אור שמח על משנה תורה, הלכות מילה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק א · הלכה יד
ספק בן שבעה ספק בן שמנה מלין אותו בשבת על כל פנים וכו' הרי זה שמל כמחתך בשר וכו'.
כפי שפסק רבינו ע"כ מפרש כרש"י דהא דקאמר כתנאי היינו בהא אם הוי נפל גמור חשיב כמת או לא והוי חבורה. והוה תמיה לי טובא דקא מסיק רבא דכו"ע מת הוא ריב"י וראב"ש סברי כטריפה טריפה לאו אע"ג דמת הוא שחיטתו מטהרתו ה"נ ל"ש ולפ"ז בטריפה דהוי מת הוי כמחתך בשר בעלמא ואין חייבין על שחיטתו או על חבורתו, ומשנה שלמה שנינו פרק אלו דברים השוחט את הפסח ונמצא טריפה חייב ע"ש, עד שמצאתי לרמב"ן ורשב"א שעמדו ע"ז עיי"ש לדעתי נראה דתלתא גווני איכא כמו ניטל הירך וחלל שלה נשבר מפרקת ורוב בשר דמטמאה טומאת נבילות מחיים, בן ח' שאינו מטמא כלל עד שימות, ובכ"ז החותך בו הוי כמחתך בשר בעלמא, טריפה דהשוחט אותו או חובל בו חייב, ובכ"ז אמרינן דטריפה אינה חיה, ושמרהו. והנה בחולין דף כ': אמר רבא אי קשיא וכי מתה עומד ומולק, א"ל אביי ותקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנים וכי מתה עומד ומולק ופרש"י תמן דעוף זוטר חיותא, ובסימן אחד הוי כמתה, ועיי"ש בחידושי הרשב"א שפירש אע"ג דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה טריפה ולא נבילה, בכ"ז כיון שנשחטה אח"כ הכשר שחיטה ה"ה כמתה יעו"ש דעיקר קושייתו אם מטמאה בחיים בטומאת נבילה דאפילו נשחטו שני סימנים אינה מטמאה נבילה והיא כחיה לכל דבריה אבל כשנטרפה מחמת המפרקת כו' יעו"ש, ולפ"ז נ"ל דהכי קאמר אע"ג דבן ח' אינו מטמא עד שימות בכ"ז לענין שבת חשבת ליה כמת, אם כן בטריפה חזינן דזוטר חיותו וקודם שנגמר שחיטת רוב סימנים הוא כמת לגבי הא דלא יהא חשוב רק כחתיכת בשר והשוחט אותו או חובל בו הוי כחובל בחתיכת בשר ובכ"ז מהני שחיטתו אע"ג דבגמר השחיטה הוי מת גמור כמו בן ח' חי ה"נ בבן ח' מטהרתו שחיטתו לאפוקי מידי נבילה, כיון דלא חשיבי כמת לטמא טומאת נבילות והבן. ומשו"ה שפיר חייב השוחט ונמצא טריפה ולא הוי מחתך בשר בעלמא, דקודם שנשחט לא הוי כבן ח' דאיכא למ"ד טריפה חיה וטריפה יולדת, והכא כונת הגמרא על גמר השחיטה, דכיון שהוא טריפה ונשחט בו סימן אחד ומיעוט סימן השני, ודאי דהוי טריפה מת כבן שמונה חי דהמחתך בו כמחתך בבשר בעלמא הוי כן נראה.
אולם לפ"ז קשה דלר"י דסובר דחובל וצריך לכלבו או מבעיר וצריך לאפרו פטור, ופירש ר"ת דשוחט חייב משום דהקלקול בא בעת התיקון שמוציאו מידי אבר מן החי משא"כ בחובל וצריך לכלבו אם כן קשה הא אמר בפסחים ע"ג הא בגלוי חייב דתיקן להוציאו מידי נבילה ע"ש, הא החיוב על שחיטתו הוא טרם גמר השחיטה כמו דפרישית דבגמר השחיטה הוי כמחתך בשר בעלמא, וא"כ התיקון אינו בא בעת החיוב רק בגמרו שחיטתו שהוא כמחתך בשר בעלמא הוי וזה בודאי דבשר הפורש מן בן ח' חי הוא אסור לבן נח כבשר הפורש מן בהמה טמאה שהיא שחוטה בב' סימנים. וכן מפורש בתוספתא שבת פירש ממנו ה"ה כאבר מן החי כו' אך תמן אתיא דלא כר' יהודא עיי"ש בתוספות ודחוק.
אך עיקר סברת ר"ת צריך מובן, דלפי מה שפירשו האחרונים את דבריו כל שאין התקון בא תיכף הוי מקלקל ומשום זה כתב גדול אחד בספרו דתחילת שחיטה אינו חייב משום שאעפ"י שמקלקל ע"מ לתקן הוא בכ"ז כאן אין התיקון בשעת הקלקול יעו"ש אמנם אחרי רואי דבריו בספר הישר באורך שכתב דמבעיר ע"מ להתחמם חייב עיי"ש, והנה מבעיר בכל שהוא ובכל שהוא אין בו שיעור להתחמם ועיין שם עוד, באתי מזה על מובן דבריו, דהיכי שמתכוין לעשות מלאכה שבמלאכתו יבוא תיקון חייב, דזה נקרא מלאכת מחשבת, ואפילו אם לא גמר מלאכתו מ"מ הרי כוון לגומרה ולעשות מלאכה שבעצמותה יהא תיקון בודאי חייב דהוי מקלקל ע"מ לתקן, ומלאכת מחשבת קרינא ביה שנתכוון לעשות מלאכה שתקונה מעצמותה וזה אינו מלאכת קלקול וכן בקורע על מתו אע"ג דבעי טפח חייב בתחילת הקריעה אבל חובל וצריך לכלבו או מבעיר וצריך לאפרו, שנתכוון למלאכה שמעצמות המלאכה לא בא התקון רק אחרי כלות המלאכה שלאחר החבלה יהי' דם אוחרי כלות ההבערה יהיה אפר, מכל חלק שיכלה ההבערה יתהווה מאתו אפר, אם כן מלאכת קלקול הוא ופטור לר' יהודה דלא מקריא מלאכת מחשבת שהתיקון לא בא רק בכלות המלאכה [ועיין פרק כל שעה מקלה קלי כו' כגון בספסירא] ולפ"ז מסולק קצת מה שהערנו לעיל משחיטת טריפה יעו"ש ועדיין צריך הדבר שיקול במאזני צדק ודו"ק.
ומה שפסק רבינו בהלכה יו"ד דיליד ביתו בילדה ואח"כ טבלה אין דוחה מילתו את השבת אפשר או משום דמספקא ליה או כמו דאמר בגמרא ע"כ לא פליגי אלא לחלל עליו השבת אבל כו' נימול לשמנה, משום דלא סברי הך דנתנה תורה ונתחדשה הלכה, ומוקמינן הך דרשא אשה כי תזריע וטמאה שבעת ימים וביום השמיני כל שאמו טמאה לידה כו' דוחה השבת, וכל שאין אמו טמאה כו' אינו דוחה השבת, ומלבד הנך טעמי נראה דאיך אפשר לאמר שמילת עבדים תהא דוחה שבת, כיון שבידו להפקירו וכמו דאמר במכשירי מילה לר"א, דמשו"ה לא ילפינן למכשירי ציצית ותפילין כו' אך אם יפקירנו הלא יהא המצוה מוטלת על הב"ד למולו כמו כל תינוק ישראל, דעבד בר מצוות הוא, אבל יליד בית או מקנת כסף שילדתו אמו ואח"כ טבלה שאינו נכנס כלל להיות נחשב עבד בר מצוות עד שימולו אותו ויטבלוהו אם כן כי יפקירנו הלא הוא עכו"ם גמור ואינו בכלל ישראל שיחול על שום אדם למול אותו, לכן אין מילתו דוחה שבת, וכן מוכח מסוף יומא דיליף דפקוח נפש דוחה שבת ממה שמילה דוחה שאינו רק באחד מאיבריו של אדם, ואטו בלא טבל שגוי הוא איכא דין דפקוח נפש בשבת, וכן אמרינן פ"ק דיבמות, דאיכא ביה כרת כשיגדיל לכן דחי שבת, וכאן דהוי גוי אם כן כשיגדל אינו בר עונשין לענין כרת לכן שפיר פסק רבינו דמילתו אינה דוחה שבת ודו"ק.