אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק טז · הלכה לד
ולמה אין בודקין את החטין בנותן טעם מפני שהן שואבות והיין נבלע בהן.
בתורת הבית כתב, ודוקא ביש ביין כדי ליתן טעם בחיטין הא לאו הכי מותר דומיא דענבים מבוקעות ותמה אנכי על הרמב"ם כו' ובלי ספק אין איסורן אלא בנ"ט ואם לא נפל עליהן כדי נתינת טעם אינם אסורים וכמו שבארנו ולזה כוון הראב"ד בהשגות דאית בהו ציירא כמבוקעות דמיין וא"כ כמו דמבוקעות אינן אסורים רק כשיש בהן בנותן טעם כן בחטים ודלא כדעת רבינו. אולם רבינו נראה דהוי קשיא ליה כיון דנותן טעם בחטים א"כ היכי שרי למוכרן לעו"ג הא אסורות בהנאה ולא שייך למימר דהעו"ג לא יהיב מידי עבור היין הבלוע בהחטים רק עבור החטים לבד והוה כמוכר חוץ מדמי יין נסך, ז"א, דהא איתמר בירושלמי הכל מודים ביין לתבשיל שהוא אסור, דכל שאינו מינו אם יהיב טעמא נעשה כולו אסור בהנאה, ואפילו ביין בענבים אסר רבינו הכל דלא כהרשב"א דשרי למכור הענבים חוץ מדמי איסור שבו ועיין ירושלמי שם הלכה ב' דבעי לה אם דומה ליין בתבשיל יעו"ש, וכן פסק חזקיה (בדף ל"ח) בכבשים שידוע שיש בהן יין אסור אפילו בהנאה ויעוין מש"כ לעיל הלכה כ"ט. לכן פסק רבינו דיין בחטים מיירי דלא היה בהן בנ"ט רק שלכן אסור אף כי אין בהן בנו"ט מפני שהן שואבות, והפירוש, דוגמא למה שפירש הרא"ה בבדק הבית בסוף שער א' מתערובות בית רביעי, ז"ל, ואין משערין בו בששים שלא הזכירו ששים בשום מקום אלא בקדירה כו' שמתערבים כל החלקים בהשוויה כו' אבל בצלי ומליחה אין בו דין ששים כלל שאין בו עירוב חלקים בהשוויה אלא כל היכי שיש בו דין מפעפע כגון חלב ושומן הכל אסור ואין משערין בו ששים כלל, כן כוונת רבינו כיון דאית בהו ציירא אין כאן התפשטות בהשוויה גמורה ואפשר שבמקום סדקין עלה יין רב ובמקום אחר לא, ולכן לא נזכר בהן בנותן טעם, ועיין מה שהארכתי בפרק ט"ו בזה הרבה, וכיון שכן לא הוי רק כמו כבשין שדרכן לתת לתוכן יין דלא מיתסר בהנאה, כיון דאינו נרגש נתינת טעמן, והדבר ברור בכוונתו ז"ל:
ולפ"ז צריך לבאר הא דפסק רבינו לעיל פרק ט"ו בגדי שצלאו בחלבו דאם יש בו ששים אף דהחלב מפעפע האור משרי שרי טעמו כמו שפרשתי לעיל דאף אם נימא דנתפשט שלא בהשוויה ובמקום אחד הוא נתערב שאין שם ששים לבטלו וטעמו מורגש אילו הוי מין בשאינו מינו, מכל מקום כיון שהטעם מחלב ובשר חד ואינו מורגש, ואינו יודע לאיזה מקום נתפשט ונתפעפע, א"כ כולן מצטרפות לבטל אף מקום שלא נתפעפע וכמו דקיי"ל שאף אחת בבית ואחת בעליה מצטרפין, וא"כ כולהו מצטרפי במין במינו לבטל כי יש בכולן ששים, ועיי"ש מה שהבאתי שיטת הרא"ה המחודשת דדוקא היכי דליכא בתערובות כדי נו"ט וביותר מששים במין במינו בזה מקולי הדימוע דמצטרפין לבטל אף בשני עיירות יעו"ש, ורבינו סבר בזה כשיטת הרשב"א דבכל מקום מצטרפין לבטל:
ובזה יבואר מה שפסק רבינו בהלכות תרומות פי"ג סאה תרומה שנפלה למאה הגביה ונפלה אחרת הגביה ונפלה אחרת החולין מותרין עד שתרבה תרומה עליהן שאם נפלו לתוך ק' חולין ק' ועוד של תרומה סאה אחר סאה נעשה הכל מדומע, והוא פלא הלא לא צריך להקל בכל כך ואפילו נתערב חמשים ואחד שלא נשתייר רובא תולין שהחולין הגביה ונשאר תרומה רובא, וכמו דאמרו במקוה פרק הערל דבעי עד רובו, הוא רוב המקוה כ"א סאה, יעו"ש בהשגות הראב"ד, ולפי דברינו בשיטתו א"ש טובא, דלא דמי למקוה דהא על מה שהגביה ג"כ נופל הספק אם הוי תרומה או לא, ובמה שנאסרו לזרים מדין הרמה בזה לא נפקי מכלל הספק דהא אם נתערבבו תו אין מדמעין רק לפי חשבון ובדבר הנבלל אין מדמעין כל עיקר, א"כ יש כאן לפנינו מאה וחמשים ואחד חולין ותרומה והחולין רוב ותו תלינן בשאני אומר דהתרומה הוא שהגביה כיון דמה"ת בטלי ברוב אף דאין כאן תערובות רק ספק והוי כמו אחת בבית ואחת בעליה ומן התורה בטל במין במינו ברוב, לכן כיון דליכא רק דין תערובות איסור דרבנן תו תלינן בשאני אומר, ואף דליכא כאן בהדבר הנתערב שיעור ששים כיון שהוא מין במינו אף שהוא דבר הנבלל מן התורה בטל ברוב ותו תלינן בשאני אומר, לכן בעי שיפול מאה ואחד ואז ליכא בצירוף כל התערובות רוב ומה"ת לא בטיל והוי איסור דבר תורה ואז לא אמרינן שאני אומר ודברי רבינו אמיתים וראוים לו. ועיין בר"ש שם שפוסק כהראב"ד, אמנם ביין בחטים שהוא מין בשאינו מינו בטעם סבר שיטת הרא"ה דאינו מתפשט בציירא דילהו בשוה ודוק:
ובמה שבארנו שיטת רבינו דכי נפלה אחת והגביה אחת, אפ"ה הנך שהגביה דנעשין תרומה מצטרפין כולן וכי הוי בכללן רוב חולין תו תלינן שאני אומר, ושיטת הראב"ד ע"כ כיון דהנך שהגביה אינן נכנסין בדין הביטול תו אינן מצטרפין להיות רוב להקל ע"י זה בשאני אומר, נראה לכאורה דיש לתלות זה בהא דפליגי בבלי וירושלמי, דבבלי פרק כל הזבחים שנתערבו, במאה חביות סתומות שנפתחה אחת מהן דנוטל כדי דימועה, וכן פסק המחבר סימן ק"א בשם ר"ן דממ"נ אם הך שנפתחה היתר הרי היא מותרת ואם היא איסור הא מתבטלת כיון שבטל חשיבותה, ובירושלמי ערלה פ"ק ה"ד אמר פותח שלש חביות, וכן גבי נטיעות ערלה אמר לוקט שלש, חזינן דבעינן שיהא דין ביטול ברוב בהנפתחות ובהנלקטות דזה דין ביטול מן התורה אז תלינן דאיסורא ברובא, ולא אמרו כי נפתחה אחת ממנ"פ אם האיסור בסתומות הלא ודאי הפתוחה מותרת ואם האיסור בפתוחות הלא נתבטלה, דאם היא האסורה אינה מתבטלת בהסתומות, כיון שבהו לא שייך דין ביטול אינן נחשבין להצטרף לבטלה וזה כסברת הראב"ד ז"ל. אמנם לשיטת רבינו דהנך שעלו מצטרפין א"ש, משום דאם נפלה התרומה לתוך סאים אחרים אינן נחשבין רק לפי חשבון א"כ הועיל בהו הביטול משא"כ סתומות ונטיעות אין בהן בטול כלל, אמנם סברת בבלי מקויימת לדינא דאע"ג דאינך סתומות מועילים להתבטל אם החבית שנפתחה היא האסורה אם לא משום דתלינן דמרובא פריש ולא דמיא להך דפליג ראב"ד על רבינו ודוק:
ולפי מה שבארנו שיטת רבינו דמצטרפין לרוב אף אם הוא אחד בבית ואחד בעליה מן התורה במין במינו, צריך ביאור מה דשקלו וטרו טובא בפרק גה"נ (דף צ"א) במילתא דר"י אם ספוקי מספקא ליה באיזה ירך נוהג גה"נ אם בימין או בשמאל ומביא מה דתניא אכל מזה כזית ומזה כזית ר' יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים אי התראת ספק שמה התראה יעו"ש, וכן נשנית הסוגיא בפרק אותו וא"ב דמוקי שאכל בזא"ז וסבר התראת ספק שמה התראה, ולפ"ז צ"ע הא אי אפשר לצמצם בידי שמים ובודאי חד מהירכות גדול, וא"כ ספק דילמא של הירך הגדול הוא של היתר ומתבטל הגיד האסור בתוך ההיתר דהא כבר קיי"ל דלא בעי רק שיהיה רוב יותר וכמו סנהדרין דב' וג' הלכה כג', וא"כ הא האיסור מתבטל ולא הוי רק ספק דילמא ההיתר הוא גדול יותר או האיסור גדול יותר, וכיון דהוי ספק שמא נתבטל האיסור אמאי לוקה, הן דכזה הקשו הקדמונים בחתיכה משתי חתיכות איך מייתי אשם תלוי הא הוה ספק דילמא חתיכה של איסור גדול יותר מן ההיתר ודילמא של היתר יותר גדול. אך זה יש ליישב דהוי כעין חזקה דהאיסור לא נתבטל ולא נתהפך להיתר, דאם האיסור יותר גדול וההיתר נתבטל לא חל על ההיתר שם איסור להתהפך לאיסור, ואם חתיכה של היתר נתערב בשתי חתיכות איסור לא ילקו שלשה בני אדם אם יאכל כל אחד לבדו האיסור והוי רק בגדר איקבע איסורא ומביא אשם תלוי, אבל כאן למילקי, זה מוזר לומר דהוי חזקה גמורה היכי דהתערובות לפנינו לומר דמסתמא האיסור יותר גדול כדי שלא יתבטל, וצ"ל דר' יהודה לטעמו דמין במינו לא בטיל מה"ת, אמנם ז"א, דרבוותא בתוספות כתבו דעד כאן לא סבר ר"י דמין במינו לא בטיל דוקא בבלול ומתערב דומיא דדם פר ודם שעיר, הא לא"ה בטיל וכמו דאמרו לר"י דין דדמוע בכמה מקומות והדרא קושיא לדוכתה:
אולם לפי מה שצדדו רבנן בתראי לומר דהיכי שהספק אינו בא מסיבת התערובות ולא בהצטרפותם, רק על כל אחד לבדו נופל הספק לא שייך ביטול א"ש, דהגע בעצמך אילו נולדה הבהמה חסירת גיד הנשה מירך אחד, האם לא הוי מספקא לן אם הגיד זה באיסור א"כ אין הספק בא מצד התערובות לכן לא בטיל בחבירו אשר בהצטרפותם יש כאן איסור ודאי א"ש. אולם זה אינו מוסכם, ויהיה מוכרח לומר דאחד בבית ואחד בעליה כיון שאינם מעורבים אינם מצטרפים לבטל ברוב מה"ת, אמנם כבר הארכתי בשיטת רמב"ן דגם לר"י בכל מקום לא בטיל מין במינו אף באינו בלול ודלא כרבוותא בתוספות, ולפ"ז א"ש, ודוק היטב בכל מה שהעליתי בזה: