אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק יז · הלכה ז

הלכה א

הלוקח סכין מן העו"ג וכו' שחט בה קודם שיטהרנה מדיח מקום השחיטה ואם קלף הר"ז משובח.
לכאורה נראה לפרש דאפשר דבית השחיטה רותח, רק איהו סבר דסתם כלי עו"ג אינם בני יומן, ולכן שרי ולא בעי רק הדחה, ולכך אם קלף הר"ז משובח דאימור היה בן יומו, אבל זה בדותא, דבפירוש אמר רבינו לעיל פ"ו ה"כ סכין ששחט בה כו' ואם חתך בה רותח מותר, דאמאי מותר, וע"כ משום דבית השחיטה צונן הוי כמוש"פ הרב המגיד שם, ולכן כאן מדיח, וקולף מסברתו כתב כן משום דרבו הרי"ף חש לה יעו"ש שכתב ויש מי שפסק כרב, והא דלא פירש רבינו דבידוע שהוא בן יומו, דאל"ה אפילו הדחה לא צריך, היינו מטעם שכתבו התוספות בע"ז וכמה רבוותא דסתם סכין אינו מקונח והטיחה שעליו אינו נפגם כיון שהוא בעין. אך מדברי רבינו לעיל הלכה ד', וכולן שנשתמש בהן כו' או עד שלא הדיח כו' מותר, מוכח דסובר דאפילו הטיח שעליו בעין ג"כ נפגם יעוין סימן ק"ג ובבית יוסף סימן קכ"ב בשם ר"ן: אולם רבינו לטעמו דלא סבר דסתם כלי עו"ג אינם בני יומן לכן סמך על דין דאינו בן יומו שכתב בריש הפרק וכמוש"כ בהלכה כ"ב שמן של עו"ג כו' ולא מפני גיעולי עו"ג מפני שהבשר פוגם השמן ומסריחו, הרי דלא פירש משום שהכלים אינן בני יומן ועיין ב"י הנ"ל באורך בזה:
אולם נראה סברת רבינו דסובר דדוקא במוכר העו"ג כלי סעודה לישראל אמרינן דסתם אינן בני יומן משום דלא משתמשי זמן ארוך טרם המכירה כדי שיהיו נקיים ומגוהצים, ופוק חזי דהצריכו חכמים לאסור לפרכס הכלים שמוכר אדם, הרי כמה קפדי המוכרים אמנקיותא, אבל בלוקח שלא ע"י מכר רק בשאלה וכיו"ב ודאי דהוי סתמא בני יומן לדעתו. ועיין הגהות מיימוני שהעתיק ראית התוספות דחולין מדשרי משנתנו בדבש ואוסר בשמן ע"כ משום דדבש בעין פוגם ושמן רק משום שאינו בן יומו, וכבר ישבו רבנן בתוספות קושיא זו בע"ז (דף ל"ו) דבצירוף טעמא דחתנות גזרו גבי שמן יעו"ש:
והנה דברי התוספות בחולין צריך ביאור, שכתבו דהא סתם כלים של עו"ג אינם ב"י ואמאי קולף לרב הא גבי עכברא בשיכרא מספקא לגמרא אם סבר רב נטל"פ אסור כו' וראיה דסתם כלי עו"ג אינם ב"י משמן דשרי לשמואל, דאין לומר דהשמן בעין הוא נותן טעם לפגם, דא"כ קשיא מתניתין אמאי שרי בדבש ואוסרת בשמן ע"כ משום דשמן פוגם בעין יעו"ש, וכל הרואה משתומם, א"כ אפשר דסבר רב נותן טעם לפגם אסור ולכך קולף, והא דמספקא להגמרא היינו גבי עכברא בשיכרא דאפילו בעין פוגם ולכך אפשר דבכה"ג סבר דמותר וזה פלא גדול לכאורה. והנראה ברור דעתם, דההבדל כך דדבש כיון דהשמנונית אפילו בעין ג"כ פוגם בדבש, א"כ מי גרם הפגם היינו רק התערובות שנתערב בדבש, לכן אין לאסור הדבש משום טעם כעיקר, כיון שהתערובות גורם הפגם ואין זה ראוי לגר כמוש"ב הר"ן, אבל בשמן הרי הפגם בא מצד שנשהה בכלי בדופנו יותר ממעל"ע הוא נפגם, וכשהוא בעצמותו בלוע בדופני הכלי אעפ"י שהוא פגום אינו נעשה היתר דאינו סרוח מעיקרו, ואם הוי מצי לאכול הבלוע הפגום כשהוא בעצמו היה אסור לכן כי נבלע בתערובות אינו נעשה היתר, כיון שהפגם אינו מסיבת התערובות וכבר חלה עליו שם איסור כשהפגום היה עומד בפני עצמו לכן לא יותר אף כשנתערב, וכיון שכן א"ש קושייתם דבעכברא דנפל לשיכרא אמר רב ששת בעלמא סבר רב נותן טעם לפגם מותר והכא חידוש הוא דהא ממאס ובדילי אינשי מיניה ואפ"ה אסריה רחמנא הלכך נטל"פ נמי אסור ופירשו שם רבנן בתוספות, דהא בדילי אינשי מיניה והוי כמו סרוח מעיקרו דמעיקרו אינו ראוי לגר והיה לנו מן הדין להתירו ואפ"ה אסריה רחמנא כשהוא בעין לכן אף נטל"פ אסור, ורבא אמר לא תימא טעמא משום דחידוש הוא אלא אף בשרצים פגם מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי אשבח כו', והנה ודאי דלא פליג על מה דאמר רב ששת דעכבר כשהוא בלבדו הוה כמו סרוח מעיקרו ובעצמו טעם לפגם ובדילי אינשי מיניה ואיסורו חידוש הוא, רק דלא סבר דמשום דחידוש הוא יהא אסור אף טעמו כשהוא בתערובות, וא"כ שפיר הקשו בתוספות, כיון דתאמר דהיכי דהבלוע אינו פגום רק מחמת שהוא בכלי שאינו ב"י וכבר נפגם טעמו וחלה עליו איסור על הפגם כשהוא בעצמו תו כשנתערב ולא נוסף בו פגם מחמת התערובות רק שהוא יותר מעל"ע בדופני כלי לכן נשאר באיסורו שהיה כשהוא בעצמו, כן הכא נמי כיון דהוא פגום כשהוא העכבר בפני עצמו, רק רחמנא אסרתו, א"כ כבר חלה עליו האיסור מגזה"כ כשהוא פגום בפני עצמו, א"כ כשנבלע בתוך התערובות כיון שלא נתוסף בו פגם מסיבת התערבו עם השיכרא תו לא יפקע איסורו ממנו כמו כל נותן טעם לפגם באינו בן יומו שאינו פגום מסיבת התערובות, בינה זאת:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה