אור שמח על משנה תורה, הלכות מכירה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק טז · הלכה יד
המוכר בשר לחבירו כו' מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים:
ראיתי בפתחי תשובה בשם אחרונים שנסתפקו, דאם גזל בשר טריפה מחבירו ומכר לאחר והלוקח אכל ודאי דמחזיר לו הדמים, וכן הלוקח צריך לשלם להנגזל דלא גרע מלא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דרצה מז"ג, וא"כ אימור הגזלן מלבד הדמים שמחזיר לו הלא הפסידו ממון שמשלם להנגזל עבור בשר טריפה דנפשו של אדם קצה הימנו ולא נהנה ממנו והוא משלם עבור מה שהפסידו לנגזל וא"כ הגזלן צריך לשלם לו אלו הדמים יעו"ש, ואנא מתניתא ידענא, דתנן פרק ו' דתרומות, המאכיל פועליו ואורחיו תרומה הוא משלם הקרן והם משלמין החומש כו' וחכ"א הן משלמין הקרן והחומש והוא משלם להן דמי סעודתם, וכתב רבינו עפ"י ירושלמי, המאכיל הפועלים תרומה הן משלמין קרן וחומש כו' והוא משלם להן דמי סעודתן שדמי החולין יתירין מדמי תרומה שאכלו שדבר האסור נפשו של אדם חתה הימנו, הרי דאינו משלם להם רק דמי סעודתם מה שהיו צריכין לאכול, אבל אינו משלם להן מה ששלמו לתרומה לבד דמי הסעודה, היינו שהן לא נהנו מאכילת איסור, ובכ"ז הוכרחו לשלם דמי תרומה וא"כ גרם להן תשלומין יתירין אלמא דזה לא הוי מידי ואינו חייב רק דמי סעודתן דהוי כמו דלא אכלו, וכן כאן צריך להחזיר לו הדמים שלקח ממנו אבל שלא לשלם הדמים שגרם לו ששילם להנגזל, ואין לומר דמשנתנו לא מיירי רק בלא ידע הבעלים שהוא של תרומה וכסבור שהן שלו, דפוק חזי בירושלמי דמביא ע"ז פלוגתא דגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו מהיכן הוא גובה, אלמא דסבור דראשון הוי גזלן על התרומה ובידע שהוא תרומה מיירי ואפ"ה פטור מלשלם לבד דמי סעודה דלא הוי רק גרמא בעלמא, ופשוט וא"צ לפנים: