דתחשוד אותם שמא לקחו לעצמם ע"ז נאמר אם האמת דלקחו לעצמם היו יכולים לפטור בטענת אהדרתינהו, ולכן המה עדים גמורים, אבל כאן אף אם האמת דפרע למלוה חייב לשלם ואם יודה לדבריו המלוה אז יפטר נמצא דהוא הבעל דבר ונוגע, רק כיון דמשום מיגו מהימנית ליה על המעשה דפרע למלוה דאי לא"ה הוי מצי אמר אהדרתינהו ללוה ולא הוי נוגע, ואי דעכשיו דפרע בלא עדים נעשה בעל דבר מכ"מ אמת המעשה, ע"ז אשיב לך כיון דמתורת מיגו א"כ תו יש מיגו למלוה דאי בעי הוי אמר לא פרעתינהו והוי משתבע נגד העד, ועל כרחך דסטראי הוי, ואי משום דכל זמן שאינו מכחיש להעד הוי כשנים ולא אמרינן מיגו והוי כאילו שני עדים מעידים שפרע כ"ז שאינו נשבע להכחישו ולא מהני מיגו במקום עדים, זה לא שייך כאן דאם תאמר שישלם הוא שלא יפרע עם השטר, הלא יפטר השליח מתשלומין ללוה והוי בעל דבר ואין כאן עד, ואי משום מיגו תהימניה על המעשה כמו דמהימנינן לבעל דבר במיגו א"כ תו הא אית ליה מיגו להמלוה דהוי מצי לשבע ולהכחיש לשליח. כן נ"ל בזה, ולהקדמונים בריטב"א שיטה אחרת יעו"ש:
אולם נראה להעיר, דאם השליח חייב לשלם על מה דעוית, תו לא שייך לומר על המלוה מתוך שאינו יכול לשבע משלם, דאם הוי מכחיש להשליח לומר לא פרעתני לא הוי בעי למשבע לפי מה שפרשנו דהוא בעל דבר, רק אימת הוי בעל דבר אחרי שתאמר שהאמת שפרעו ותו הא פרעו דאי לא פרעו הא מצי אמר אהדרינהו ללוה וא"כ המיגו על אמיתת המעשה, הוי מיגו נגד חזקה דשטרא בידי מאי בעי, דאין לומר דשטרא בידי מאי בעי זה לא שייך כאן ששלח על ידי שליח דהשליח פרע ולא ביקש השטר, כיון דהשליח מתחייב ממון עבור זה שפשע ליתן מעות ולא קיבל השטר א"כ שייך חזקה דשטרא בידי מאי בעי, דאל"ה הרי לא הוי נתן לו בלא השטר ותו לא מהני מיגו, ואף דמסקינן בשטר פקדון דמצי טעין נאנסו מהימן לומר החזרתיו במיגו, כבר פירש הסמ"ע דמשום דסמוך נפשיה על המיגו על טענת נאנסו לכן לא הוי טעין ליה למיתב שטרא טרם החזרה, אבל כאן הלא הוי מיגו במקום חזקה דשטרא בידי מאי בעי, ורק בעד אחד מעיד שהוא פרוע שמתורת עד נאמן נגד חזקה דשטרא בידי מאי בעי, אבל כאן הלא הוי בעל דבר רק לאמיתת המעשה מתורת מיגו הוי נגד חזקה וצ"ע עוד:
במשל"מ נסתפקתי אם חיוב השטר הוא מנה והעדים מעידין שנתן לו בתורת פרעון מאה וחמשים אם נאמן לומר בכי האי סטראי נינהו והעיקר דנאמן המלוה בכי האי, יעו"ש. וברור דהמלוה נאמן דודאי לא עדיף עדות העדים מאלו היה ביד הלוה שובר על שטר של מאה וחמשים ובכי האי מהימן המלוה לומר דהשובר נכתב על מלוה ושטר אחרינא דאלו האי שטר ליכא רק על מנה ועליו לא נכתב השובר, כדאמר רב אשי בב"ב (דף קעב) בהאי מאן דנקיט שטרא בר מאה זוזי ואמר שווינהי ניהלי חד בר חמשים דאמרינן מיפרע פרעיה וכתב עליה תברא ומפיק ליה האי ואמר אחרינא הוא ופסקו רבינו לקמן פרק כ"ג, כן הכא נאמן לומר סטראי נינהו, ופשוט:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה