אור שמח על משנה תורה, הלכות מכירה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק כג · הלכה ג
מכר עבדו לקנס שאם י[ו]גח וימות יהיה קנס של לוקח הר"ז ספק כו':
המעיין בגמרא יראה דלר' מאיר דסבר מקנה אדם דבר שלב"ל אמר משום דאיכא מי יימר טובא, אבל לרבנן דאין אדם מקנה דבר שלב"ל ורק במקנה דקל לפירות דההקנאה בגוף הדקל להפירות, בזה הוא הטעם משום דאין הקנס בא מגוף העבד כמו הפירות מהדקל וגריעי טובא ממקדיש ידים למעשה ידיהן שהעבד לקנס היא סיבה רחוקה דהוא ענין קנס לבד ועיין בתוס'. נמצא דעל בעיא זו אין מקום לדברי הרב המגיד דעל מה שאינו כגוף לפירות זה לא הוי משום דאיכא מי יימר טובא רק משום דהוא סיבה רחוקה ולאו מגוף העבד קא אתי, ולפ"ז יש לדון במקנה עבד לדמי נזקו היינו דמי חבלתו דאפשר דמהני לכו"ע משום דהנזיקין המה דמים ומתיחסין טפי אל העבד מהקנס, ואף אם יודה יתחייב, ולפ"ז נתבונן, דאף אם לא נחלק בין נזיקין לקנסא, בכ"ז בעיא היא לכו"ע והוי ספיקא לכן מהני תפיסה, וא"כ קשה דהא בגמרא אמר דבמעוכב גט שחרור מספקא אם דמי חבלותיו שייכים אל האדון ולא איפשוט, ואם נימא דמוכר עבדו לקנס מכור כש"כ דמכור העבד לחבלותיו, ולפ"ז אם העבד מעוכב ג"ש יכול רבו למוכרו לדמי חבלותיו, היינו שאם יוזק יהיו דמי חבלותיו שייכים אל הלוקח, וכיון שכן קשה טובא הא דאמרו לפני רבי אמר נתייאשתי מפלוני עבדי מהו א"ל אני אומר אין לו תקנה אלא בשטר דכבר פקע ליה כספא ואין בו כסף, ואמאי הא אית ליה ביה כספא דמצי מכר ליה שבאם יוזק יהיו דמי חבלותיו שייכים להלוקח, וא"כ מצי משחרר ליה בכסף דעדיין כסף אית ליה גביה ואית ליה דמים בגויה, ומיגו דפקע זכות כספא דאית ליה לרבו בו פקע גם קנין האיסור וכמו בכל מקום דקנין כסף גומר השחרור, וצ"ל דהני תרי אבעיות באם ת"ל בעי להו, דאם תאמר דהמוכר עבדו לקנס מכור תו פשיטא דמעוכב ג"ש אין לרבו בו דמי חבלותיו ולא מקרי אדון לענין קנס, רק באם ת"ל המוכר עבדו לקנס אינו מכור תו מבעיא אם המעוכב ג"ש יש לו קנס, ונפשט מזה דהמוכר עבדו לדמי חבלותיו אינו מכור, אם תאמר דמוכר עבדו לקנס אינו מכור, דאל"כ יקשה מהך דרבי וכדפרישית:
ודא אין להקשות דלר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלב"ל ודאי טעמא משום דמודה מיפטר ואיכא מי יימר טובא, א"כ רבי דסבר אדם מקנה דבר שלב"ל ודאי דמכור אם ימכור עבדו היינו חבלותיו של עבדו, ואכתי קשה הא אית ליה ביה כספא, דז"א, דהא אם זוכה בדבר שלב"ל לר' מאיר אימת חל הקנין משעה שבא לעולם דכ"ז דלא בא לעולם מצי לחזור בו כמו פירות דקל, וא"כ משום זה דמצי מקנה הדמי חבלות כי יבואו לעולם דאז יחול הקנין משום זה לא מיקרי דאית ליה קנינא גביה ונשאר ביה כספא, דבגוף העבד עכשיו לית ליה מידי רק דמצי למכור הדמי חבלה כשיבואו לעולם, אבל אם נאמר דבמוכרו לחבלותיו הוי כמוכר דקל לפירותיו ובגוף העבד קא זבין ליה ודאי דאית ליה כספא בגופא דעבדו והוי מכר מעליא, ונמצא נתברר ספיקתנו דמוכר עבדו לדמי חבלותיו ג"כ ספיקא הוי ודוק:
אולם יש לומר דמוכר עבדו לחבלותיו ודאי דמכור, דנודע שיטת רבינו בנזק דאי מודה מיפטר [אם לא ביצא חבול לפנינו בפני עדים] וטעמו דאינו דומה לנזקי שור ועבד דלאו בר מכירה הוא ולאו לזבינא קאי והוי קרוב לקנסא, א"כ מצינן לומר דבמוכר עבדו לקנס מב"ל, אבל לחבלותיו דנזק ממון הקשור בו כמו נזקי שורו דאפסדיה לכספא דאית ביה לא מבעי ליה דודאי מכור, אבל במעוכב ג"ש דלאו למכירה קאי ונזקו הוי כנזק בן חורין דלאו לזבינא קאי ולאו בר דמים הוי, א"כ אין החבלה קשור אל גוף העבד ולאו מגופה דיליה אתי ולכן אינו מכור לכו"ע דלא עדיף מקנסא בעבד ודוק. ויש מקום לומר דאף את"ל דמוכר עבדו לקנס מכור זה דוקא בעבד דממונו שלו הוא לגמרי, ולכן מצי זבין זכות הקנס לבדו, ומצי זבין לאחריני כח בגוף העבד לקנס, אבל במעוכב ג"ש דאין לרבו שום ממון רק קנין האיסורי, ומכל מקום חיוב הקנס גזרה רחמנא לשלם למי שיש בו כח האיסורי, אבל לא משום דאית ליה זכיה בגופו לממונא מידי, לכן לא מצי רבו למוכרו לקנס כיון דממון לית ליה ביה ואף זכות ממון לקנס ג"כ לית ליה ביה רק כשיבוא חיוב הקנס אז זכי ביה אבל לא משום דנשאר לו בו זכות בגויה לענין קנסא ומה ימכור ועל מה יחול המכירה כיון דלית ליה בגויה שום זכות לקנס ודוק, וצ"ע עוד: