אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק יז · הלכה א
הנה בדין הגעלה בכלים שאין בו ששים היינו במים שלהם נגד הבלוע, פסקו רבוותא דצריך להגעיל למחר כשאינו בן יומו, ובחמץ כתבו דצריך להגעיל קודם שעה חמישית משום דאז הוי היתרא והוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא. וכתב ע"ז בתורת הבית ואינו מחוור כו' שאינו דומה כו' דהתם לא חל עליו שם איסור ממילא דהיתר גמור הוא וכשנתערב אותו טעם המיעוט עכשיו עם החלב הרי מחמת מיעוטו אינו ראוי לקבל שם חדש דהיינו בשר בחלב, אבל חמץ הרי הוא ושמו עליו, כמו שהיה אם מעט ואם הרבה יהיה, אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו אסרו והרי הוא עכשיו כגוף הנבילה עכ"ל. אמנם לדעתי סעד חזק מהא ששנינו בפסחים (דף ל"ה) אמר ר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת, מ"ט דאמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה חייבין עליו כרת כו', וברור דאם עיסה נילושה במים ולש אותה אחרי כן ביין ושמן ודבש הוי מצה עשירה ואינו יוצא בה ידי חובת מצה, ובודאי דחייב עליה כרת, דאיסור חמץ איך פקע, הלא גם בנפסלה מאכילת אדם והכלב יכול לאוכלה ג"כ נשרפת בפסח אף דאם חרכו קודם זמנו מותר להשהותו, וטעמא דכיון דחל עליו שם חמץ תו לא פקע, וכן כאן דוקא אם נילושה ביין ושמן שמתחלת חלות שם חמץ הרי היא עשירה ואינו יוצא בה ידי מצה ולא חל עליה שם חמץ להתחייב כרת, אבל אם חל שם חמץ ודאי לא פקע, וא"כ מאי פריך מהמחהו לחמץ וגמעו דענוש כרת הוא, דכיון דחל שם חמץ תו לא פקע, ולכן אעפ"י שאינו יוצא בו ידי מצה ג"כ לא פקע חיוב כרת מיניה כיון דהיה חל עליו מקודם כשהיה בעין, ולכן צ"ל דמקשה דברייתא משמע אף אם המחהו וגמעו, שמקודם הפסח המחהו דכי מטא זמן איסורא תו לא היה ראוי לצאת בו ידי מצה אם הוי מצה, וא"כ כיון שנמחה קודם הפסח הוי כעיסה שנילושה ביין ושמן שעל שניהן לא חל איסור חמץ ולכן שפיר פריך, ואם נאמר לחלק כסברת הרשב"א הרי לא דמי כלל, שאם המחה קודם פסח הלא לא נתחדש עליו שם חמץ והרי הוא בהווייתו ולכן לא פקע איסור חמץ הקודם, וכיון שכבר נאסר להתחייב עליו כרת תו כל מה שיתהווה ממנו הרי הוא באיסורו ומזה מוכח דקודם זמן איסור שוה להנך שאין נעשים עוד איסור, ושפיר קאמר הר"י להגעיל קודם זמן איסור והוי נ"ט בר נ"ט ודוק:
ויש לכוון זה בדברי הגמרא פרק העור והרוטב (דף ק"כ) חמץ לא גמיר מינייהו שכן לא היתה להן שעת הכושר, ופירוש, דא"כ כשהמחהו קודם פסח ועדיין לא נאסר מנא לן דחייל איסורא עלייהו כיון שאינו ראוי עכשיו לאכילה, ולא יקשה קושיית תוספות שם. דבחלב הרי חל עלה שם חלב קודם ואחרי זה המחהו וכבר נאסר וכן נבילה יעו"ש. ובמק"א ביארתי שיטת רבינו דביאר דטע"כ לאו דבר תורה רק עיקרו היינו שיהא כזית בתערובות כדי אכילת פרס, ע"ז אין כרת רק לאו ומפיק לה בכל איסורים ואפ"ה כתיבי תרי קראי גבי חמץ כל מחמצת וגבי נזיר כתיב משרת כמו שביאר בהלכות נזיר וחמץ ומצה, ולפ"ז ניחא דכתב קרא היכי שכבר היה מעורבב קודם הפסח, וא"כ הוה אמינא דלא חל ע"ז שם איסור, וכן בנזיר כשנדר כבר היה מעורב הכזית בתוך כדי אכילת פרס לכן קמ"ל קרא דלוקה ומכש"כ בשאר איסורים שכבר היה חל ע"ז שם איסור לא פקע כי נתערב כזית בתוך אכילת פרס ויש בו בנותן טעם ודוק בזה:
התוס' במסכת ע"ז (דף ל"ג) ד"ה קינסא כתבו ור"י אומר כי מצוה כו' ויש משימין קערה בתוך מחבת על האש כו' ומאותה קערה מגעילין ובזה מסופק ר"י אם זה מועיל ככלי ראשון אם לאו כו' ועיין ט"ז סימן צ"ב בסופו, והמעיין יבין דספיקא דר"י נובע משמועה דפרק כירה (דף מ"ב) דאמר חזינא כו' דלא קפיד אמנא כו' נותן אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים, א"ל ר"ה לרב אשי דילמא שאני התם דמפסיק כלי א"ל מערה אתמר יעו"ש, הרי דמחלק הגמרא בין נתינת מים צונן לתוך חמין לנתינת כלי מלא מים לתוך ספל מים חמים משום דמפסיק כלי ויעוין תוספות שם דבכלי ראשון אסור לענין שבת אף בנתינת כלי יעו"ש, לכן מספקא לר"י אם בכלי ראשון מועיל לענין הגעלה היכי דמפסיק מנא, כן אם נפל טיפת חלב על קדירה שמלאה מים נראה דהוי נ"ט בר נ"ט אם נאמר דהואיל דמפסיק מנא אינו חשוב המים שבתוך הכלי ככלי הראשון, כן הכא הוי נתינת טעם לקדירה ומקדירה לתוך המים, דכיון דמפסיק מנא לא נחשב כאילו נפל טיפה של חלב לתוך המים. ויעוין חות דעת בזה, ודוק: