אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק יז · הלכה כז
קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות כו' בד"א בשעשה מעצמו אבל להאכילו בידים אסור ואפילו דברים שאסורין מד"ס כו'.
הרשב"א בחידושיו פרק חרש האריך ומסיק דבאיסורי דברי סופרים אפילו להאכילו בידים מותר, והקשה לעצמו א"כ למה אין מערבין בטבל טבול דרבנן דהא חזי לקטנים ומטעם זה מערבין ביוהכ"פ הואיל וחזי לקטנים, ותירץ דתרתי בעי שיהא איסור התלוי בזמן לא שיהא המאכל אסור מצד עצמו, ועוד דיהיה חזי לקטנים ויהא מותר להם יעו"ש בדבריו הארוכים. ולדעתי נראה סעד חזק לשיטת הרשב"א ז"ל מהך דאמרו בפסחים (דף מ"ח) אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו כו' אלא איסור דבר אחר גרם לו וא"א איסור מוקצה דבר תורה מה לי איסור גופו מ"ל איסור דבר אחר. וצריך להבין דמה ניחא יותר אם נאמר איסור מוקצה דרבנן לחלק בין איסור גופו בין דבר אחר. והנה זה מובן דאף מטבל דרבנן ג"כ אין מביאין נסכים ומנחות, וגדולה מזו מצאנו בזבחים (דף פ"ח) אין מביאין מנחות ונסכים מן המדומע ופרש"י ואע"ג שמותר לכהנים דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לבני ישראל יעו"ש אף דדמוע ביותר מרוב עד מאה ואחד לא הוי אסור רק מדבריהם, ולכן מחלק בין איסור מוקצה לאיסור טבל דרבנן משום שזה איסור גופו, וזה כגון מוקצה איסור דבר אחר הוא איסור התלוי בזמן, ואמאי לא ניחא ליה אם מוקצה דבר תורה ולחלק בין איסור התלוי בזמן לאיסור התלוי בגופו, ואם תאמר דהא חדש אמר במנחות דאם הביא קודם לעומר לא יצא והסוגיא במנחות (דף ה') אמר בהו דאיכא משום ממשקה ישראל גבי מנחת העומר שקמצה שלא לשמה. זה אינו, דהא דתנן פרק ר' ישמעאל אין מביאין מנחות קודם לעומר ואם הביא פסול, ע"כ טעמא אחרינא איכא, דהא רבינו פסק בפ"ה מהלכות איסורי מזבח ה"ט, דגם בנסכים אם הביאן קודם לעומר לא נתקדשו אף דיין לא איתסר להדיוט כלל [ואדרבא בזה מיושב תמיהת התוספות במנחות (דף ס"ח) ד"ה לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותרה מכללו להדיוט, דהוה ליה למימר קודם לעומר אסור משום ממשקה ישראל, ולפ"ז ניחא דבחדש איסור דבר אחר הוא שתלוי בזמן ולא איסור גופו גרם לו לא ילפינן ממשקה ישראל ודוק], לכן נראה דעיקר הילפותא הוא דחזינא ביוהכ"פ דקרבין כל הקרבנות אע"ג דאינן ממשקה ישראל שאינן ראוין לאכילה אע"ג דמצינן למיפרך שכן מצותן בכך כמו דפריך הגמרא במנחות (דף ה') ועיין תוספות מנחות פ"ד ד"ה שומרי ספיחים, מכל מקום ילפינן מנייהו גדר דמשקה ישראל דאיסור התלוי בזמן וראוי לקטנים קרוי ממשקה ישראל, ולכן אינו שייך לחלק אם איסור מוקצה הוי דבר תורה הרי אינו ממשקה ישראל אף שהוא תלוי בזמן, אבל אם איסור מוקצה דרבנן הרי מאכילין לקטן בידים וחזי לקטנים ואיסור מחמת דבר אחר הוה, תו דמי לגמרי לקרבנות יום הכפורים ואין זה ממשקה ישראל, והוא ממש כסברת הרשב"א לענין עירוב, וזה סעד לשיטתו ז"ל ודוק:
הן דעיקר הסברא נראה, דדבר האסור בגופו לא מועיל מה דחזי לקטנים, משום שהמאכל עצמו כשיגדיל הקטן יהא אסור לו, אבל איסור התלוי בזמן שאסור לאכול ביוהכ"פ או מוקצה אסור לאכול בשבת אף אם יגדל ויביא שערות ביוהכ"פ עצמו, מכל מקום הזמן העבר לא היה אסור לקטנים וא"כ ההיתר לקטנים הוא מוחלט. והנה לפי מה שהבאנו מרש"י לעיל דבעינן שיהא מותר לכל ישראל ומה דחזי לכהנים לא מועיל לשויה ממשקה ישראל, מלבד דשיטת רש"י שם אינו מוכרח כמו שפירשו בתוספות שם, עוד יש לומר, דכיון דחזי השתא לשום אדם תו מקריא ממשקה ישראל משום דאף לגדולים יהא מותר אחרי זמן וכי"ב נמצא להתוספות בעירובין שם דהואיל ואי בעי מיתשל כו' דוקא היכי דראוי לשום אדם יעו"ש ודוק. [ומשמועה זו מבואר דאתרוג שתלאו בסוכה לנוי דמיתסר משום נוי סוכה ומשום מוקצה דנוטלו לצאת בו ידי חובת אתרוג, דהוי איסור דרבנן משום דבר אחר ותלוי בזמן, דרק לשבעת ימים איתקצאי, ולא דמי לדמאי דהוי איסורו תלוי בגופו ומקרי לכם, וזה ברור ודלא כהשער משפט בשו"ת נחלת אבות עיי"ש ודוק]:
אולם נראה לדקדק קצת דלא כדבריו משמועה אחריתא, והוא בפ"ב דחולין דמפלפל הגמרא טובא אם טבילת נדה בעי כוונה להיות טהורה לבעלה כמו דבעיא לתרומה, ובעי שם היכי דמי נדה שנאנסה וטבלה אילימא דאנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעליא הוי ועוד בתרומה נמי אכלה דתנן החרשת והשוטה כו' אם יש להן פקחות מתקנות אותן ואוכלות בתרומה, הרי עיקר הפירוש בגמרא ועוד דאפילו תדחה לן דכוונה דחברתה לאו כוונה נינהו הא תנן החרשת והשוטה אוכלות בתרומה אע"ג דתרומה ודאי בעי כוונה, כן הפירוש הפשוט, וא"כ יש לדקדק מאי ראיה דילמא כוונה דחברתה לאו כוונה היא, רק שם בתרומה נמי אכלה משום דחרשת ושוטה אין ב"ד מצווין להפרישן, ואם תאמר דכיון דאין ב"ד מצווין להפרישן למה לתקן להם יאכלו בטומאה, זה אינו, דהא אסור ליתן להם תרומה דהוי כמאכילן בידים, אבל כיון שבודקות ומתקנות אותן רק דמחוסרין כוונה בעת טבילה זה רק מדברי סופרים, דכוונה לתרומה הוי רק דרבנן ממעלות דדבריהם בפ"ב דחגיגה יעו"ש, וא"כ בדברי סופרים מאכילין בידים לשיטת הרשב"א, ונוכל לומר דכוונת חברתה לא הוי כוונה ומש"ה אמר רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, והך דנדה דכיון דהוי רק מדבריהם תו מאכילין בידים, ויש לדחות דלר' יוחנן מקשה דסבר דאף לביתה לא טהרה וא"כ לא סגי בלא כוונה לטבילה אף לחולין והא דחשיב במעלות היכי דהוחזק לחולין אבל בלא כוונה אסור בתרומה דבר תורה כיון דטומאתו עליו אף לחולין וא"כ מקשה שפיר דחזינן דמאכילין אותה בתרומה, ואם תאמר דאתיא כרבנן דפליגי על רב נתן בן יוסף הא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה, ואיך פסק ר' יוחנן דלא כוותייהו דחכמים. דכעין זה פריך ממשנה דנפלה סכין כו'. ועוד יש לומר דדומיא דסומא תני ובסומא אוכלת בתרומה אף אם נתפקחה אחר הטבילה שטבלה בעודה סומא, כן חרשת ושטה אם נתפקחו אחר הטבילה שטבלו בעודן חרשות ושוטות אוכלות בתרומה, אלמא דכוונה דחברתה כוונה מעליא הוי ולכן אין לפקפק מזה על שיטת הרשב"א:
אך לכאורה יש להעיר מהך סוגיא שהביא הרשב"א מעירובין דף ל' דתניא ב"ש אומרים אין מערבין לנזיר ביין כו' ב"ה אומרים מערבין לנזיר ביין אמרו להם ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוהכ"פ כו' כשם שמערבין לגדול ביוהכ"פ כו' כך מערבין לנזיר ביין כו' והמתבונן בטעמא דב"ה דסברי דמערבין לנזיר ביין הוא משום שלא חילקו חכמים בהלכות עירוב, דבשלמא גבי טלטול בשבת תנן בפרק מפנין דכל מידי דראוי לאדם אף אם אינו ראוי להבעלים מיקרי ראוי ולרבוותא קדמאי שפירשו דהא דאמר גבי דמאי משום דאי בעי מפקר נכסיה וחזי ליה גופא, אבל בשביל מה דחזי לעניים לאו בר טלטול הוי, הוא דבעי שיהא ראוי למי שעומד ליתן אליו כמו תרומה דסופה להאכל לכהן, משא"כ דמאי דסופו לתרום ממנה מעשרות ולאו למיתב לעני לולא טעמא דאי בעי מפקיר לנכסיה לא הוה ראוי לטלטלו, אבל דא מובן בסברא, דמשום שהוא בר טלטול משום דחזי לאיזה אדם ואף מאכל עורבין חזי לטלטל, מידי דחזי למי שעומד. ובאתרוג מצאנו דבעי היתר אכילה, אבל זה באופן דליתקרי לכם דלא צריך להיות האתרוג נאכל בפועל, דאדרבא מצות אתרוג מקצהו מאכילה, א"כ שלהאכל לא יהא נאכל רק לאחד והוא ראוי לאכילה למי שעומד להיות נאכל והישראל מצי להאכילו לבן בתו כהן לכם קרינא ביה כמוש"כ רש"י שם, אבל כאן גבי עירוב דעיקר הנחת עירוב משום דדעתו של אדם נמשך אחרי פתו וסעודתו בכל מקום שהוא ואם הוא בבה"ק אין עירובו עירוב ועיין דף ע"ג בההוא אנן סהדי דאי מיתדר ליה התם ניחא ליה, א"כ מה אהני לן מה דחזי לאחרינא אטו משום זה נמשך דעתו ודירתו אחרי הסעודה דלא חזיא למיכל רק לאחרינא, ובאמת זהו טעמא דסומכוס דפליג וסבר דישראל אינו מערב בחולין אף דגבי טלטול ואתרוג לא פליג, וע"כ טעמא דחכמים משום דלא פלוג בהלכות עירובין, וכמו דלכהן ראוי ויוצא בו ידי מצות עירוב, כן לישראל ראוי לצאת בו ידי עירוב, דכל עיקרו של עירוב מדבריהם והם אמרו להקל ולא פלוג רבנן בין המניחין עירוב:
ולפ"ז נתבונן איך אמרי ב"ה דמש"ה מערבין ביוהכ"פ משום דחזיא לקטן הא בזה לא שייך סברתנו, דקטן ליכא במצות עירוב דתחומין דדבריהם וא"כ לגבי דידיה העירוב אינו מתיר מאומה, וצ"ל משום דלהאכילו בידים אסור אף במידי דד"ס א"כ העירוב מתיר להוציאו ע"י גדול מתחומו, וכיון דהעירוב מועיל לגבי הקטן תו לא חלקו חכמים במצות עירוב, ושפיר מערבין אף לגדול כי היכי דלא ניפלוג במצות עירוב וסברא כזאת מצינו לרבנן בתוספות ד"ה תרגומא כו', דכיון דמערבין אף במידי דחזי לאחריני א"כ כשיערבו לחולה במידי דחזי לאחריני ולאו לדידיה ג"כ מערבין וכיון דהיכי דלא חזי לדידיה ע"כ בסעודה בינונית הוה"ד במידי דחזי לדידיה ג"כ בעי סעודה בינונית דאין סברא שיהא ב' שעורין, ואם שמענו לרבוותא בחד גברא לחומרא, אנו נאמר דזה טעמא דחכמים להקל בעיקר עירוב כי היכי שלא נחלוק בעירוב, אולם לדברי הרשב"א דאף להאכילו בידים שרי באיסור דבריהם, א"כ עירובין לגבי קטן לא מועיל מידי דאיהו אינו צריך היתר ומה מועיל מה דחזי העירוב לדידיה וזה לכאורה ראיה נגד שיטת הרשב"א ז"ל.
אולם נראה דכל כליו וקניניו של אדם נמשכין אחריו וזהו מקומן וא"כ גבי פירות ועבדים הרי הן כרגליו, ונראה ברור, דאם הוציא אחר פירותיו מחוץ לתחום הבעלים ודאי עבר המוציא, לא מיבעיא בלא דעתו של בעלים, אלא אפילו ע"י רשותו או שליחותו אין שליח לדבר עבירה ועבר המוציאו וכן שנינו בשילהי ביצה מי שהיו פירותיו בעיר אחרת כו' לא יביאו לו שמכניסן מחוץ לתחומו, וגדולה מזו בנכסי הפקר שאסור להוציאן מתחומן למאן דאמר דקונין שביתה היא ר"י בן נורי בפרק מי שהוציאוהו דף מ"ה יעו"ש, וע"כ המוציא דבר חוץ לתחומו עובר איהו, וא"כ א"ש כאן דמועיל עירוב לקטן שפלוני ששבת ביוהכ"פ במקום שנתן הקטן את עירובו רשאי להוציא כליו ופירותיו מחוץ לתחום הקטן היינו ממקום שהניח הקטן את עירובו אלפים ואולי להוציא את הקטן מתחומו גם כן אסור אם לא עירב דלא גרע הקטן מכליו וקניניו, ולא שייך ספינן לקטן בידים, דהאיסור מונח על הגדול המוציאו וכמוש"ב:
ודע דלפי מה דמשני ב"ש התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום, צריך מובן הא בה"ש מספקא לן שמא יוהכ"פ ואסור לאכול מבעו"י ובפרט אם תחלת היום קונה עירוב וכמו שאמרו לקמן דף ל"ו דהיום חול ולמחר קודש דעירובו עירוב משום דמספיקא לא נחתא ליה קדושה הא אי נחתא ליה קדושה לא מועיל מה שהסעודה ראויה מבעוד יום, וכן אמרו שם ספק מבעו"י נדמעו ספק משחשיכה כשר הא אילו נדמעו ביה"ש ודאי לא היה כשר אף שראויה מבעו"י, וצ"ל או משום דגם לב"ש מועיל מה שראוי לקטנים ודוקא ישראל בתרומה דאינה ראויה מבע"י לא מהני מה דחזי לכהן, או דשאני יוהכ"פ דשום סעודה לא חזי לדידהו ליום זה, א"כ על סעודה הראויה מבע"י ויכולה להיות ראוי אחר יוהכ"פ דעתן עלייהו ונמשך דירתן אחרי הסעודה שמונח במקום שנתן לשם עירוב, משא"כ גבי ישראל בתרומה שיש סעודות הראויות אליו לא נמשך דעתו אף אם נדמעו מתחלת בה"ש אע"ג דהיה ראוי מבעוד יום ועיין ברש"י ותוספות ד"ה ספק נדמעו והבן, ופשוט, ועיין ריטב"א. עכ"פ אין מכאן ראיה נגד הרשב"א ז"ל:
ודע דכפי הנראה מסוגית הגמרא דלמ"ד דב"ד מוזהרין להפרישו הוי דבר תורה, כן לדידן דקיי"ל דאין מוזהרין להפרישו רק שאין מאכילין אותו בידים הוי גם כן ד"ת וילפינן מתלתא קראי דדם ושרצים וטומאת כהן באיסורי תורה הוא הדין באיסורים דלית בהו לאו רק כעין עשה מוזהרין מה"ת שלא לספות לקטן בידים, ומנא אמינא לה מהא דפריך מהא דתניא יונק תינוק מבהמה טמאה כו' ולא יאכילנו נבילות וטריפות כו' ומכולן יונק מהן ומייתי ראיה דב"ד אין מצווין להפרישו, ומאי ראיה דילמא בכה"ת כולה ב"ד מוזהרין להפרישו ורק תינוק יונק חלב בהמה טמאה משום דחלב אינו לוקה עליהן כמוש"כ רבינו ז"ל פ"ג ה"ו, אבל לא יאכילנו נבילות וטריפות. וא"ת דדייק מהא דאמר לא יאכילנו נבילות מוכח דדוקא להאכילו בידים אין רשאי הא להפרישו אינו זקוק, דא"כ מאי משני דסתם תינוק מסוכן אצל חלב, דאכתי קשה דיוקא דלא יאכילנו, ולכן ברור דל"ש בין לאוין לאיסורי עשה וכי"ב מה"ת. ודוק היטב בכ"ז:
סוף הספר