אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק יד · הלכה ו

הלכה ה

אינו גובה בו כלום:
מסתפקנא בהא מילתא היכי שכבר גבה בו ואחרי זה טעין ליה הלוה כדרך שכתב רבינו לעיל הלכה ג' שעל טענה אמנה א"צ לישבע רק משלם, ואחר זה תובע אותו הלוה מה דינו, כיון שאנו רואים, להחזיק בידו כמו גבי קרקע קיי"ל דנאמן במיגו וכמו שהביא רבינו פרק ט"ו מטוען ה"ט, לכן כאן דלהוציא אינו נאמן ואף אם תפס לא מהני ומוציאין מידו ולכן דייק רבינו שהרי השטר הוא כחרס, זה דוקא כשנודע לב"ד קודם שהוציא הממון, אבל אחרי שהוציא הממון בב"ד בטענה השקריית היינו ע"פ שטר שאינו ואח"ז הודה נאמן כדין מיגו להחזיק דאמרינן, וכמו במיגו דמחזיק קרקע דאף עפ"י שאין לו עדי חזקה וקרקע בחזקת בעלים הראשונים הוי אמרינן מיגו להחזיק אותו בקרקע אף שמוכרח היה לשקר ולהראות שטר שאינו שבלא איהו לא היה לו מיגו. אמנם נראה דזה דומה לשוכר עדי שקר דאמרו ריש פרק הכונס דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים דאמרו תמן ה"ד אילימא לנפשיה ממונא בעי שלומי, ונתבונן דלמא מיירי דהמעשה אמת שהלוה לחבירו מנה רק שאין לו עדים על זה ושכר עדים שיעידו בשקר שראו ההלואה ועל ידי זה גבה הממון, ומוכרח מזה דכיון שהוציא הממון בב"ד עפ"י עדי שקר חייב גם בדיני אדם, כן הכא כיון שהוציא את הממון ע"י ב"ד בשטר בדוי חייב בדיני אדם, וע"כ לא סבר רבה דמוציאין ממון בהך שטר ע"י מיגו רק משום דהודה בב"ד טרם שהוציא הממון שלא כדין ונתברר להב"ד מיגו שלו ע"י השטר מקודם דגמרו הדין, ומה שהוכרח לשקר זה לא איכפת לן כיון דעדיין לא איתעביד בב"ד שקר, אבל לדידן דקיי"ל כרב יוסף דהיכי דקיימו זוזי תיקום ומוכרח היה לשקר בב"ד טרם שהוציאו ממון מחבירו תו הוי השתא כמו שכר עדי שקר והוציא בב"ד דחייב לשלם ודוק:
אולם נראה לדעתי דבשכר עדי שקר והוציא ממון בב"ד דתו אין העדים יכולים לחזור ולהגיד ואיהו מודה בב"ד דהעדים לא ראו רק שההלואה אמת בכה"ג מהימן במיגו רק דבדיני שמים ג"כ פטור מלשלם ולא עבר רק על לפני עור וכיו"ב אבל מתשלומין מיפטר כיון שאומר שחבירו מכחישו בשקר והמעות מגיע לו נאמן במיגו ואי משום שהוציא שלא בצדק, אטו בזה נפטר חבירו לשלם לו ורמי עדיין חיוב על חבירו לשלם מה שלוה רק שאין לו עדים ולכן פטור מלשלם גם בידי שמים. אמנם היכי שחבירו טוען איני יודע דהדין דפטור ואיהו שכר עדי שקר והוציא ממון בב"ד, דבזה דעל חבירו ליכא חיובא לשלם מן הדין, בזה אם הודה אחר זה בב"ד שהעדים שקרנים חייב לשלם גם בדיני אדם ולא שייך מיגו ע"ז כיון דהוא מודה דחבירו פטור מן הדין ומה שעשה תחבולות בב"ד להוציא בשקר הדר דינא, וה"ה בשטר אם הלוה טוען איני יודע דחייב לשלם כמבואר סימן נ"ט ואח"ז הודה דהשטר אינו הדר דינא ומפקינן מניה ממונא, ודוק:
ויתכן לפרש כוונת תוספות בפרק הכונס שכתבו וכ"ת משום דלא ידעינן שהם עדי שקר, ופירוש בטוען הלוה איני יודע והוא טוען שההלואה אמת רק שהעדים עדי שקר מ"מ כיון שאם היינו יודעין שהן עדי שקר משלם כו' פירוש דבכי הא הדר דינא וחייב לשלם בדיני אדם. ולפי דברינו יתכן אפכא דבדיני אדם חייב כיון דלפי דבריו הלא חבריה פטור שאף ע"ג שההלואה אמת לפי דבריו מכל מקום הנתבע אינו יודע ופטור מלשלם ונמצא דהוציא ממון בב"ד בעדות או שטר שקר והדר דינא, אבל בדיני שמים פטור כיון דלפי דבריו רמי גם על חבריה הנתבע לשלם בידי שמים דבברי ושמא חייב הנתבע לצאת י"ש יעוין ההמ"ג פ"א מטוען פ"ט, וא"כ איהו פטור לצאת ידי שמים. אמנם ז"א דרמי חיובא עליה בדיני שמים לצאת מה דחייב בדיני אדם ואשכחן כוותיה בתוס' בבא קמא (דף עא) סד"ה אתנן אסרה תורה דרבא הוי בעי למיפק בידי שמים דבדיני אדם לא קיי"ל כרב אם איתנהו בעינא, ואפילו כן הוי בעי לאפוקי ידי שמים מה דבדיני אדם חייב להחזיר לרב, אע"ג דלצאת י"ש אדרבא רמי חיובא על הני גנבי גם לרב מכל מקום הוי בעי לאפוקי י"ש מה שבדיני אדם חייב לרב, התבונן. וכן הכא אף ע"ג דלצאת י"ש רמי על חבירו לשלם שטוען שמא מכל מקום חייב בדיני שמים לצאת מה דחייב בדיני אדם ודוק. וגוף דבר זה שיתחייב הנתבע לצאת י"ש כשחבירו שכר עדי שקר והוציא ממון בזיוף אע"ג דאית ליה מיגו לא ברור אם יתחייב זה לצאת י"ש שאינו חייב רק כשחבירו הטוען ברי אית ליה חזקת כשרות ואיכא חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו, בזה חייב לצאת י"ש, אבל לא בהך שעשה תחבולות שקר להוציא שלא כדין ויעוין ש"ך סוף סימן ל"ב בשם רש"ל ובאורים, ודברינו ישרים:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה